מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות…

המאמר פותח בפסוק משיר השירים, שהחסידות קוראת אותו כשיר אהבה בין ה׳ לעם ישראל. הפסוק קובע ששום מבול של מים, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לכבות אהבה זו; המשך המאמר מסביר מהם ה״מים״ ומדוע אינם יכולים לכבות אותה.

אדמו״ר הזקן מזהה את ״המים הרבים״ עם שגרת העבודה: הלחצים המתמידים של הפרנסה וזרם המחשבות על ענייני העולם. הם עלולים להסיח את דעתו של האדם מה׳, אך אינם יכולים לכבות בפועל את אהבתו אליו.

האהבה שנותרת היא ״האהבה המסותרת״ שיש לכל יהודי בטבע, בין שהוא חש בה ובין שלא. היא שייכת לנפש האלקית, השואפת בטבעה לעלות ולשוב למקורה, כשלהבת הנמשכת כלפי מעלה מעצם טבעה, בלי מאמץ.

הפסוק שלפני ״מים רבים״ מתאר את האהבה כ״רשפי אש, שלהבת יה״ — אש שמקורה אלקי. זוהי נפש האלקית, שלפני ירידתה לגוף נהנתה מזיו ה׳ בעולמות הרוחניים והייתה מאוחדת לחלוטין עם אין סוף; הכמיהה שלה לעלות היא זיכרון של אותו ייחוד.

מכיוון שאהבת הנשמה היא עצם טבעה, היא אינה מתבטלת כשהנשמה נכנסת לגוף ומתעסקת בעניינים חומריים. אדמו״ר הזקן מכנה את העיסוקים החומריים האלה ״המים הרבים״, וקובע שאינם יכולים לכבות את כמיהתה המתמדת של הנשמה לעלות ולהיבטל בה׳.

כאן באה הקביעה הנועזת של המאמר: הנשמה אינה רק שורדת את שקיעתה בענייני העולם; דווקא באמצעות שקיעה זו היא יכולה להגיע למדרגה גבוהה מזו שהייתה בה קודם ירידתה, אפילו כשנהנתה מזיו השכינה. המשך המאמר מסביר כיצד.

ישעיהו משווה בין הבטחת ה׳ שלא לכעוס עוד על ישראל לבין השבועה שלא להביא עוד את ״מי נח״ על הארץ לאחר המבול. אדמו״ר הזקן מפרש את הביטוי הנבואי ״מי נח״ כשם ל״מים הרבים״ של חיי העולם, ומפנה לספר עיר גיבורים, מאת בעל פירוש כלי יקר על התורה.

השם נח פירושו מנוחה: הזוהר מפרש אותו כ״נייחא דרוחא״ — שלוות רוח שמגיעה עם סיום העבודה. הראיה היא שהתורה אומרת שה׳ ״וישבות״ ביום השביעי, ואונקלוס מתרגם מילה זו בלשון ״ונח״.

השם ״נח״ חוזר בפסוק פעמיים, והמדרש מסביר את הכפילות כמנוחה לעליונים ומנוחה לתחתונים. אדמו״ר הזקן מקביל אותן לשני סוגי שבת: ״שבת תתאה״ השבועית המוכרת לנו, שאינה מנוחה שלמה, ו״שבת עילאה״ של העתיד לבוא — ״יום שכולו שבת״. שני הסוגים יתבארו בהמשך המאמר.

כעת שואל אדמו״ר הזקן מדוע הביא ה׳ מבול. אילו המטרה הייתה רק להשמיד את הרשעים, היה יכול לעשות זאת מיד ובשקט; אסון מים שנמשך שנה שלמה חייב היה לשרת מטרה אחרת.

התשובה, על פי הגמרא, היא שהמבול בא לטהר את הארץ עצמה, שהושחתה בשל החמס שנעשה בה. לכן לבש העונש דווקא צורה של מים, שכן על פי דיני התורה המים הם אמצעי לטהרה.

הדגם הוא מקווה, שעליו להכיל לפחות ארבעים סאה מים כדי לטהר אדם או כלי. המבול, שנמשך ארבעים יום, היה למעשה מקווה לארץ כולה.

הבטחת יחזקאל שה׳ ״יזרוק״ על ישראל מים טהורים מראה שהמים הם אמצעי לטהרה רוחנית. מכיוון שמי המבול טיהרו את העולם, הם הביאו ל״נייחא דרוחא״ שמבטא השם נח; לכן הם נקראים ״מי נח״.

כעת מיישם אדמו״ר הזקן את הדברים על חיי העבודה: השעבוד הכרוך בצורך להתפרנס נקרא אף הוא ״מי נח״. המדרש מספר שכאשר הראה ה׳ לאברהם את העתיד, הוא בחר לזרעו בשעבוד הגלות במקום בגיהינום; אדמו״ר הזקן מפרש את השעבוד הזה כעול הפרנסה, המטהר כמו גיהינום.

הוא מסביר מדוע שלב הטהרה הזה הכרחי. הנשמה אינה יכולה להיכנס לגן עדן וליהנות מזיו ה׳ עד שתעבור תחילה את הזיכוך שבגיהינום. לכן אמרו בגמרא על אלישע בן אבויה, שנקרא ״אחר״ לאחר שסרח, שמוטב שיידון וייטהר כדי שיוכל לבוא לעולם הבא.

מלבד הגיהינום, נשמה העולה מגן עדן התחתון לגן עדן העליון צריכה לטבול בנהר דינור כדי לשכוח את התענוג המצומצם יותר שהכירה קודם. בדומה לכך, השעבוד של הפרנסה, קשה ככל שיהיה, מטהר את הנשמה ומאפשר לה לעלות למדרגה הגבוהה ביותר.

אדמו״ר הזקן מבהיר למה הכוונה כאן ב״שעבוד״. אין מדובר בשלטון מדיני או במיסוי: גם בימי בית המקדש היה לישראל מלך שהטיל עליהם מס, ואפילו מס כבד יותר — עשירית.

ההבדל האמיתי הוא שכאשר בית המקדש עמד, ברכת ה׳ נמשכה בשפע כה רב, עד שארץ ישראל הייתה ממש ״ארץ זבת חלב ודבש״.

השפע הזה היה על־טבעי, כפי שמתואר בגמרא בסוף מסכת כתובות, ולכן לא היו לאנשים דאגות פרנסה. נמצא ש״שעבוד״ הגלות הוא הדאגה והעמל הכרוכים בפרנסה, שהופיעו כאשר חדלה הברכה הגלויה.

אדמו״ר הזקן חוזר למציאות בהווה: מאז חורבן בית המקדש כל אדם צריך לעמול ולדאוג כדי להתפרנס. זהו בדיוק מה שהפסוק מכנה ״מים רבים״ ושישעיהו מכנה ״מי נח״.

הם נקראים מי ״מנוחה״ משום שהם מביאים את הנשמה לתענוג עליון מזה שהכירה לפני שנכנסה לגוף. אז היא רק נהנתה מזיו ה׳; כעת, באמצעות המאבק בעולם, היא יכולה לעלות למעלה מזה.

המשנה מלמדת ששעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה טובה מכל חיי העולם הבא, והדבר מבטא זאת. היתרון בא מ״אור מתוך החושך״: אתכפייא — הכנעת הסטרא אחרא, ואתהפכא חשוכא — הפיכת החושך עצמו לאור. הן יוצרות אור נעלה יותר מאור שלא פגש מעולם חושך.

כעת מתאר אדמו״ר הזקן כיצד הדבר מתרחש בפועל. אדם שקוע במשך היום בעסקיו, שהם ה״חושך״; ואחר כך הוא מתבונן בתפילה בדברי חז״ל שלכל עשב יש מזל — כוח רוחני — למעלה, המצווה עליו לצמוח.

המזלות הם הכוחות השמימיים, הקשורים למערכות הכוכבים, שדרכם נמשכת חיות לכל מה שבעולם. ברכת משה ליוסף, המדברת על התבואה שמבשילים השמש והירח, מראה שגרמי השמים משפיעים על צמיחת הארץ.

ההתבוננות עולה בשרשרת ההשפעה: המזלות מקבלים משבעים השרים הממונים על האומות; השרים מקבלים ממלאכים נעלים יותר, ״שומרי האופנים״, וכן הלאה, כל אחד מקבל מזה שמעליו, עד שכולם מקבלים ממלכות ה׳ — המידה שבאמצעותה הוא בורא ושולט בעולמות.

מלכות היא הכוח המביא את כל העולמות מאין מוחלט לידי מציאות, כפי שאומר הפסוק ״מלכותך מלכות כל עולמים״. ואף על פי כן, כל כוח ההתהוות הזה הוא רק ״זיו השכינה״ — האור המאיר החוצה מה׳.

לעומת עצמות ה׳, זיו זה אינו אלא הארה בלבד. עצמותו אינסופית באמת ואינה משתנה בעקבות הבריאה, כפי שאומר נוסח התפילה: אתה הוא לפני שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא.

כשהאדם מתבונן בכל זה לעומק ולא באופן שטחי, נפשו מתלקחת באהבה ובכמיהה, ״כרשפי אש״, כהד לפסוק שבו פתח המאמר. הוא רוצה להיחלץ מהחושך ומההעלם של העולם הגשמי ולהידבק רק בה׳.

קריאתו של בעל התהילים, ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי״, מבטאת אהבה זו. אדם כזה אינו רוצה אפילו בגן עדן התחתון או העליון — השכר הרוחני של הנשמות — משום שגם הם רק זיו ה׳ ולא ה׳ עצמו.

הגמרא מתארת את העולם הבא כמקום שבו הצדיקים נהנים מ״זיו השכינה״; אהבה זו מבקשת יותר מהארה. היא רוצה להיכלל בעצמותו של ה׳ ממש — דבר שהזוהר מכנה ״להישאב בגוף המלך״.

אהבה זו היא סוג של תשובה, שיבה אל ה׳. הזוהר אומר שבעלי תשובה עובדים ״בחילא יתיר״, בכוח רב יותר, מן הצדיקים הגמורים, משום שאהבתם פורצת מתוך החושך שבו היו שקועים בעניינים חומריים.

מכיוון שאור שנולד מתוך החושך גדול יותר, אהבה זו נקראת ״בכל מאודך״ — הדרגה השלישית והגבוהה ביותר של האהבה שבקריאת שמע, אהבה בלי גבול. היא בלתי מוגבלת דווקא מפני שהיא נולדת מן ההפך שלה.

חז״ל מפרשים את קביעת ה׳ על הבריאה, ״טוב מאוד״, ככוללת אפילו את מלאך המוות: ״טוב״ הוא מלאך החיים ו״מאוד״ הוא מלאך המוות. אדמו״ר הזקן מיישם זאת על הנפש הבהמית: דווקא ההתנגדות שלה מאפשרת להגיע ל״מאוד״ — לאהבה הבלתי מוגבלת של ״בכל מאודך״.

הסיבה לכך מפתיעה: בשורשה העליון ביותר, הנפש הבהמית נובעת מדרגה גבוהה יותר מנפש האלקית. ההוכחה היא רשימת מלכי אדום שמלכו ״לפני מלוך מלך לבני ישראל״.

בקבלה מלכי אדום אלה מייצגים את עולם התוהו, שבו היו אורות עזים, שקדם לעולם התיקון המסודר, שאליו שייכת נפש האלקית — ״מלכי ישראל״. הכלים של תוהו לא יכלו להכיל את האורות ונשברו, ולכן חוזר בהם הביטוי ״וימלוך וימת״. הכוחות ששורשם שם נפלו נמוך מאוד, אף שמקורם גבוה בהרבה מנפש האלקית.

מכיוון ששורש הנפש הבהמית הוא במלכי תוהו, גם במצבה הנפול יש לה כוח לגבור על נפש האלקית. שורשה הוא ״מלוכה״, וטבעו של מלך הוא התנשאות; מכאן כוחו של האגו שבנפש הבהמית.

סימן נוסף למקור הגבוה יותר: האדם, הנברא הנעלה ביותר, מקבל חיות מבעלי חיים וממזון ואינו יכול לחיות בלעדיהם, ואילו הם אינם זקוקים לו. תלותו של העליון בתחתון מראה שמקורו של התחתון נעלה יותר.

אדמו״ר הזקן חוזר על העיקרון: בשורש שורשם, כוחות אלה גבוהים בהרבה מן הנשמות. משום כך היה על נפש האלקית לרדת ולהתלבש דווקא בנפש הבהמית.

כאשר נפש האלקית פועלת דרך הנפש הבהמית, העסוקה בטרדות הפרנסה — ״מים רבים״ — היא יכולה להגיע לאהבה ״בכל מאדך״.

אהבה זו, שאין לה גבול, גבוהה מן המצב שבו הייתה הנשמה לפני שבאה לעולם, כשנהנתה רק מזיו ה׳.

הדבר מושג דווקא באמצעות אתכפיא ואתהפכא חשוכא — הכנעת החושך והפיכתו. כיוון ששורש הנפש הבהמית גבוה יותר, הכנעתה מגלה את האור הנעלה הזה; ותהליך האתכפיא הוא שיביא לבסוף לתחיית המתים, שבה גם הגוף הגשמי עצמו יתעלה.

הדברים מסבירים את המשנה שהובאה קודם: שעה של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה עולה על העולם הבא, שכן רק כאן יש חושך שאפשר להפוך. הם גם מסבירים מדוע ״המים הרבים״ נקראים על שם נח, שפירוש שמו מנוחה.

ממי הפרנסה נוצרת התיבה, שפירושה בעברית גם ״מילה״. התיבה היא מילות התפילה; ציווי ה׳ לנח להיכנס לתיבה עם כל ביתו הוא קריאה להיכנס בשלמות אל מילות התפילה, שבהן מתעלים מאבקי היום.

הפסוקים מתארים את מי המבול מתעצמים ועולים חמישה עשר אמות מעל ההרים. אדמו״ר הזקן מפרש זאת כהתגברות זמנית של הנפש הבהמית על נפש האלקית בשעה שהאדם שקוע בעסקיו; אך דווקא התגברות זו מביאה לאחר מכן לאור גדול יותר בתפילה.

״התיבה הלכה על פני המים״, והמים עצמם הם שהרימו אותה לגובה. כך גם מילות התפילה מתרוממות דווקא בזכות ״המים״ של ההתמודדות הגשמית במהלך היום, ועולות לדרגות הגבוהות ביותר.

המסקנה המעשית היא שבעלי עסקים מניחים לעיתים שאינם יכולים להתפלל כמו לומדי תורה במשרה מלאה, ״יושבי האוהלים״. אדמו״ר הזקן אומר שההפך הוא הנכון: תפילתם יכולה להגיע גבוה יותר, מפני שאורם בא מתוך החושך.

כעת אדמו״ר הזקן מסביר מדוע ״נח״ קשור למנוחה ולשבת. התורה אומרת שביום השביעי ה׳ ״שבת מכל מלאכתו״, וההפסקה ממלאכת הבריאה היא עניינה של השבת.

בששת ימי הבריאה התפשטה מלכות ה׳, כלומר שלטונו היוצר, כלפי חוץ ולמטה, אל עולמות ונבראים רבים יותר ויותר; כל יום החל במאמר חדש, החל ב״יהי אור״.

המאמרים הנוספים, על הרקיע ועל הצמחייה, המשיכו את ההתפשטות כלפי חוץ, ולכן ימים אלה נקראים ״ימי המעשה״. בשבת מתהפך כיוון ההמשכה: העולמות עולים בחזרה אל מקורם, בדומה לאדם המפסיק לעבוד ומניח למלאכתו.

כך קורה גם במהלך השבוע של האדם. יום של לחץ ועיסוק בעסקים הוא מעין ״עבודה״ כלפי חוץ; כאשר העיסוקים האלה מתהפכים ומתרוממים לאלקות באמצעות התפילה, התוצאה היא נייחא דרוחא — מנוחת הרוח.

משום כך תפילת חול היא מעין שבת: בכל תפילה בימות החול יש הארה של שבת, כלומר עליית העולמות. אך אדמו״ר הזקן מוסיף שכל זה הוא רק ״שבת תתאה״ — המנוחה שאחרי העמל — בניגוד לשבת העילאה שעליה הוא מדבר כעת.

מעבר לשבת השבועית יש ״שבת עילאה״ — ימות המשיח, הנקראים במשנה ״יום שכולו שבת״. כעת חוזר אדמו״ר הזקן לפסוק בישעיהו על שבועת ה׳ שמי נח לא יעברו עוד על הארץ.

המים נועדו לטהר, אך לא יהיה צורך בטהרה לעד. בעתיד, כשהעולם יהיה מזוכך, לא יהיה עוד צורך ב״מים״ של עבדות וטרדות, ולכן נשבע ה׳ שלא יקצוף על ישראל ולא יגער בהם עוד.

אדמו״ר הזקן מכיר במה שהסביר: ״המים הרבים״ יוצרים יתרון אור מתוך החושך — את האהבה בלי גבול של ״בכל מאדך״.

עם זאת, יש אהבה גבוהה עוד יותר — אהבה רבה — שאינה נוצרת בעבודת האדם מלמטה, אלא ניתנת מלמעלה. היא נעלית אפילו מן האהבה שנולדת מן ההתמודדות עם ״המים הרבים״.

בשיר השירים מתואר הדבר במילים ״וימינו תחבקני״: יד ימין היא חסד, וחסדו של ה׳ מחבק את הנשמה ביוזמתו. אהבה זו תתגלה בעתיד, כפי שהבטיח ישעיהו: גם אם ההרים יזוזו, חסד ה׳ לא יסור.

זהו חסד עליון — אהבה רבה הבאה מלמעלה. התוספת שבסוגריים מפרשת את דברי ישעיהו על העבד אשר ״וגבה מאד״: לעתיד לבוא גם האהבה ״בכל מאדך״ עצמה תבוא ממדרגה גבוהה עוד יותר, כך שהרווח שהושג באמצעות ה״מים״ יתרומם בזכות מתנה מלמעלה.