ביאור ואתחנן

הכותרת מציינת שמאמר זה הוא ביאור על מילות הפתיחה של פרשת ואתחנן, תפילתו של משה: ״ואתחנן אל הוי׳ בעת ההיא״ (דברים ג, כג). הביאור כולו מפרש את תפילתו ואת רצונו לראות את הארץ כבקשה להמשיך גילוי מלמעלה אל כנסת ישראל.

הביאור פותח בנוסח ״ברוך אתה הוי׳״ שבתפילת הבוקר ״ברוך שאמר״, וקושר אותו למילים ״ובטובו מחדש״, מתוך הברכה שלפני קריאת שמע של שחרית, העוסקת בכך שה׳ מחדש את הבריאה. נקודת המוצא היא ששם הוי׳ שייך לאצילות, העולם העליון ביותר, שעדיין מאוחד עם ה׳.

מחכמה ולמטה כל מדרגה נוצרת מן המדרגה שמעליה בתהליך הדרגתי של ירידה. אולם חכמה עצמה ״נמצאת מאין״ (איוב כח, יב): פרסא, מחיצה, מפרידה בינה לבין כתר שמעליה, ולכן אינה נובעת ממנו כהמשך פשוט.

הטקסט מפנה לזוהר בפרשת נח (סה, א), העוסק במסך כזה, וכן לביאור שלו על הפסוק ״כי ביום הזה יכפר״ (ויקרא טז, ל), בפרשת אחרי. עוד נאמר שכל זה מתרחש לאחר הצמצום, הצמצום המקורי של אור אין סוף, שהותיר ״מקום פנוי״ לעולמות.

בתניא, חלק ב, פרק ט, בהגהה, מדובר בצמצום שבאמצעותו האור מצטמצם ומתלבש בכלים של הספירות. הטקסט אומר שבאמצעות צמצום כזה השפע נעשה לדבר בעל מהות אחרת, ולא לתוצאה שממשיכה את סיבתה, כפי שקורה מחכמה ולמטה.

בגלל ההפסק הזה, חכמה ביחס לכתר היא ״יש מאין״, וזהו פירוש ״מחדש״: בריאה חדשה ממש. בשם הוי׳, המחיצה שמאפשרת זאת היא היו״ד, האות הראשונה שבו.

מקדש מלך, פירוש על הזוהר, מזהה את הפרסא עם מוחא סתימאה, ״המוח הנסתר״. אדמו״ר הזקן מציע שהכוונה היא, ביתר דיוק, לקרום שמעל המוח הזה, המכסה את החכמה הנסתרת שבתוכו.

מקדש מלך מדבר גם על פרסא גבוהה עוד יותר, ואילו הפרדס (שער הצחצחות, פרק ו) מזהה את הפרסא עם הכתר עצמו. זו הסיבה שהיו״ד של הוי׳ היא בחינת הפרסא: היו״ד היא חכמה, והקוץ הקטן שמעליה הוא כתר.

ישעיהו סא, ט מכנה את ישראל ״זרע ברך הוי׳״. לאור ״ברוך אתה״, הטקסט מפרש זאת כפעולתם של ישראל, הממשיכים למטה את גילוי הוי׳ שמעל להשתלשלות העולמות. הם פועלים מלמטה, באמצעות בירור רפ״ח הניצוצות בתפילה, המעלה מ״ן — העלאת מין נוקבין, כלומר העלאה מלמטה המעוררת מענה מלמעלה — ככתוב: ״ויצעקו אל ה׳״ (תהילים קז, ו).

המצוות המעשיות מבררות את אותם רפ״ח ניצוצות; למשל, הכנת קלף לתפילין הופכת דבר גשמי לחפץ קדוש. בתגובה לכך נמשכים מים דכורין, כלומר שפע מלמעלה, משורשם בחכמה סתימאה.

ברכה על מצווה ממשיכה אתערותא דלעילא לפני שהאדם פועל, ולכן הורו חז״ל לומר אותה ״עובר לעשייתן״, כלומר לפני עשייתן. שורשה הוא בבחינה שאליה שום אתערותא דלתתא אינה יכולה להגיע.

משום כך החכמים הם שתיקנו את הברכות. הם נקראים ״עיני העדה״ (על פי במדבר 15:24), והם בחינת ה״עיניים״ שבפסוק ״עיניך יונים״ בשיר השירים. הטקסט משווה זאת למה שמלמד עץ חיים על כוח ההסתכלות.

עץ חיים (שער א״א, פרק י״ד) עוסק בפרצופי אבא ואמא או ז״א ונוקבא, המסתכלים באריך אנפין, או באריך אנפין המסתכל בהם, ומקבלים מכך את הכוח לזיווג. זיווג באמצעות מים נוקבין ומים דכורין, שהוא חילוף של שפע העולה ושפע היורד, מתקיים רק באצילות.

למעלה מאצילות אין חילוף כזה; שם הייחוד נעשה בהסתכלות בלבד, שכן ממדרגה גבוהה כל כך הגילוי יכול להופיע רק באמצעות ראייה. הכוונה לסוף הביאור על ״חכלילי עיניים״ (בראשית 49:12).

ההארה הנמשכת באמצעות הסתכלות זו מ״מצח״ עתיקא (עתיק יומין) לז״א ונוקבא גורמת לייחוד מ״ן ומ״ד שלהם. כל ייחוד תלוי בהמשכת מוחין לפרצופים תחילה.

המשל הוא מחיי האדם: קטן אינו יכול להוליד (סנהדרין 68b), משום שאין לו דעת; שכלו עדיין קטן ולא שלם. כשהוא מתבגר, שכלו מתחזק ומתפתח.

כאשר שכלו מתפתח, יש בו כוח להוליד. כך גם למעלה: הייחוד העליון תלוי בהמשכת מוחין עליונים לאבא ואמא ולז״א ונוקבא.

השכל מגיע אליהם באמצעות המבט של אריך אנפין, שמביא אליהם הארה גדולה, ועמה את הכוח לזיווג. לשם כך מפנה הטקסט לעץ חיים ולמשנת חסידים, מסכת זיווג אבא ואמא.

בדרך זו תיקנו החכמים, ״עיני העדה״, את ברכת המצוות. הברכה ממשיכה את הכוח המאפשר הן אתערותא דלתתא והן אתערותא דלעילא, הבאות באמצעות קיום המצוות.

בקיום המצווה יש מים נוקבין ומים דוכרין. הכוח שבברכה להביאם לידי זיווג נובע מהחכמים, שהם ״עיני העדה״ ויכולים להמשיך את המבט של עתיקא בז״א ובנוקבא.

המבט גבוה משתי הבחינות של המים עצמן, השייכות לתוהו ולתיקון: הכלים נשברו בעולם הנקודים (תוהו), והעלאת הניצוצות מן השבירה היא בחינת מים נוקבין; המים הדוכרין נמשכים כתגובה לכך מעולם התיקון. זהו הסדר הרגיל של אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא הבאה בעקבותיה.

עולם העקודים, שקדם לשבירה, נמצא למעלה הן מהשבירה והן מהתיקון; משם באה אתערותא דלעילא שאינה תלויה באתערותא דלתתא. בחינה גבוהה זו, הנידונה גם בעניין המן ובפסוק ״אכלוהו היום״ (שמות טז, כה), היא המבט שממנו נובעת ברכת המצוות.

מובאים כאן שני מאמרים נוספים. האחד עוסק בפסוק ״כי טובים דודיך מיין״ (שיר השירים א, ב) ובמאמר חז״ל שדברי סופרים ערבים יותר מיינה של תורה, ומבאר זאת על ברכות המצוות, שתיקנו חכמים; השני עוסק בפסוק ״ושאבתם מים בששון״ (ישעיהו יב, ג).

כעת מחיל הטקסט את הדברים על בקשת משה: ״אעברה נא ואראה את הארץ״ (דברים ג, כה). משה הוא יסוד אבא, הצינור של חכמה, וחכמה קשורה לראייה; לכן נאמר עליו ״וירא ראשית לו״ (דברים לג, כא). כך הוא בכל מדרגה, עד לעולמות הגבוהים ביותר.

במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר הייתה מלכות בבחינת ״אחור באחור״ עם ז״א, ולא בזיווג שלם פנים בפנים. הטקסט מפנה לעץ חיים, שערים ל״א ול״ז, בעניין זה.

משה רצה להפוך אותם למצב של פנים אל פנים, ולכן כניסת העם לארץ הייתה אמורה להיעשות על ידו. באמצעות ראיית הארץ הוא היה ממשיך בה את הראייה וההסתכלות שתוארו לעיל — אתערותא דלעילא שלמעלה מכל אתערותא דלתתא.

להרחבה בעניין הראייה, מובאים כאן שער אח״פ בעץ חיים, פרקים א׳ וג׳. נוסף על כך, ההפניה היא למאמר על הפסוק ״השמים כסאי… ואל זה אביט״ (ישעיהו ס״ו, א׳–ב׳).

כדי להמחיש מהי ״ראייה״ רוחנית, מובא כאן סיפור מפרי עץ חיים, שער ט״ז, פרק א׳. רבי אברהם הלוי נכנס פעם אל האריז״ל ומצא אותו ישן.

לאחר שהתעורר אמר האריז״ל ששמע בישיבה של מעלה סודות ורזי תורה על פרשת בלק ובלעם. הדברים היו כה רבים, שאפילו שמונים שנות דרשה רצופות, יום ולילה, לא היו מספיקות כדי לסיימם.

כיצד יכול היה לקלוט בשעתיים את מה שהיה דרושות שמונים שנה כדי לומר? משום שקליטה כזאת היא ״ראייה״: תפיסה של הדבר כולו בבת אחת, למעלה מהבנה והשגה הנבנות בהדרגה.

גם בהשגות הנשמות בגן עדן יש שתי בחינות: השגה ממש, ומה שלמעלה מהשגה. הבחינה העליונה מתוארת בפסוק ״וה׳ עליהם יראה ויצא כברק חצו״ (זכריה ט׳, י״ד): הבזק כברק המאיר על ההבנה.

ההפניה היא למאמר על הפסוק ״אז ישיר ישראל… עלי באר״ (במדבר כ״א, י״ז), וכן לעץ חיים, שער אח״פ, פרק ג׳, שם נאמר שהראייה היא בחינת מקיף — אור שאינו נקלט בפנימיות. כך הייתה גם השגתו של האריז״ל.

הראייה הזאת היא המשמעות של ״וירא ראשית לו״, ומשה רצה להמשיך אותה בכנסת ישראל באמצעות ראיית הארץ. בביאור עניין קריעת ים סוף, המובא בלקוטי תורה, פרשת צו, מתוארת בחינה זו כבחינת עדן, העתידה להתגלות באמצעות משיח.

בזוהר על ואתחנן (260b) נאמר שמשה היה ההתחלה, ו״הסיום הוא המלך המשיח״. לכן אמר משה לישראל ״ועתה ישראל, שמע״ (דברים ד, א): הוא יכול היה להמשיך אל העם רק את בחינת ״שמיעה״, ולא את בחינת ״ראייה״, שתתגלה לעתיד לבוא.

סעיף 2 מפרש את ״ואתחנן אל הוי׳״ (Deuteronomy 3:23) כבקשה למתנת חינם; ״ואתחנן״ ו״חינם״ נובעים מאותו שורש. המגיד הסביר זאת על פי ״זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם״ (Numbers 11:5).

רש״י מפרש ״חינם״ כ״חינם מן המצוות״. המגיד מבאר שבמצרים נמשך השפע מדרגה שלמעלה מכל אתערותא דלתתא, שמ״ן הנמשך מקיום המצוות אינו מגיע אליה.

הזוהר על פרשת בהר (108a) מפרש ״חינם״ כ״בלי ברכה״, משום שבמצרים לא היה עליהם עול מלמעלה. הדברים מפנים גם למאמר על ״ואלה המשפטים״, העוסק בעבד העברי אשר ״בשביעית יצא לחופשי חינם״ (Exodus 21:2).

בשני פסוקים מופיעות אותן מילים בסדר שונה: ״חנון ורחום הוי׳״ ו״הוי׳ רחום וחנון״. כשהשם מופיע תחילה, הפסוק מדבר על רחמים הנמשכים משם הוי׳.

כאשר ״חנון ורחום״ מופיעים לפני השם, הם מציינים ״רחמים גדולים״, מדרגה שלמעלה מהוי׳, שממנה נעשית בחינת הוי׳ עצמה. הדברים מפנים למאמר בתורה אור על ״אשירה להוי׳״.

״ואתחנן אל הוי׳״ של משה שונה מ״אשר התחננתי לפני הוי׳״ של שלמה (1 Kings 8:59). החנינה שבבקשתו של שלמה היא למטה מהשם, בדומה ל״הוי׳ רחום וחנון״.

בקשתו של משה, ״אל הוי׳״, המשיכה את י״ג מידות הרחמים, מקור האצילות, אל בחינת הוי׳. אלה הרחמים שלמעלה מהשם.

״אל הוי׳ בעת ההיא״ מתייחס לזעיר אנפין ולנוקבא יחד. כוח ההמשכה שמשה המשיך מביא לידי ייחודם, כפי שהוזכר לעיל בהקשר של ההסתכלות.

ספרא דצניעותא, חלק בזוהר (תרומה 177a), מפרש את דברי משה ״אדנ״י הוי׳, אתה החלות״ (דברים ג, כד) כמתייחסים ל״עת״ מסוימת. הדברים שנאמרו קודם לכן מבהירים את משמעות הפסוק הזה.

הזוהר מייחס את הדברים להתגלות שלוש־עשרה מידות הרחמים בחודש תשרי. לכאורה לא ברור כיצד דברי משה רומזים לכך, אך לאור הדברים שנאמרו קודם לכן הדבר מובן.

״אתה החלות״ פירושו שה׳ מתחיל מעצמו: אתערותא דלעילא שאינה ממתינה לאתערותא דלתתא. זהו עניינן של שלוש־עשרה מידות הרחמים.

זהו גם פירוש ״ואתחנן״. הסבר לשימוש בשמות אדנ״י והוי׳ יחד מובא במאמר על הפסוק ״כי כארץ תוציא צמחה... כן אדנ״י הוי׳ יצמיח צדקה ותהילה״ (ישעיהו סא, יא).

שם מקושרים שני השמות לימים הנוראים: אדנ״י מאיר בראש השנה, והוי׳ בניקוד אלקים מאיר ביום הכיפורים; יחד הם מצמיחים וממשיכים את האור של שלוש־עשרה מידות הרחמים. לאחר מכן מובא הסבר נוסף.

בברית בין הבתרים, כשבישר ה׳ לאברהם ״לתת לך את הארץ הזאת״ (בראשית טו, ז), השתמש אברהם בתשובתו גם הוא בשני השמות: ״אדנ״י הוי׳, במה אדע...״

שאלתו של אברהם, ״...כי אירשנה?״ (בראשית טו, ח), נגעה לארץ. שני השמות הם השורש של ״ארץ החיים״, שהכתוב מכנה ברבים ״ארצות החיים״: שתי ארצות, מלכות ובינה.

הפרדס (ערכי הכינויים, בערך ״ארץ״) אומר ש״ארץ החיים״ מתייחסת גם לבינה וגם למלכות. הדברים מפנים גם למאמר על הפסוק ״וללבן שתי בנות״ (בראשית כט, טז), שבו לאה ורחל הן שתי ה״ארצות״ הללו, ולזוהר בסוף פרשת תרומה (178b).

משה, שביקש להיכנס לארץ, השתמש אפוא באותם שני שמות. הטקסט מפנה את הקורא גם לדיונים בזוהר על ״אתה החילות״ בפרשת שמות (13a) ובפרשת שלח (174a).

הטקסט מפנה גם לזוהר על ״ואתחנן״ בפרשת פינחס (226a) ובפרשת ואתחנן (260b). ״אעברה נא״ יכול להתייחס גם להמשכת י״ג מידות הרחמים, בהתאם לזוהר בפרשת לך לך (79b).

הזוהר מקשר בין ״ויעבר אברם בארץ״ (Genesis 12:6) לבין ״ויעבר ה׳ על פניו ויקרא״ (Exodus 34:6), הפסוק הפותח את י״ג מידות הרחמים. המילה המשותפת ״ויעבר״ מחברת בין השניים.

הטקסט מפנה לפירוש הרמ״ז על אותו קטע בזוהר. לפי זה, ״אעברה נא״ של משה פירושו להמשיך אל הארץ את ״ויעבור״ של י״ג מידות הרחמים; הדבר היה אמור להתרחש באמצעות ראייתה.

אותו רעיון מסביר דפוס בספר דברים (משנה תורה): משה אומר בדרך כלל ״הוי׳ אלקיך״, אך בקריאת שמע הוא אומר ״הוי׳ אלקינו״ (דברים 6:4).

״הוי׳ אלקיך״ הוא אור אין סוף כפי שהוא מתלבש במוחין של ז״א ונוקבא. משם מקבלות כל נשמות ישראל, ובכללן נשמות הדור שנכנס לארץ.

משה זכה לבינה (הגמרא אומרת שכל חמישים שערי הבינה ניתנו לו חסר אחד, ראש השנה 21b), והוא נקרא ״איש האלקים״ (דברים 33:1), משום שעמד למעלה ממלכות דאצילות, שהיא בחינת הדיבור. לכן היה ״כבד פה״ (שמות 4:10): הוא לא יכול היה להשפיל את עצמו לדיבור, והשכינה דיברה מתוך גרונו.

כשדיבר על מדרגת ז״א ונוקבא, אמר ״אלקיך״: זו הייתה מדרגת העם, ולא מדרגתו שלו, שכן משה עמד בבינה וקיבל מאבא ואמא, שבהם אור אין סוף מתגלה יותר. הטקסט מפנה לעץ חיים (שער רחל ולאה) ולהדרת מלך בעניין זה.

בפסוק הראשון של קריאת שמע, העוסק בייחוד אבא ואמא — מדרגה שגם משה שייך אליה — אמר ״הוי׳ אלקינו״. הדבר מתאים לפסוק ״וירא ראשית לו״: מדרגתו של משה היא חכמה עילאה.

משה רצה ״לראות את הארץ״. הארץ היא כנסת ישראל, הנקראת ״ארץ חפץ״ (מלאכי 3:12), והוא רצה להמשיך לתוכה דווקא ממדרגת החכמה הזאת.

לא ניתן למשה להיכנס לארץ, דבר שהיה מביא אליה את האור בפנימיות. הוא רק ראה אותה מרחוק, וראייה זו מרחוק המשיכה אליה אור מקיף.

כך גם ברכת המצוות היא אתערותא דלעילא בבחינת מקיף. המילה התלמודית ״עובר״ בביטוי ״עובר לעשייתן״, שפירושו לפני עשייתן, היא אותה מילה המופיעה בביטוי ״עובר לסוחר״: כסף ״עובר לסוחר״, כלומר, כסף עובר מיד ליד (בראשית 23:16). זהו אור שחולף ומקיף, ואינו נכנס פנימה.

כדי שהאתערותא דלעילא תתגלה בפנימיות, צריכה להקדים לה אתערותא דלתתא — קיום המצוות בפועל. כאן מפנה המאמר לביאור על הפסוק ״אלה מסעי״ (במדבר לג, א).

במאמר מופיעה כאן הערת סוגריים ארוכה. לאחר הפניה לביאור על ״צאינה וראינה״ (שיר השירים ג, יא), נשאלת שאלה: התורה שמשה נתן (דברים לג, ד) היא עצמה אתערותא דלעילא, הנעלית מכל אתערותא דלתתא. מדוע, אם כן, לא התמלאה בקשתו באמצעותה, ובייחוד כשהתורה ניתנה עוד לפני שהתחנן?

חז״ל אמרו שמי שאומר ״אין לי אלא תורה״ אין לו אפילו תורה (יבמות קט ע״ב). גם האור הנמשך באמצעות התורה צריך הכנה של תפילה מתוך ״פנימיות האדם ולב עמוק״ (תהילים סד, ז); זהו עניין ״קומי לך רעייתי״ (שיר השירים ב, י).

״קומי לך״ הוא תפילה; לאחריה באה ״רעייתי״, שהמאמר מקשר ל״לכו לחמו בלחמי״ (משלי ט, ה), כלומר ללימוד התורה, כפי שהתבאר על ״יונתי בחגווי הסלע״ (שיר השירים ב, יד). התורה אכן נמשכת ממדרגה שלמעלה מאתערותא דלתתא, אך היא פועלת כפי שמתואר ב״פתחי לי אחותי רעייתי״ (שיר השירים ה, ב).

חז״ל דרשו את הפסוק: ה׳ אומר, ״פתחי לי כחודה של מחט, ואני אפתח לך כפתחו של אולם״. לפתחו של אולם בבית המקדש לא היו דלתות והוא היה פתוח תמיד; הדבר רומז לאתערותא דלעילא שאינה תלויה במעשי התחתונים.

אף על פי כן, האור שורה ומתגלה רק כאשר יש שלמות למטה: אי אפשר להגיע לפתחו הפתוח של האולם בלי לפתוח תחילה את השערים בעלי הדלתות שלפניו. זהו עניין ״פתחי לי״ — הפתיחה מלמטה שמאפשרת לאתערותא דלעילא להתגלות.

בדומה לכך, כדי להגיע לאור הנעלה מאוד הנמשך באמצעות התורה, צריך תחילה ״לפתוח״, והפתיחה היא התפילה. לימוד תורה בלי תפילה לפניו אכן ממשיך אור נעלה, מצד האתערותא דלעילא לבדה.

אולם בהמשכה זו יש מדרגות עד אין קץ, ולכן אי אפשר להשוות תורה שלפני התפילה לתורה שלאחריה. זהו עניינו של אבא בנימין, שביקש שתפילתו תהיה סמוכה למיטתו (ברכות ה ע״ב); המאמר מפנה גם לסוף המאמר על ״אדם כי יקריב מכם״ (ויקרא א, ב).

אולם עיקר בקשתו של משה היה להמשיך בחינת ״ראייה״ לתוך לימוד התורה עצמו. הדבר דומה לתפילתו של דוד המלך: ״גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך״ (תהילים קיט, יח).