ואהבת את הוי׳ אלקיך כו׳

המאמר פותח בפרשה הראשונה של קריאת שמע (דברים ו׳, ה׳–ט׳). לפי האריז״ל, נמנות ארבעים ושתיים תיבות מ״ואהבת״ ועד ״ובשעריך״, כנגד שם בן מ״ב, והפרשה השנייה, ״והיה אם שמוע״ (דברים י״א, י״ג–כ״א), נקשרת לשם ע״ב. הקורא מופנה לזוהר ולפרדס רימונים של רבי משה קורדובירו, לעניין שמות אלו.

בקבלה, שם מ״ב שייך לגבורה, ושם ע״ב לחסד. אולם נראה ששתי הפרשיות משויכות כאן להפך: הראשונה עוסקת באהבה, שהיא חסד, ואילו השנייה מזהירה ״השמרו לכם״ ומדברת על עונש, שהם ענייני גבורה. מדוע, אם כן, שם הגבורה קשור לפרשה העוסקת באהבה?

ארבע הפרשיות שבתפילין — ״קדש״ (שמות י״ג, א׳–י׳), ״והיה כי יביאך״ (שמות י״ג, י״א–ט״ז), ״שמע״ ו״והיה אם שמוע״ — מקבילות, לפי הסדר, לחכמה, בינה, חסד וגבורה. הדבר מאשר שהפרשה הראשונה של קריאת שמע היא חסד, והשנייה גבורה. התשובה תתבסס על דברי הזוהר שהאורות ״החליפו מקומותיהם״, כלומר שהשמאל, גבורה, נכלל בימין, חסד.

התשובה היא שהאורות והכלים הוצלבו: אור החסד שוכן בכלי של גבורה, ואור הגבורה בכלי של חסד. ה״כלי״ הוא הצורה החיצונית שלובשת מידה, וה״אור״ הוא תוכנה הפנימי. אדמו״ר הזקן מפנה לרמ״ז (רבי משה זכות) ולביאורו שלו על הפסוק ״לִבַּבְתִּנִי״ (שיר השירים ד, ט).

הדבר מיושם על קריאת שמע: בפרשה הראשונה, ״ואהבת״, הצורה החיצונית — הכלי — היא חסד, ואילו האור הפנימי שלה, שם מ״ב, הוא גבורה. בפרשה השנייה הצורה החיצונית היא גבורה, בבחינת אזהרה וריסון, ואילו האור הפנימי שלה, שם ע״ב, הוא חסד.

לפני שהוא מסביר את חילופי האורות, מציג אדמו״ר הזקן את שני הייחודים שבקריאת שמע: היחודא עילאה שבפסוק ״שמע ישראל״, והיחודא תתאה שבפסוק ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, הנאמר אחריו. האריז״ל לימד שהמילים ״הוי׳ אלקינו״ ממשיכות אור אל חכמה ובינה שבאצילות; זהו יחוד אבא ואמא, שתי התצורות של השכל האלוקי.

הבריאה אינה אירוע חד־פעמי: התהוות כל הדברים מאין צריכה להימשך בכל רגע. ״חינוך קטן״ הוא החלק השני של התניא, הנקרא גם ״שער היחוד והאמונה״; אדמו״ר הזקן מדגיש שהחידוש המתמיד הזה אינו מוגבל לשמים ולארץ הגשמיים.

העולם הגשמי מתחדש בכל רגע; אילו הייתה נמשכת ממנו החיות אפילו לרגע אחד, היה חוזר לאין שהיה בו לפני ששת ימי בראשית. זהו הנושא של הפרקים הראשונים ב״שער היחוד והאמונה״.

אותו חידוש מתמיד קיים גם בעולמות הרוחניים, אפילו בחכמה ובבינה. הפסוק באיוב כח, יב, ״והחכמה מאין תמצא״, נקרא כאומר שהחכמה נמצאת מתוך ״אין״: החכמה מתהווה ממה שלמעלה ממנה, שהוא בבחינת ״אין״ ביחס אליה. הבינה, המפתחת את ההשגה לכדי תפיסה מוגדרת, נקראת ״יש״, כמו שנאמר במשלי ח, כא: ״להנחיל אוהבי יש״.

בבראשית ב, י נאמר שהנהר ״יוצא״, בלשון הווה. לפי הפירוש הקבלי, עדן היא חכמה והנהר הוא בינה, והזרימה ביניהם אינה נפסקת. הזוהר מכנה את חכמה ובינה ״שני רעים שאינם נפרדים״, משום שההמשכה מאין ליש שביניהם מתמדת.

בראשית ב, ג מסתיים במילים ״אשר ברא ה׳ לעשות״. ״ברא״ הוא ההתהוות הראשונה, הרוחנית, של יש מאין — החכמה הבאה מן האין; ״לעשות״ היא ההמשכה הנוספת, המביאה לידי התהוותם של דברים גשמיים מאין. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו המתחיל ״את שבתותי תשמרו״.

עצמות אור אין סוף היא למעלה אפילו מחכמה עילאה, הגבוהה מבין הספירות; לחכמה אין כל ערך אליו. דברי תיקוני הזוהר ״ואנת הוא חד ולא בחושבן״ פירושם שאחדותו אינה המספר הראשון בסדרה שאפשר למנות בה דברים אחרים. אדמו״ר הזקן מפנה למאמר מוקדם יותר, ״עניין קריאת שמע״.

בתיקוני זוהר, ב״פתח אליהו״, נאמר שה׳ ״אינו כלל מכל המדות האלה״, והוא נוטל אותן על עצמו רק ״כדי להראות״ כיצד העולם מתנהל. כדי ש״אתה״, שהוא ״אחד שאינו בחשבון״, יהיה ״חכם״ ויתלבש בחכמה, נדרשת השפלה; חז״ל מכנים השפלה כזאת של ה׳ ״ענוותנותו״ (מגילה לא, א).

מאחר שהתלבשות זו היא ירידה, עליה להתעורר באמצעות עבודת האדם מלמטה. מעשה הבריאה הראשון לא נזקק להתעוררות כזאת: הביטויים שבזוהר ״בריש הורמנא דמלכא״ ו״כד סליק ברעותיה״ מתארים את רצונו של ה׳, שהתעורר מעצמו, ״כי חפץ חסד הוא״ (מיכה ז, יח).

מאז, ההמשכה תלויה בהעלאת מ״ן, מַיִן נוּקְבִין — המונח הקבלי להתעוררות העולה מן המקבל שלמטה ומעוררת את תגובת המשפיע. בקריאת שמע מעוררת העלאה זו מחדש את ההתהוות מאין ליש, המתבטאת במילים ״הוי׳ אלקינו״.

״אלקינו״, האלוקות שהשכל שלנו מסוגל לתפוס, נמשכת מהוי׳, שכאן היא חכמה. חכמה היא בחינת ביטול: הבזק של הבנה שעדיין לא נעשה ״משהו״ מוגדר בתוך השכל.

חכמה נמצאת ״מאין״, בשונה משאר סדר ההשתלשלות, שבו כל מדרגה באה מזו שמעליה כיש מיש. חכמה ביחס לכתר, שלמעלה מן השכל, היא התהוות אמיתית מאין.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״פתח אליהו״ בתורה אור, פרשת וירא, ולביאור על ״מי מנה״ (במדבר כג, י). חכמה נקראת הוי׳, מלשון מהווה: היא מהווה מאין את ״אלקינו״, את המדרגות שאנו מסוגלים לתפוס.

מאמרים אחרים מסבירים שמה שנמשך באמצעות קריאת שמע הוא ״אור חדש״, ולא רק המשך של ההמשכה הקיימת. אחד מהם, על הפסוק ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ (ויקרא כב, לב), מסביר על פי עץ חיים שייחוד אבא ואמא מצריך העלאת מ״ן במסירות נפש ממש בקריאת שמע.

לכן קריאת שמע פותחת במילים ״שמע ישראל״: מילים אלה הן העלאת מ״ן מלמטה למעלה. רק לאחר מכן באות המילים ״הוי׳ אלקינו״, המציינות את המשכת גילוי אור אין סוף באבא ואמא, חכמה ובינה.

המילה ״שמע״ מתחלקת ל״שם״ ולאות עי״ן, שנכתבת גדולה בספר התורה והערך המספרי שלה הוא שבעים. העי״ן הגדולה היא מקור המדות כפי שהן קיימות בתוך השכל: שבע מדות, שכל אחת מהן מורכבת מעשר, עולות לשבעים; שם הן בגדלות.

כשהמדות יורדות אל הלב ונעשות אהבה ויראה מורגשות בפועל, הן ״קטנות״, ביחס למקורן שבמוח.

האהבה והיראה כפי שהן קיימות בהתבוננות גדולות הרבה יותר מכפי שהן כשהן נעשות רגשות. לכן המדות בכללותן נקראות ז״א, ״הפנים הקטנות״: ״זעיר״ פירושו קטן.

אדמו״ר הזקן מפנה לדיונים נוספים בעניין ״גדול״ ו״קטן״: למאמר שלו על ״את קרבני לחמי״ (במדבר כח, ב), העוסק בעצמות, גידים ובשר; למאמר על ״ואתה מרבבות קודש״ (דברים לג, ב), בפרשת וזאת הברכה; ולזוהר העוסק באותיות גדולות וקטנות.

המילה ״ויקרא״ (ויקרא א, א) נכתבת באל״ף קטנה, ואילו השם ״אדם״ בדברי הימים מתחיל באל״ף גדולה. המאמר על ״ויקרא אל משה״ מסביר את האותיות הגדולות והקטנות האלה, וממשיך את העיסוק בגדול ובקטן.

העלאת מ״ן אל מקור המדות נעשית באמצעות ״שם״: רפ״ח הניצוצין בתוספת שם ב״ן, שערכו 52, מסתכמים ב־340, הערך המספרי של ״שם״ (ש = 300, מ = 40).

לפי תורת האריז״ל, בשבירת הכלים נפלו 288 ניצוצות של קדושה, וכיום הם מחיים את כל הדברים הגשמיים. שם ב״ן, הקשור למלכות, הוא הכוח שמברר את הניצוצות האלה ומעלה אותם בחזרה.

באמצעות שם ב״ן, מלכות המבררת, עולים הניצוצות הטמונים בדברים הגשמיים אל העי״ן הגדולה, מקור המדות, שממנו באו. לכן המילה ״שמע״, ״שם״ עם ״עי״ן״, מציינת את העלאת הניצוצות אל מקורם.

גם משום נוסף נקראת שמ״ע ״שם עין״: ״שם״ במשמעותו הפשוטה. בשורש של רפ״ח הניצוצות ושל שם ב״ן דתיקון, הכול הוא רק ״שמו״ של ה׳ — ביטוי חיצוני, ולא עצמותו. תיקון הוא העולם המסודר שנבנה לאחר שבירת הכלים.

״אני הוי׳ הוא שמי״ (ישעיהו מב, ח) מבדיל בין ״אני״ לבין ״שמי״. כתר מתווך בין המאציל לבין כל מה שנאצל ממנו, ונקרא ״מלכות דאין סוף״ — בחינת שם בלבד; ממנו מתהווים אצילות, שבירת הכלים ותיקונם.

באין סוף עצמו כל זה אינו שייך: ״אני הוי׳ לא שניתי״ (מלאכי ג, ו), ו״אני ראשון ואני אחרון״ (ישעיהו מד, ו). לפני השבירה, אחריה, בזמן התיקון ולאחר השלמת הבירור — הכול שווה לפניו.

שבירת הכלים השפיעה רק על האור שמאיר מה׳, ולא על המאור — עצמותו. מסך או ענן יכולים לחסום את אור השמש ולהחשיכו עבורנו, בלי לגעת בשמש עצמה.

ה״שם״ הזה מעלה את רפ״ח הניצוצות אל ע׳ רבתי, שהיא בינה, מקור המדות. בינה היא גם שורש שבעת ה״מלכים״ שבבראשית פרק לו, שמלכו ומתו; על פי הקבלה הם המדות של עולם התוהו, שנשבר.

המלכים ״אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל״ (בראשית לו, לא) מושרשים בבינה; משם נפלו ונשברו. השם מחזיר את רפ״ח הניצוצות שלהם לאותו מקור עצמו — ע׳ רבתי.

לאחר העלייה לבינה באה עלייה גבוהה יותר, אל ״ישראל״, שמגיע לחכמה. השם א־ל מציין ״זיו החכמה״, כפי שמסביר הזוהר על הפסוק ״השמים מספרים כבוד א־ל״ (תהילים יט, ב).

תיקוני הזוהר דורשים את אותיות ישראל כ״שיר א־ל״. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוק ״צאינה וראינה״ (שיר השירים ג, יא), העוסק בתפילת השבת ״וישמחו בך ישראל מקדשי שמך״.

הפניות נוספות: הביאור על הפסוק ״יונתי בחגוי הסלע״ (שיר השירים ב, יד), בעניין מאמר חז״ל שישראל ״עלו במחשבה״, והמאמר על הפסוק ״ולא ראה עמל בישראל״ (במדבר כג, כא).

סעיף ב׳ עובר מההעלאה להמשכה. באמצעות העלאת מיין נוקבין ממשיכים ״הוי׳ אלקינו״: הוי׳, אין סוף, מתגלה בתוך חכמה, שהיא בחינת ביטול.

אור אין סוף שורה רק בחכמה, ששמה נדרש כ״כוח מה״ — כוח שהוא עדיין בבחינת ״מה״, בטל לחלוטין. גם בבינה שורה אור אין סוף רק באמצעות החכמה המלובשת בתוכה.

חכמה היא החוליה המקשרת שבאמצעותה מגיע אור אין סוף לכל עולם; בלעדיה היה אין סוף נשאר מעבר לכל העולמות.

״כולם בחכמה עשית״ (תהילים קד, כד): חכמה מצויה בכל עולם, כשם שהתורה, חכמת ה׳, קיימת בכל עולם באופן המתאים לו. אור אין סוף עצמו הוא סובב כל עלמין, המקיף כל מדרגה בשווה, ״מראש ועד רגל״, ואינו כלול באף אחת מהן.

Etz Chaim מתאר את אור אין סוף לאחר הצמצום כעיגול גדול המקיף את הקו, קו האור הדק שנמשך אל תוך החלל הפנוי. העיגול מסמל את האור שאינו יכול להיכלל בשום כלי כאור פנימי.

לפניו הכול נחשב כלא, ואין כל השוואה בינו לבינם. לכן, כשירמיהו אומר שה׳ ממלא את השמים ואת הארץ (Jeremiah 23:24), הוא ממלא אותם במידה שווה, אך באופן נסתר.

״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״ (Tikkunei Zohar): הוא אינו מתלבש בשום כלי כאור פנימי, מלבד בחכמה, ובאמצעות החכמה הוא פועל בשאר תשע הספירות. הטעם לכך מובא בהגהה לפרק 35 של Tanya.

לכן לימוד התורה ממשיך את ה׳ אל תוכנו כאור פנימי. התורה ירדה והתלבשה בנושאים גשמיים בעולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה — כדי שנוכל להבין אותה.

בתורה מצויה חכמה עילאה, ובחכמה דווקא מצוי אור אין סוף כאור פנימי. בכל מקום אחר אור זה הוא רק בבחינת מקיף; באמצעות חכמת התורה הוא נעשה פנימי.

״הוי׳ אלקינו״ פירושו שאור אין סוף נמשך פנימה באמצעות החכמה, ועל ידי כך נעשה ״הוי׳ אחד״. כאן המילה ״אחד״ אינה יכולה לציין את אחדותו העצמית במובן הרגיל.

מכיוון ש״אין עוד מלבדו״ (דברים ד, לה), אין דבר כלשהו ביחס אליו אפשר לכנותו ״אחד״. המונח ״אחד״ מתאים רק למצב שבו יש חלקים נפרדים ומחולקים, ואף על פי כן הם מאוחדים.

דוגמה לכך היא דברי הגמרא שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא ״אלו ואלו דברי אלקים חיים״ (עירובין יג, ב): למראית עין הדעות חלוקות, אך באמת הן אחת. לכן ״אחד״ שבקריאת שמע מתייחס למדות ה׳, כגון חסד וגבורה.

חסד וגבורה הם דברים נפרדים וכמעט הפכים: במקום שהחסד שולט, אין מקום לגבורה. ובכל זאת הם אחד, מן הטעם שיוסבר בחלק הבא.

אור אין סוף, המלובש בחכמה, נמשך אל הבינה ומשם גם אל המדות, כדי שגם הן יתבטלו ויכללו זו בזו — ״למהוי אחד באחד״. דברי דוד המלך ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״ (דברי הימים א כט, יא) מלמדים שהגדולה (חסד) והגבורה שייכות כולן לה׳.

המדות בטלות לה׳, ואין להן חשיבות מצד עצמן, כדברי תיקוני זוהר: ״לאו מכל אלין מדות״. אדמו״ר הזקן מפנה למאמריו על הפסוקים ״בהעלותך את הנרות״ (במדבר ח, ב) ו״וארא אל אברהם״ (שמות ו, ג).

הפסוק השני, ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, ממשיך את הייחוד כלפי מטה. מפרשים את ״ברוך״ כלשון של המשכה, בדומה למונח שבמשנה המתאר הטמנת גפן בקרקע, כך שגם בריאה, יצירה ועשיה וההיכלות שבהן יקבלו את אור אין סוף ויהיו בביטול, כפי שהוא באצילות.

כך מתבאר מדוע בעת חורבן בית המקדש ״מלאכי שלום מר יבכיון, נשמו מסילות״ (ישעיהו לג, ז–ח). תלמידי האריז״ל לימדו שייחוד של ז״א ונוקבא באצילות מביא לייחוד גם בהיכלות שלמטה.

כאשר ז״א ונוקבא (מלכות) מתייחדים למעלה, ההיכלות היוצאים מתפארת מתייחדים עם ההיכלות היוצאים ממלכות. המקדש מלך, פירוש על הזוהר, דן בכך בתחילת פרשת שמות.

הערת המקדש מלך היא על הפסוק ״איש וביתו באו״ (שמות א, א). אדמו״ר הזקן מסביר שייחוד ההיכלות הוא התגלות של אור אין סוף הנמשכת לתוכם, כדי שיהיו בביטול; זהו עניינו של ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״.

כשנחרב בית המקדש נפסקה התגלות זו, ומלאכי השלום בכו על היעדרה. אדמו״ר הזקן מפנה לדיון נוסף בייחוד ההיכלות והמלאכים על הפסוק ״ועזוז נוראותיך יאמרו״ (תהילים קמה, ו).

דרך אחרת להבין את שתי האחדויות: יחודא עילאה הוא שורש הבריאה מאין ליש בחכמה ובבינה דאצילות; ויחודא תתאה היא אותה בריאה כשהיא מגיעה לבריאה, ליצירה ולעשיה, ולבסוף למציאות גשמית. באמצעותן מגיעים ל״ואהבת... בכל מאדך״ — אהבה ללא גבול.

לאהוב ״בכל מאדך״ פירושו לצאת מכל כלי ומכל גבול, שכן כלי מעצם הגדרתו מגביל את האור. כל הפרשה הראשונה של קריאת שמע עוסקת בהסתלקות האור מן הכלי.

הסתלקות זו כלפי מעלה היא שם מ״ב, השייך לגבורה, שכן כל העלאה נעשית באמצעות שם זה. ארבעים ושניים המסעות של ישראל במדבר קשורים אליו; אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על ״אלה מסעי״ (במדבר לג, א).

שם מ״ב נאמר בקריאת שמע שעל המיטה, בתפילת אנא בכוח, כדי להעלות באמצעותו את הנשמה. שבע השורות, שבכל אחת מהן שש תיבות, מזכירות את שש כנפי השרפים (ישעיהו ו, ב): ״ובשתים יעופף״ — בעלייה מתוך הכלי. זוהי גבורה שבחסד.

זהו פירוש דברי הזוהר על אורות ש״אחליפו דוכתייהו״: אור שורה בכלי שאינו הכלי שלו. הפרשה הראשונה, העוסקת באהבה, היא כלי של חסד.

אולם האור שבתוך הפרשה הראשונה הוא גבורה — ההסתלקות כלפי מעלה, שהיא שם מ״ב. כך יובן מדוע הכוונה הקבלית, ההתבוננות הפנימית בפרשה זו, היא בשם מ״ב.

הכוונה היא הפנימיות, האור: התכלית שסביבה סובב כל העניין. המילים והנושא הגלוי שלהן הם החיצוניות.

לכן גוף הפרשה, תוכנה הגלוי, הוא אהבה; ואהבה בכלל היא חסד — וזהו הכלי החיצוני שלה.

אולם תכליתה הפנימית היא גבורה: אהבה כלהבה המתאמצת להיפרד מפתילתה, כפי שמתואר בתניא, פרק נ׳, באהבה כגחלת בוערת הנובעת מהגבורות העליונות. דברי בלעם ״כרע שכב כארי וכלביא״ (במדבר כד, ט) מבטאים עניין זה.

הגמרא (ברכות יב ע״ב) מספרת שהחכמים ביקשו לכלול את פרשת בלק בקריאת שמע בגלל הפסוק הזה. הילקוט מתאר את ישראל עומדים כאריות וחוטפים את קריאת שמע.

גם האריה הוא אור הגבורה בכלי של חסד. הרמ״ז (רבי משה זכות) מסביר זאת בפרשת צו שבזוהר, בהקשר לאש שעל המזבח.

האש שעל המזבח הייתה בדמות אריה; אריה (1+200+10+5) שווה בגימטרייה לגבורה (3+2+6+200+5), 216, ואף על פי כן בחזון יחזקאל פני האריה נמצאים בצד ימין, צד החסד (יחזקאל 1:10). לכן ישראל ״עומדים כאריות״ בקריאת שמע כאשר הם אוהבים ״בכל מאודך״: חסד כלפי חוץ, וגבורה בפנים.

חלק 3. החלק הראשון הוא רצוא — השתוקקות הנשמה להתרומם מעל כל גבול. החלק השני הוא שוב — הורדת האורות אל תוך הכלים.

לכן החלק השני אינו אומר ״בכל מאודכם״: תפקידו אינו לפרוץ את הגבולות, אלא לשכון בתוכם. כאן הדבר הפוך: הכלי, התוכן החיצוני, הוא גבורה, המתבטאת באזהרות כגון ״הישמרו לכם״ ו״וחרה אף״ (Deuteronomy 11:16–17).

אבל האור הפנימי שלו הוא שם ע״ב, חסד, שכן חסד (8+60+4) עולה בגימטרייה שבעים ושתיים. החסד נחלק לשבעים ושתיים בחינות, הנקראות שבעים ושתיים ״גשרים״.

גשר מעל נהר בנוי מקשתות או מחדרים רבים, כך שהמים עוברים כשהם מחולקים, כל חלק בחדר משלו, במקום לזרום כולם יחד בבת אחת.

שבעים ושניים הגשרים הם שבעים ושבעה? סוגי חלוקה בתוך החסד, המבדילים בין חסד אחד לאחר. דברים רבים מבטאים חסד: היום הראשון של הבריאה מקביל לחסד.

האור שנברא ביום הראשון, המים והצבע הלבן הם כולם חסד, ויש עוד פרטים רבים כאלה בעולם שלנו.

גם למעלה החסד מתבטא באופנים רבים: שירת המלאכים, הצדיקים ש״יושבים ונהנים מזיו השכינה״ (ברכות יז ע״א) בגן עדן העליון ובגן עדן התחתון, ושלוש מאות ועשרה העולמות שהצדיקים יורשים. כל הפרטים הרבים האלה נכללים באופן כללי בשבעים ושתיים בחינות.

אדמו״ר הזקן מפנה לתוספתא שבזוהר (בשלח), על ״ויסע מלאך״ (שמות יד, יט), המזכירה מים סתומים מתחת לפתחים בשבעים ושתיים אותיות, ומציין שהעניין מבואר במקום אחר.

חסד יחיד ובלתי מחולק לא היה מותיר מקום לעולמות; הם יכולים להתקיים רק באמצעות צמצומים והשתלשלות מסודרת של מדרגות, כך שכל מקום, בגן עדן העליון או התחתון, מקבל את חלקו במידה המתאימה לו.

שם ע״ב נוצר משלושת הפסוקים בשמות יד, יט–כא: ״ויסע״, ״ויבא״ ו״ויט״, שכל אחד מהם בן שבעים ושתיים אותיות; שבעים ושניים השמות בני שלוש האותיות יוצרים יחד רי״ו אותיות, כמניין גבורה (גימטרייה: 3+2+6+200+5). החסד יורד רק באמצעות גבורה וצמצום.

הגשם נקרא ״גבורות גשמים״ ונזכר בברכת ״אתה גיבור״ שבתפילת העמידה, מפני שהוא יורד בגבורה. ואף על פי כן הגשם הוא חסד גמור: הוא מרווה את הארץ וגורם לה להוציא ״זרע לזורע ולחם לאוכל״ (ישעיהו נה, י).

״גבורתו״ היא בכך שהוא יורד טיפה אחר טיפה, בחלוקה, כדי שלא יהפוך למבול הרסני. כך גם ״לא תוהו בראה... לשבת יצרה״ (ישעיהו מה, יח): עולם של כלים שאפשר לחיות בו מתקיים רק באמצעות גבורה, המקנה לכלי את היכולת לקבל.

הפרשה השנייה ממשיכה את האור אל תוך הכלי באמצעות ״בכל נפשכם״ (דברים יא, יג), המתפרש כ״ולא תחללו את שם קדשי״ (ויקרא כב, לב). המילה ״תחללו״ קשורה בשורשה ל״חלל״, כלומר חלל ריק.

הדרישה היא שלא להשאיר חלל או הפסק באור אין סוף שהאדם המשיך על עצמו בפרשה הראשונה, באמצעות האהבה ״בכל מאדך״ ומסירות נפש. מה שהושג באותו רגע של השתוקקות צריך להישאר בנפש גם לאחר מכן.

על ידי כך נמשך באדם ממש אור אין סוף, בבחינת שם ע״ב, חסד. לכן נאמר ״ונתתי מטר ארצכם״ (דברים יא, יד): המטר הוא מים דכורין, השפע מלמעלה, הנותן מענה למים נוקבין העולים מלמטה מ״ארצכם״, כפי שמסביר האר״י בפרי עץ חיים.

מדוע נאמר בחלק השני ״ונתתי״ בגוף ראשון, כשמשה הוא המדבר? היה צריך לומר ״וה׳ ייתן״. גם אם נניח שהשכינה דיברה מתוך גרונו של משה, אין הדבר נאמר כך במקומות אחרים.

התשובה היא שפרשה זו עוסקת בהמשכת שם ע״ב, כלומר בהמשכת אור אין סוף עצמו לתוך הכלים. כל אדם שהגיע באמת למסירות נפש בפרשה הראשונה יכול לומר פרשה זו על עצמו.

לאחר שנכלל באור אין סוף, הוא ממשיך את האור עצמו לתוך נפשו, כדי לקיים ״בכל נפשכם״ ו״ולא תחללו״. לאחר מכן דברי ה׳ נמצאים ממש בפיו, כפי שנאמר בישעיהו נט, כא: ״ודברי אשר שמתי בפיך״, והוא יכול לומר ״ונתתי״.

שם ע״ב נוצר משלושת הפסוקים ״ויסע״, ״ויבא״ ו״ויט״: הראשון נקרא כסדרו, השני בסדר הפוך והשלישי כסדרו. הדבר מורה על סדר ההמשכה: תחילה מלמעלה למטה, אחר כך מלמטה למעלה, ולבסוף שוב מלמעלה למטה — שלושת קווי הימין, השמאל והאמצע.