וללבן שתי בנות וגו׳

המאמר פותח בפסוק המציג את בנותיו של לבן, לאה ורחל. בחסידות הן מייצגות שתי דרכים שבהן האור האלוקי מתבטא: לאה היא ״מחשבה״, עולם פנימי ונסתר, ורחל היא ״דיבור״, עולם היוצא אל הגלוי. כשם שמחשבתו של אדם פרטית ודיבורו נשמע לאחרים, כך העולם ״הנסתר״ והעולם ״הגלוי״ של ה׳ נבדלים במידת הגילוי.

בעל התהלים מדבר על ״ארצות״ החיים בלשון רבים. אדמו״ר הזקן מפרש ששתי הארצות הן לאה ורחל, מחשבה ודיבור, ואומר שבעת שבית המקדש עמד האירו שתיהן בארץ ישראל.

מבין השתיים, רחל — הדיבור — הייתה העיקרית בזמן שבית המקדש עמד, מפני שהמחשבה אינה נשארת פרטית: היא מתלבשת בדיבור, ולכן מה שהתגלה באמצעות הדיבור נשא בתוכו גם את המחשבה. הכינוי ״עקרת הבית״ נאמר על רחל, כדמות המרכזית בבית.

מכיוון שרחל היא ״העולם הגלוי״, מרכזיותה בארץ ישראל הביאה לכך שהאלוקות נראתה שם בגלוי. הדבר ניכר באנשים: חכמים בעלי רוח הקודש ונביאים.

רש״י מציין שיונה ברח לחוץ לארץ משום שהנבואה אינה שורה מחוץ לארץ ישראל, ומביא את אותו עניין בנוגע ליחזקאל שהתנבא בבבל. בבית המקדש היה גילוי נוסף: השכינה בקודש הקודשים, האורים ותומים שבאמצעותם קיבל הכוהן הגדול תשובות, והאש שירדה מן השמים על המזבח. לאחר החורבן, מלמדים חז״ל, השכינה עצמה גלתה עם עם ישראל.

השכינה הגולה היא רחל, בחינת הדיבור, שכעת היא נסתרת בין ״שבעים השרים״ — הכוחות הרוחניים המושלים על האומות. אדמו״ר הזקן מפרש את הפסוק בישעיהו ״כרחל לפני גוזזיה נאלמה״ כרחל, הדיבור האלוקי, המשתתקת: היא אינה מאירה עוד כפי שהאירה בעבר.

בגלות העבודה היא ״בירורים״: חילוץ והעלאה של ניצוצות הקדושה שנפלו לעולם, במקום ליהנות מגילוי גלוי. ואף על פי כן, משהו עדיין מאיר בארץ ישראל — לאה, בחינת המחשבה, שהיא גבוהה מן הדיבור, כשם שמחשבה רוחנית ונעלית מן המילים המבטאות אותה.

לאה אינה בגלות. צורתה הסופית של האות מ״ם (ם) סגורה מכל צד, ואילו המ״ם הרגילה (מ) פתוחה למטה. רחל, הדיבור, היא המ״ם הפתוחה, שדרכה יכולים ״החיצונים״ לינוק בגלות; שורשה של לאה במ״ם הסתומה, שאין להם בה כניסה. אדמו״ר הזקן מפנה לזוהר בתחילת פרשת תרומה.

אבל מכיוון שלאמה היא העולם הנסתר, אורה אינו מופיע בגלוי. לכן האלוקות בארץ ישראל כיום אינה נראית כפי שנראתה בזמן בית המקדש.

בהסתר יש יתרון נסתר. צדיקים גדולים החיים בארץ יכולים להגיע כיום להשגות גבוהות יותר מאלה שהגיעו אליהן צדיקים במדרגתם בזמן בית המקדש, מפני שבארץ נותרת בחינת לאה, הגבוהה יותר.

הטעם הוא שהשגתם נוגעת במחשבה העליונה כפי שהיא לעצמה, לפני שהתלבשה בדיבור. האר״י, רבי יצחק לוריא מצפת, הוא דוגמה לכך: בארץ ישראל השיג עומקים בחכמת הקבלה שצדיקים גדולים בדורות קודמים לא השיגו.

עולה כאן שאלה: התורה אומרת שלאֶה הייתה ״שנואה״, כלומר יעקב אהב אותה פחות מרחל. מדוע יעדיף יעקב את הדיבור על פני המחשבה הנעלית יותר, שהוא בוודאי יכול היה להשיג? התשובה מתחילה בכינוי של יעקב בזוהר: ״הבריח התיכון״ של המשכן, שעבר בכל הקרשים מקצה לקצה.

תפקידו של יעקב הוא להמשיך את אור אין סוף מלמעלה, מכתר, המדרגה שלמעלה מן השכל, דרך כל המדרגות שמתחתיו. ״הקצה העליון״ הוא הקו, קרן האור הדקה הנכנסת לחלל שנותר לאחר הצמצום. האות ו׳ הנוספת ב״ואלקי יעקב״, שאינה מופיעה בשמות אברהם ויצחק, רומזת להמשכה כלפי מטה: ו׳ היא קו הנמשך למטה.

בברכה ״הגדול, הגיבור והנורא״, שלוש המילים מכוונות לאברהם — חסד, ליצחק — גבורה, וליעקב — ״הנורא״, המחבר ביניהם. הוא יכול לייחד חסד וגבורה מפני שהוא ממשיך את האין האלוקי, שלמעלה משניהם; באדם מתבטא הדבר בביטול. המשכתו אינה נעצרת באמצע, אלא מגיעה עד ״הקצה התחתון״, מלכות, העולם הגלוי.

זו הסיבה שיעקב אהב את רחל יותר מלאה. כל רצונו היה שאור אין סוף יתגלה למטה, בעולם הגלוי של הדיבור, כי רק כך כולם יכולים לקבל ממנו.

העולם הנסתר של המחשבה אינו נגיש לכולם. תיאור נשיקתו של יעקב לרחל נקרא בדומה למילה המנוקדת והמפורסמת ״וישקהו״, כשעשו פגש את יעקב; הנקודות רומזות למשמעות פנימית מיוחדת של הנשיקה. כאן הנשיקה מבטאת עומק של קשר שיעקב המשיך לרחל.

בלשון הזוהר, נשיקה היא חיבור רוח ברוח, קרבה פנימית הנובעת מעומק האהבה; בספירות היא מקבילה לשכל — חכמה, בינה ודעת. יעקב המשיך גם את המדרגה הפנימית והשכלית הזאת לרחל, כדי שהדיבור יישא בתוכו את עומק המחשבה. אדמו״ר הזקן מפנה לביאוריו על שני פסוקים בשיר השירים העוסקים בנשיקות.

יעקב עבד בשביל רחל, ״בתך הקטנה״, כלומר הדיבור, המדרגה התחתונה. פירוש שמו של לבן הוא ״לבן״, ובתורת האר״י הוא מייצג את ״הלובן העליון״, מקור כל החסדים, רחמים טהורים שאין בהם שמץ של דין. הזוהר אומר על המדרגה הנקראת עתיקא שאין בה ״צד שמאל״, כלומר אין בה ריסון או חומרה כלל.

לבן הגשמי היה רמאי, ובכל זאת שורשו קדוש: הלובן העליון ירד למדרגה נמוכה מאוד והפך לאדם גשמי. דיני צרעת מדגימים זאת: כשהנגע הלבן מכסה את כל הגוף, האדם טהור. הפסוק ״וישכם לבן בבוקר״ רומז שהבוקר, זמן החסד, הוא העת שבה החסד העליון מתחזק ונמשך למטה בכל יום.

לבן, הלובן העליון, ״נישק את בניו ואת בנותיו״: חסדו נמשך בכל הפרצופים של אצילות, הזכריים והנקביים כאחד. לאחר מכן הוא ״שב למקומו״, נסוג לשורשו הנעלה, ואילו יעקב ״הלך לדרכו״ — תפקידו להוריד את הלובן העליון עד למטה, לרחל, בחינת הדיבור.

כך מוסבר מדוע רחל הייתה עקרה. ״לידת״ הדיבור פירושה שהאלוקות תתגלה בעולמות הנמוכים בריאה, יצירה ועשיה, שבהם הנבראים חשים את עצמם נפרדים מה׳. נבראים כאלה אינם יכולים לקבל בגלוי את הלובן העליון, ולכן נמנעה הלידה מרחל.

אדמו״ר הזקן מקדים תשובה לשאלה: רחל היא ״העולם הגלוי״, אז מדוע אינה יכולה לגלות? מפני שלידה אינה השפעה רגילה: היא מגלה דבר־מה מעצם מהותו הנסתרת של ההורה, וזהו גילוי נעלה הרבה יותר, שקשה מאוד לחולל בעולמות התחתונים. הוא מפנה לזוהר על פנחס, דף רמ״ט, לעניין ההבדל הזה.

לאה, המחשבה, אכן ילדה: שישה בנים. לידתה הייתה בתוך אצילות עצמה, בין הספירות, המידות האלוקיות, שבה אין נפרדות המונעת את הגילוי; שם שורשם של השבטים.

מכיוון ששורש השבטים באצילות, בעל התהלים מכנה אותם ״שבטי יה״, על שם שם אלוקי. לאה קראה ליהודה על שם ״אודה״; הודאה היא סוג של ביטול, והכנעה לפני ה׳ נובעת מהמחשבה ומהתבוננות, ולא מן הדיבור.

שמו של ראובן קשור לראייה, ושמו של שמעון לשמיעה. גם ראייה ושמיעה נעלות מן הדיבור: הן קולטות ולא מבטאות, ומקורן במחשבה.

אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על ברכת יעקב ״יהודה אתה יודוך אחיך״. שמו של לוי נגזר מ״ילווה״: ״הפעם ילווה אישי אלי״. לוי מייצג התקשרות, קשר עמוק של המחשבה.

גם התקשרות נובעת מן המחשבה. אפשר לראות זאת באדם השקוע עמוק במחשבה: הוא אינו שם לב למה שקורה סביבו, מפני שמחשבתו קשורה כולה ברעיון.

שני סיפורים ממחישים זאת. בתלמוד הירושלמי מסופר על רבי חייא רבה, ובתלמוד הבבלי מסופר שרבא היה שקוע כל כך בלימודו, שלא הבחין שאצבעותיו מדממות. בשניהם ניכר כיצד התקשרות המחשבה מביאה לכך שהעולם החיצוני נעלם.

זו הסיבה שמשה יצא מלוי. משה אמר שהיה ״כבד פה וכבד לשון״: התקשרותו בה׳ וביטולו, שהתבטאו בדבריו ״ונחנו מה״, היו עמוקים כל כך, עד שהיה לו קשה לפנות החוצה, לדבר ולהשפיע לאחרים.

השפעה לאחרים היא בחינת הדיבור, שמשה התקשה בה בשל פנימיותו. כעת שואל אדמו״ר הזקן מה ההבדל בין התקשרותו של לוי להודאתו של יהודה, שהרי שתיהן צורות של ביטול.

הביטול של יהודה גלוי ונראה כלפי חוץ, כמו הכריעה ב״מודים״, ברכת ההודאה שבתפילת העמידה, שבה מכופפים את הגוף. לכן מלכי בית דוד, שמוצאם מיהודה, מבטאים ביטול הנראה כלפי חוץ: מלכותם מבטאת בגלוי את הכניעה לה׳.

הביטול של לוי פנימי ועצמי, ואינו נראה כלל כלפי חוץ. הוא דומה למלאכים שעליהם נאמר ״צבא השמים לך משתחווים״: למלאכים אין גוף שיוכלו להשתחוות בו, ולכן השתחווייתם היא ביטול של מציאותם בתוך השגתם את ה׳.

לכן משה, הפנימי מכולם, יצא מלוי. אדמו״ר הזקן מציין שההבדל בין משה לאליהו מתנהל לפי אותו עיקרון. לאחר ארבעה בנים ״ותעמוד מלדת״: הגילוי שהמחשבה יכולה להוליד הגיע לגבולו.

הסוגריים הארוכים מיישמים את הדברים על דור המדבר, ששורשו היה בלאה, עולם המחשבה. לפי הצגת אדמו״ר הזקן, הם טענו: מדוע עלינו להיכנס לארץ, הארץ התחתונה של מלכות, ולקיים מצוות בדיבור ובמעשה גשמיים, כשאפשר לקיים תורה ומצוות ברוחניות, במחשבה?

הם טעו טעות גדולה. דווקא דיבור ומעשה גשמיים ממשיכים את אור אין סוף בעוצמה רבה לאין שיעור, מפני שכפי שנאמר בספר יצירה, ״נעוץ סופן בתחילתן״: הנקודה התחתונה קשורה בנקודה העליונה. לכן משה רבנו, אף ששייך לפנימיות של לאה, התפלל 515 פעמים שיתאפשר לו להיכנס לארץ.

כך אפשר להבין עוד מדוע יעקב אהב דווקא את רחל: היא דיבור ומעשה. ״שנואה לאה״ היא ההפך מרצונו של דור המדבר להישאר בעולם המחשבה.

אך עולה כאן שאלה בנוגע ללאה. כשאמרה ״הפעם ילווה אישי אלי״, ברור שלא התכוונה לוותר על דיבור ומעשה; מה אפוא ביקשה?

התשובה היא שנחוצות שתי הבחינות — מחשבה ודיבור־ומעשה — ואף אחת מהן אינה מספיקה לבדה. סעודת הלויתן ושור הבר לעתיד לבוא מייצגת את שתי הבחינות: הלויתן, ששמו קשור גם למשמעות ״מחובר״, מייצג את דגי הים, שחיים בתוך מקורם ובטלים אליו.

לאה רצתה שההתקשרות הפנימית תהיה העיקר, והדיבור והמעשה יהיו משניים. הדבר דומה לחסידים הראשונים, שעליהם מספר התלמוד שהיו מתפללים תשע שעות ביום, שקועים בביטול ובהתקשרות המחשבה.

התלמוד שואל על אותם חסידים: ״ואימתי תורתן נעשית?״ ומשיב שמתוך שהיו חסידים, תורתם השתמרה והתברכה. כך או כך, עיקר עיסוקם היה בהתקשרות פנימית. אדמו״ר הזקן מוסיף שהמאמר על ״ששים המה מלכות... אחת היא יונתי״ מסביר זאת בהרחבה.

יעקב ידע שהדרך הזאת אפשרית רק למעטים, בני עלייה. אצל עם ישראל כולו עיקר העבודה נעשה באמצעות דיבור ומעשה, לימוד תורה וקיום מצוות בפועל.

לכן קבע יעקב את מקום מגוריו העיקרי באוהל רחל. עם זאת, גם מחשבה נחוצה, מפני שממנה באות ״ראייה ושמיעה״, היכולת המתוארת בזוהר כ״להסתכל בכבוד המלך״.

התלמוד אומר שמי שטוען שיש לו רק תורה, ללא מעשים, אין לו אפילו תורה. בדומה לכך נחוצים שני הדברים: הראייה והשמיעה של המחשבה לצד המעשה, כי אז הסוף קשור לתחילה, והמעשה התחתון ממשיך את האור העליון.