קיצור מהדרוש ע״פ ואתחנן אל ה׳

זהו טקסט קצר המסכם את המאמר על תחינתו של משה ״ואתחנן אל הוי׳״ (דברים ג, כג), המופיע מיד לפניו בלקוטי תורה. ארבעת חלקיו מקצרים, לפי הסדר, את ארבעת חלקיו של המאמר המלא.

החלק הראשון פותח בשאלה מדוע נברא האדם. העולם הגשמי הזה הוא הנמוך שבעולמות, המקום שבו האלוקות נסתרת ביותר; לכן ברא ה׳ את האדם כדי להאיר בו.

הנשמה נקראת ״נר הוי׳״ (משלי כ, כז): נר שבאמצעותו אור שם הוי׳ מאיר בתוך חשכת העולם הזה. מובאים כאן שני מאמרים נוספים: הביאור על ״וירד הגבול״ בפרשת מסעי, העוסק ב״נר״ זה, והמאמר ״והיה מספר בני ישראל״ בפרשת במדבר, המבאר את הפסוק ״גם את העולם נתן בלבם״.

הנשמה מאירה באמצעות קריאת שמע ותפילה: כשאדם מתעורר מעומק לבו, שם הוי׳ מאיר בגלוי בלבו. במאמר המלא מתפרשת המילה ״ברוך״ במשמעות של ״נמשך למטה״; לכן ״ברוך אתה הוי׳״ מבטא בקשה שהוי׳, הנסתר, יימשך למטה ויתגלה.

סעיף ב׳ מסביר מה פירוש הדבר ששם הוי׳ מתגלה בלבו של אדם. הדבר נעשה באמצעות הבנת המילים שבברכות השחר שלפני קריאת שמע: ״בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית״ — ה׳ בורא את העולם מחדש בכל יום.

החידוש היומי הזה הוא בריאה חדשה ממש, מאין ליש, ולא השתלשלות שבה כל מדרגה תחתונה רק מגלה את מה שכבר היה בהעלם במדרגה שמעליה. שם הוי׳, שמורה על הבאה לידי מציאות, מצביע בדיוק על בריאה זו מאין ליש.

כאן מתחילה שורת מקורות על המילה ״טוב״ שבביטוי ״בטובו״. הזוהר (חלק א׳, ל ע״ב) דורש את אותיות ״טוב״ ומכנה את הטי״ת, האות התשיעית, ״תשיעית לכל״; בהערות קה״ת מפרשים זאת כיסוד, הספירה התשיעית. גם מאורי אור, מילון קבלי, אומר שטוב הוא היסוד של ז״א: הטי״ת היא התשיעית, הוי״ו היא תפארת והבי״ת היא מלכות.

בזוהר על נח, ״טוב״ הוא גם הקדוש ברוך הוא וגם הצדיק, צדיק יסוד, ככתוב: ״אמרו צדיק כי טוב״; בלך לך מכונה ״טוב״ הצדיק שמשקה ומזין את הכול. בתרומה דורש הזוהר את דברי חזקיהו ״והטוב בעיניך עשיתי״ כחיבור ברכת הגאולה לתפילת העמידה.

לעניין הביטוי ״בטובו״ עצמו, מופנה הקורא לזוהר על תרומה (חלק ב׳, קס״ח ע״ב), המבאר את מילות ברכת המזון. כמו כן מופנה הקורא לדרוש ״ואכלת ושבעת וברכת״ בפרשת עקב, העוסק בברכה ״הזן את העולם כולו בטובו״.

בהמשך מובאים מקורות נוספים על הטוב הגנוז. הגמרא בחגיגה (י״ב ע״א) מלמדת שהאור שנברא ביום הראשון, שעליו נאמר ״וירא אלקים את האור כי טוב״, נגנז לצדיקים לעתיד לבוא. הזוהר על פקודי (חלק ב׳, ר״כ ע״ב) מוסיף שאף שהאור גנוז, בני האדם בעולם הזה מתקיימים בזכותו; והרמ״ז, רבי משה זכות, מפרש שם שניצוץ ממנו מאיר ומתלבש במדות העליונות.

המקור האחרון הוא הדרוש בתורה אור ״אשירה להוי׳״, העוסק במילים ״הטוב כי לא כלו רחמיך״, מתוך ברכת ההודאה שבתפילת העמידה. על יסוד זה מפרש הטקסט את ״ואהבת את הוי׳״ (דברים ו׳, ה׳) כהשתוקקות לכך שהוי׳, הכוח הבורא יש מאין, ישרה באדם בגלוי.

״בכל לבבך״ נדרש כשני לבבות, פנימי וחיצוני: בדרוש השלם מוסבר שהלב הפנימי מתעורר על ידי עצמותו יתברך, ואילו אהבת הלב החיצוני מתפשטת כדי להכניע את סטרא אחרא ולהפוך חושך לאור. אהבה זו היא אתערותא דלתתא, יוזמה מצד האדם, והיא ממשיכה אתערותא דלעילא, כדי שברכת ה׳ תרד ותתגלה.

סעיף ג׳ נפתח במשנה האומרת ש״ותלמוד תורה כנגד כולם״ (פאה א, א). לימוד התורה ממשיך אתערותא דלעילא — יוזמה אלוקית — מבחינה ששום אתערותא דלתתא, שום יוזמה אנושית, אינה יכולה להגיע אליה. זהו שאמר משה: ״אתה החילות״ — ההתחלה באה מה׳ לבדו.

גם האתערותא דלתתא שהאדם יוזם זקוקה תחילה לאתערותא דלעילא, כדי שתוכל להתאפשר, כפי שמוסבר במאמר על ״אלה מסעי״. לכן ביקש משה לעבור ול״ראות״, כדי להמשיך את הבחינה של ״אתה החילות״ אל הארץ. במאמר השלם, הארץ היא ״הארץ״ העליונה — כנסת ישראל.

סעיף 4 מסביר שההמשכה מבחינה זו של ״החילות״ אינה יכולה להיתפס בשכל; היא אינה נעשית להבנה המתלבשת במחשבה, אלא נותרת כהבזק חולף. הטקסט משווה זאת ל״חִצּוֹ יֵצֵא כַּבָּרָק״ (זכריה 9:14): הבזק שמאיר הכול לרגע ונעלם.

המקורות מבארים את הדימוי. תיקוני זוהר (תיקון 30) קושר את ״הקולות והברקים״ שבמתן תורה לפסוק הזה; איגרת הקודש (בסוף סימן 15) מתארת את הדעת העליון, התפיסה הראשונה של עומק הרעיון, כ״נקודה וכברק המבריק על שכלו״; ומאורי אור (אות בי״ת, 34) מציין ש״ברק״ הוא כינוי ליסוד.

לכן ביקש משה ״לראות״ את הארץ: מדרגה כזאת מתקבלת רק באמצעות ראייה, כהצצה ישירה שמעבר להבנה, בדומה לנאמר באותו פסוק: ״וה׳ עליהם ייראה״, וכן בפסוק ״עינייך יונים״. באותו אופן, החכמים, המכונים ״עיני העדה״, תיקנו את הברכות שלפני המצוות, כדי להמשיך את ההבזק הזה מלמעלה לפני עשיית המצווה.

לאחר הפניה למאמר על ״צאינה וראינה״, הטקסט מסביר את המילה שבה פתח משה: ״ואתחנן״ קשורה ל״חנון״ — אוצר המתנות חינם, ששום התעוררות אנושית אינה מגיעה אליו. משם המשיך משה את בחינת הוי׳ בתור אתערותא דלעילא.