להבין בתוספת ביאור ע״פ וידעת היום והשבות אל…

1כדי להבין בתוספת ביאור את הפסוק ״וידעת היום והשבות אל לבבך״ וכו׳, בעניין דעת ואמונה; ולהבין כיצד בחינת סובב כל עלמין יכולה להיות בבחינת דעת והרגשה, והרי ידוע ש״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״.

אך העניין הוא שיש להבין מהו עצם עניינה של דעת, כפי שמקובל בלשון הפילוסופים, וכפי שכותב הרמב״ם בעניין ידיעת האלוקות,

שהוא יתברך הוא זה שמציאותו ידועה, ולא מהותו. זוהי הנקראת בחינת דעת, שכן עניינה של דעת הוא ידיעה והרגשה של המציאות.

2הדבר יובן באמצעות משל מן האדם, ככתוב: ״מבשרי אחזה״: בגלל החומריות של הגוף הגשמי, האדם אינו יכול להשיג אפילו את מהותה של הרוחניות המלובשת בו ממש,

כלומר, את הנפש ואת כוחותיה. ואף על פי כן, הוא חש בממשות קיומם בידיעה ובהרגשה ממש. כך, למשל, ביחס למחשבה: הוא יודע שהיא קיימת, ובכל זאת אינו משיג את מהותה.

שהרי אנו רואים שהמחשבה מתפשטת גם ברגל, ונמצאת בה ממש כשהיא מלובשת בה. שכן ברגע שעולה במוחו לחשוב להניע את הרגל, הרגל נעה מיד, בהתאם למה שעלה במחשבתו.

ואילו נאמר שמחשבה זו שבמוח, ללכת, ירדה ונמשכה דרך מדרגות שונות עד שהגיעה לרגל והניעה אותה, היה צריך שהתנועה תתמהמה ותתעכב זמן־מה. ואם כן, מדוע

ברגע שהמחשבה עולה, הרגל נעה ללכת בלי שום שהייה ועיכוב, אפילו לא לרגע? מכאן נראה שהמחשבה לא ירדה מן המוח בדרך של המשכה, כמו מים הנמשכים ויורדים וכו׳,

אלא שהיא נמצאת ממש ברגל. ואף שעיקרה במוח, הארה שלה מתפשטת בכל האיברים, כמו אור השמש על הארץ. ואי אפשר להשיג את כל זה: כיצד ומה היא.

3כך גם השכל ואותיות המחשבה שבנפש: מהותם ממש אינה נתפסת. למשל, אדם שלמד מסכת אחת בעיון, והיא שגורה על פיו, כאילו היא מונחת אצלו בקופסה. לאחר מכן, כשהוא עסוק בעניין אחר

או לומד מסכת אחרת, בכל זאת, כשהוא רוצה, הוא נזכר בכל אותה מסכת שלמד קודם. לכן מוכרחים לומר שהיא נמצאת במוחו ובשכלו גם בזמן שאינו מהרהר בה כלל.

4אם כן, מהי ומה מהותה של השכל הזה שנמצא אצלו גם כשאינו חושב עליו כלל? אין הדבר נתפס כלל — מהו ומה מהותו.

הסיבה לכך היא שהאדם, בהיותו בתוך גוף, אינו משיג אפילו את מהות הרוחניות שבו — כלומר, את הנפש ואת כוחותיה — אלא רק את מציאותם.

5ובכל זאת, הוא יודע ומרגיש ממש את מציאותן, אף שאינו משיג את מהותן; ולשם כך אין צורך באמונה או בהוכחה, אלא הוא חש בהן ממש.

זהו מה שנקרא בלשון הפילוסופים ״השגת המציאות״, ולא ״השגת המהות״. מכאן נוכל להבין [את העניין] למעלה, בענייני אלקות: שיש השגה של מציאותו בלבד, ולא השגה של מהותו,

כלומר, בדומה לאופן שבו הגוף חש את הנשמה, כפי שהוזכר לעיל, דבר זה נקרא דעת, כמו שכתוב: ״דע את אלקי אביך״ וכו׳. עניינה של הדעת הוא הרגשה, כידוע, כלומר השגת המציאות בלבד,

כמו בדוגמה שהוזכרה לעיל: אדם יודע על נשמתו שבתוכו; הוא יודע רק את מציאותה ולא את מהותה, ובכל זאת הוא חש אותה בתחושה שלמה. תחושה זו נקראת ״ידיעה״, במובן זה שהוא יודע את עצמו וכו׳.

כך גם אור אין סוף ברוך הוא, כשהוא מתלבש בכל העולמות, מורגש ונודע לנבראים; אולם ידועה להם רק מציאותו ולא מהותו, כפי שכותב הרמב״ם.

6בכך מתורצת השאלה שהועלתה לעיל: כיצד יכולה בחינת סובב להיות בבחינת דעת, והרי ״לית מחשבה תפיסא ביה״ וכו׳? שכן משמעותה של ״תפיסה״ היא דווקא השגה במהות, כמו אדם שתופס חפץ בידו וכו׳.

וזהו פירושה של ״השגה״ סתם: השגת מהותו של הדבר וכו׳. אבל לאמיתו של דבר, אין כל השגה במהותו של אור אין סוף, אלא רק השגה במציאותו, כפי שנתבאר לעיל.

ובכל זאת, ״לית מחשבה תפיסא״ פירושו שאין משיגים את מהותו; אך בעניין הדעת וההרגשה, שהן רק השגה במציאותו בלבד, הנבראים יכולים להגיע ולהשיג. וזהו מצוות עשה של ״וידעת היום״ וכו׳, וכן ״אתה הראת לדעת״ וכו׳.

72. העניין יתבאר ביתר בהירות מתוך דבר דומה שאנו מוצאים בלימוד התורה: יש בה חלק נסתר וחלק גלוי,

שהם גם בחינות של גוף ונשמה, כפי שמוסבר בזוהר, בהעלותך (דף קנ״ב ע״א). בגופי התורה שייכת השגת המהות, אך לא כך בבחינת הנסתר והפנימי.

ובכל זאת, באמצעות גופי התורה יכול אדם לדעת גם משהו על מציאותו של החלק הפנימי, כשם, למשל, שבאמצעות חיותו של גוף האדם הוא חש במציאות הנשמה וכו׳.

ביאור העניין: חז״ל אמרו: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו״. כלומר, בגן עדן לומדים גם את כל התורה שבעל פה, למשל את הנושאים ההלכתיים שאנו לומדים כאן בעולם הגשמי, כגון ״שור שנגח״ וכו׳,

וכיוצא בזה. וידוע שהלכה זו היא דבר ה׳, ושהקב״ה יושב ושונה כנגדו וכו׳. אם כן, בגן עדן, שבו הנשמות עוסקות בהלכה זו של ״שור שנגח״ וכו׳,

אי אפשר לומר שהשגתן שם דומה להשגתנו כאן בעניינים גשמיים ממש, שהרי אין בגן עדן שור גשמי וכו׳; ודאי שהכול שם מופשט מכל גבול ומכל גשמיות וכו׳.

אלא ודאי השגתן שם היא בעניינים רוחניים, כגון בחינת השור שבמרכבה — ״פני שור מהשמאל״ — וכיוצא בזה, וכן סוד הכוונה שבטעם ההלכה, מדוע הדין צריך להיות כך וכו׳. זה נקרא פנימיות התורה ו״נשמתא דאורייתא״,

ואילו השגתנו כאן בהלכה זו של ״שור שנגח״ היא בחינת גוף התורה; ויש גם מה שנקרא בזוהר שם ״לבושא דאורייתא״.

8וכך גם בכל ההלכות שאנו לומדים כאן, כגון: ״אם הבהרת קדמה לשער הלבן״ וכו׳,

כפי שמובא בגמרא: הקב״ה, במתיבתא דרקיעא, אומר ״טהור״ וכו׳, ו״מי יכריע? רבה בר נחמני״ וכו׳. ברור שעניין הנגעים שם אינו עניין גשמי, כנגעים שלמטה;

אלא הם בחינת דין קשה, שממנו יונקים החיצונים, כפי שנכתב בזוהר וכיוצא בזה. וסודם — כיצד ובמה ממתיקים אותם וכו׳:

זהו עניין ההלכה שלומדים שם: ״אם הבהרת קדמה״ וכו׳. זה נקרא פנימיות התורה, שבה עוסקות הנשמות בגן עדן וכו׳.

וכך גם בהלכות אחרות מסוג זה, כגון הלכות מקוואות: ״שש מעלות במקוואות, זו למעלה מזו״ וכו׳.

המקווה כאן הוא ארבעים סאה של מים גשמיים וכו׳; ולמעלה, זהו עניין המשכת המים העליונים של בינה ממקור החכמה, באמצעות בחינת ארבעת היודי״ן של [שם] ע״ב וכו׳,

שמהם נמשכו ארבעים הסאה, כפי שמבואר בפרי עץ חיים, שער השבת. וסוד הטהרה דווקא בהם מכל טומאה הוא עניין פנימיות התורה. וכך לומדים שם גם את ההלכה הזאת: ״שש מעלות במקוואות, זו למעלה מזו״ וכו׳,

שהן שישה צירופים של יה״ו, כפי שכתוב שם בפרי עץ חיים. וכך גם בכל ענייני המצוות, כולן; למשל, בסוד התפילין: כאן התלבשה מצוות תפילין במעשה גשמי, בקלף ובדיו גשמיים וכו׳; ובפרשה ״קדש לי כל בכור״ וכו׳,

ידוע ששורשה בבחינת חכמה, שכן ״קודש״ היא חכמה. היא נמשכת להיכתב על קלף ולהיות מונחת בתוך בתי התפילין, ומתוך כך נמשכת לאדם בחינת מוחין עליונים, בבחינת אור מקיף — דבר שאינו יכול להשיג באמצעות המוחין שלו עצמו, כפי שמבואר במקום אחר.

9וכך אור אין סוף שבחכמה שבפרשת ״קדש״ וכו׳ נמשך כאן באמצעות לבוש ועניין גשמי, ואילו למעלה הוא בבחינת הפנימיות והמהות ממש,

כלומר, בחינת אור החכמה של הקדושה עצמה. ראו מה שנכתב בפרשת יתרו, במאמר המתחיל ״משה ידבר״, בעניין המצוות — מה עניינן למעלה, כגון עניין ביקור חולים ועניין תפילין וכו׳; עיינו שם.

10כיוון שהנשמה מלובשת בגוף גשמי, אין לנו אפשרות להשיג את המהות, אפילו לא לגדולים שבחכמי האמת, אלא לנביא ולחוזה בלבד, [שהשגתם] מכונה בכתוב

בשם ״ראייה״ ממש, כפי שמבואר כל זה במקום אחר על הפסוק ״עוטה אור כשלמה״. אלא שזו הלמידה במתיבתא דרקיעא, שבה מושגת מהות פנימיות התורה כפי שהיא בכתר, בחכמה ובבינה של [עולם] הבריאה וכו׳.

אך אף על פי שמהות פנימיות התורה אינה מושגת כלל לשום חכם, בכל זאת, מלימוד גופי התורה אפשר להגיע לידיעה מועטה ביותר על מציאותה של הפנימיות;

שהרי בכל זאת מובנת ומושגת אפילו קצה קצהו: שבהכרח יש אופן מסוים של פנימיות התורה ושל טעמי המצוות, שהם הנשמה של גוף הלכה זו ומצווה זו.

כמו בעניינים גשמיים: ממה שאנו רואים את גוף האדם, מורגש שיש בו נשמה, אף שאיננו יודעים את מהותה, מה היא וכיצד היא.

11כך גם התורה נקראת ״אדם״: רמ״ח מצוות עשה הן רמ״ח איברים וכו׳, ויש בה גוף ונשמה, כנזכר לעיל.

לכן אמרו חז״ל: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו״, שכן על ידי לימוד גופי התורה בעולם הזה, הוא משיג בגן עדן ממש את מהותה של הפנימיות וכו׳,

מה שאין כן מי שאין בידו כלל מגופי התורה וכו׳. וכך יובן גם כיצד יכולה להיות המשכה של בחינת דעת בסובב כל עלמין, באמצעות קיום התורה והמצוות.

שהרי אף ש״אין מחשבה תופסת בו כלל״, בכל זאת אפשר לדעת על מציאותו; והדבר דומה לידיעת פנימיות התורה, שכן התורה והמצוות הן מבחינת סובב כל עלמין.

12ועוד, הרי אנו יודעים שהבחינה של ממלא כל עלמין אינה אלא זיו והארה וכו׳, והיא נובעת בהכרח ממקור עצמי, כמו שהמאור של השמש מאיר אור, וכיוצא בזה. אם כן, ידיעה זו נותנת לנו תחושה של ידיעה והשגה, לכל הפחות, בקיומו של סובב כל עלמין,

כלומר, שסובב כל עלמין קיים ביחס לממלא כל עלמין. ראו את הכתוב במאמר המתחיל ״השמים כסאי״, בעניין ״ותן בלבנו בינה להבין״, כלומר,

״להבין דבר מתוך דבר״: ״תוך דבר״ פירושו ממלא כל עלמין, המלובש בתוך העולמות; ומתוך הבחינה של ממלא כל עלמין אנו באים להבין את הבחינה של סובב כל עלמין וכו׳;

ראו שם. ראו גם את הכתוב במקום אחר בפירוש ״ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא״, בעניין פירוש ״אתה״ ופירוש ״הוא״, שהם הבחינות של ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכו׳; ראו שם.

וזהו שנצטווינו גם בנוגע לבחינה של סובב כל עלמין: ״וידעת היום״ וכו׳, ״כי הוי׳, שהוא הבחינה של סובב כל עלמין, הוא האלקים״ — כדי שיהיה בגילוי לכם, כלומר, לכל הפחות בבחינת השגת המציאות.

אך המשכת הדעת בבחינה זו נעשית דווקא על ידי העיסוק בתורה ומצוות, שעל ידו מתקיים ״ורעה אמונה״, כלומר, נמשכת הזנה אל האמונה. שכן אף שבאמת, ביחס לבחינה של סובב כל עלמין, שייכת רק בחינת האמונה, מכל מקום, על ידי התורה והמצוות ממשיכים אותה כך ש״באמונתו יחיה״ ממש.

כלומר, על ידי התורה והמצוות נמשכת בחינת הדעת, כפי שיוסבר להלן על פי הספרי: ״שמתוך כך אתה מכיר״ וכו׳.

ועוד יובן ממה שכתוב במאמר המתחיל ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״, בעניין ״כי מנסה״ וכו׳, ״לדעת״ וכו׳; ראו שם.

13ג. ובכן, משמעותו ועניינו של ״דע את אלקי אביך״ הם העמקת הלב, כך שלא יסיח את דעתו מכך, והדבר יהיה לזיכרון תמיד לפניו, כפי שנאמר: ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״.

להבנת העניין, תחילה יש להבין עוד את ההבדל בין דעת לאמונה. הדעת היא בחינת הפנימיות של המדות, ובזוהר היא נקראת ״מפתחא דכליל שית״ — מפתח הכולל שש. ראו בספרא דצניעותא, סוף פרק א; והדברים מבוארים בעץ חיים וכו׳; ראו להלן.

14ביאור העניין: ״מבשרי אחזה״, שכן אנו רואים באדם שכל המידות כפופות לבחינת הדעת וכו׳.

כאשר אדם יודע ומרגיש את עצמו, כפי שהוזכר לעיל, אנו רואים בבירור שככל שהוא מרגיש את עצמו ואת חיותו בעוצמה רבה יותר,

כך מידותיו מתעוררות בעוצמה מרבית: הוא אוהב בהתעוררות עזה את מה שהוא אוהב, ושונא בהתעוררות עזה את מה שהוא שונא — יותר מכפי שהוא עושה כשאינו מרגיש את עצמו כל כך.

מפני שהוא מרגיש את עצמותו, נפשו יקרה מאוד בעיניו; לכן יאהב בעוצמת אהבה מרבית דבר שמועיל לו, ואילו דבר שאינו לטובתו

אלא מזיק לו — ישנא אותו בעוצמת שנאה מרבית. אין הדבר כך ביחס לאדם אחר: גם כלפי חברו ורעו לא אכפת לו כל כך

כפי שאכפת לו ביחס לעצמו. אף שהוא אוהב אותו, בכל זאת אינו מרגיש אותו כל כך בכל עת, והוא מסיח את דעתו ממנו;

לכן ענייניו של חברו לא יעוררו אותו באותה מידה כמו ענייניו שלו, שכן מעצמו אינו מסיח את דעתו ולעולם אינו חדל להרגיש את עצמו. משום כך ענייניו שלו מעוררים אותו יותר מכול.

15לכן גם בענייניו האישיים, אם הוא מסלק לזמן־מה את תחושת העצמי שלו במידה כזאת, נפשו לא תהיה יקרה כל כך בעיניו, וייתכן שלא יתעורר כל כך מול דבר המנוגד לרצונו;

וכך גם לא יאהב דבר שהוא לטובתו בעוצמה רבה כל כך, משום שהוא מנותק מענייני עצמו ואינו חש את נפשו ואת חיותו, כך שאינו מודע לעצמו במידה רבה כל כך;

כמו כאשר הוא טרוד בעניין גדול, ואז הוא מנותק מתחושת העצמי שלו, וכדומה. ראיה לכך היא דברי הרמב״ם בסוף פרק ז מהלכות מלכים: ״וכל המתחיל״ וכו׳,

״ומי שמפחיד את עצמו עובר על לא תעשה, שנאמר: ׳אל ירך לבבכם, אל תיראו׳״ וכו׳. אך קשה: מה עליו לעשות כדי שלא יפחד?

אלא העניין הוא שעליו להסיט את מחשבתו ואת הרהוריו מן הפחד הזה, ועל ידי כך הפחד מתבטל. זהו שכתב: ״וכל המתחיל לחשוב ולהרהר״. זוהי ראיה ברורה לכך שגם ההתעוררות הטבעית של אהבת עצמו תלויה

בדעת ובמחשבה. אם כן, אנו רואים שכל המדות — אהבה, שנאה, יראה וכדומה — נמשכות ומתעוררות רק באמצעות דעת ותחושה: מכיוון שהוא מודע לעצמו וחש את עצמו תמיד,

לכן תתעורר בו בעוצמה רבה בענייניו האישיים; ולהפך, אם הוא מסלק במידה כזאת את דעתו ואת תחושתו מאהבת עצמו וכו׳, כפי שנאמר לעיל.

16מכאן יובן כיצד התעוררות המדות באה רק בעקבות הדעת וההרגשה: גם בדבר הנוגע לעצם נפשו, ההתעוררות תימשך רק באמצעות הדעת דווקא, שכן היא המתפשטת במדות ומחיה אותן, וממנה נובעים בעיקר אופן הנהגתן והטייתן, כפי שהוזכר לעיל.

17וזו הסיבה שדעת נקראת בשם ״המפתח הכולל שש״: כלומר, מפני שהיא פותחת את התעוררות המדה ומעוררת אותה, בדומה למפתח גשמי וכו׳.

והיא ״כוללת שש״: את כל שש המדות — חסד, גבורה ותפארת וכו׳. ראו מה שנכתב במקום אחר בעניין הדעת, בביאור לפסוק ״מים רבים״ בפרשת תולדות, ובמאמר המתחיל ״לא הביט און ביעקב״.

18על פי זה יובן עניינו של ״דע את אלקי אביך״: כלומר, להתבונן תמיד ולא להסיח את הדעת מכך, שכן דווקא על ידי כך יימשכו המדות של אהבה ויראה. הדבר דומה, למשל, לכך שאדם מתרגש מאוד מענייני נפשו וגופו, מפני שאינו מסיח מהם את דעתו ואת תחושתו וכו׳;

כך גם, ועוד יותר מכך, עליו שלא להסיח את דעתו מחיי החיים, אין סוף, ברוך הוא. על ידי כך יימשכו מדותיו לאהוב את ה׳ בלב, בנפש ובמאוד, ולירא ולפחד מגדולתו ית׳, כפי שיתבאר.

19והנה, בחינת דעת נקראת מפתח ביחס למדות, והיא בחינת התוך והפנימיות שלהן, כפי שנזכר לעיל; ואילו ביחס לחכמה שבמוחין, היא נמשכת משם

אלא רק מבחינת האחוריים של החכמה, כפי שכתוב בעץ חיים: מן האחוריים של אבא, המלובשים ביסוד של אמא, נוצרת בחינת הדעת של ז״א; וכפי שכתוב בלקוטי תורה של האריז״ל, פרשת שמות, על הפסוק ״ותקרא את שמו משה כי מן המים משיתיהו״.

20העניין מובן מצד עצמו: ההרגשה שהוזכרה לעיל אינה השגת המהות, כמו בחינת הראייה, שהיא בחינת חכמה;

אלא היא ידיעה והשגה מרחוק, לא של המהות והאיכות, אלא רק בבחינת הרגשה — האדם מרגיש את מציאות הדבר. ואם כן, אין זו אלא בחינת אחוריים של חכמה.

שכן גוף החכמה ופנימיותה הם בחינת ראייה. לכן הכתוב מכנה את השגת הנביאים בשם ״ראייה״: ״וה׳ נראה אליו״, ו״וראית את אחורי״.

ואף שזו דרך משל, ואין זו ראייה ממש בעין בשר גשמית, מכל מקום הנמשל צריך להיות דומה למשל. ואילו דעת והרגשה הן

רק בחינת אחוריים ביחס לבחינה זו. לכן רק מבחינת אחוריים של יסוד אבא ואמא נוצרת ונמשכת בחינת הדעת לז״א.

21וזהו פירוש ״ומבשרי אחזה״: הכוונה היא לבחינת דעת, שכן ״אחזה״ היא התרגום הארמי של ״ראייה״, והיא רק בחינת האחור של

בחינת ראייה ממש. עיינו בלקוטי תורה של האריז״ל על תהילים, בפסוק ״ולתבונתו אין מספר״, שם מוסבר שהתבונה נעלית מבחינת הדעת של ז״א; וזהו מהטעם שהוזכר לעיל.

22כעת, לאחר שהתבאר שדווקא באמצעות בחינת הדעת באה ההתעוררות לידי קיום, כפי שהוזכר לעיל, יובן מכך ההבדל העיקרי בין דעת לאמונה, כפי שהוזכר לעיל.

שהרי כשם שהתבאר לעיל בנוגע לבחינת הדעת שבנפש האדם, כך יובן למעלה בנוגע לבחינת הדעת באלקים חיים ומלך עולם:

כלומר, בחינת המדות של ז״א דאצילות, שבהן מלובשת בחינת הדעת — הן היורדות ומתלבשות במלכות דאצילות, בחכמה, בבינה ובדעת ובמדות שבה, כדי ״להחיות רוח שפלים״, מאין ליש וכו׳.

וזוהי בחינת ממלא כל עלמין. ממנה נמשכת בחינת הדעת גם בכל הנבראים, כך שהם יודעים ומכירים את בוראם בתחושה ממש: כשם שאדם יודע את עצמו ואת חיותו, כך הם יודעים את מקור החיים ואת חיי החיים, המחיה את כל הנבראים וכו׳.

23ושבלעדיו אין להם קיום ומציאות כלל, אפילו לרגע. מדעת זו מסתעפות מדות של אהבה ויראה: לאהוב את ה׳ ולעשות את מצוותיו.

כפי שאדם אוהב את חיי נפשו, כמו שנאמר: ״לאהבה את הוי׳״, ״כי הוא חייך״ וכו׳; ולשנוא כל דבר שמתנגד לו ופוגע בהארה האלקית שעליו — כלומר, את כל שס״ה מצוות לא תעשה — ולהתרחק מהן לחלוטין,

כפי שאדם שונא בכל תוקף דבר שמזיק לו. אם כן, הסיבה לקיום מצוות עשה ולהתרחקות מכל מצוות לא תעשה תלויה רק בבחינת הדעת,

שהיא ההרגשה שבה הנפש האלקית חשה את האור האלקי, ואת היותו בחינת חיי החיים. על כך נאמר: ״דע את אלקי אביך״ — כדי שהדבר יהיה לזיכרון תמידי לנגד עיניו,

כדי שיחוש היטב שעליו לירא מלעבור על רצונו. עיין במה שכתוב בדרוש המתחיל ״ראשי המטות״, בביאור משמעותה ועניינה של יראת חטא.

24ועליו להשתוקק ולכסוף לדבוק בו יתברך. אולם האמונה היא למעלה מבחינת הדעת וההשגה, כלומר, היא רק בבחינת מקיף על השכל והמדות.

לכן אין היא מעוררת את המדות במידה רבה כל כך. שהרי ״גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא״: הגנב מאמין ביכולתו של רבונו של עולם, ואף על פי כן הוא עובר על רצונו יתברך. זאת מפני שהאמונה אצלו היא בבחינת ריחוק ובבחינת מקיף בלבד.

25לכן האמונה נקראת ״עטרה״, משום שהיא כעטרה המקיפה את הראש, כפי שנכתב למעלה. ובאלוקות שלמעלה מובן מכך שהיא בחינה ומדרגה גבוהה מבחינת דעת של ז״א שהוזכרה לעיל;

אלא היא בחינת אור מקיף על המדות דאצילות, עד שהן אינן מתעוררות ממנו כלל וכו׳. וזה נקרא בחינת כתר דז״א,

כמו העטרה המקיפה את הראש וכו׳. וכשהארה זו יורדת למלכות דאצילות, היא נקראת כתר מלכות וכו׳.

בכללות, זהו מבחינת סובב בכל עולם לפי ערכו: באצילות — מבחינת סובב דאצילות, ובבריאה — מבחינת סובב וכתר דבריאה וכו׳.

ומכיוון שזו בחינת סובב ומקיף, הוא אינו מאיר בעולם בגילוי רב כל כך, בבחינת דעת ממש. כך גם למטה, באדם: הדעת היא בבחינת ממלא כל עלמין, ואילו האמונה היא גם בבחינת סובב כל עלמין.

אך באמצעות המצוות ממשיכים את בחינת סובב כל עלמין, כך שתימשך גם בבחינת דעת. שהרי רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה נמשכות מבחינת חמשת החסדים וחמש הגבורות, הנמשכים מבחינת הדעת וכו׳;

ושורש המשכה זו הוא מבחינת הרצון העליון, סובב כל עלמין. ועיינו בפירוש הרמ״ז על הזוהר, בראש פרשת קורח, ובמה שנכתב עוד על כך בהמשך, בעזרת ה׳.

וזהו עיקר עניינו של הציווי ״וידעת היום״: שעל ידי הדעת וההתעמקות בבחינת ״אני הוי׳ לא שניתי״, שהיא בחינת סובב כל עלמין, דווקא כך יגדלו אהבתו ויראתו, כפי שנכתב בפרי עץ חיים,

שער חג המצות, פרק א, שבו נאמר שיש כמה בחינות של מוחין דגדלות וכו׳. והנה, על ידי קיום המצווה ״וידעת היום״, שהיא רק בחינת ידיעת מציאותו של [ה׳], ולא מהותו,

על ידי כך תימשך השכר לעתיד לבוא, כאשר ״ונגלה כבוד הוי׳״ וכו׳, בבחינה של ראייה והשגה ממש, ״כי עין בעין יראו״. וכמו שכתוב על כך במאמר המתחיל ״שובה ישראל״, עיין שם.

26ד. לפי זה צריך להבין את הנאמר על העתיד לבוא: ״ומלאה הארץ דעה״, שהרי על העתיד לבוא נאמר דבר גדול מזה: ״ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר״ וכו׳;

ונאמר: ״עין בעין יראו״, והראייה היא השגה ממשית של המהות; וכפי שאמרו חז״ל בסוף מסכת תענית על הפסוק ״ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה״ וכו׳; וכן ידוע גם על משה שהתנבא בלשון ״זה״, משום שראה באספקלריה המאירה.

27אם כן, מה פירוש הנאמר על הזמן העתיד לבוא: ״ומלאה הארץ דעה״, בשעה שדעת אינה אלא תפיסה והרגשה של המציאות, ולא השגה של המהות ממש?

והעניין הוא שעל פי המבואר לעיל יובן שיש באדם שלוש מדרגות. הראשונה היא בחינת ראייה והשגה של המהות. השנייה היא בחינת דעת, כלומר ידיעת המציאות והרגשתה, ולא השגה של המהות.

השלישית היא בחינת אמונה: האדם מאמין באמת בלב שלם, אף שאין הדבר אצלו בבחינת דעת והרגשה. ועל דרך זו, ״שם שמים שגור בפי הכול״, כפי שהוזכר לעיל.

אם כן, גם למעלה יש שלוש מדרגות אלה, על דרך זו. אך מובן מאליו שלמעלה, ככל שהמדרגה גבוהה יותר, כך היא נעלמת ומופלאה יותר.

והנה, החכמה נקראת ״אתה״, כמו שנאמר ״כי אתה אבינו״, כמובא באדרא זוטא (ר״צ ע״א). הטעם לכך הוא שהיא ראשית הגילוי: ״כולם בחכמה עשית״. היא מתלבשת בכל העולמות, ובגן עדן היא

בבחינת גילוי והשגה, לכל אחד לפי מידתו, בבחינת השגה ממשית של המהות בזיו והארה זו (ראו מה שנכתב על כך בתורה אור, פרשת חיי שרה); ולכן היא נקראת ״אתה״.

שהרי ״אתה״ הוא לשון נוכח, המבטאת גילוי ממשי; וגילוי זה הוא מבחינת ממלא כל עלמין, שמקורה בחינת חכמה עילאה.

אבל מבחינת כתר, שלמעלה מהחכמה, שהיא בחינת סובב כל עלמין, אין מאירה בגן עדן הארה בבחינת גילוי והשגת המהות. גילוי זה יהיה דווקא בזמן העתיד לבוא, בתחיית המתים, כפי שנכתב באיגרת הקודש, בדיבור המתחיל ״נודע דבאתעדל״ת כו׳״; עיינו שם.

אבל בגן עדן, [אור] מבחינת סובב כל עלמין אינו מאיר בגילוי ממש. עם זאת, בחינת דעת שייכת גם לסובב כל עלמין,

שהרי מציאותו ידועה, אף שמהותו אינה ידועה. לכן נאמר באידרא זוטא שם, שעתיקא אינו נקרא ״אתה״, משום שהוא מכוסה ואינו מתגלה.

28והוא נקרא ״הוא״. כך נאמר גם בזוהר, בפרשת קורח, על הפסוק ״ועבד הלוי הוא״: ״הוא״ — זהו עתיקא. כלומר, אף על פי כן, מציאותו ידועה, ורק מהותו אינה ידועה.

וכמשל באדם: יש בו בחינת שכל, ויש בו בחינת כוח המשכיל, שממנו נובע השכל. אף שכוח המשכיל אינו מושג כלל, בכל זאת מציאותו ידועה, שכן מאחר שהשכל נובע, בהכרח יש מקור שממנו הוא נובע וכו׳.

וכך גם מאחר שבגן עדן חכמה מאירה בגילוי, מציאותו של כתר, שהוא המקור שממנו חכמה נובעת, ידועה, והוא נקרא ״הוא״.

ולכן שייכת בו בחינת דעת. (וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״אם בהרת קדמה״, בעניין שהקב״ה אומר ״טהור״: זהו מה שמאיר להם מבחינת המקיף, והוא למעלה מבחינת ההשגה שלהם וכו׳.)

אולם יש בחינה נוספת של מקיף עליון יותר, שלמעלה גם מבחינת סובב כל עלמין, והיא נקראת ״רישא דלא אתיידע״ — הראש שאינו נודע. מכיוון שהיא למעלה אפילו מלהיות מקור לחכמה, הנקראת ״אתה״,

לכן אין משיגים אותה אפילו בגן עדן בבחינת דעת ממש, אלא רק בבחינת אמונה. משום כך היא נקראת ״דלא אתיידע״, כלומר, היא למעלה מבחינת דעת ומאירה רק בבחינת אמונה.

וכפי שנתבאר כל זה בפירוש ״ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא״ וכו׳, עיינו שם. (ועיינו בסידור, בביאור על הפסוק ״אתה הצבת גבולות ארץ״, בעניין הודאה.)

והנה לעתיד לבוא תהיה עליית העולמות. עכשיו מלכות מקבלת מז״א, הנקרא ״אתה״, והוא בחינת ממלא כל עלמין. לכן את בחינת סובב כל עלמין אין משיגים אפילו בגן עדן אלא כהשגת המציאות בלבד, כנזכר לעיל.

אבל לעתיד לבוא, כשמלכות תעלה לכתר, שלמעלה מבחינת דעת של ז״א, מה שכעת הוא בחינת כתר וניתן להשגה רק כמציאות, כפי שהוזכר לעיל, יושג לעתיד לבוא במהותו, בדומה לנשמות ״שנהנין מזיו״ וכו׳,

והן נהנות ממנו ממש; וכפי שאמרו חז״ל: ״עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן״ וכו׳, עד

״הנה אלקינו זה״ וכו׳. אמירה זו נאמרת בוודאי רק על מה שנוכח לפנינו, כמו בגן עדן, שם יושבים ונהנים בהשגת המהות, כפי שהוזכר לעיל. גילוי זה יהיה לעתיד לבוא מבחינת סובב כל עלמין, שהיא בחינת כתר.

לכן הוא נקרא ״מחול״, שהוא עיגול: כלומר, בחינת העיגולים והמקיפים העליונים תימשך בגילוי, כך שאפשר יהיה לומר עליהם ״זה״.

29על כך נאמר על העתיד לבוא: ״כי עין בעין יראו״. ואז יימשך, להיות בבחינת סובב כל עלמין, [אור] ממדרגות גבוהות עוד יותר;

כלומר, האור המקיף הגבוה יותר, שנמצא כעת למעלה מבחינת סובב כל עלמין ונקרא ״הראש שאינו נודע״, יימשך לעתיד לבוא ויהיה בבחינת סובב. ועל כך נאמר: ״ומלאה הארץ דעה״ וגו׳.

30ראו מה שנכתב במאמר הפותח במילים ״יתקע בשופר גדול״. ביאור העניין: ידוע שיש רבבות רבות של מדרגות בהשתלשלות. כך, בשלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה יש בכללות שלוש מדרגות ידועות: גן עדן העליון, גן עדן התחתון והעולם הזה, שבעולם העשיה.

ידוע שבכל סיבה ומסובב, מה שבמדרגה העליונה הוא בגילוי נעשה מדרגת ההעלם במדרגה התחתונה, שהיא המסובב שלה, וכו׳. כלומר, מה שבעליון הוא בבחינת ממלא כל עלמין נעשה בבחינת סובב כל עלמין בתחתון;

וכך גם העליון ביחס למדרגה שמעליו, וכן הלאה עד רום המעלות, ברבבות רבות של מדרגות שאין להן סוף ושיעור. הכול הוא בבחינת העלם וגילוי, כלומר סובב וממלא וכו׳. וכך גם ביחס לגן עדן העליון ולגן עדן התחתון;

כלומר, מה שבגן עדן העליון הוא בבחינת השגת המהות באופן נוכח, כלומר בגילוי ממש, כשהארה זו יורדת לגן עדן התחתון היא עדיין בבחינת העלם וסובב עבורם שם, והם משיגים אותה רק כהשגת המציאות בלבד וכו׳.

ולעתיד לבוא נאמר: ״וישם מדברה כעדן״. מה שכעת הוא בבחינת עדן יתגלה למטה ממש, כך שמדברה יהיה כעדן; ואם כן, בחינת עדן עצמה תתרומם עוד יותר, עד אין קץ וכו׳.

וכך גם יש חמישים אלף יובלות וכו׳. מכל זה יובן עניין ״ומלאה הארץ דעה״; וכל זה נמשך באמצעות ״וידעת היום״.

315. וזהו פירוש ״דברו על לב ירושלים וקראו אליה״. ״וקראו אליה״ פירושו שהאור יימשך בבחינת אור פנימי ממש, בהשגת המהות, בדומה ל״עין בעין יראו״.

ו״דברו על לב״ הוא בחינת אור מקיף. כלומר, לאחר שהאורות המקיפים של ההווה יימשכו ויהיו בבחינת אור פנימי,

אז יימשך אור עליון וגדול יותר ויהיה בבחינת אור מקיף: אור שכעת נמצא הרחק למעלה, אפילו מהמדרגה שבה אפשר לכנותו אור מקיף.

(ועיינו בעניין ״דברו על לב״ במדרש רבה, וישלח, פרשה פ׳; אחרי, פרק כ״א; במדרש איכה, בסוף האלף־בית הראשון, על הפסוק ״תבוא כל״;

במדרש קהלת, על הפסוק ״דיברתי אני עם לבי״, וכן על הפסוק ״עת לאהוב״, בעניין ״ועת לדבר״. ועיינו גם במה שכתוב במאמר המתחיל ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״, בעניין ״והיו הדברים האלה״ וכו׳, ״על לבבך״.)

ועל כך נאמר: ״ותימלא הארץ דעה״. ומובן מאליו שיהיה אור מקיף לאור המקיף, ממדרגה עליונה עוד יותר, שהרי ״לגדולתו אין חקר״, וכמו שנאמר ״כרוב גודלו״ וכו׳.

ועל כך נאמר גם על העתיד: ״והיה צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו״ וכו׳ (ועיינו בזוהר, פרשת בלק, דף קצ״ח ע״ב).

אך כל ההמשכות הללו לעתיד יהיו באמצעות ״היום לעשותם״. וזהו ״כי מלאה צבאה״: עניין בירור הניצוצות, שמבררים באמצעות תפילה, תורה ומצוות.

וזהו גם מה שאמרו חז״ל: ״אם ישראל עושים תשובה, הם נגאלים״. תשובה פירושה שהניצוצות שנפלו למטה יחזרו למקורם ולשורשם; ולאחר שיושלם בירורם של כל הניצוצות, על כך נאמר: ״כי מלאה צבאה״ — הושלם זמן שירותה.

32ואזי, ״דברו על לב״ וכו׳. ראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״וכל בניך״ וכו׳, ״מרבים שלום״ וכו׳; עיינו שם. והנה, באמצעות בירור הניצוצות שהוזכרו לעיל, נמשכת גם התגלות של בחינת דעת, כפי שכתוב במאמר המתחיל ״אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו״. ועיקר הבירור

הוא באמצעות התפילה, התורה והמצוות. כלומר, על ידי כך ממשיכים את הבחינה של ״ורעה אמונה״. וראו מה שכתוב באגרת הקודש על הפסוק ״חגרה בעוז מתניה״: כיצד על ידי העיסוק בתורה נמשכות חיות וכוח אל האמונה.

33ובספרי נאמר על הפסוק ״והיו הדברים האלה״ וכו׳, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

והעניין הוא שהשגת התורה ולימודה הם השגה של עצם רצונו וחכמתו ית׳ ממש, שהיא למעלה מידיעת המציאות בלבד;

אלא שהשגה זו היא כפי שחכמתו ורצונו ית׳ התלבשו בעשייה גשמית. מכיוון שהתלבשו בעשייה גשמית, אפשר להשיג בהם את המהות; לא כך כפי שהם למעלה, שעליהם נאמר ש״לית מחשבה תפיסא בהן כלל״.

34ראו מה שנכתב על כך בהרחבה במקום אחר, בביאור על הפסוק ״ולא תשבית מלח״ בפרשת ויקרא. אך על כל פנים, זוהי השגה של עצם חכמתו ורצונו ממש, יתברך.

לכן יש בכוחה של השגה זו להביא לידי ״ורעה אמונה״, כלומר להמשיך את בחינת הדעת. שהרי דעת היא השגה והכרה במציאות הבחינה של סובב כל עלמין, כפי שנזכר לעיל; והשגת התורה ולימודה

הם השגה של עצם חכמתו ורצונו יתברך, שמבחינת סובב כל עלמין, ולא השגה של המציאות בלבד; אלא שהתורה ירדה למטה, לעניינים גשמיים. והרי זה

כמו, על דרך משל, מאכל שמחיה את האדם ומוסיף בו דעת, שהרי ״אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן״. והטעם לכך הוא ששורש החיטה מבחינת הדעת דתוהו, שלמעלה מן האדם וכו׳.

לכן, אף שירד למטה מן האדם, הוא בכל זאת מחיה את האדם וממשיך בו דעת. וכך גם, אף שהתורה שבעל פה מדברת בעניינים גשמיים של העולם הזה, שהם למטה מבחינת ההשכלה וההתבוננות בגדולת ה׳,

אף על פי כן, שורשה גבוה יותר, שכן היא השגה של עצם רצונו וחכמתו יתברך ממש. לכן היא בחינת מזון לנפש ו״רעה אמונה״, שממשיכה את בחינת הדעת באמונה.

35וזהו [פירוש] ״הראו לך כדי שתדע״: ראייה היא תפיסה של המהות, והיא נעשית באמצעות העיסוק בתורה, שהיא חכמתו ורצונו יתברך, אלא שהם מלובשים בעשייה;

ולכן מתוך כך נמשכת הידיעה ״שהוי׳ הוא אלקים״ וגו׳. ראו מה שנכתב על הפסוק ״בשברי לכם מטה לחם״.

36ראו את שנכתב בספר של בינונים, פרק 51: ״ומהו הלבוש״ וכו׳, ״שלמעלה מעלה״ וכו׳. ראו עוד בסידור, במאמר הפותח במילים ״ששת ימים תאכל מצות״, בעניין ״ראתה שפחה על הים״ וכו׳,

והיינו באמצעות הגילוי מבחינת ״אנכי מי שאנכי״, שבאמצעותו נהפכו הים והעולם הנסתר לגילוי, בדרגה של ראייה ממש, כפי שנאמר: ״זה אלי ואנוהו״. ועל פי זה יובן גם שהתורה והמצוות הן ״הדברים אשר אנכי מצווך היום״:

״אנכי״ הוא ״מי שאנכי״. לכן יש לתורה ולמצוות כוח להמשיך באדם את בחינת הדעת, כדי שיגיע לבחינת ״הראת לדעת״ ו״וידעת היום״ וכו׳.

37סיכום. עניינה של דעת: אין זו ידיעת המהות, אלא ידיעת המציאות, כמו ידיעת האדם את כוחות נפשו. לכן, אף על פי ש״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״ — שום מחשבה אינה יכולה להשיג אותו כלל — בכל זאת צריכה להיות בפועל בחינה של ״וידעת היום״ וכו׳.

והנה, גם בתורה יש הן השגת המהות והן ידיעת המציאות. והנה, המשכת המדות היא על פי הדעת;

וזהו ״דע את אלקי אביך״, כלומר, שלא יסיח את דעתו מכך: ״שויתי הוי׳ לנגדי תמיד״. ואף על פי כן, הדעת היא רק בחינת אחוריים ביחס לראייה; אבל השכר על ״וידעת היום״ לעתיד לבוא הוא ״עין בעין יראו״ וכו׳.

ועניינו של ״ומלאה הארץ דעה״. עניינם של ״דברו״ ו״קראו״; וכל ההמשכות האלה נמשכות באמצעות ״וידעת היום״ ו״היום לעשותם״.