אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה…

המאמר פותח במחצית השנייה של פסוק משיר השירים, שמחציתו הראשונה (״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה״) עמדה במרכז המאמר הקודם. שם פורשו ״המים הרבים״ כדאגות הפרנסה.

״הנהרות״ הם זרם המחשבות בענייני העולם: כמו נהר, מחשבות כאלה נעות ללא הרף, ואילו ״המים״ — דאגות הפרנסה — עומדים במקום. כל אלה אינם מכבים את אהבת הנשמה לה׳; להפך, ההתגברות דווקא על הסחות הדעת האלה מביאה את האדם לאהבה הגבוהה ביותר, אהבת ״בכל מאדך״ שבקריאת שמע, אהבה החורגת ממידתו שלו.

כעת אדמו״ר הזקן מפרש את המחצית השנייה של הפסוק: ״הון ביתו״ הוא חכמת התורה, כלומר פירושי המצוות והטעמים להן. חכמה זו נמשכת מחכמתו של הקב״ה עצמו.

הפסוק מבראשית מתפרש כמפה של האופן שבו חכמת התורה נמשכת למטה: ״עדן״ הוא חכמה, ה״נהר״ הוא המשכת החכמה, וה״גן״ (גן, שמספרו בגימטרייה 53) מייצג את חמישים ושלוש פרשות התורה.

פירושי המצוות וטעמיהן יוצרים את גן עדן העליון ואת גן עדן התחתון, העולמות הרוחניים שבהם הנשמות נהנות מאור ה׳, וממשיכים ומשתלשלים מדרגה לדרגה. אך מכיוון ששורשם בחכמה, שהיא רק השלב הראשון בהשתלשלות, אין להם שום ערך לעומת עצמותו של הקב״ה, שלמעלה לגמרי מהשתלשלות.

המילה ״איש״ מתפרשת כמונח המורה על כוח וריסון אלוקיים, גבורות וצמצום, כמו בפסוק המכנה את ה׳ ״איש מלחמה״. לכן ״אילו ייתן איש״ רומז לצמצומים שמאת ה׳, היוצרים את ״הון ביתו״.

גם חכמה, מקור חכמת התורה, אינה אלא זיו המאיר מה׳, ולא עצמותו. ואף זיו זה יכול היה להתהוות רק באמצעות צמצומים וגבורות רבים. הדבר ממחיש עד כמה חכמת התורה רחוקה מן העצמות.

ה״אהבה״ שבעבורה אדם מוכן לוותר על כל הונו היא אהבת ״בכל מאדך״ שתוארה קודם: הרצון להיכלל ״בגופא דמלכא״, בגופו של המלך, דימוי לעצמותו של הקב״ה עצמו ולא רק לאורו.

דברי בעל התהילים, ״מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי״, מבטאים אהבה שאינה חפצה בגן עדן או בשום שכר רוחני, שכן כל אלה אינם אלא זיו של הקב״ה, אלא רק בקב״ה עצמו, בעצמותו.

לכן אוהב כזה מבזה את ״הון ביתו״. אך אדמו״ר הזקן מוסיף הסתייגות: הדברים אמורים בטעמי המצוות ובפירושיהן, בחכמת התורה השכלית הנמשכת מחכמתו של הקב״ה.

המצוות עצמן, המעשים בפועל כגון תפילין, סוכה ונתינת צדקה, שונות: הן רצונו של הקב״ה, שלמעלה מטעם ומשכל, שכן השכל שייך לבחינת חכמה, ואילו הרצון שלמעלה ממנה.

מכיוון ששורש המצוות גבוה כל כך, אפילו מעל חכמת התורה, אי אפשר לתפוס אותן בהשגה; לכן הן התלבשו דווקא בחפצים ובמעשים גשמיים.

מאמר חז״ל ״לחכימא ברמיזא״ ממחיש את הרעיון: רעיון עמוק מכדי שאפשר יהיה לבטאו במילים אינו יכול להיאמר במפורש; אפשר רק להצביע עליו, כביכול, באצבע.

המצוות המעשיות דומות לאותו רמז: שורשן בפנימיות רצונו של הקב״ה, עמוק מכדי שאפשר יהיה להשיגו, ולכן הוא יכול להתגלות למטה רק כשהוא מתלבש בדברים גשמיים. ״נעוץ תחילתן בסופן״: השורש הנעלה ביותר מתגלה דווקא בדרגה הנמוכה והגשמית ביותר.

אדמו״ר הזקן עובר לקריאת שמע. תחילתה, ״שמע ישראל״, היא התבוננות בשמותיו של הקב״ה, כלומר בדרכים שבהן הוא מתגלה; את ״אשר אנכי מצוך היום״ הוא יפרש בפסקה הבאה.

ההתבוננות הזאת מביאה ל״ואהבת בכל לבבך״, ובהמשך גם לאהבה של ״בכל מאדך״ — הרצון להיכלל בעצמותו של הקב״ה ולהידבק בו, ולא רק באורו הגלוי.

האיחוד עם עצמותו של ה׳, שאליו שואפת האהבה ״בכל מאדך״, אינו מושג באמצעות אהבה או הבנה בלבד, אלא רק על ידי קיום המצוות בפועל, שהן רצונו הפנימי ביותר של ה׳. ״נעוץ סופן בתחילתן״: המעשה הגשמי קשור לשורשו העליון ביותר.

המילה ״אנכי״ שבפסוק ״אשר אנכי מצוך״ מתייחסת לעצמותו של ה׳, ל״מי שאנכי״, ולא לאור או לזיו כלשהו ממנו; עצמות זו היא המצווה, ואליה מגיעים באמצעות קיום המצוות המעשיות.

״היום״ פירושו עכשיו, כשהנשמה נמצאת בגוף. לפני שנכנסה לגוף, הנשמה נהנתה רק מזיו השכינה; רק בגוף, באמצעות קיום המצוות הגשמיות, היא יכולה להגיע לעצמותו של ה׳ ממש.

״ודברת בם״ היא המצווה לומר דברי תורה בקול. הכלל התלמודי שתנועת השפתיים נחשבת מעשה מלמד שדיבור בדברי תורה הוא עצמו מעין מעשה, ולכן יש בו מכוחה של המצוות המעשיות.

הפסוק ״אחות לנו קטנה״ נדרש באמצעות משחק מילים: ״אחות״ קשורה ל״אחת״. באמצעות המצוות המעשיות הנשמה נעשית אחת לגמרי עם עצמותו של ה׳.

הדימוי של ימינו של ה׳ המחבקת את הנשמה, כאדם המחבק חבר מכל צדדיו, מתאר את האיחוד המוחלט הזה. ״מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה״ נשאר כרמז שהקורא מוזמן לעמוד על משמעותו.