שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד ואהבת כו׳

המאמר פותח בפסוק הראשון של קריאת שמע (דברים ו, ד) ובתחילת הפסוק הבא: ״ואהבת את ה׳ אלקיך״. השאלה הראשונה היא מדוע הפסוק מזכיר את השם הוי׳ פעמיים: פעם אחת ב״הוי׳ אלקינו״ ופעם נוספת ב״הוי׳ אחד״.

שתי שאלות נוספות. בקריאת שמע היומיומית אומרים ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ בין ״אחד״ ל״ואהבת״: מדוע תיקנו הפסקה זו? למילה ״שמע״ יש שתי משמעויות: ״איסוף״, כמו כששאול אסף את העם למלחמה (שמואל א טו, ד), ו״הבנה״. מאמר משנת תר״ם, המובא בהערת קה״ת, מסביר שהמשמעויות קשורות זו בזו: לאסוף את כל כוחותיו של האדם ולהתרכז בהתבוננות בכך שהוי׳ אלקינו הוא אחד.

את המילה ״ואהבת״ אפשר לקרוא כציווי — ״אהב!״ — או כלשון עתיד — ״תאהב״. אדמו״ר הזקן מפרש אותה כהבטחה: מי שיתבונן לעומק בכך שהוי׳ אחד, יגיע לאהבת ה׳ ״בכל לבבך״. המשנה (ברכות ט, ה) מפרשת זאת ״בשני יצריך״, כך שאפילו היצר הרע ייכנע לאהבה זו.

השאלה מתחדדת: כל יהודי קורא קריאת שמע בבוקר ובערב. אם ״ואהבת״ היא הבטחה שמתקיימת בעקבותיה, מדוע אנשים אינם מגיעים בפועל לאהבה הזאת?

התשובה נפתחת בדברי משה לקראת סוף ספר דברים (30:15–20): ה׳ מציב לפנינו את החיים ומורה לנו לבחור בהם — ״לאהבה את הוי׳ אלקיך״. הבחירה בחיים קשורה לאהבת ה׳.

״כי הוא חייך״ (דברים 30:20) מזהה את ה׳ עצמו כחיים שעל האדם לבחור בהם. לפני שאדם יכול לעבוד את ה׳, עליו להבין תחילה מהי הבחירה שלו באמת, כפי שמסבירים הפסקאות הבאות.

אילו ״ובחרת בחיים״ היה פשוט ציווי לרצות לחיות, הוא היה נראה מיותר: הרי כולם כבר אוהבים את החיים.

יתרה מזו: האהבה הרגילה לחיים היא למעשה אהבה לתענוגות העולם הזה, ההפך מאהבת ה׳. גם היצר הרע עצמו ״אוהב חיים״ במובן הזה, ואם כן, איך ייתכן שבחירה בחיים היא אהבת ה׳?

התשובה תלויה במשמעות האמיתית של ״חיים״. כדי להסביר זאת, אדמו״ר הזקן פונה ליום השני של הבריאה (בראשית א, ו), שבו ציווה ה׳ על רקיע שיבדיל בין המים.

הפסוק הבא (בראשית א, ז) מספר שה׳ עשה את הרקיע והבדיל בין המים שמתחתיו ובין המים שמעליו. המים העליונים והמים התחתונים יהיו המפתח להבנת שני סוגי ״חיים״.

מכל מעשי הבריאה, רק הבדלת הרקיע מתוארת פעמיים: ״יהי מבדיל״ בציווי ה׳ (בראשית א, ו), ו״ויבדל״ בקיום הציווי (א, ז). המאמר שואל מדוע אמירה זו שונה.

התשובה מתחילה מדברי איוב: ״מבשרי אחזה אלוה״ (איוב יט, כו): אפשר ללמוד על האלוקות מתוך פעולת גוף האדם. בגוף, כל החיות באה מן הלב; למשל, הקול והדיבור נוצרים כשהחיות עוברת מן הלב לריאות, ומהריאות לקנה הנשימה.

גם המוח, החושב ומהרהר, מקבל את חיותו מן הלב. הערת קה״ת מפנה לזוהר (חלק ג, קסא ע״ב, רכא ע״ב, ובמקומות נוספים), שלפיו הלב מתפשט לכל האיברים.

אם כן, הלב שולח שני סוגי חיות: חיות רוחנית שמתהווה למחשבה ולדיבור, וחיות גשמית — הדם — שהוא שולח לכל האיברים.

הדם שבונה את הגוף נוצר מן המזון, שמתברר בקיבה ובכבד: החלק המשובח ביותר עולה ללב, והפסולת מופרשת דרך המעיים. בירור זה בין המובחר לפסולת הוא עיקר המשל.

בגוף, מחיצה — הסרעפת — מפרידה בין איברי הנשימה, הלב והריאות, לבין איברי העיכול. אדמו״ר הזקן מכנה אותה במונח הקבלי ״פרסא״, כלומר ״מחיצה״, כהכנה להשוואה לרקיע שבין המים.

כעת עוברים לנמשל: ה׳ מכונה ״צור לבבי״ (תהלים עג, כו), ה״לב״ שממנו נמשכת כל החיות, ככתוב: ״ואתה מחיה את כולם״ (נחמיה ט, ו). וגם כאן, כמו בגוף, השפעתו באה בשני סוגים.

ההשפעה הראשונה היא ״המים העליונים״, התענוג העליון: התענוג בה׳ עצמו, שעליו נאמר: ״אז תתענג על הוי׳״ (ישעיהו נח, יד).

הזרימה השנייה היא ״המים התחתונים״ — תענוגי העולם הזה, המקבילים לפסולת העיכול. הם נמשכים למטה דרך הפרסה, ה״רקיע״ המבדיל בין העליונים לתחתונים.

כעת ברור מה פירוש ״ובחרת בחיים״: לבחור בחיים העליונים, בתענוג העליון שהוא עץ החיים, ולמאוס בתענוגים הגשמיים הבאים מן המים התחתונים, עץ הדעת, שבו מעורבים הטוב והרע.

הדרך לבחור כך היא באמצעות קריאת שמע בבוקר ובערב. המאמר קורא את המילה ״שמע״ כ״שם״ ואת האות ע׳ — הכתובה גדולה בספר התורה, כפי שמציין הזוהר (3:236b).

ערכה של ע׳ הוא שבעים: שבע המדות המנויות בפסוק ״לך הוי׳ הגדולה והגבורה...״ (דברי הימים א׳ כט, יא), שכל אחת מהן כלולה מעשר. ״שם״ הוא האותיות המבטאות את המדות — הארה היוצאת מהן כדי לברוא יש מאין.

העובדה ששמו של ה׳ מחיה אינה פירושה שהבריאה נוגעת בשם עצמו. הפסוק אומר ״כי נשגב שמו לבדו״ — למעלה מן העולם; ואילו מה שעל הארץ והשמים הוא רק ״הודו״ (תהלים קמח, יג).

״הודו״ הוא רק זיו של הארה מן האותיות. הדיבור היוצר הזה, ״בדבר הוי׳ שמים נעשו״ (תהלים לג, ו), מתהווה בתוך הזמן, יום אחר יום.

לכל אחד מימי הבריאה היה מאמר משלו: ביום הראשון ״יהי אור״, וביום השני ״יהי רקיע״. וכפי שנאמר בברכה שלפני קריאת שמע של שחרית, ה׳ ״בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית״.

את הביטוי ״דבר יום ביומו״ קוראים כפשוטו: לכל אחד מימי הבריאה יש ״דבר״ משלו — האותיות והדיבור הנמשכים מן המידה השייכת לאותו יום.

הדיבור של היום הראשון, ״יהי אור״, נמשך מחסד, המידה הראשונה מבין שבע המידות; הדיבור של היום השני, ״יהי רקיע״, נמשך מן המידה של אותו יום, וכן הלאה.

בשבת הדיבור היוצר חוזר למקורו, כמו אדם שמסיים לדבר או לחשוב וחוזר אל המקור שממנו באו דבריו. לכן היום השביעי נקרא ״שבת להוי׳ אלקיך״: חזרה אל ה׳.

כך נענית השאלה הראשונה. ״ישראל״ מזכיר את מאמר המדרש ש״ישראל עלה במחשבה״ לפני הבריאה. שם הוי׳ מורה על צמצום, התפשטות והמשכה; בפסוק ״הוי׳ אלקינו״ הוא נמשך להיות ״אלקינו״ — המחשבה העילאה שממנה התהוו נשמות ישראל.

בחינה זו נעלית יותר מ״הוי׳ אחד״, שבו אותו תהליך יורד אל הדיבור האלוקי, שורש בריאת העולם. החי״ת של ״אחד״ רומזת לשבעת הרקיעים ולארץ, והדלי״ת — לארבע הרוחות; הערת קה״ת מביאה לכך מקור בסמ״ק (סימן 104), המובא בבית יוסף (תחילת אורח חיים 61), ועיינו בברכות 13ב.

המשל נזכר שוב: חיות הלב מגיעה הן לדיבור והן למחשבת המוח, והחיות המגיעה אל המחשבה היא הגבוהה מבין השתיים.

כך מתבאר מדוע נאמר שם הוי׳ פעמיים. ״הוי׳ אלקינו״ היא ההמשכה הגבוהה יותר, אל המחשבה, שבה נשמות ישראל ״עלו במחשבה״; היא גבוהה מן ההמשכה אל הדיבור, ואף מן המלאכים, שנבראו ״ברוח פיו״ (תהילים לג, ו).

״הוי׳ אחד״ שייך לסדר הבריאה: אפשר לומר ״אחד״ רק במקום שיש בו דברים רבים — שמים וארץ ושש הקצוות; וה׳ אחד בתוכם מפני שכולם בטלים אליו. הערת קה״ת מוסיפה שבתמליל אחר של המאמר, בשם חובות הלבבות (שער היחוד, פרק ט), נקראת בחינה זו ״האחד הנמנה״.

לעומת זאת, ״הוי׳ אלקינו״ נמשכת מה׳ בבחינת יחיד: לא אחד מתוך רבים, אלא יחיד ומיוחד, המציאות היחידה. זהו מקורן של הנשמות.

בתפילה מכונה יצחק ״יחידו״ של אברהם — ״היחיד שלו״; זו אותה מילה. בחינה זו היא ״חיי החיים״, הגבוהה אף מן החיים הרוחניים המקיימים את העולמות, שעליהם נאמר ״ואתה מחיה את כולם״ (נחמיה ט, ו). את ״ואתה״ דורשים כאותיות מאל״ף ועד תי״ו (את), וה״א (ה, חמש): חמשת מוצאות הפה שבהם נוצר הדיבור.

״מכלכל חיים״, מתפילת העמידה, ו״יחיד חי העולמים מלך״, מברכת ברוך שאמר, מלמדים שנוכחות ה׳ כיחיד היא למעלה מן החיים שהוא מעניק: הוא ״חי העולמים״ רק באמצעות בחינת מלכות. ״כי עמך מקור חיים״ (תהלים לו, י) מבטא אותו רעיון: מקור החיים נמצא אצלו, אך הוא עצמו למעלה ממנו.

כשאדם מתבונן בכך ש״הוי׳ אלקינו״ הוא בחינת יחיד עצמה, הוא מגיע למדרגה הגבוהה ביותר של נשמתו, יחידה — ״האחת״ — הנקראת כך משום שהיא מקבלת מה׳ כפי שהוא יחיד. הפסוק ״אחת היא יונתי״ (שיר השירים ו, ט) מבטא אחדות זו. הערת קה״ת מפנה לעץ חיים (שער דרושי אבי״ע, פרק א) כמקור לשם יחידה.

התבוננות כזו מביאה מאליה לאהבה של ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך״, הנובעת מיחידה, הנקודה הפנימית ביותר של הנפש, המצויה בכל ניצוץ שבאדם — הניצוץ ש״עלה במחשבה״.

את דברי משה ״ונשב בגיא מול בית פעור״ (דברים ג, כט), שנאמרו במסגרת חזרתו על התורה בספר דברים (משנה תורה), קוראים כהוראה: יש לעמוד ״מול״ פעור, כלומר לנקוט עמדה הפוכה ממנו.

פעור הייתה עבודה זרה שעבודתה נועדה להמשיך חיות אלוקית למטה, אל המים התחתונים — תענוגי העולם הזה. אדמו״ר הזקן משווה זאת לבן הסורר שבדברים כא, ״זולל וסובא״, השקוע בתאוות.

עובדי פעור היו מתריזים את עצמם כחלק מעבודתם; המאמר מפרש זאת כהמשכת הפסולת, המדרגה הנמוכה ביותר של המים התחתונים. אדמו״ר הזקן מצטט את עץ חיים (שער ל״א, פרק ה׳); בהערת קה״ת, המצטטת דרך אור התורה, מובא שעבודת פעור הייתה להוציא אליו את הלכלוך, שכן זהו מזונו, ואין מגיעה אליו השפעה אלא בדרך זו.

״גיא״, מקום נמוך, מסמל ענווה, הכנעה וביטול לפני ה׳ — ההפך הגמור מפעור. הפסוקים (דברים ד, ג–ד) מציבים זה מול זה את עובדי פעור, שהושמדו ונעשו כאין, ואת הדבקים בה׳.

״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים״: הדבקות בה׳ היא חיים אמיתיים. ״ונשב״ רומז גם למשמעות של ״ישבנו״: קריאת שמע נאמרת בישיבה, ותכליתה להגיע לביטול, עד כדי נכונות למסור את הנפש על המילה ״אחד״.

בזמן בית ראשון הנשמות היו גבוהות יותר, והתבוננות בלבד — ״שמע ישראל… ה׳ אחד״ — הספיקה כדי להביא אותן ל״ואהבת״.

לאחר החורבן, האהבה יכולה לבוא רק באמצעות ״ברוך שם כבוד מלכותו״, שמבטא קבלת עול מלכות שמים. הפסקה הבאה מסיקה מכך מסקנה לגבי סדר קריאת שמע.

כך מתיישבות יחד השאלות שפתחו את המאמר. כיום אין מגיעים לאהבה באמצעות קריאת שמע לבדה, מפני שכיום האהבה דורשת תחילה קבלת עול מלכות שמים; משום כך נקבע לומר ״ברוך שם כבוד מלכותו״ לפני ״ואהבת״.

קבלת עול פירושה הכנעת סטרא אחרא, כפי שאומרת המשנה: ״בטל רצונך מפני רצונו״ (Avos 2:4). מלכות ה׳ זקוקה לעם, והמילה ״עם״ קשורה ל״עוממות״, גחלים עמומות (Pesachim 75b): העם הוא מציאות נפרדת ו״עמומה״, המרוחקת מן המלך.

המשמעות של הכנעת הנתין היא בכך שהוא מציאות נפרדת, שיש לו רצון משלו, ואף על פי כן הוא מניח אותו לגמרי. רק עשייה שיש בה ביטול הרצון נקראת באמת ״עבודה״.

ביטול הרצון הוא כפשוטו: לעשות את ההפך ממה שהלב חומד. ב״סור מרע״ פירושו ״קדש עצמך במותר לך״ (Yevamos 20a) — להימנע גם מדברים מותרים; וזהו עניין הנדר (Numbers 30:3).

המשנה אומרת שנדרים הם ״סייג לפרישות״ (Avos 3:13), והפרישות ״מביאה לידי קדושה״ (Sotah 9:15). אדמו״ר הזקן מכנה זאת בחינת אהבה רבה, ״בכל לבבך״.

במקום אחר אומרים חז״ל שנקיות מביאה לידי פרישות (Avodah Zarah 20b), בלי להזכיר נדרים. אדמו״ר הזקן מסביר שלפני החורבן השיגו את בחינת הנדר עצמה, שהרעיא מהימנא מתאר כמדרגה נעלית מאוד.

הרעיא מהימנא (Zohar 2:91b) אומר שהנדר הוא ״לעילא״, קשור ל״חיי המלך״, והדבר מזכיר את הדיון במאמר בעניין ״חיים״. כיום, לעומת זאת, אנו אומרים ״בלי נדר״, כפי שפוסק השולחן ערוך (Yoreh De’ah 203:4); כך אפשר ליישב בין שתי האמירות ולומר שהן מתייחסות לתקופות שונות.

ב״עשה טוב״, עשיית ההפך מטבעו פירושה יציאה מגדר ההרגל. הגמרא (Chagigah 9b) אומרת שמי ששונה את פרקו מאה פעמים אינו דומה למי ששונה אותו מאה ואחת פעמים, ורק על השני היא אומרת שהוא ״עובד אלקים״.

כך גם בצדקה: המטבע שנותנים מעבר להרגל שווה יותר. היציאה מן ההרגל בדרך זו היא קבלת עול שמים, והיא מביאה לאהבה נעלית יותר, ״בכל מאדך״ — אהבה בלי גבול.

שני פסוקים העוסקים בזריעה מבהירים את הסיבה: ״אור זרוע לצדיק״ (תהלים צז, יא) ו״וזרעתיה לי בארץ״ (הושע ב, כה). זהו כלל: דבר אינו נעשה לדבר חדש אלא אם כן איבד תחילה את מציאותו הקודמת.

הזרע נובט רק לאחר שהוא נרקב באדמה, ואז הוא מניב שיבולים רבות. ביטול הצורה הקודמת הוא שמאפשר את הצמיחה והריבוי.

כך גם בנפש: כאשר אדם מבטל את רצונו וכופה את הסטרא אחרא, הוא מגיע לבחינת ״בכל מאדך״ — אהבה גדולה מכדי להתקבל בכלי. לעומת זאת, ״בכל נפשך״ היא אהבה הנתפסת בשכל, כלי שיש לו גבולות.

ל״בכל מאדך״ אין כלי משלו; הכלי שלה הוא מלכות, שעליה נאמר בתיקוני הזוהר שהיא ״פה״ ושהיא תורה שבעל פה. תורה שבעל פה נקראת ״מצוות המלך״: פסקי אסור ומותר, טמא וטהור, כשר ופסול; הערת קה״ת מפנה לביצה כח ע״ב, שם מובא הרמז ״מתניתא מלכתא״.

ההבטחה של ישעיהו, ״כך יעמדו זרעכם ושמכם״ (66:22), נדרשת באמצעות הדימוי של זריעה. ״זרעכם״ הוא האור שנזרע וצומח (תהלים 97:11; ישעיהו 32:20). ״שמכם״ נקשר ל״ויעש דוד שם״ (II Samuel 8:13) ולקבלת עול מלכות שמים: הביטול דומה לרקיבת הזרע, שמאפשרת את הצמיחה.

במאמר מוסגר מוסיף אדמו״ר הזקן שבאמצעות הביטול הזה נקראת כנסת ישראל ״תמתי״, כלומר ״תאומתי״, כפי שחז״ל דורשים במקום אחר בלקוטי תורה: ישראל ממשיכים את הגילוי למטה, כך שגם למטה יהיה כמו למעלה. נבואת יואל על מעיין שייצא מבית ה׳ וישקה את נחל השטים (יואל 4:18) פירושה שהמים התחתונים לא יהיו עוד במצב של ״ומשם יפרד״ (בראשית 2:10), כשהם מנותקים ממקורם.

אדמו״ר הזקן מפנה לדיונו על הפסוק ״ששים המה מלכות״ (שיר השירים 6:8). שינוי זה נעשה באמצעות עול מלכות שמים ו״בכל מאדך״, הנמשלים ל״באר מים חיים״: המים נעשים ״חיים״ בכך שהם עוברים דרך הארץ.

דיון נוסף נמצא בפרשת חוקת, על שירת הבאר, ״עלי באר״ (במדבר 21:17); באמצעות זאת יוצא המעיין של זמן העתיד לבוא ומשקה גם את המים התחתונים. המאמר המוסגר מסתיים, ואדמו״ר הזקן מונה מדרשים על הפסוק ״שמע ישראל״: דברים רבה בסוף ואתחנן, בראשית רבה צ״ח, וויקרא רבה בסוף פרק ד׳.

הרשימה נמשכת במדרש רבה על שיר השירים, על הפסוק ״ועלי תשוקתו״ (שיר השירים 7:11), ובאיכה, בסוף פירושו על ״נשקד עול״ (איכה 1:14); ושם גם על המעשה במרים, על הפסוק ״על כן אוחיל לו״ (איכה 3:24).

הרשימה של מדרשי חז״ל על קריאת שמע נמשכת: על ״חלקי הוי׳״ (איכה ג, כד), על ״יש אחד״ (קהלת ד, ח) ועל ״מרועה אחד״ (קהלת יב, יא), וכן על ״עם אחד״ (אסתר ג, ח). בשלושה מן הפסוקים מופיעה המילה ״אחד״.

כעת מתבאר הפסוק שהובא בתחילת המאמר (דברים ל, טו) במלואו. ״חיים״ הם ההמשכה שמעל לפרסא, המים העליונים; ״מוות״ הוא הפסולת שמתבררת מתחתיה, המים התחתונים.

״רע״ גרוע מ״מוות״: זהו מה שעשה פעור — הפך את הפסולת ליש גמור, למציאות עצמאית. הפסולת כשלעצמה אינה אלא פסולת; הפיכתה לדבר בעל מציאות משל עצמו גרועה מהפסולת עצמה.

כשם שה״רע״ נמוך מן ה״מוות״, כך ה״טוב״ נעלה מן ה״חיים״. המשנה (אבות ד, יז) אומרת ששעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה טובה מכל חיי העולם הבא.

כך גם, ״כי טוב חסדך מחיים״ (תהלים סג, ד). כל העולמות מקבלים את חיותם משתי אותיות בלבד, יו״ד וה״א: הגמרא (מנחות כט, ב) דורשת את הפסוק ״ביה ה׳ צור עולמים״ (ישעיהו כו, ד) כך: העולם הזה נברא בה״א והעולם הבא ביו״ד.

אותן אותיות, שהן מקור כל החיים, נחשבות לאין לפני עצמותו של ה׳. ואף שנאמר ״והחכמה תחיה״ (קהלת ז, יב), ה׳ נעלה מן החכמה לאין ערוך: הוא ״חי, אך לא בחיים״, ביטוי שלפי הערת קה״ת מקורו ברמב״ם.

״כי עמך מקור חיים״ (תהלים לו, י) פירושו שאפילו מקור החיים נמצא רק ״עמך״, והוא טפל ובטל לה׳. נמצא שה״טוב״ הוא מדרגה שלמעלה אפילו ממקור החיים.

הכוונה לביאור על ״ובטובו מחדש״ במאמר ״שחורה אני״. לאחר מכן חוזר הטקסט לשאלה שבפסקה 4: זהו עניין הבדלת הרקיע שנאמרה פעמיים. בהקשר זה, לצד ההבדלה בין ״חיים״ ל״מוות״ יש הבחנה נוספת: ״טוב״, הנעלה מן ה״חיים״; והמשכתו למטה נעשית באמצעות ״בכל מאדך״.