תורה אור · פרשת ויצא · מאמר 3
וללבן שתי בנות וגו׳
״וללבן שתי בנות״
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 443 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
לאה ורחל הן המחשבה האלוקית והדיבור האלוקי, העולם הנסתר והעולם הגלוי. יעקב אהב את רחל יותר, מפני שדווקא באמצעות הדיבור והמעשה, שבהם הכול יכולים לקבל, נמשכת אור אין סוף במלוא הגילוי, אף שהמחשבה צריכה תמיד להתלוות אליהם.
המאמר בקצרה
המאמר מפרש את שתי בנותיו של לבן כשתי ״ארצות החיים״: לאה, אותיות המחשבה והעולם הנסתר, ורחל, אותיות הדיבור והעולם הגלוי. בזמן שבית המקדש היה קיים, האירה רחל בגלוי בארץ ישראל והביאה עמה נבואה וגילוי גלוי. בגלות יצאה רחל, המ״ם הפתוחה, לגלות עם ישראל, ואילו לאה, המ״ם הסתומה, נשארה בארץ; לכן צדיקים גדולים כמו האריז״ל יכולים להגיע שם להשגות נסתרות ונעלות עוד יותר. מדוע, אם כן, הייתה לאה ״שנואה״? יעקב הוא ״בריח התיכון״, הממשיך את אור אין סוף מכתר למלכות, ולכן השתוקק לגילויו למטה, ברחל. רחל הייתה עקרה, מפני שקשה כל כך להביא את הגילוי אל העולמות התחתונים הנפרדים, ואילו לאה ילדה בנים בתוך אצילות: יהודה (ביטול כלפי חוץ, שורש מלכותו של דוד), ראובן ושמעון (ראייה ושמיעה), ולוי (התקשרות פנימית, שורשו של משה). דור המדבר, ששורשו בלאה, רצה לעבוד את ה׳ במחשבה בלבד, אך דווקא הדיבור והמעשה ממשיכים את האור הנעלה ביותר. לאה רצתה שהמחשבה תהיה העיקר; יעקב ידע שעיקר העבודה אצל רוב ישראל הוא בדיבור ובמעשה, כשהמחשבה מצטרפת אליהם.
מבנה
- שתי בנות, שתי ארצותלאה ורחל הן המחשבה והדיבור, העולם הנסתר והעולם הגלוי. בזמן שבית המקדש היה קיים האירו שתיהן בארץ; בגלות רחל נסתרת ושקטה, ואילו לאה, המדרגה הנעלית והנסתרת יותר, נשארת בארץ כדי שצדיקים גדולים יוכלו להשיג אותה.¶1
- מדוע יעקב אהב את רחליעקב, ״בריח התיכון״, ממשיך את אור אין סוף מכתר למלכות, ואף את הנשיקה הפנימית של חכמה, בינה ודעת אל רחל; לבן הוא לובן העליון, שורש החסד הטהור.¶1
- רחל עקרה, ובניה של לאהלידה באמצעות הדיבור הייתה מביאה לגילוי בעולמות התחתונים הנפרדים, והדבר קשה מאוד; לאה ילדה בתוך אצילות. יהודה הוא ביטול כלפי חוץ, לוי הוא התקשרות פנימית, ומשה בא מלוי.¶2
- מחשבה ומעשה יחדדור המדבר רצה לעבוד במחשבה בלבד, אך המעשה ממשיך אור רב יותר. לאה רצתה שהמחשבה תהיה ראשונה; יעקב בחר באוהלה של רחל, כלומר בדיבור ובמעשה, כשהראייה והשמיעה של המחשבה מצטרפות אליהם.¶2
מושגים
- העולם הנסתר והעולם הגלויעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא
- שתי מדרגות של ביטוי אלוקי, שנמשלות למחשבתו הפרטית של אדם ולדיבור הנשמע לזולת. לאה היא העולם הנסתר; רחל היא העולם הגלוי.
- המ״ם הפתוחה והמ״ם הסתומהמ״ם פתוחה ומ״ם סתומה
- שתי הצורות של האות מ״ם. רחל, המ״ם הפתוחה, משאירה פתח שממנו יונקות הכוחות החיצוניים בגלות; לאה, ששורשה במ״ם הסתומה, חתומה ואינה בגלות.
- בריח התיכוןבריח התיכון
- הבריח שעבר בכל קרשי המשכן מקצה לקצה; כך מכנה הזהר את יעקב, הממשיך את אור אין סוף מן המדרגה הנעלית ביותר אל הנמוכה ביותר.
- לובן העליוןלובן העליון
- שורשו של לבן, לפי תורת האריז״ל: מקור כל החסד, רחמים טהורים ללא דין, שקודם לכל אצילות.
- התקשרות והודאההתקשרות והודאה
- שני סוגים של ביטול: ההתקשרות הפנימית של לוי, שאינה ניכרת מבחוץ, וההודאה של יהודה, המתבטאת כלפי חוץ, כגון בהשתחוויה.
- נעוץ סופן בתחלתןנעוץ סופן בתחלתן
- העיקרון מספר יצירה שלפיו המדרגה הנמוכה קשורה לנעלה ביותר; לכן הדיבור והמעשה הגשמיים ממשיכים את הגילוי הגדול ביותר.
שתי בנות, שתי ארצות ¶1
מדוע יעקב אהב את רחל ¶1
1וללבן שתי בנות12 וגו׳. הנה לאה ורחל הם אותיות המחשבה ואותיות הדבור. שהם עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא3 (עיין לקמן בד״ה בכ״ה בכסליו בפי׳ ושם ה׳ קטנה רחל)
״וללבן שתי בנות״ וגו׳. לאה ורחל הן אותיות המחשבה ואותיות הדיבור, שהן עלמא דאתכסיא (העולם המכוסה) ועלמא דאתגליא (העולם הגלוי). (ראו להלן במאמר ״בכ״ה בכסליו״, בפירוש ״ושם ה' קטנה רחל״: ה״א קטנה — רחל.)
המאמר פותח בפסוק המציג את בנותיו של לבן, לאה ורחל. בחסידות הן מסמלות את ״מחשבתו״ של הקב״ה — עולם פנימי ומכוסה — ואת ״דיבורו״, עולם היוצא אל הגלוי, בדומה למחשבתו של אדם הנשארת פרטית, בעוד דיבורו נשמע לאחרים. אדמו״ר הזקן מפנה בהמשך למאמרו לחנוכה (תורה אור, וישב 4:35), הדורש את המילים ״ושם ה' קטנה רחל״ כרמז לה״א הקטנה: הה״א האחרונה של שם הוי׳, שהיא מלכות.
וזהו ענין בארצות החיים.4 ב׳ ארצות. שבזמן שבהמ״ק [שבית המקדש] היה קיים היו שני הבחינות מאירים בא״י [בארץ ישראל].
זהו פירוש ״בארצות החיים״ — שתי ארצות. בזמן שבית המקדש היה קיים, שתי הבחינות האירו בארץ ישראל.
המשורר מדבר על ״ארצות״ החיים בלשון רבים. אדמו״ר הזקן מפרש ששתי הארצות הן לאה ורחל, המחשבה והדיבור, ואומר שבעת שבית המקדש עמד, שתיהן האירו בגלוי בארץ ישראל.
והעיקרית הייתה בחינת רחל, הנקראת ״עקרת הבית״, שכן המחשבה מתלבשת בתוך הדיבור, והדיבור היה מתגלה.
מבין השתיים, רחל — הדיבור — הייתה העיקרית בזמן שבית המקדש היה קיים, משום שהמחשבה אינה נשארת כמוסה: היא מתלבשת בדיבור, ולכן מה שהתגלה באמצעות הדיבור כלל בתוכו גם את המחשבה. ״עקרת הבית״ הוא משחק מילים: התורה אומרת שרחל הייתה עקרה (בראשית 29:31), והמדרש דורש זאת מלשון ״עיקר״ — רחל הייתה עיקר הבית (בראשית רבה 71:2).
ולפי שרחל שהוא בחי׳ הדבור הוא עלמא דאתגליא לכך היה אז בא״י [בארץ ישראל] גילוי אלקותו ית׳ שהיו חכמים גדולים בעלי רוה״ק [רוח הקודש] ונביאים (וכמו שפרש״י [שפירש רש״י / שפירוש רש״י]9 גבי יונה ויחזקאל10 שאין הנבואה שורה אלא בא״י [בארץ ישראל])11
ומכיוון שרחל, שהיא בחינת הדיבור, היא עלמא דאתגליא, הייתה אז בארץ ישראל התגלות של אלקותו ית׳: היו בה חכמים גדולים בעלי רוח הקודש ונביאים (כפי שרש״י מפרש בעניין יונה ויחזקאל, שהנבואה שורה רק בארץ ישראל).
מכיוון שרחל היא ״העולם הגלוי״, נוכחותה בארץ ישראל הביאה לכך שהאלקות נראתה שם בגלוי, אצל חכמים בעלי רוח הקודש ואצל נביאים. רש״י מציין שיונה ברח לחוץ לארץ משום שהשכינה אינה שורה מחוץ לארץ ישראל, ושהשכינה שרתה על יחזקאל בבבל רק משום שכבר שרתה עליו בארץ ישראל.
ובפרט בהמ״ק [בית המקדש] והשראת השכינה בקה״ק [בקדש הקדשים] ואורים ותומים ועבודת הקרבנות שהי׳ [שהיה] יורד אש שלמעלה. משא״כ אחר חורבן בהמ״ק [בית המקדש] שגלו ישראל וגלתה עמהם השכינה.12
ובפרט היו שם בית המקדש, השראת השכינה בקודש הקודשים, אורים ותומים ועבודת הקרבנות, שבמהלכה הייתה יורדת אש מלמעלה. אך לא כן לאחר חורבן בית המקדש, כשישראל גלו והשכינה גלתה עמם.
בית המקדש הביא עמו התגלות גלויה נוספת: השכינה בקודש הקודשים, האורים והתומים שבאמצעותם קיבל הכהן הגדול תשובות, והאש שירדה מן השמים על המזבח. לאחר החורבן גלתה השכינה עצמה עם עם ישראל, כדברי חז״ל.
שהיא בחי׳ רחל שהיא בבחי׳ גלות בע׳ [בשבעים] שרי׳ ואינה מאירה כלל13 מערך הגלוי שהיתה מאירה בזמן הבית שהי׳ [שהיה] הדבור מתגלה משא״כ עכשיו כתיב כרחל לפני גוזזי׳ נאלמה.14
[השכינה] היא בחינת רחל, המצויה בגלות בין שבעים השרים, ואינה מאירה כלל בהשוואה להתגלות שבה האירה בזמן בית המקדש, כשהדיבור היה מתגלה. ואילו עכשיו נאמר: ״כרחל לפני גוזזי' נאלמה״.
השכינה הגולה היא רחל, בחינת הדיבור, שכעת היא מוסתרת בין ״שבעים השרים״ — הכוחות הרוחניים הממונים על האומות. אדמו״ר הזקן דורש את הפסוק בישעיהו ״כרחל לפני גוזזי' נאלמה״ כרמז לכך שרחל, הדיבור האלוקי, נאלמת: היא אינה מאירה עוד כפי שהאירה בעבר.
והעבודה היא בדרך בירורים15 כו׳ (וכמ״ש ע״פ במדבר סיני)16 ומ״מ נשאר מאיר בא״י [בארץ ישראל] בחי׳ לאה והיא מדרגה יותר גבוה מבחי׳ כג, ארחל וכמשל המחשבה שהיא רוחניות ונעלית מן הדבור
והעבודה היא בדרך בירורים וכו׳ (כמבואר על ״במדבר סיני״). ואף על פי כן, בחינת לאה מוסיפה להאיר בארץ ישראל, והיא מדרגה גבוהה יותר מבחינת רחל, בדומה למחשבה, שהיא רוחנית ונעלית מן הדיבור.
בגלות העבודה היא ״בירורים״: הוצאת ניצוצות הקדושה שנפלו לתוך העולם והעלאתם, ולא הסתמכות על התגלות גלויה. ואף על פי כן, משהו עדיין מאיר בארץ ישראל — לאה, בחינת המחשבה, הגבוהה מן הדיבור, כשם שמחשבה רוחנית יותר ונעלית מן המילים המבטאות אותה.
(שהיא אינה בגלות כי רחל נק׳ מ״ם פתוחה שיש ממנה פתח ומבוא ליניקת החיצונים בזמן הגלות משא״כ מבחי׳ מ״ם סתומה.17 ושם הוא שרש לאה עיין בזהר ר״פ תרומה דף קכ״ו ב׳18 ודף קכ״ז)
(שכן היא אינה בגלות: רחל נקראת מ״ם פתוחה, שיש ממנה פתח ומבוא ליניקת החיצונים בזמן הגלות; אך לא כן בבחינת מ״ם סתומה, ושם שורשה של לאה. ראו בזהר, בתחילת פרשת תרומה, דף קכ״ו ע״ב ודף קכ״ז.)
לאה אינה בגלות. צורתה הסופית של האות מ״ם (ם) סגורה מכל צדדיה, ואילו צורתה הרגילה (מ) פתוחה למטה. רחל, בחינת הדיבור, היא המ״ם הפתוחה, שדרכה יכולים ״הכוחות החיצוניים״ (הקליפה) לינוק בזמן הגלות; לאה מושרשת במ״ם הסתומה, שאין להם דרכה כניסה. אדמו״ר הזקן מפנה את הקורא לזהר בתחילת פרשת תרומה.
אך לפי שהוא עלמא דאתכסיא והעלם לכך אין הגילוי אלקות עכשיו בא״י [בארץ ישראל] מערך הגילוי שהי׳ [שהיה] בזמן בהמ״ק [בית המקדש] קיים.
אך מאחר שזהו העולם הנסתר ועולם של העלם, הגילוי האלוקי בארץ ישראל כיום אינו דומה לגילוי שהיה בה כשהמקדש עמד.
אך מכיוון שלאה היא העולם הנסתר, האור שלה אינו מתגלה בגלוי. לכן האלוקות בארץ ישראל כיום אינה נראית כפי שהייתה נראית בזמן שבית המקדש עמד.
ומ״מ הצדיקים הגדולים אשר בארץ יכולים להשיג עכשיו בא״י [בארץ ישראל] השגות עליונות יותר אפי׳ [אפילו] ממה שהשיגו צדיקים כמותם בזמן הבית (מאחר שההשגה היא בבחי׳ מחשבה עליונה כמו שהיא עדיין למעלה מהתלבשות בעולם הדבור)
ובכל זאת, הצדיקים הגדולים הנמצאים בארץ יכולים להשיג כיום בארץ ישראל השגות נעלות אף יותר מאלה שהשיגו צדיקים כמותם בזמן הבית (מאחר שההשגה היא בבחינת המחשבה העליונה כפי שהיא עדיין למעלה מהתלבשות בעולם הדיבור).
בהסתר יש גם יתרון נסתר. צדיקים גדולים החיים בארץ יכולים להגיע כיום לתובנות נעלות יותר מאלה שהשיגו צדיקים במדרגתם בזמן שבית המקדש עמד, משום שמה שנותר בארץ הוא לאה: המחשבה העליונה כפי שהיא לעצמה, לפני שהתלבשה בדיבור.
וכמו האר״י [האלקי רבי יצחק] ז״ל [זכרונו לברכה / זכרונם לברכה]19 שהשיג השגות עצומות מה שלא השיגו צדיקים גדולים בדורות הקדמונים.20
כך היה אצל האריז״ל, שהשיג השגות עצומות שלא השיגו צדיקים גדולים בדורות הקודמים.
האריז״ל, רבי יצחק לוריא מצפת, הוא ההוכחה: בארץ ישראל הוא הגיע לעומקים בחכמת הקבלה שצדיקים גדולים בדורות הקודמים לא הגיעו אליהם.
כדי להבין את מה שנאמר ״כי שנואה לאה כו׳״: הרי יעקב בוודאי השיג את העולם הנסתר!
כעת עולה שאלה: התורה אומרת שה׳ ראה ״כי שנואה לאה כו׳״, כלומר שיעקב אהב את לאה פחות משהוא אהב את רחל. מדוע שיעקב יעדיף את הדיבור על פני המדרגה הנעלית יותר של המחשבה, בשעה שבוודאי היה מסוגל להשיג את העולם הנסתר? (בהערת קה״ת מצוין שבמאמר המקביל בתורת חיים נאמר שיעקב לא השיג זאת כלל, משום ששם העולם הנסתר פירושו שורש לאה, שהוא למעלה מכל השגה.)
אך הענין כי יעקב נק׳ בריח התיכון25 המבריח מן הקצה אל הקצה.26 פי׳ שהוא הממשיך אור א״ס ב״ה מן הקצה עליונה (היינו הקו הבוקע החלל כמ״ש במ״א)27 מבחי׳ כתר למטה ולכן נאמר בו תוספת וי״ו ואלקי יעקב.
אך העניין הוא שיעקב נקרא ״בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה״. כלומר, הוא זה שממשיך את אור אין סוף ברוך הוא מן הקצה העליון (היינו הקו הבוקע את החלל, כפי שמבואר במקום אחר), מבחינת כתר ולמטה; ולכן נאמרה בו תוספת וי״ו: ״ואלקי יעקב״.
התשובה מתחילה בכינוי של יעקב בזוהר: ״בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה״. זהו בריח המשכן שעבר בכל הקרשים מקצה אחד לקצה האחר. יעקב ממשיך את אור אין סוף מן הקצה העליון — הקו, קו האור הדק הנכנס לחלל שנותר לאחר הצמצום — מכתר ולמטה, דרך כל המדרגות. האות ו׳ הנוספת במילים ״ואלקי יעקב״, שאינה מופיעה בשמותיהם של אברהם ויצחק, מבטאת המשכה כלפי מטה: הווי״ו היא קו הנמשך למטה.
וכן והנורא28 שמייחד ומחבר חו״ג [חסד וגבורה] ע״י המשכת והארת האין והיינו ע״י בחי׳ בטול. וכל ההמשכו׳ שלו הוא עד הקצה התחתונה. דהיינו בבחי׳ מלכות עלמא דאתגלייא.
וכן ״והנורא״, משום שהוא מייחד ומחבר את חסד וגבורה באמצעות המשכה והארה מן האין (אַיִן) [בחינת ה״אין״ האלוקי], והיינו על ידי בחינת ביטול. כל ההמשכות שלו מגיעות עד הקצה התחתון, כלומר לבחינת מלכות, העולם הגלוי.
בברכה שבה מופיע ״והנורא״, שלושת התארים הגדול, הגיבור והנורא מקבילים לאברהם (חסד), ליצחק (גבורה) וליעקב, ״והנורא״, המחבר ביניהם. הוא יכול לייחד חסד וגבורה משום שהוא ממשיך את האין, ה״אין״ האלוקי שלמעלה משניהם, ואצל האדם הדבר מתבטא בביטול. ההמשכה שלו אינה נעצרת באמצע: היא מגיעה עד ״הקצה התחתון״, מלכות, העולם הגלוי.
וזהו ויאהב (יעקב) גם את רחל29 מלאה שכל תשוקתו היה להיות גילוי אור א״ס ב״ה למטה בעלמא דאתגלייא שעי״ז יוכלו הכל לקבל משא״כ מבחי׳ עלמא דאתכסייא כו׳
וזהו ״ויאהב (יעקב) גם את רחל מלאה״: כל תשוקתו הייתה שאור אין סוף ברוך הוא יתגלה למטה, בעולם הגלוי, שכן כך יוכלו הכול לקבל, מה שאין כן מבחינת העולם הנסתר כו׳.
זו הסיבה שיעקב אהב את רחל יותר מלאה. כל רצונו היה שאור אין סוף יתגלה למטה, בעולם הגלוי של הדיבור, משום ששם הכול יכולים לקבל אותו, מה שאין כן בעולם הנסתר של המחשבה.
ולכן נאמר ״וישק יעקב לרחל״, בדומה למילה המנוקדת ״וישקהו״:
לכן התורה מספרת שיעקב נשק לרחל, ואדמו״ר הזקן מפרש את הנשיקה בדומה למילה המנוקדת ״וישקהו״, שנאמרה כשעשו פגש את יעקב. רש״י מביא שני פירושים לנקודות: שעשו לא נשק לו בכל לבו, או, בלשונו של רבי שמעון בר יוחאי, שבאותו רגע התעוררו רחמיו של עשו והוא נשק ליעקב בכל לבו; השורות הבאות מראות שאדמו״ר הזקן מתכוון לנשיקה הנובעת מעומק האהבה.
דהיינו שבחי׳ חב״ד [חכמה בינה ודעת] שהוא זיווג נשיקין ואתדבקו׳ רוחא ברוחא עד״מ הנשיקין שבאין מפנימית האהבה (עמ״ש במ״א ע״פ ישקני מנשיקות3233 וע״פ אמצאך בחוץ אשקך)3435 וגם בחי׳ זו המשיך ברחל.
כלומר, בחינת חכמה, בינה ודעת, שהיא זיווג נשיקין והידבקות רוח ברוח, בדוגמת הנשיקות הבאות מפנימיות האהבה (ראו מה שנתבאר במקום אחר על ״ישקני מנשיקות״ ועל ״אמצאך בחוץ אשקך״); גם בחינה זו המשיך יעקב אל רחל.
נשיקה, בלשון הזוהר, היא חיבור של רוח ברוח, קרבה פנימית הנובעת מעומק האהבה; בספירות היא מקבילה למוחין — חכמה, בינה ודעת. יעקב המשיך אל רחל גם את הרובד הפנימי והשכלי הזה, כדי שהדיבור יבטא את עומק המחשבה. אדמו״ר הזקן מפנה לביאוריו שלו לשני פסוקים משיר השירים העוסקים בנשיקות.
וז״ש [וזהו שכתוב] אעבדך שבע שנים ברחל36 בתך הקטנה כי לבן הוא בחי׳ לובן העליון3738 מקור החסדים שכולו רחמים פשוטים דלית שמאלא בהאי עתיקא39
וזהו שנאמר: ״אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה״. שכן לבן הוא בחינת הלובן העליון, מקור החסדים, שכולו רחמים פשוטים, שכן ״לית שמאלא בהאי עתיקא״ [העתיק הקדמון];
״אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה״: יעקב עובד אצל לבן כדי להמשיך את אורו של לבן אל רחל, שהיא הדיבור, הרובד התחתון. לבן, שמשמעות שמו היא ״לבן״, הוא, לפי תורת האריז״ל, ״הלובן העליון״, מקור כל החסד, רחמים טהורים שאין בהם שמץ של דין. הזוהר אומר על מדרגה זו, עתיקא (העתיק הקדמון), ש״לית שמאלא בהאי עתיקא״ — אין בה צד שמאל, כלומר אין בה שום חומרה.
רק שלמטה נשפל בלבן גשמי40 ומ״מ כתיב כלו הפך לבן טהור41 הוא אפי׳ [אפילו] הנגע כו׳ ועל לבן כתיב וישכם לבן בבקר42 שבכ״י [שבכל יום] מתגבר ונמשך אור החסד עליון.
אלא שלמטה השתלשל הדבר בלבן גשמי. ואף על פי כן נאמר: ״כלו הפך לבן טהור הוא״ — אפילו הנגע וכו׳. ועל לבן נאמר: ״וישכם לבן בבקר״, שכן בכל יום מתגבר אור החסד העליון ונמשך למטה.
לבן הגשמי היה רמאי, אך שורשו קדוש: הלובן העליון ירד למקום נמוך מאוד והופיע בדמות אדם גשמי. דיני הצרעת ממחישים זאת: כאשר הנגע הלבן מכסה את כל הגוף, האדם טהור. הפסוק ״וישכם לבן בבקר״ רומז שהבוקר, זמן החסד, הוא הזמן שבו החסד העליון מתגבר ונמשך למטה בכל יום.
הפסקה מזהה את לאה ורחל עם המחשבה והדיבור, העולם המכוסה והעולם הגלוי, ומשתמשת בכך כדי להסביר מדוע ארץ ישראל לאחר חורבן בית המקדש מחזיקה אפשרויות רוחניות נסתרות, ואף נעלות יותר. בהמשך מתחיל המאמר להסביר מדוע יעקב אהב את רחל יותר: תפקידו, כ״בריח התיכון״, הוא להמשיך את אור אין סוף עד העולם הגלוי, שבו הכול יכולים לקבלו.
הזיהוי של לאה ורחל עם העולם המכוסה והעולם הגלוי מבוסס על הזהר ועל האריז״ל. שם לאה היא התצורה הנקבית העליונה, המושרשת בבינה והנסתרת, ואילו רחל היא מלכות, התצורה הנקבית הגלויה. בפרי עץ חיים (שער קריאת שמע, פרק 12) נקראת רחל ״עקרת הבית״, כלומר עיקר הבית, ומסיבה זו ״יעקב אהב את רחל, כי היא העיקרית״. עץ חיים (שער העקודים, פרק 1) מכנה את לבן סוד הלובן העליון הקודם לכל אצילות, ואת מי שמחולל את המדרגות הנקראות עקודים, נקודים וברודים, הרמוזות בפסוק ״כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך״ (בראשית 31:12).
מראי מקומות
- 1וללבן שתי בנות · ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. במפתח לאוה״ת כרך א מציין המו״ל שהמאמר הוא משנת תקע״א — הוא בדף רטז, ב בהתחלת אתהלך לפני ה׳, ומציין ששייך לפסוק וללבן שתי בנות. בשינוים ועם הגהות, ראה מאמרי אדה״א נ״ך ע׳ קצד שמיוסד על מאמר זה. בבוך 1135 מד, א המאמר בגוכתי״ק הצ״צ באיזה שינויים, וז״ל שם: וללבן שתי בנות וגו׳ הנה לאה ורחל שהם אותיות מחשבה ודיבור היו שניהם מאירים בא״י בזמן הבית וזהו בארצות החיים ב׳ ארצות והעיקר הי׳ בחי׳ רחל, כי המחשבה מתלבשת בתוך הדבור, ונודע כי רחל היא עלמא דאתגליא כמשל הדבור ולכן הי׳ אז בא״י תכלית הגילוי אלקותו ית׳ שהיו חכמים גדולים בעלי רוה״ק ונביאים ובפרט בהמ״ק השראת השכינה בקדה״ק ואורים ותומים וירידת האש שלמעלה כו׳. ואחר החורבן שגלו ישראל לבבל וגלתה עמהם השכינה שהיא בחי׳ רחל עלמא דאתגלייא ואז היא בח״ל דוקא אך א״כ הי׳ ראוי להיות בח״ל גילוי אלקות ע״ד שהי׳ אז בא״י אך הענין כי בבבל היא בבחי׳ גלות בהע׳ שרים והעבודה היא בדרך בירורים כו׳ (ועי״ש ע״פ במדבר סיני) אבל בא״י נסתלקה רחל שהיא עלמא דאתגליא ונשאר בחי׳ לאה שהיא עלמא דאתכסיא שהוא באמת מדרגה יותר גבוה מרחל כמשל המחשבה שהיא למעלה מהדבור ולכן הצדיקי׳ הגדולים יכולים להשיג עכשיו בא״י השגות עליונות יותר גם מבזמן הבית (כיון שישיג בבחי׳ מחשבה עליונה כמו שהיא עדיין למעלה מההתלבשות בעולם הדבור) וכמו האריז״ל שהשיג מה שלא השיגו תנאים ואמוראים משא״כ שארי האנשים לא יוכלו להשיג כי לאה היא אתכסיא כו׳.
- 2וללבן שתי בנות · Genesis 29:16
- 3לאה ורחל . . עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא · באוה״ת שמיני כרך ב ע׳ תפט מציין לכאן.
- 4בארצות החיים · Psalms 116:9
- 5והעיקר היה בחי׳ רחל · ראה לקו״ת להאריז״ל פ׳ לך לך ד״ה אל הארץ.
- 6(שנקראת עקרת הבית) · בגוכתי״ק הצ״צ ליתא.
- 7שנקראת עקרת הבית · Psalms 113:9
- 8רחל (שנקראת עקרת הבית) · Bereshit Rabbah 71:2
- 9(וכמו שפרש״י . . בא״י) · בגוכתי״ק הצ״צ ליתא.
- 10וכמו שפרש״י גבי יונה ויחזקאל · א, ג.
- 11ויחזקאל שאין הנבואה שורה אלא בא״י · Rashi on Ezekiel 1:3
- 12שגלו ישראל וגלתה עמהם השכינה · Megillah 29a:4
- 13משא״כ אחר חורבן . . ואינה מאירה כלל · באוה״ת שלח ע׳ תנו מבאר שגם עכשיו יש הפרש בין א״י לחו״ל, וכאן מבאר שבזמן שאין בהמ״ק קיים אין יכולים להשיג בארץ יותר מבחו״ל, רק הצדיקים הגדולים, וכתב ע״ז הצ״צ שם ”ע״כ צ״ל דעכשיו עיקר ענין הארץ יכולים להשיג ע״י עסק התורה שבע״פ”, ע״ש בארוכה.
- 14כרחל לפני גוזזי׳ נאלמה · Isaiah 53:7
- 15והעבודה היא בדרך בירורים · באוה״ת בראשית כרך א ריז, א מציין ע״ז ”וזוהי עיקר התלבשותה שנופלת ממדרגה למדרגה לברר ולהוציא בלעם מפי׳”.
- 16(וכמ״ש ע״פ במדבר סיני) · ראה לקו״ת פ׳ במדבר בתחלתה.
- 17מ״ם פתוחה . . מ״ם סתומה · נתבאר באוה״ת דרושים לשמע״צ ע׳ א׳תתי, ובספר הליקוטים-דא״ח מהצ״צ ערך אותיות אות מ (ע׳ תתנ ואילך). ראה לקו״ת שמע״צ צג, ב.
- 18עיין בזהר ר״פ תרומה דף קכ״ו ב׳ · Zohar, Terumah 2:12–4:23
- 19וכמו האר״י ז״ל · במאמרי אדה״א נ״ך ע׳ קצה ”כמו האריז״ל ותלמידיו שזכו לרוה״ק וגילוי אליהו כו׳ והרב הב״י וכיוצא שלא נמצא כזה בחו״ל”.
- 20וכמו האר״י ז״ל . . בדורות הקדמונים · בבוך 1135 גוכתי״ק הצ״צ: וכמו האריז״ל שהשיג מה שלא השיגו תנאים ואמוראים משא״כ שארי האנשים לא יוכלו להשיג כי לאה היא אתכסיא כו׳: ולהבין מ״ש.
- 21כי שנואה לאה · Genesis 29:31
- 22כי שנואה לאה · Bava Batra 123a
- 23כי שנואה לאה · Bereshit Rabbah 71:1
- 24הרי יעקב השיג ודאי בעלמ׳ דאתכסי׳ · בתו״א רד״ה וללבן ב׳ בנות דיעקב השיג ודאי בעדאתכ״ס ובתו״ח שם דלא השיג כלל — לפלא גדול שהרי מפורש על אתר: בתו״א — שהמדובר באותיות המח׳. בתו״ח — בשרש לאה, פני׳ בינה, שכל הנעלם מכל רעיון וכו׳. ולהעיר 1) באוה״ת שם אין בכלל הענין שהשיג או לא השיג. 2) ע״ד החילוק בפי׳ כי שנואה בין תו״א ותו״ח — נחלקו ג״כ ב״ב (קכג, א) וב״ר רפע״א. — לקו״ש ח״י ע׳ 214. במאמרי אדה״א נ״ך ע׳ קצו מבאר שהקושיא ”למה אהב יעקב לרחל יותר מלאה דלכאורה בחי׳ לאה יותר עליון מבחי׳ רחל”. וראה ביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תשלז.
- 25יעקב נק׳ בריח התיכון · Zohar II, 175b
- 26בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה · Exodus 26:28
- 27פי׳ שהוא הממשיך . . כמ״ש במ״א · ראה אוה״ת בראשית כרך ב שפה, ב ואילך. וראה בהביאור שם שפח, א ואילך.
- 28והנורא · Deuteronomy 10:17
- 29ויאהב (יעקב) גם את רחל · Genesis 29:30
- 30וישקהו · Genesis 33:4
- 31וישק יעקב לרחל · Genesis 29:11
- 32ע״פ ישקני מנשיקות · לקו״ת שה״ש א, ד. וראה אוה״ת שה״ש ע׳ כד.
- 33ישקני מנשיקות · Song of Songs 1:2
- 34וע״פ אמצאך בחוץ אשקך · לקמן פ׳ תרומה פ, ג.
- 35אמצאך בחוץ אשקך · Song of Songs 8:1
- 36אעבדך שבע שנים ברחל · Genesis 29:18
- 37לבן הוא בחי׳ לובן העליון · ע״ח שער העקודים פ״א.
- 38לבן הוא בחי׳ לובן העליון · Sefer Etz Chaim 6:1:2
- 39דלית שמאלא בהאי עתיקא · Zohar III, 129a
- 40רק שלמטה נשפל בלבן גשמי · ראה לקו״ש חט״ו ע׳ 262.
- 41כולו הפך לבן טהור · Leviticus 13:13
- 42וישכם לבן בבקר · Genesis 32:1
רחל עקרה, ובניה של לאה ¶2
מחשבה ומעשה יחד ¶2
2וינשק לבניו1 ובנותיו שנמשך בכל פרצופי האצי׳ זכרים ונקבות. ואח״כ ולבן שב למקומו למעלה מעלה ויעקב הלך לדרכו2 להמשיך בחינת לובן העליון הנ״ל למטה מטה ברחל בתו הקטנה בחי׳ דבור כו׳.
״וינשק לבניו ובנותיו״: [כלומר,] הדבר נמשך בכל הפרצופים (partzufim) של אצילות, הזכריים והנקביים. ואחר כך, ״ולבן שב למקומו״, למעלה מעלה, ו״ויעקב הלך לדרכו״ — כדי להמשיך את בחינת הלובן העליון שהוזכרה לעיל, למטה מטה, אל רחל, בתו הקטנה, בחינת הדיבור וכו׳.
לבן, הלובן העליון, ״נישק את בניו ואת בנותיו״: החסד שלו נמשך לכל הפרצופים של אצילות, הזכריים והנקביים כאחד. לאחר מכן הוא ״שב למקומו״, ונסוג אל שורשו הנעלה, ואילו יעקב ״הלך לדרכו״ — שליחותו הייתה להוריד את הלובן העליון הזה עד למטה, אל רחל, בחינת הדיבור.
ולכן היתה רחל עקרה3 כי ההולדה מבחי׳ הדבור הוא להיות הגילוי בבי״ע וא״א להיות הולדה וגילוי בבי״ע שהרי הנבראים הם נפרדים וא״א להתגלות להם בחי׳ לובן העליון הנ״ל.
ולכן רחל הייתה עקרה, שכן לידה מבחינת הדיבור פירושה שתהיה התגלות בעולמות בריאה, יצירה ועשיה. אך לא תיתכן לידה והתגלות בבריאה, יצירה ועשיה, מכיוון שהנבראים הם נפרדים, ואין אפשרות שבחינת הלובן העליון שהוזכרה לעיל תתגלה להם.
כך מתבאר מדוע רחל הייתה עקרה. כדי שהדיבור ״יוליד״, צריכה האלוקות להתגלות בעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה, שבהם הנבראים חשים את עצמם נפרדים מה׳. נבראים כאלה אינם יכולים לקבל בגלוי את הלובן העליון, ולכן הלידה מרחל נמנעה.
(ומש״ל [ומה שכתוב לעיל] דרחל נק׳ עלמא דאתגלייא מ״מ להיות הגילוי ע״ד בחי׳ לידה הוא קשה ביותר כו׳ ויש חילוק גדול בין שארי השפעות לבחי׳ לידה שהוא גילוי עליון יותר ועמ״ש בזוהר פ׳ פנחס דרמ״ט)4
(ולגבי מה שנאמר לעיל שרחל נקראת עלמא דאתגלייא — אף על פי כן, שההתגלות תהיה באופן של בחינת לידה קשה ביותר וכו׳. יש הבדל גדול בין שאר ההשפעות לבין בחינת לידה, שהיא התגלות נעלית יותר. ראו מה שנכתב בזהר, פרשת פינחס, דף רמ״ט.)
אדמו״ר הזקן מקדים תשובה לשאלה: רחל היא ״העולם הגלוי״, ואם כן, מדוע אינה יכולה לגלות? משום שלידה אינה זרם השפעה רגיל: היא מגלה דבר מן המהות הנסתרת של ההורה עצמו, ולכן מדובר בסוג התגלות נעלה הרבה יותר, שקשה מאוד להביאו אל העולמות התחתונים. הוא מפנה לזהר על פינחס, דף רמ״ט, לביאור ההבדל הזה.
אבל לאה שהיא המחשבה ילדה ששה בנים שהם הספי׳ [הספירה / הספירות] שבאצי׳5 עצמו ששם היה שרש השבטים ולכן נק׳ שבטי6 יה.
אבל לאה, שהיא המחשבה, ילדה שישה בנים, שהם הספירות שבאצילות עצמה, שכן שם היה שורש השבטים; ולכן הם נקראים ״שבטי יה״.
לאה, בחינת המחשבה, אכן ילדה שישה בנים. לידתם הייתה בתוך אצילות עצמה, בין הספירות, שבה אין תחושת נפרדות המונעת את ההתגלות. שם שורשם של השבטים, ולכן משורר התהילים מכנה אותם ״שבטי יה״. יה (י-ה), שתי האותיות הראשונות של שם הוי׳, מורה על חכמה ובינה, בחינת המחשבה.
יהודה הפעם אודה7 בחי׳ בטול והודאה הרי הוא נמשך ומסתעף מן המחשבה דוקא.
יהודה — ״הפעם אודה״ — הוא בחינת ביטול והודאה, הנמשכת ומסתעפת דווקא מן המחשבה.
לאה קראה ליהודה על שם ״הפעם אודה״. הודאה היא צורה של ביטול, וההשתחוויה הזאת לפני ה׳ צומחת מן המחשבה, מן ההתבוננות, ולא מן הדיבור.
וכן ראובן ושמעון ראיה ושמיעה הוא ג״כ למעלה מבחי׳ הדבור אלא מן המחשבה הן נמשכים כו׳ (כמ״ש במ״א ע״פ יהודה אתה89 כו׳)
וכן ראובן ושמעון — ראייה ושמיעה — הם גם למעלה מבחינת הדיבור; אלא שהם נמשכים מן המחשבה וכו׳ (כפי שנתבאר במקום אחר על ״יהודה אתה״ וכו׳).
שמו של ראובן קשור לראייה, ושמו של שמעון לשמיעה: בלידתם אמרה לאה שה׳ ״ראה בעניי״ ו״שמע״ (בראשית כ״ט:ל״ב–ל״ג). הראייה והשמיעה קולטות את הדברים ולא מבטאות אותם, ולכן גם הן למעלה מן הדיבור ונובעות מן המחשבה. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על ״יהודה אתה״, שבו ראובן הוא הראייה המעוררת אהבה, ושמעון הוא השמיעה המביאה ליראה.
וגם לוי שהוא בחי׳ התקשרות כמ״ש הפעם ילוה10 כו׳ נמשך ונולד ג״כ מן המחשבה
וגם לוי, שהוא בחינת התקשרות, כפי שנאמר ״הפעם [אישי] ילוה״ וכו׳, נמשך ונולד גם הוא מן המחשבה,
שמו של לוי קשור למילים ״ילוה״: ״הפעם אישי ילוה אלי״. לוי מסמל אפוא התקשרות (hiskashrus), קשר עמוק של המחשבה, וגם בחינה זו נולדת מן המחשבה.
כנראה בחוש במי שהוא בעל מחשבה שאינו מרגיש כלל בעסקים החולפים לפניו מחמת גודל התקשרות שיש לו בהמחשבה.
כפי שרואים בחוש אצל אדם השקוע במחשבה: הוא אינו חש כלל בעניינים החולפים לפניו, מפני שעוצמת ההתקשרות שלו במחשבה גדולה כל כך.
אפשר לראות זאת בבירור אצל אדם השקוע מאוד במחשבה: הוא אינו מבחין במתרחש סביבו, מפני שמחשבתו קשורה כולה ברעיון.
וכמ״ש במדרש בעובדא דר׳ [דרבי] חייא רבה.1112 וכן גבי רבא (בפ׳ אר״ע [אמר רבי עקיבא])13 דהוה מעיין בשמעתי׳ [בשמעתיה] כו׳.
וכפי שמסופר במדרש במעשה של רבי חייא רבה; וכן אצל רבא (בפרק ״רבי עקיבא אומר״), שהיה מעיין בשמועתו וכו׳.
שני סיפורים ממחישים זאת. בתלמוד הירושלמי (Kilayim 9:3, כפי שמצוין בהערת קה״ת), רבי חייא רבה לא קם לפני רבי ישמעאל בן רבי יוסי בבית המרחץ, משום שבאותו רגע עסק במחשבתו בספר תהילים כולו; ובתלמוד הבבלי מסופר שרבא, שהיה שקוע בלימודו, לא הבחין שאצבעותיו מדממות.
ולכן יצא ממנו משה14 שהיה כבד פה וכבד לשון15 דהיינו שלגודל התקשרותו בבחי׳ בטול16 ונחנו מה17 לא היה יכול להיות משפיע כו׳ שהיא בחי׳ הדבור כו׳
ומשום כך יצא ממנו משה, שהיה ״כבד פה וכבד לשון״; כלומר, מחמת עוצמת התקשרותו בבחינת ביטול ו״ונחנו מה״, לא יכול היה להיות משפיע וכו׳, שהיא בחינת הדיבור וכו׳.
זו הסיבה שמשה יצא מלוי. משה אמר שהוא ״כבד פה וכבד לשון״: התקשרותו לה׳ וביטולו, שבאו לידי ביטוי בדבריו ״ונחנו מה״, היו עמוקים כל כך, עד שלא יכול היה לפנות בקלות החוצה כדי להעניק לאחרים; והנתינה לאחרים היא בחינת הדיבור.
ועיקר ההפרש בין התקשרות דלוי שהוא בחי׳ בטול ובין הודיה דיהודה שהוא ג״כ בחי׳ בטול הוא כי יהודה הוא בחי׳ הבטול בגילוי כענין כג, במודים שכורע ומשתחוה
עיקר ההבדל בין התקשרותו של לוי, שהיא בחינת ביטול, לבין ההודאה של יהודה, שגם היא בחינת ביטול, הוא שיהודה הוא בחינת הביטול בגלוי, כדוגמת [ברכת] ״מודים״, שבה האדם כורע ומשתחווה.
אדמו״ר הזקן מבחין כעת בין התקשרותו של לוי להודאתו של יהודה, שכן שתיהן בחינת ביטול. הביטול של יהודה גלוי ונראה כלפי חוץ, כמו הכריעה ב״מודים״, ברכת ההודאה שבתפילת העמידה, שבה האדם כורע בגופו.
ולכן יצאו ממנו מלכי בית דוד שבטולם הוא בחי׳ הבטול שבהתגלות וחיצוניות.
ומשום כך יצאו ממנו מלכי בית דוד, שהביטול שלהם הוא בחינת הביטול שבגילוי ובחיצוניות.
לכן מלכי בית דוד, שיצאו מיהודה, מבטאים ביטול שניכר בגלוי, בגילוי ובחיצוניות.
אבל לוי שהוא בחי׳ ההתקשרות והבטול בפנימיותו ועצמותו הגם שבחיצוניות אינו נגלה כלל וכענין בטול דצבא השמים לך משתחוים18 שההשתחואה של המלאכים אינו ענין השתחואה גשמיות אלא שמשתחוה19 ובטל בהשגתו ברוחניות
אבל לוי הוא בחינת התקשרות וביטול בפנימיותו ובעצמותו, אף שבחיצוניות הדבר אינו מתגלה כלל. הדבר דומה לביטול שב״צבא השמים לך משתחוים״: השתחוואת המלאכים אינה השתחוואה גשמית, אלא הם משתחווים ומתבטלים בהשגתם הרוחנית.
הביטול של לוי פנימי ומהותי, ואינו ניכר כלל כלפי חוץ. הוא דומה למלאכים, שעליהם נאמר ״צבא השמים לך משתחוים״: למלאכים אין גוף שאפשר להשתחוות באמצעותו, ולכן השתחוואתם היא ביטול מציאותם בשעת השגתם את ה׳.
ולכן יצא ממנו משה (ועמ״ש במ״א ההפרש בין משה ואליהו שהוא גם כן עד״ז) ואח״כ ותעמוד מלדת שלא היה יכול להיות בחי׳ גילוי עוד.
ומשום כך יצא ממנו משה (וראה מה שנתבאר במקום אחר על ההבדל בין משה לאליהו, שגם הוא באותו עניין), ואחר כך ״ותעמוד מלדת״, שכן כבר לא הייתה יכולה להיות בחינת גילוי נוספת.
משה, הפנימי מכולם, יצא אפוא מלוי; אדמו״ר הזקן מציין שההבדל בין משה לאליהו מתנהל לפי אותו עיקרון. לאחר ארבעה בנים, לאה ״ותעמוד מלדת״: הגילוי שהמחשבה יכולה להפיק הגיע לגבולו.
(ועמ״ש ע״פ טובה הארץ מאד מאד2021 דענין דור המדבר שהיה מבחי׳ לאה עולם המחשבה וטענו למה צריכים לירד בבחי׳ עולם הדבור שהוא בחי׳ מל׳ ארץ תתאה לקיים המצות בדבור ובמעשה הלא זה אפשר לקיים גם ע״י התומ״צ [התורה ומצות] ברוחניות דהיינו ע״י המחשבה כו׳
(וראה מה שנתבאר על ״טובה הארץ מאד מאד״, שדור המדבר היה בבחינת לאה, עולם המחשבה, וטענו: מדוע צריכים לרדת לבחינת עולם הדיבור, שהיא בחינת מלכות (ריבונות), הארץ התחתונה, כדי לקיים את המצוות בדיבור ובמעשה? וכי אי אפשר לקיים זאת גם באמצעות התורה והמצוות ברוחניות, כלומר באמצעות המחשבה וכו׳?)
הסוגריים הארוכים מיישמים זאת על דור המדבר, שהיה מושרש בלאה, עולם המחשבה. טענתם, כפי שמציג אותה אדמו״ר הזקן, הייתה: מדוע עלינו להיכנס לארץ, הארץ התחתונה של מלכות, ולקיים את המצוות בדיבור ובמעשה גשמיים, כאשר אפשר לקיים תורה ומצוות גם ברוחניות, כלומר באמצעות המחשבה?
אך באמת היו בטעות גדול דע״י דבור ומעשה דוקא נמשך גילוי אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה ביתר שאת לאין קץ כי נעוץ סופן בתחלתן22 כו׳ ומרבע״ה [ומשה רבינו עליו השלום] התפלל תקט״ו תפלות23 ליכנס לארץ24 כו׳.
אבל באמת הם טעו טעות גדולה, שכן דווקא באמצעות דיבור ומעשה נמשכת התגלות של אור אין סוף ברוך הוא ביתר שאת לאין קץ, שהרי ״נעוץ סופן בתחלתן״ וכו׳. ומשה רבינו ע״ה התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כדי להיכנס לארץ וכו׳.
הם טעו טעות גדולה. דווקא דיבור ומעשה גשמיים ממשיכים את אור אין סוף בעוצמה גדולה לאין קץ, משום שכפי שנאמר בספר יצירה, ״נעוץ סופן בתחלתן״: הנקודה הנמוכה ביותר קשורה לנקודה הגבוהה ביותר. משום כך משה רבינו, שהיה שייך לבחינה הפנימית של לאה, התפלל 515 פעמים כדי שיורשה להיכנס לארץ; זהו המספר שהמדרש מוצא במילה ״ואתחנן״.
ועפ״ז [ועל פי זה] יובן עוד ענין ויאהב יעקב את רחל25 דוקא שהיא בחי׳ דבור ומעשה כי שנואה לאה ההפך מכוונת דור המדבר.
על פי זה יובן עניין נוסף: ״ויאהב יעקב את רחל״ דווקא, שכן רחל היא בחינת דיבור ומעשה, ואילו ״שנואה לאה״ הוא היפך כוונתו של דור המדבר.
הדבר מאיר באור נוסף את אהבתו של יעקב לרחל דווקא: היא בחינת דיבור ומעשה. העובדה שלא היה אוהב את לאה היא היפך רצונו של דור המדבר להישאר בעולם המחשבה.
ואמנם צריך ביאור מ״ש לאה הפעם ילוה אישי26 אלי דוקא דודאי לא עלה על דעתה לאפוקי מבחי׳ דבור ומעשה.
אך יש לבאר את דברי לאה: ״הפעם ילוה אישי אלי״ דווקא; שהרי ודאי לא עלה בדעתה לשלול את בחינת הדיבור והמעשה.
אלא שמתעוררת שאלה בנוגע ללאה. כשאמרה ״הפעם ילוה אישי אלי״, ברור שלא התכוונה לשלול את הדיבור והמעשה; אם כן, מה רצתה?
אלא הענין כי באמת צ״ל ב׳ הבחי׳ מודו״מ [מחשבה דבור ומעשה] דהא בלא הא לא סגי ועמ״ש במ״א בענין לויתן27 ושור הבר שהוא ג״כ ענין ב׳ בחי׳ הנ״ל לויתן לשון התקשרות בחי׳ בטול דנוני ימא כמו הפעם ילוה כו׳
אלא העניין הוא שבאמת צריכים להיות שתי הבחינות — מחשבה, דיבור ומעשה — שכן אי אפשר להסתפק באחת מהן בלי האחרת. ראו גם מה שמבואר במקום אחר בעניין הלויתן ושור הבר, שגם הם מייצגים את שתי הבחינות האמורות: לויתן הוא לשון התקשרות, והוא בחינת הביטול (התבטלותם למקורם) של נוני ימא (דגי הים), בדומה ל״הפעם ילוה כו׳״.
התשובה היא שנחוצות שתי הבחינות: מחשבה ודיבור־ומעשה, ואין להסתפק באחת מהן. הלויתן ושור הבר שבסעודת העתיד מייצגים את שתי הבחינות האלה: השם לויתן קשור לשורש של ״ילוה״, ״יהיה קשור״, והוא מסמל את דגי הים, שחיים בתוך מקורם ובטלים אליו.
ולאה רצתה שיהיה העיקר ע״י בחינה זו ע״ד שאמרו בחסידים הראשונים28 שהיו שוהין ט׳ שעות בכל יום בתפלה שהוא כענין בטול והתקשרות הנ״ל דמחשבה כו׳.
לאה רצתה שהעיקר יהיה באמצעות בחינה זו, בדומה למה שנאמר על החסידים הראשונים, שהיו שוהים תשע שעות מדי יום בתפילה; הדבר דומה לעניין הביטול וההתקשרות של המחשבה שהוזכר לעיל וכו׳.
לאה רצתה שההתקשרות הפנימית תהיה העיקר, והדיבור והמעשה יהיו משניים. הדבר דומה לחסידים הראשונים, שעליהם נאמר שהיו שוהים שעה, מתפללים שעה ושוהים שעה, שלוש פעמים ביום — תשע שעות בתפילה — כשהם שקועים בביטול ובהתקשרות של המחשבה.
ואימתי תורתן נעשית אלא מתוך שחסידים הן כו׳ הרי רוב עסקם היה עד״ז )(ומבואר ענין זה לקמן בד״ה ששים המה מלכות29 כו׳ אחת היא יונתי30 כו׳)31
״ואימתי תורתן נעשית אלא מתוך שחסידים הן כו׳״ — מכאן שרוב עיסוקם היה מסוג זה. (עניין זה מבואר בהמשך, במאמר ד״ה ״ששים המה מלכות״ כו׳, ״אחת היא יונתי״ כו׳.)
הגמרא שואלת כיצד יכלו אותם חסידים ללמוד תורה ולעסוק במלאכתם, ומשיבה שמכיוון שהיו חסידים, תורתם נשמרת ומלאכתם מתברכת. לכן רוב עיסוקם היה בהתקשרות פנימית; אדמו״ר הזקן מוסיף שהמאמר על ״ששים המה מלכות״ ו״אחת היא יונתי״ מבאר עניין זה בהרחבה.
ואמנם יעקב ידע שזה אי אפשר רק לבני עלייה שהן מועטים אבל כל ישראל עיקר רוב העסק הוא ע״י דבור ומעשה
אולם יעקב ידע שדרך זו אפשרית רק לבני עלייה, שהם מעטים; ואילו אצל כלל ישראל, עיקר העיסוק הוא באמצעות דיבור ומעשה.
יעקב ידע שדרך זו אפשרית רק לבני עלייה — אותם יחידים, מעטים, הנמצאים במדרגה גבוהה, כלשון הגמרא. אצל עם ישראל כולו, עיקר עבודת ה׳ היא בדיבור ובמעשה: לימוד תורה וקיום מצוות בפועל.
ולכן היה באהל רחל32 עיקר קביעותו שהוא בחי׳ דומ״ע [דבור ומעשה] ומ״מ צ״ל ג״כ מחשבה שמזה נמשך ראיה ושמיעה לאסתכלא ביקרא דמלכא כו׳
לכן קבע את עיקר מושבו באוהל רחל, שהיא בחינת דיבור ומעשה. ואף על פי כן נחוצה גם המחשבה, שממנה נמשכות הראייה והשמיעה, כדי ״לאסתכלא ביקרא דמלכא כו׳״.
לכן קבע יעקב את אוהל רחל כביתו העיקרי, כפי שרש״י אומר על הביטוי ״באהל רחל״: יעקב היה תמיד עמה. ובכל זאת המחשבה נחוצה, שכן ממנה נמשכות הראייה והשמיעה (ראובן ושמעון), כדי ״לאסתכלא ביקרא דמלכא כו׳״ — ההתבוננות שמעוררת אהבה.
וכל האומר אין לי אלא תורה33 כו׳ אלא צ״ל רו״ש [רצוא ושוב] רק כי אז נעוץ סופן כו׳:
״וכל האומר אין לי אלא תורה כו׳״. אלא שצריכות להיות גם ראייה ושמיעה; רק אז ״נעוץ סופן כו׳״.
הגמרא אומרת שמי שטוען שאין לו אלא לימוד תורה, בלי מעשים, אין לו אפילו תורה. בדומה לכך, נחוצים שני הדברים: הראייה והשמיעה שבמחשבה, לצד המעשה, שכן אז מתקיים ״נעוץ סופן כו׳״, והמעשה התחתון ממשיך למטה את האור העליון ביותר.
הפסקה מסבירה מדוע רחל, בחינת הדיבור, הייתה עקרה, ואילו לאה, בחינת המחשבה, ילדה בנים בתוך אצילות. היא מבחינה בין בני לאה: הביטול הגלוי של יהודה, ההתקשרות הפנימית של לוי, ומשה שנמשך מלוי. בהמשך היא מביאה את דור המדבר כדי להסביר מדוע יעקב בחר ברחל: העשייה מורידה את האור הנעלה ביותר, אך עליה להיות מלווה במחשבה.
הניגוד בין יהודה ללוי, בין ביטול גלוי לביטול פנימי, עומד ביסוד ההבחנה החסידית בין מלכות דוד לבין הכהונה והנבואה של לוי ומשה. טענת המרגלים מתבארת בלקוטי תורה על שלח, שם מציג אדמו״ר הזקן את שורשם בעולם המחשבה, ולא כמי שהיו פשוט חוטאים. ״נעוץ סופן בתחלתן״ הוא העיקרון שלפיו המדרגה התחתונה ביותר, העשייה הגשמית, מגיעה לשורש הנעלה ביותר; עיקרון זה חוזר לאורך תורת חב״ד.
מראי מקומות
- 1וינשק לבניו · Genesis 32:1
- 2ויעקב הלך לדרכו · Genesis 32:2
- 3רחל עקרה · Genesis 29:31
- 4(ומש״ל דרחל . . פנחס דרמ״ט) · ראה אוה״ת כאן ריז, ב שמבאר ”כי הלידה הוא בחי׳ גילוי ההעלם כמו שהוא בעצמותו, וא״א להיות האצי׳ כמו שהוא נמשך בבריאה, ולכן היתה מקשה ללדת”. ע״ש.
- 5שהם הספי׳ שבאצי׳ · ל״ת להאריז״ל פ׳ ויצא.
- 6שבטי יה · Psalms 122:4
- 7יהודה הפעם אודה · Genesis 29:35
- 8כמ״ש במ״א ע״פ יהודה אתה · לקמן ר״פ ויגש.
- 9ע״פ יהודה אתה · Genesis 49:8
- 10הפעם ילוה · Genesis 29:34
- 11וכמ״ש במדרש בעובדא דר׳ חייא רבה · ראה ירושלמי כלאים פ״ט ה״ג.
- 12וכמ״ש במדרש בעובדא דר׳ חייא רבה · Jerusalem Talmud Kilayim 9:3:8
- 13וכן גבי רבא (בפ׳ אר״ע) · Shabbat 88a
- 14ולכן יצא ממנו משה · בלקו״ת צו ח, ג מציין לכאן וציין גם לזח״ב יא, ב.
- 15כבד פה וכבד לשון · Exodus 4:10
- 16שלגודל התקשרותו בבחי׳ בטול · ראה לקו״ת עקב יד, ב. סידור קי, ב. אוה״ת ויצא רו, א. ביאוה״ז להצ״צ ע׳ תמז.
- 17ונחנו מה · Exodus 16:7
- 18צבא השמים לך משתחוים · Nehemiah 9:6
- 19דצבא השמים . . אינו ענין השתחואה גשמיות אלא שמשתחוה · בגוכי״ק הצ״צ [וכ״ה באוה״ת בשלח ע׳ שנה שמציין לכאן]: דצבא השמים לך משתחוים שאינו ענין השתחואה גשמית שהרי מיכאל מהלך ת״ק שנה היה כופף הרקיע כו׳: אלא שמשתחוה. ע״כ. בסה״מ תרס״ט ע׳ קכו מציין לכאן.
- 20ע״פ טובה הארץ מאד מאד · לקו״ת שלח לח, ב. ושם מציין לכאן.
- 21טובה הארץ מאד מאד · Numbers 14:7
- 22נעוץ סופן בתחלתן · Sefer Yetzirah 1:7
- 23ומרבע״ה התפלל תקט״ו תפלות · Devarim Rabbah 11:6
- 24ומרבע״ה התפלל תקט״ו תפלות ליכנס לארץ · Devarim Rabbah 11:10
- 25ויאהב יעקב את רחל · Genesis 29:18
- 26וגם לוי . . הפעם ילוה אישי · בלקו״ת שמיני יח, ג. נשא כא, ד מציין לכאן.
- 27ועמ״ש במ״א בענין לויתן · ראה לקו״ת שמיני יח, ב.
- 28בחסידים הראשונים · Berakhot 32b:20–22
- 29ששים המה מלכות · Song of Songs 6:8
- 30אחת היא יונתי · Song of Songs 6:9
- 31(ומבואר . . יונתי כו׳) · כל המוסגר ליתא בגוכתי״ק הצ״צ.
- 32באהל רחל · Genesis 31:33
- 33וכל האומר אין לי אלא תורה · Yevamot 109b:4–5
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
אדם עשוי להימשך לעבודה פנימית בלבד, של התבוננות והתקשרות, אך אצל רובנו עיקר העבודה הוא לימוד תורה בדיבור ומצוות במעשה, מפני שדווקא שם אור אין סוף מתגלה במלואו. עם זאת, המעשה אינו צריך להיות ריק: המחשבה, ה״ראייה והשמיעה״ של השכל, צריכה להתלוות אליו, כשם שיעקב קבע את אוהלה של רחל כעיקר ביתו, אך נזקק גם לבניה של לאה — ראייה ושמיעה.
שאלות לשיחה
- מדוע מדרגתה של לאה, המחשבה, נעלית משל רחל, הדיבור, ובכל זאת יעקב אהב את רחל יותר?
- כיצד ייתכן שארץ ישראל לאחר החורבן יכולה להציע השגות נעלות יותר מאשר בזמן שבית המקדש היה קיים, אף שהאלוקות בה פחות גלויה?
- מה ההבדל בין הביטול של יהודה לביטול של לוי, ומדוע מלכים באו מזה ומשה מזה?
- מה הייתה הטעות של דור המדבר, וכיצד ״נעוץ סופן בתחלתן״ משיב עליה?
- מה רצתה לאה כשאמרה ״הפעם ילוה אישי אלי״, וכיצד הבחירה של יעקב מאזנת בין המחשבה לבין הדיבור והמעשה?