תורה אור · פרשת נח · מאמר 2
אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה…
אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 238 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
האהבה העליונה, ״בכל מאדך״, מבקשת את עצמותו של ה׳, ולכן היא בזָה אפילו לחכמת התורה ולגן עדן, שאינם אלא זיו והארה ממנו. אפשר להגיע לעצמותו רק באמצעות המצוות המעשיות — רצונו הפנימי של ה׳ — המתלבשות בדברים גשמיים ומתקיימות ״היום״, כשהנשמה בגוף.
המאמר בקצרה
בהמשך לקריאת המאמר הקודם את הפסוק ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״, אדמו״ר הזקן פונה לסופו: ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו״. ״הון ביתו״ הוא חכמת התורה, כלומר טעמי המצוות. הוא נמשך מחכמה אלוקית (״עדן״) כנהר אל ה״גן״ — חמישים ושלוש הסדרות — ויוצר את גן עדן העליון ואת גן עדן התחתון. אולם החכמה התהוותה רק באמצעות צמצומים רבים (״איש״, כמו ב״איש מלחמה״), והיא רק זיו והארה, שאין להם ערך לעומת עצמותו של ה׳. האהבה ״בכל מאדך״ מבקשת להיבלע ב״גופא דמלכא״, ולכן היא בזָה לכל העושר הזה. אבל המצוות המעשיות הן רצונו של ה׳, שלמעלה מן השכל; בדומה לרעיון עמוק שאפשר להעבירו רק ברמז, הן מתגלות רק כשהן מתלבשות בדברים גשמיים. לכן נאמר בקריאת שמע: ״אשר אנכי מצוך היום״ — מגיעים לעצמותו של ה׳ באמצעות המעשים, ורק כשהנשמה בגוף. כך הנשמה, ״אחות קטנה״ (אחות, achos), נעשית אחת (achas) עם ה׳, והוא מחבק אותה מכל עבר.
מבנה
- האהבה שמים רבים אינם מכביםדאגות הפרנסה ומחשבות בענייני העולם אינן יכולות לכבות את האהבה; באמצעותן מגיעים לאהבה ״בכל מאדך״.¶1
- הון ביתוחכמת התורה וטעמי המצוות נמשכים מחכמה דרך צמצומים רבים אל גן עדן; הם אינם אלא זיו והארה של ה׳.¶2–3
- בזים לזיו ולהארההאהבה ״בכל מאדך״ מבקשת רק את עצמותו של ה׳, את ״גופא דמלכא״, ולכן היא בזָה לגן עדן ולעושר החכמה.¶3–4
- המצוות: רצון שלמעלה מהחכמההמצוות המעשיות הן רצונו הפנימי של ה׳, שלמעלה מן השכל; בדומה לרעיון עמוק שמוסרים רק ברמז, הן מתגלות רק בדברים גשמיים.¶4–5
- ״אשר אנכי מצוך היום״אהבת קריאת שמע מתעלה להתאחדות עם עצמותו של ה׳, שאפשר להגיע אליה רק באמצעות עשיית המצוות, ורק ״היום״, כשהנשמה בגוף.¶6–7
- אחותנו הקטנהאמירת דברי תורה נחשבת כמעשה; באמצעות המצוות הנשמה נעשית ״אחת״ עם ה׳, והוא מחבק אותה מכל עבר.¶8
מושגים
- הון ביתוהון ביתו
- חכמת התורה: ההסברים והטעמים של המצוות, הנמשכים מחכמתו של ה׳.
- בכל מאדךבכל מאדך
- האהבה העליונה שבקריאת שמע, שלמעלה ממידתו של האדם: הרצון להידבק בעצמותו של ה׳.
- להיבלע בגופא דמלכאלאשתאבא בגופא דמלכא
- מטרת האהבה הזאת: להתאחד עם עצמותו של ה׳ עצמו, ולא רק עם אורו.
- זיו והארהזיו והארה
- אורו של ה׳ כפי שהוא מאיר כלפי חוץ. לעומת עצמותו, החכמה, חכמת התורה וגן עדן אינם אלא זיו והארה.
- מהותו ועצמותומהותו ועצמותו
- ה׳ עצמו, שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות.
- פנימיות רצונופנימיות רצונו
- השורש של המצוות המעשיות, שלמעלה מהשכל ומהחכמה; משום כך הוא מתלבש במעשים גשמיים.
- נעוץ תחלתן בסופןנעוץ תחלתן בסופן
- השורש העליון ביותר מתגלה דווקא בדרגה הנמוכה ביותר — במעשה הגשמי.
האהבה שמים רבים אינם מכבים ¶1
״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו״. כפי שהוסבר לעיל, ״מים רבים״ הם טרדות הפרנסה.
המאמר נפתח בחלקו השני של פסוק משיר השירים, שחלקו הראשון — ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה״ — נדון במאמר הקודם. שם הוסבר ש״מים רבים״ הם הדאגות הכרוכות בפרנסה.
ונהרות שהם המחשבות בענינים גשמיים שנקראו בשם נהרות דניידי ואזלי2 משא״כ מים הם מכונסים ועומדים וכל זה לא יוכלו לכבות את האהבה ואדרבה בהם וע״י דוקא תבא לבחי׳ האהבה היותר גדולה היינו בחי׳ בכל מאדך הנ״ל.
״נהרות״ הם המחשבות בעניינים גשמיים, שנקראות ״נהרות״ משום שהן נעות והולכות, בניגוד למים המכונסים ועומדים. כל אלה אינם יכולים לכבות את האהבה; אדרבה, דווקא בהם ועל ידם מגיעים לבחינת האהבה הגדולה ביותר, כלומר לבחינת ״בכל מאדך״ שהוזכרה לעיל.
״נהרות״ הם זרם המחשבות בענייני העולם: בדומה לנהר, המחשבות האלה ממשיכות לנוע, ואילו ״מים״ — הדאגות הכרוכות בפרנסה — נותרים מכונסים במקום אחד. כל אלה אינם מכבים את אהבת הנשמה לה׳; אדרבה, דווקא ההתגברות על ההסחות האלה מביאה את האדם לאהבה הגדולה ביותר, אהבת ״בכל מאדך״ שבקריאת שמע, אהבה החורגת ממידתו שלו.
הפסקה חוזרת להסבר שבמאמר הקודם, שלפיו ״מים רבים״ ו״נהרות״ הם הסחות דעת בעניינים גשמיים שאינן יכולות לכבות את האהבה, ואף מביאות לאהבה הגדולה ביותר, ״בכל מאדך״. כך היא מכינה את השאלה מה מוסיף המשך הפסוק: ״אם יתן איש את כל הון ביתו״.
מראי מקומות
- 1
- 2שו״ה המחשבות — דניידי ואזלי · ראה תו״ח נח סב, ב.
הון ביתו ¶2–3
2ולזה אומר אח״כ אם יתן איש את כל הון ביתו כו׳. הון ביתו נק׳ חכמת התורה שהן פירוש וטעמי המצות שנמשך מבחי׳ חכמתו ית׳.
ולכן [מטעם זה] נאמר בהמשך: ״אם יתן איש את כל הון ביתו כו׳״. ״הון ביתו״ הוא חכמת התורה, כלומר פירושי המצוות וטעמיהן, הנמשכים מבחינת חכמתו יתברך (חכמה).
כעת אדמו״ר הזקן מפרש את חלקו השני של הפסוק: ״הון ביתו״ הוא חכמת התורה, כלומר ההסברים והטעמים שמאחורי המצוות. חכמה זו נמשכת מחכמתו של ה׳ עצמו, מבחינת החכמה האלוקית.
וכמ״ש ונהר יוצא מעדן1 להשקות את הגן. כי מעדן שהוא בחי׳ חכמה שנק׳ עדן2 יוצא נהר לשון המשכה להשקות את הגן שהם ג״ן סדרים דאורייתא שהן
כמו שכתוב: ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן״. מ״עדן״, שהיא בחינת חכמה הנקראת ״עדן״, ״ונהר יוצא״ — לשון של המשכה — ״להשקות את הגן״: הכוונה לחמישים ושלושה סדרי התורה, שהם
הפסוק מבראשית נקרא כמפה המתארת כיצד חכמת התורה נמשכת למטה: ״עדן״ היא חכמה, ״נהר״ הוא המשכת החכמה, ו״הגן״ (גן, שערכו המספרי חמישים ושלושה) מציין את סדרי התורה — הפרשות שאליהן היא מחולקת לקריאה השבועית — שמספרם במאמר הוא חמישים ושלושה, כערך גן: גימ״ל שווה 3 ונון שווה 50.
פירוש וטעמי המצות ונעשה מהם בחי׳ ג״ע [גן עדן] עליון וג״ע [וגן עדן] תחתון עד שנשתלשל מטה מטה ששרשם מבחי׳ חכמתו ית׳ שנק׳ ראשית ההשתלשלות ואינו ערוך כלל לגבי מהותו ועצמותו יתברך שהוא למעלה מההשתלשלות:3
פירושי המצוות וטעמיהן. ומהם נוצרת בחינת גן עדן העליון וגן עדן התחתון, עד שהיא משתלשלת מטה מטה. שורשם הוא מבחינת חכמתו יתברך, הנקראת ראשית ההשתלשלות, ואין להם ערך כלל ביחס למהותו ועצמותו יתברך, שלמעלה מן ההשתלשלות.
פירושי המצוות וטעמיהן יוצרים את גן עדן העליון ואת גן עדן התחתון, העולמות הרוחניים שבהם הנשמות נהנות מאורו של ה׳, והם ממשיכים להשתלשל ממדרגה למדרגה. אך מכיוון ששורשם בחכמה, שהיא רק תחילתה של ההשתלשלות, אין להם שום ערך לעומת עצמותו של ה׳, הנמצאת לגמרי למעלה מהשתלשלות.
הפסקה מזהה את ״הון ביתו״ עם חכמת התורה — טעמי המצוות — הנמשכת מהחכמה האלוקית דרך גן עדן. לאחר מכן היא מסייגת את ערכה: כל זה שייך להשתלשלות, ואין לו שום ערך לעומת עצמותו של ה׳.
במקום אחר בתורה אור (יתרו), אדמו״ר הזקן מסביר שחכמה נקראת ״עדן״ מפני שהיא מקבלת מן התענוג העליון, ושמעדן מגיעה ההמשכה אל ״הגן״ — גן עדן העליון וגן עדן התחתון, שבהם הנשמות נהנות מזיו השכינה.
מראי מקומות
- 1ונהר יוצא מעדן · Genesis 2:10
- 2שהוא בחי׳ חכמה שנק׳ עדן · ראה לקמן ע, ב. קז, ד.
- 3
בזים לזיו ולהארה ¶3–4
וזוהי המשמעות של ״אם יתן איש״: המילה ״איש״ מציינת ריסון (גבורות) וצמצומים, כמו שנאמר (שמות טו): ״ה׳ איש מלחמה״ וכו׳.
את המילה ״איש״ קוראים כאן כביטוי לכוח אלוקי של גבורה וריסון, כמו בפסוק המכנה את ה׳ ״איש מלחמה״. לכן ״אם יתן איש״ רומז לצמצומים שה׳ קובע, המביאים לידי ״הון ביתו״.
שכדי שיומשך מעצמותו ית׳ להתהוות בחי׳ חכמה שאינו אלא זיו והארה בלבד א״א להיות כ״א ע״י צמצומים וגבורות רבים.
כדי שתימשך מעצמותו יתברך [ההשפעה הדרושה] להתהוות בחינת חכמה, שאינה אלא זיו והארה בלבד, הדבר אינו אפשרי אלא באמצעות צמצומים וגבורות רבים.
אפילו חכמה, שהיא המקור לחכמת התורה, אינה אלא זיו המאיר מה׳, ולא עצמותו של ה׳ עצמו; וגם הזיו הזה יכול להתהוות רק באמצעות צמצומים וגבורות רבים. הדבר ממחיש עד כמה חכמת התורה רחוקה מן העצמות.
וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה3 שהוא אהבת בכל מאדך המבואר למעלה שהוא לאשתאבא בגופא דמלכא.
וזוהי המשמעות של ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה״: זוהי האהבה של ״בכל מאדך״, שהתבארה לעיל, ועניינה ״לאשתאבא בגופא דמלכא״ — להיספג בגופו ממש של המלך.
ה״אהבה״ שבעבורה אדם מוכן לוותר על כל אותו הון היא האהבה של ״בכל מאדך״ שתוארה קודם: הרצון להיספג ב״לאשתאבא בגופא דמלכא״ — בגופו ממש של המלך. זהו דימוי לעצמותו של ה׳ עצמו, ולא רק לאורו.
הפסקה מלמדת שחכמת התורה התהוותה רק באמצעות צמצומים רבים, ולכן אינה אלא זיו של ה׳. האהבה של ״בכל מאדך״ כמהה לה׳ עצמו, ל״גופו של המלך״, ולכן היא מוכנה לוותר על כל אותו ״הון״.
קטע מקביל בלקוטי תורה (ראה) מדרג את שלוש האהבות שבקריאת שמע: ״בכל לבבך״ היא כיסופי הנשמה לחצרות ה׳; ״בכל נפשך״ היא התקשרות כוחות האדם לתורה ולמצוות, להיכלו של המלך; ו״בכל מאדך״ היא מסירות נפש ורצון שבלב שלמעלה מן השכל.
מראי מקומות
- 1וזהו אם יתן איש שהוא לשון גבורות · ראה לקו״ת ראה לא, ד.
- 2
- 3אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה · Song of Songs 8:7
המצוות: רצון שלמעלה מהחכמה ¶4–5
4וכמ״ש מי לי בשמים1 ועמך לא חפצתי כו׳ שלא יחפוץ לא בג״ע [בגן עדן] כו׳ שהם אינם רק זיו והארה בלבד רק לאשתאבא בגופא דמלכא שהוא מהותו ועצמותו ית׳.
כמו שכתוב: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי״ וכו׳: שהוא אינו חפץ לא בגן עדן וכו׳, שאינם אלא זיו והארה בלבד, אלא רק ״לאשתאבא בגופא דמלכא״ — להיבלע בגוף המלך, שהוא מהותו ועצמותו ית׳.
דברי אסף במזמור ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי״ מבטאים אהבה שאינה רוצה לא בגן עדן ולא בשכר רוחני כלשהו, שכן כל אלה אינם אלא זיו של ה׳; היא רוצה רק את ה׳ עצמו, את עצמותו.
ואי לזאת בוז יבוזו לו הון ביתו הנ״ל שאינו אלא זיו והארה כו׳ וד״ל [ודי למבין]. אכן כ״ז [כל זה] הוא הפי׳ וטעמי המצות שהוא בחי׳ חכמת התורה שנמשך מחכמתו ית׳ כנ״ל.
ובהתאם לכך, ״בוז יבוזו לו״: [כלומר,] ״הון ביתו״ שהוזכר לעיל, שאינו אלא זיו והארה וכו׳; ודי למבין. אולם כל זה הוא פירוש המצוות וטעמיהן, בחינת חכמת התורה הנמשכת מחכמתו ית׳, כאמור לעיל.
כאן דורש המאמר את מילותיו האחרונות של הפסוק בדרך משלו: ״בוז יבוזו לו״ פירושו שהאוהב עצמו מבזה את ״הון ביתו״, שכן אין הוא אלא זיו והארה. אך אדמו״ר הזקן מוסיף הסתייגות: הדברים אמורים בטעמים ובביאורים של המצוות, בחכמה השכלית של התורה הנמשכת מחכמתו של ה׳.
אבל גופי המצות מעשיות כמו תפלין וסוכה ומצות צדקה שנא׳ [שנאמר] (ישעי׳ [ישעיה] לב) והי׳ [והיה] מעשה הצדקה2 וכדומה שהן הם רצונו ית׳ שלמעלה מהטעם והדעת הנמשך בבחי׳ חכמה.
אבל עצם המצוות המעשיות, כגון תפילין, סוכה ומצוות צדקה, כמו שנאמר (ישעיהו לב): ״והי' מעשה הצדקה״, וכיוצא באלה, הן רצונו ית׳, שלמעלה מן הטעם והדעת הנמשכים בבחינת חכמה.
המצוות עצמן, המעשים בפועל כגון תפילין, סוכה ונתינת צדקה, שונות: הן רצונו של ה׳, שלמעלה מן הטעם והדעת, שכן השכל שייך לבחינת חכמה, ואילו הרצון עומד למעלה ממנה.
ולהיות ששרש׳ גבוה מאד ממדרגת התורה כו׳ ע״כ נתלבשו בדברים גשמיים דוקא שא״א לבא לבחי׳ השגה כו׳.
ומכיוון ששורשן גבוה מאוד ממדרגת התורה וכו׳, לכן הן התלבשו דווקא בדברים גשמיים, שהרי [שורשן] אינו יכול להגיע לידי השגה וכו׳.
מכיוון ששורש המצוות גבוה כל כך, ואף למעלה מחכמת התורה, אי אפשר להשיגו; לכן הן מלובשות דווקא בחפצים ובמעשים גשמיים.
האהבה בעוצמתה המלאה שואפת רק לעצמותו של ה׳, ולכן היא מבזה אפילו את גן עדן ואת חכמת התורה. אולם המצוות המעשיות הן רצונו של ה׳, שלמעלה מן החכמה, ומשום כך הן מלובשות דווקא בדברים גשמיים.
מראי מקומות
- 1מי לי בשמים · Psalms 73:25
- 2
5וכמו שאמרו ז״ל [זכרונו לברכה / זכרונם לברכה] לחכימא ברמיזא1234567 שדבר העמוק מאד א״א לגלותו בדבור כ״א ברמיזא שמראה לו באצבע כו׳.
כפי שאמרו חז״ל: ״לחכימא ברמיזא״. עניין עמוק מאוד אי אפשר לגלות בדיבור, אלא רק ברמז, כשמראים אותו באצבע וכו׳.
מאמר חז״ל ״לחכימא ברמיזא״ ממחיש את העניין: רעיון עמוק מכדי שאפשר יהיה לבטאו במילים אי אפשר לומר במפורש; אפשר רק לרמוז עליו, כמו שמצביעים עליו באצבע.
כמו״כ [כמו כן] מצות מעשיות מפני ששרשם מאד נעלה שהן פנימיות רצונו ית׳ כביכול שלמעלה מהשגה. לזאת א״א לבא לידי גילוי למטה כ״א בהתלבשותם בדברי׳ [בדברים] גשמיים דוקא כי נעוץ תחלתן בסופן8 דוקא.
כך גם המצוות המעשיות: מכיוון ששורשן נעלה מאוד, והן פנימיות רצונו של ה׳, כביכול, שלמעלה מהשגה, אין הן יכולות להתגלות למטה אלא כשהן מתלבשות דווקא בדברים גשמיים, שכן ״נעוץ תחלתן בסופן״ דווקא.
המצוות המעשיות דומות לאותו רמז: שורשן הוא פנימיות רצונו של ה׳, עמוק מכדי שיהיה אפשר להשיגו, ולכן הוא יכול להתגלות למטה רק כשהוא מתלבש בדברים גשמיים. ״נעוץ תחלתן בסופן״ הוא ביטוי מספר יצירה: השורש הנעלה ביותר מתגלה דווקא בדרגה הנמוכה והגשמית ביותר.
משל: כשם שרעיון עמוק מאוד אפשר להעביר רק ברמז ולא במילים, כך רצונו הפנימי ביותר של ה׳, שלמעלה מהשגה, יכול להתגלות רק באמצעות מעשים גשמיים. העליון ביותר מתבטא דווקא בנמוך ביותר.
מראי מקומות
- 1לחכימא ברמיזא · Zohar I, 26b
- 2לחכימא ברמיזא · Zohar, Pinchas 51:314–53:325
- 3לחכימא ברמיזא · Zohar, Ki Teitzei 18:88–20:98
- 4לחכימא ברמיזא · Tikkunei Zohar 36a:11–12
- 5לחכימא ברמיזא · Tikkunei Zohar 107b:4
- 6לחכימא ברמיזא · Tikkunei Zohar 116a:3–4
- 7לחכימא ברמיזא · Midrash Mishlei 22
- 8נעוץ תחלתן בסופן · Sefer Yetzirah 1:7
״אשר אנכי מצוך היום״ ¶6–7
6וזהו והיו הדברים1 האלה אשר אנכי מצוך היום כו׳. כי הנה כל פ׳ ק״ש [קריאת שמע] שמע ישראל הוא רק התבוננות מבחי׳ שמותיו כו׳.
וזהו [הפירוש של] ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״ וכו׳. שהרי כל פרשת קריאת שמע, ״שמע ישראל״, היא רק התבוננות בבחינת שמותיו וכו׳.
אדמו״ר הזקן עובר לדון בקריאת שמע. פתיחתה, ״שמע ישראל״, היא התבוננות בשמותיו של ה׳, כלומר בדרכים שבהן ה׳ מתגלה; והביטוי ״אשר אנכי מצוך היום״ יתבאר בפסקה הבאה.
ועי״ז ואהבת בכל לבבך2 כו׳ עד ט, גשיגיע לבחי׳ אהבת בכל מאדך הנ״ל שהוא ליכלל ולדבקה בו במהותו ועצמותו ית׳ ממש.
ועל ידי כך [באה] האהבה של ״ואהבת בכל לבבך״ וכו׳, עד שמגיעים לבחינת האהבה של ״בכל מאדך״ הנזכרת לעיל, שהיא להיכלל בו ולהידבק בו, במהותו ועצמותו יתברך ממש.
ההתבוננות הזאת מובילה ל״ואהבת בכל לבבך״, ובהמשך גם לאהבה של ״בכל מאדך״ — לרצון להיכלל בעצמותו ממש של ה׳ ולהידבק בו, ולא רק באורו הגלוי.
ההתבוננות בשמותיו של ה׳ בקריאת שמע מולידה אהבה, המגיעה עד לאהבה של ״בכל מאדך״, המבקשת להתאחד עם עצמותו של ה׳. הפסוק ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״ יראה כיצד אהבה זו באה לידי מימוש.
מראי מקומות
- 1והיו הדברים · Deuteronomy 6:6
- 2ואהבת בכל לבבך · Deuteronomy 6:5
7וא״א זאת כ״א ע״י קיום מצותיו ית׳ דוקא שהן פנימיות רצונו ית׳ ונעוץ סופן בתחלתן
וזה אפשרי רק באמצעות קיום מצוותיו יתברך דווקא, שכן הן הפנימיות של רצונו יתברך, ו״נעוץ סופן בתחלתן״.
החיבור עם עצמותו של ה׳, שאליו מבקשת להגיע האהבה בכל מאודך, אינו מושג באמצעות אהבה או הבנה בלבד, אלא רק על ידי קיום המצוות בפועל, שהן רצונו הפנימי ביותר של ה׳. הביטוי ״נעוץ סופן בתחלתן״ מלמד שהמעשה הגשמי קשור לשורשו העליון ביותר.
וזהו אשר אנכי12 מי שאנכי3 שהוא מהותו ועצמותו ממש ולא בבחי׳ אור וזיו בלבד מצוך ע״י קיום מצות מעשיות דוקא כנ״ל.
וזהו [פירוש] ״אשר אנכי״: ״מי שאנכי״ — מהותו ועצמותו ממש, ולא בחינת אור וזיו בלבד; והוא ״מצוך״ באמצעות קיום מצוות מעשיות דווקא, כנזכר לעיל.
המילה ״אנכי״ שבדברים ״אשר אנכי״ ו״מצוך״ מתייחסת לעצמותו של ה׳ ממש — ״מי שאנכי״ — ולא לאור או לזיו שלו; עצמות זו היא המצווה, ואליה מגיעים באמצעות קיום המצוות המעשיות.
היום כו׳ שהיום דוקא שהנשמה מלובשת בתוך הגוף משא״כ קודם התלבשותה בגוף היתה רק נהנית מזיו השכינה כו׳.
״היום״ וכו׳: דווקא ״היום״, כשהנשמה מלובשת בתוך הגוף; ואילו קודם שהתלבשה בגוף, נהנתה רק מזיו השכינה וכו׳.
״היום״ פירושו עכשיו, כשהנשמה נמצאת בגוף. לפני שנכנסה לגוף, הנשמה נהנתה רק מזיו השכינה; רק בהיותה בגוף, כשהיא מקיימת מצוות מעשיות, היא יכולה להגיע לעצמותו של ה׳ ממש.
הפסקה מפרשת את הדברים ״אשר אנכי מצוך היום״ כתשובה: החיבור עם עצמותו של ה׳ מתאפשר רק באמצעות המצוות המעשיות, ורק ״היום״ — כל עוד הנשמה נמצאת בגוף. קודם ירידתה לגוף, הנשמה נהנתה רק מזיו השכינה.
המאמר הראשון בתורה אור מפרש את אותו פסוק באותו אופן: ״אשר אנכי״, ״מי שאנכי״, ״מצוך״; והוא קושר זאת להתגלות האלוקות ולהתהוות התורה.
מראי מקומות
- 1וא״א זאת כ״א ע״י קיום מצותיו . . אשר אנכי · נתבאר בד״ה והיה ברכה תרל״ט.
- 2אשר אנכי · Deuteronomy 6:6
- 3אשר אנכי מי שאנכי · ראה לעיל א, א במ״מ.
אחותנו הקטנה ¶8
וזהו [פירוש] ״ודברת בם״ (vedibarta): מצוות אמירת דברי תורה. וכמו שכתוב ״והגית בו״ (vehagisa) וכו׳. ״ועקימת שפתיו הוי מעשה״ וכו׳.
״ודברת בם״ היא המצווה לומר דברי תורה בקול, והפועל ״והגית בו״ (vehagisa) מציין הן הרהור והן אמירה בקול. הכלל של הגמרא, שלפיו תנועת השפתיים נחשבת למעשה, מלמד שאמירת דברי תורה היא עצמה מעין מעשה, ולכן היא שותפה לכוחן של המצוות המעשיות.
וזהו אחות לנו קטנה4 שנעשה בחי׳ אחות והוא לשון אחת שמתאחדת בתכלית עם מהותו ועצמותו ית׳ כביכול ממש ע״י קיום המצות מעשיות כנ״ל.
וזהו [פירוש] ״אחות לנו קטנה״: שהיא נעשית בחינת ״אחות״ (achos), לשון ״אחת״ (achas), שכן היא מתאחדת לחלוטין עם מהותו ועצמותו יתברך ממש, כביכול, באמצעות קיום המצוות המעשיות, כפי שהוסבר לעיל.
את הפסוק ״אחות לנו קטנה״ דורשים באמצעות משחק מילים: ״אחות״ (achos, אחות) קשורה ל״אחת״ (achas, אחת). בזכות קיום המצוות המעשיות הנשמה נעשית אחת לחלוטין עם עצמותו של ה׳.
וכמ״ש וימינו תחבקני5 כאדם החובק את חבירו מכל צדדיו כו׳ וזהו מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה וד״ל [ודי למבין]:
וכמו שכתוב ״וימינו תחבקני״, כאדם החובק את חבירו מכל צדדיו וכו׳. וזהו [פירוש] ״מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה״; והדברים מובנים למי שמבין.
בשיר השירים אומרת הרעיה על אהובה: ״וימינו תחבקני״; כאן מדובר בה׳ המחבק את הנשמה כאדם החובק את חברו מכל צדדיו — תיאור של אותו ייחוד שלם. המילים המסיימות ״ביום שידובר בה״ (yedubar) הן מאותו שורש כמו ״ודברת בם״ שבתחילת הפסקה; אדמו״ר הזקן משאיר את הקשר כרמז, ואם קוראים כך, זהו היום שבו נאמרים דברי תורה.
הפסקה מוסיפה שאמירת דברי תורה נחשבת למעשה, ומסיימת בדימוי של ״האחות הקטנה״ שנעשית ״אחת״ עם ה׳ ומחובקת מכל צדדיו, באמצעות קיום המצוות המעשיות.
בקטע ב־לקוטי תורה (שמיני עצרת) מוסבר שתנועת השפתיים היא פעולה, אף שאינה פעולה גדולה כמעשה גופני, ושכוחו של המעשה לעורר תגובה מלמעלה נמשך באמצעות לימוד התורה, שכן ״תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה״.
מראי מקומות
- 1ודברת בם · Deuteronomy 6:7
- 2והגית בו · Joshua 1:8
- 3עקימת שפתיו הוי מעשה · Bava Metzia 90b:13–14
- 4אחות לנו קטנה · Song of Songs 8:8
- 5וימינו תחבקני · Song of Songs 2:6
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
דאגות הפרנסה ושטף של מחשבות בענייני העולם אינם צריכים לייאש את האדם: ההתגברות עליהם היא הדרך להגיע לאהבה ״בכל מאדך״. אהבה זו אינה מבקשת שכר, גן עדן או אפילו הבנה לשם עצמה, אלא את ה׳ עצמו; מקיימים אותה בפועל באמצעות עשיית המצוות — תפילין, סוכה וצדקה — ובאמירת דברי תורה, עכשיו, כשהנשמה בגוף.
שאלות לשיחה
- מדוע אהבה המבקשת את עצמותו של ה׳ ״בזה״ אפילו לחכמת התורה ולגן עדן?
- כיצד המילה ״איש״, כמו ב״איש מלחמה״, מלמדת שחכמה רחוקה מעצמותו של ה׳?
- מדוע רצונו הפנימי ביותר של ה׳ צריך להתלבש בדברים גשמיים? כיצד המשל ״לחכימא ברמיזא״ עוזר להסביר זאת?
- מה מוסיפה המילה ״היום״ ל״אשר אנכי מצוך״, ומדוע יכולה הנשמה שבגוף להגיע למה שלא יכלה להגיע אליו לפני ירידתה?
- אמירת דברי תורה נחשבת כמעשה. מה אפשר ללמוד מכך על מקומו של לימוד התורה בין המצוות המעשיות?