LikuteiTorah.comהפרשה החסידית

תורה אור · פרשת ויצא · מאמר 2

ביאור על הנ״ל

ביאור האמור לעיל

  • 22 פסקאות · 90 קטעים
  • כ־50 דק׳ לימוד
  • 98 מקורות

התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 594 KB

תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק

ההתקדמות שלך 0 מתוך 90 קטעים

הנקודה

יעקב, ששמו מחבר את היו״ד לעקב, ממשיך את אור אין סוף, שלמעלה מכל העולמות, עד לדרגה הנמוכה ביותר: על ידי העלאת ״אבנים״ חסרות חיות — האותיות והחכמה שבנפש שבביטול — ועל ידי ירידתו לחרן כדי להפוך את חשכתה, הוא עושה גם את הנמוך ביותר ל״בית אלקים״, עד שבעתיד אף הוי׳ כפי שהיא מאירה בעולמות תיראה כהסתר בלבד — אלקים.

המאמר בקצרה

המאמר שואל שתי שאלות על נדרו של יעקב: כיצד הוי׳ יכולה להיות ״אלקים״, וכיצד אבן יכולה להיות ״בית אלקים״. התשובה ניתנת באמצעות דמותו של יעקב, יו״ד־עקב, שדרכו מגיעים לכל נשמה יהודית ש״ע נהורין העליונים ואור אין סוף שלמעלה מהשתלשלות העולמות. האבנים שלקח יעקב הן אותיות: הן חסרות חיות לעומת המשמעות שהן נושאות, כשם שכל הבריאה אינה אלא אות אחת לפני ה׳. דווקא משום שהן חסרות חיות, אפשר להעלותן למדרגה הגבוהה ביותר, לאור סובב כל עלמין. רק היו״ד, שהיא כלי לחכמה שבביטול, מסוגלת לכך; העמוד והשמן מתארים שלבים נוספים: העלייה לשלוש עשרה מידות הרחמים והמשכת החכמה העליונה אל התורה, שאותה יש ללמוד ביראה של מעמד הר סיני. ירידתו של יעקב לחרן, ה״גרון״ החנוק שבו הקליפות יונקות את חיותן, נועדה להפוך את המקום: להפוך את חרן לרינה ולהביא את צחוקו של יצחק. בעתיד, כאשר הרע יתהפך, אור אין סוף עצמו יתגלה; האבן שהועלתה תהיה דירה לה׳, וכל עלייה אין־סופית תעבור דרך ״מעשר״ — הביטול של כתר.

מבנה

  1. השאלות ושמו של יעקבכיצד הוי׳ יכולה להיות אלקים, ואבן — בית אלקים? יעקב הוא בחינת ״ישועות״: דרכו נמשכים למטה ש״ע האורות וכל ההמשכות האלוקיות.¶1–2
  2. האור שלמעלה מהשתלשלות העולמותהעולמות מקבלים את חיותם מקרן אור מצומצמת; דרך יעקב מאיר בכל נשמה יהודית אור אין סוף עצמו, שלמעלה מכל העולמות.¶3
  3. אבנים הן אותיותהאותיות מכילות משמעות כשם שאבנים בונות בית לאדם, אך הן חסרות חיות לעומתה; כל הבריאה היא אות אחת לפני ה׳. משום שהאותיות חסרות חיות אפשר להעלותן לאור המקיף, כשם שקצה המעגל מתחבר לראשיתו.¶4–5
  4. היו״ד, העמוד והשמןרק היו״ד, הכלי לחכמה שבביטול, עולה למעלה; העמוד מציין עלייה נוספת לשלוש עשרה מידות הרחמים, הבנויות מיודי״ן ווי״ן. הערת סוגריים מסבירה מדוע הווי״ן כאן גבוהות מן היו״ד, וכיצד השמן מבטא המשכה מן השכל הנעלם אל דיני התורה שבעל פה.¶6–9
  5. לימוד תורה ביראה של מעמד הר סיניהמטרה היא השמן: המשכת החכמה העליונה לתוך התורה, גם לדיניה הנוגעים לענייני העולם. מתוך ידיעה זו לומדים ביראה של מעמד הר סיני, שכן לפני אור אין סוף אין דבר נסתר.¶10–12
  6. מבאר שבע לחרן וצחוקו של יצחקיעקב יורד ממקור המידות שבביטול לחרן, הגרון החנוק שבו ההמשכה נחסמת — בדומה לגלות וללימוד הממוקד בעצמו — כדי להפוך את המקום: חרן נעשית רינה, ושמחתו של יצחק תתגלה עם ביאת המשיח.¶13–16
  7. שלום וקיום הנדרהשיבה נעשית באמצעות שלום, המחבר בין הפכים. בעתיד יתגלה אור אין סוף עצמו, ולכן הוי׳ שבעולמות תהיה כאלקים, והאותיות שהועלו ייעשו בית אלקים.¶17–20
  8. המעשרות שאין להם סוףלכל עלייה עתידית נדרש שיריים מן הדרגה הקודמת, כאתערותא דלתתא — ה״מעשר״. הערת סוגריים מסבירה שהכוונה לכתר, לביטול השקט שבין הדרגות, ושיש לכך כפל משום שלכתר שני פרצופים.¶21–22

מושגים

יעקב כיו״ד־עקביעקב — יו״ד עקב
שמו של יעקב מתחלק ליו״ד, הנקודה הגבוהה ביותר, ולעקב: הוא ממשיך את האור שלמעלה מכל העולמות עד לדרגה הנמוכה ביותר.
ש״ע נהוריןש״ע נהורין
אורות עליונים, שרמוזים באותיות ש״ע שבמילה ״ישועות״, ומתגלים באמצעות יעקב.
אותיות כאבניםאבנים הן אותיות
על פי ספר יצירה, האותיות הן ״אבנים״: הן מכילות משמעות כשם שאבנים בונות בית לאדם, אך חסרות חיות לעומתה; משום כך דווקא אפשר להעלותן למדרגה הגבוהה ביותר.
חכמה ככוח מהחכמה — כ״ח מ״ה
חכמה נקראת ״כוח מה״: הליבה שבמוח ובנפש, המתאפיינת בביטול; היא הכלי היחיד שאור אין סוף שורה בו.
יודי״ן ווי״ןיודי״ן ווי״ן
בדימוי הקבלי של שלוש עשרה מידות הרחמים, נקודת המקור של כל שערה היא יו״ד והשערה המתארכת היא וי״ו; המאמר מקביל לכך את האבן של יעקב ״מראשותיו״ ואת האבן שהעמיד ״מצבה״.
חרן ורינהחרן — רנה
חרן, ״הגרון הניחר״ שבו ההמשכה האלוקית נחסמת והקליפות יונקות את חיותן, נהפכת לרינה, כשחי״ת נפתחת לה״א.
אתכפיא ואתהפכאאתכפיא ואתהפכא
תחילה מכניעים את הסטרא אחרא, ואחר כך הופכים את חשכתה לאור; כך בא ״צחוקו״ של יצחק, וזוהי מטרת הירידה.
הוי׳ ואלקיםהוי׳ ואלקים
הוי׳ היא האור הפנימי שמחיה; אלקים הוא ההסתר המגן עליו. בעתיד, אפילו הוי׳ כפי שהיא ממלאת את העולמות תהיה רק ״אלקים״ לעומת אור אין סוף שיתגלה.
מעשר ככתרמעשר — כתר
השיריים שנותרים מכל דרגה ומעוררים את העלייה הבאה; הם כתר, העשירית מבין עשר הספירות, שהביטול השקט שבו מאפשר לעולם לעלות לעולם שמעליו.

אל הטקסט

השאלות ושמו של יעקב ¶1–2

1ביאור על הנ״ל

ביאור על הדברים שלעיל.

ביאור

הכותרת מציינת שמאמר זה הוא ביאור נוסף למאמר שקדם לו בתורה אור על פרשת ויצא. הוא עוסק שוב בפסוקים על מסעו של יעקב ועל האבן שהקים, ומעמיק בהם.

פסקה 1 בקצרה

כותרת: הדברים הבאים הם ביאור למאמר הקודם על פרשת ויצא.

לעומק

לפי הערת קה״ת, שרדה הנחה של מאמר זה מאת אדמו״ר האמצעי, וכן נוסח כתב־יד קצר יותר ובו שינויי נוסח; באור התורה מצויות הגהות שנראה כי הן שייכות למאמר זה; ובהמשך תורה אור אדמו״ר הזקן מפנה בחזרה למאמר זה.

מראי מקומות

  1. 1
    ביאור על הנ״ל · הנחת כ״ק אדמו״ר האמצעי נדפס בסה״מ תקס״ח ע׳ תרלד. המאמר בקיצור בבוך 2057 נה, א — הכת״י דומה לגוכתי״ק מהרי״ל [?] אחי כ״ק אדה״ז [או שהוא כתי״ק מהצ״צ שכתב בצעירותו] — בשינויים. אוה״ת ויצא כרך ז תתתכד, ב נמצא הגהות (כנראה שהם הגהות וביאורים לכאן). לקמן קי, א מציין לד״ה זה.

2והיה הוי״ה לי לאלקים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים. להבין ענין תפלה ובקשה זו שהוי״ה יהי׳ [יהיה] בבחי׳ אלקים והאבן בבחי׳ בית אלקים.

״והיה הוי׳ לי לאלקים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים״. [עלינו] להבין את משמעותה של תפילה ובקשה זו: שהוי׳ יהיה בבחינת אלקים, והאבן בבחינת בית אלקים.

ביאור

נדרו של יעקב בבית אל אומר בפשטות: ״והיה הוי׳ לי לאלקים״. המאמר מפרש זאת כבקשה שהוי׳, כפי שהוא למעלה מן העולם, יבוא להיות בבחינת אלקים, כפי שהוא נוכח בתוך הטבע; וכן שהאבן שהקים יעקב תהיה משכן לה׳. יש לבאר את שני חלקי הפסוק.

וכדי להבין איך תהיה האבן במדרגה גדולה כ״כ [כל כך] להיות מכון ומשכן להשראת קדושה עליונה עד שיהיה חל שם שמים על האבן שתהיה נק׳ בשם בית אלקים. הנה צריך להבין ענין הפרשה כולה ויצא יעקב כו׳

כדי להבין כיצד יכולה האבן להגיע למדרגה כה גבוהה, ולהיות מקום קבוע ומשכן להשראת קדושה עליונה, עד ששם שמים יחול עליה והיא תיקרא ״בית אלקים״, עלינו להבין את משמעותה של הפרשה כולה, ״ויצא יעקב כו׳״.

ביאור

השאלה השנייה היא כיצד אבן, שהיא החומר הנמוך והדומם ביותר, יכולה להיות מקום להשראת קדושה עליונה, עד שהיא נקראת בשם ה׳, ״בית אלקים״. כדי להשיב על כך, אומר אדמו״ר הזקן, עלינו להבין תחילה את הפרשה כולה, החל ב״ויצא יעקב״.

והענין כב, אדכתיב צוה ישועות יעקב בחי׳ יעקב נקרא ישועות

העניין הוא כך: נאמר ״צוה ישועות יעקב״. בחינתו של יעקב נקראת ״ישועות״.

ביאור

המאמר פותח בפסוק מתהילים, ״צוה ישועות יעקב״, הקושר בין השם יעקב למילה ״ישועות״: בחינתו של יעקב עצמו נקראת ״ישועות״.

וביאור מלת ישועות הנה שרש התיבה הוא ש״ע [ש״ע (370)] ושאר אותיות הם נוספות בתיבה כלומר שע״י בחינת יעקב מתגלין ש״ע [ש״ע (370)] נהורין עילאין

וביאור המילה ״ישועות״: שורש המילה הוא ש״ע [שערכן המספרי 370], ושאר האותיות הן תוספות למילה. כלומר, באמצעות בחינת יעקב מתגלים ש״ע נהורין עילאין [אורות עליונים].

ביאור

המילה ״ישועות״ נדרשת על פי שורש ש״ע, שאליו נוספו אותיות. ש״ע הוא בגימטרייה 370, ומזכיר את המסורת הקבלית על ש״ע נהורין עילאין [אורות עליונים]. פירוש הדבר הוא שיעקב הוא הצינור שדרכו מתגלים אורות נעלים אלה, כפי שנאמר ״צוה ישועות יעקב״.

וגם ש״ע הוא מלשון וישע ה׳ אל הבל שהוא לשון הפנה דהיינו שכל פינות והמשכות עליונות פונות ונמשכות ע״י בחי׳ יעקב יו״ד עקב.

וכן ש״ע הוא מלשון ״וישע ה׳ אל הבל״, לשון של פנייה [אל]. כלומר, כל הפניות וההמשכות העליונות פונות ונמשכות מטה באמצעות בחינת יעקב, יו״ד־עקב (יו״ד [ו]עקב).

ביאור

זהו פירוש נוסף לש״ע: בפסוק ״וישע ה׳ אל הבל״, המילה וישע מבטאת פנייה ותשומת לב. כל פניותיו של ה׳ אל העולם וכל זרמי האור שהוא מוריד עוברים דרך יעקב. השם יעקב נחלק ליו״ד ולעקב: היו״ד, הנקודה העליונה ביותר, מגיעה עד העקב, החלק הנמוך ביותר.

פסקה 2 בקצרה

הפסקה מציגה את שתי השאלות של המאמר: כיצד הוי׳ נעשה אלקים, וכיצד אבן נעשית בית אלקים. היא מתחילה בתשובה: יעקב, ששמו מחבר את היו״ד לעקב, הוא שדרכו נמשכים ש״ע נהורין עילאין וכל ההמשכות האלוקיות.

לעומק

הערות קה״ת מפנות לחיבורים מאוחרים יותר העוסקים בש״ע האורות ומציינות את עץ חיים ואת שמונה שערים כמקורות לעניין, וכן למאמר של אדמו״ר האמצעי המסביר את הקשר בין וישע לישועות. משחק המילים מציג את יעקב הן כמגלה אורות והן כפנייה של ה׳ כלפי מטה.

מראי מקומות

  1. 1
  2. 2
    והיה הוי״ה לי לאלקים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים · Genesis 28:21–22
  3. 3
    שו״ה אלקים — וכדי להבין · עד כב, א שו״ה והיינו — כמ״ש בס״י — ליתא בבוך 2057 ושם: הנה נודע שהאותיות נק׳ אבנים: כמ״ש בס״י.
  4. 4
    ויצא יעקב · Genesis 28:10
  5. 5
    צוה ישועות יעקב · Psalms 44:5
  6. 6
    ש״ע נהורין · ראה בסה״מ תרל״ב ח״ב ע׳ תסד שמציין לספר ע״ח ושמונה שערים.
  7. 7
    וישע ה׳ אל הבל · Genesis 4:4

האור שלמעלה מהשתלשלות העולמות ¶3

3וענין נהורין והמשכות הללו היינו גילוי ההארות והמשכות מאור א״ס עצמו שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳.

משמעותם של האורות וההמשכות האלה היא גילוי הארות והמשכות מאור אין סוף עצמו, ששמו מעיד עליו: אין לו סוף וכו׳.

ביאור

האורות וההמשכות הם גילויים של אור אין סוף עצמו. שמו, אין סוף, מתאר בדיוק את מהותו: אין לו גבול.

ואינו בגדר עלמין כלל וכולא קמיה כלא ממש חשיב ולית מחשב׳ תפיסא ביה ואין ערוך אליו כו׳.

והוא אינו שייך כלל לגדר העולמות; ״כולא קמיה כלא ממש חשיב״, ״לית מחשב' תפיסא ביה״, ואין דבר שניתן להשוות אליו וכו׳.

ביאור

אור אין סוף אינו שייך כלל לסוג העולמות. ביחס אליו הכול נחשב לאין, שום מחשבה אינה יכולה לתפוס אותו, ואין דבר שניתן להשוות אליו.

כי מלכותך מלכות כ״ע [כל עלמין] והודו וזיוו על ארץ ושמים כו׳ זיו והארה בעלמא המתלבש׳ ומתפשטת בתוך עלמין

שהרי ״כי מלכותך מלכות כ״ע והודו וזיוו על ארץ ושמים״ וכו׳: אין זה אלא זיו והארה בלבד, המתפשטים ומתלבשים בתוך העולמות,

ביאור

מה שממלא את העולמות הוא רק קרן אור של ה׳. מלכות ה׳, כלומר הקשר שלו עם העולמות כמלכם, מתוארת כ״הודו וזיוו על ארץ ושמים״: זוהר בלבד, ולא המקור עצמו, המתלבש בתוך העולמות. אדמו״ר הזקן מוסיף לפסוק את המילה ״זיוו״ כדי להדגיש נקודה זו.

להוות׳ [להוותם] ולהחיותם להיות חיים וקיימים מאין ליש בבחי׳ העלם והסתר אור א״ס ב״ה עצמו שלא יבטלו העולמות במציאות ויחזרו להיות אין ואפס כמו שהיו

כדי להוות אותם ולהחיותם, כך שיהיו חיים וקיימים, מאין ליש, תוך העלמה והסתרה של אור אין סוף עצמו, ברוך הוא, כדי שהעולמות לא יתבטלו ממציאותם ולא יחזרו להיות אין ואפס כפי שהיו [לפני כן];

ביאור

קרן אור זו מהווה את העולמות ומחיה אותם מאין. היא צריכה להופיע בהסתר: אילו אור אין סוף עצמו היה מתגלה, העולמות היו מתבטלים וחוזרים להיות אין ואפס, כפי שהיו לפני הבריאה.

דהיינו ע״י כמה צמצומים והתלבשות שונות בירידת המדרגות כדרך וסדר ההשתלשלות אבל אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו רם ונשא כו׳ והוא למעלה מעלה מבחינת ההשתלשלות

כלומר, באמצעות צמצומים רבים והתלבשויות שונות בירידת המדרגות, לפי דרך וסדר ההשתלשלות. אבל אור אין סוף עצמו, בעצמו ובכבודו, רם ונישא וכו׳, והוא נעלה הרבה מאוד מבחינת ההשתלשלות.

ביאור

ההסתר נוצר באמצעות צמצומים והתלבשויות רבים, מדרגה אחר מדרגה, לאורך השתלשלות העולמות. אור אין סוף כפי שהוא בעצמו נותר נעלה, הרחק מעל כל סדר ההשתלשלות הזה.

וע״י בחי׳ יעקב יו״ד עקב נמשך אא״ס [אור אין סוף] ב״ה שלמעלה מבחי׳ ההשתלשלות שיאיר למטה בגילוי הנפש אלקות שבכל א׳ מישראל להיות גילוי אור א״ס ב״ה ממש על נפשו.

ובאמצעות בחינת יעקב, יו״ד עקב [האות יו״ד והעקב], נמשך למטה אור אין סוף, ברוך הוא, שלמעלה מבחינת ההשתלשלות, כדי שיאיר למטה בגילוי לנפש האלקית שבכל אחד מישראל, ויתגלה ממש אור אין סוף, ברוך הוא, על נפשו.

ביאור

כאן מתברר תפקידו הייחודי של יעקב: באמצעותו נמשך למטה האור שלמעלה מהשתלשלות, כדי להאיר בגלוי לנפש האלקית של כל יהודי. זהו יעקב כ״יו״ד עקב״: העליון ביותר מגיע עד הנמוך ביותר.

פסקה 3 בקצרה

הפסקה מבחינה בין הזיו המצומצם שמחיה את העולמות לבין אור אין סוף עצמו, הנעלה מכל סדר ההשתלשלות, ואומרת שבאמצעות יעקב מתגלה האור הנעלה הזה בכל נשמה יהודית.

לעומק

הערת קה״ת על יו״ד עקב מפנה למאמר הקודם בתורה אור (ויצא, 21a), שבו מוסבר לראשונה השם, וכן לאור התורה, שמוסיף שיעקב הוא ״הבריח התיכון״ (תפארת), שדרכו מגיע האור למלכות. ההבחנה בין ״זיו״ לבין אור אין סוף ״בעצמו ובכבודו״ חוזרת פעמים רבות בתורת אדמו״ר הזקן.

מראי מקומות

  1. 1
    מלכותך מלכות כ״ע · Psalms 145:13
  2. 2
    יעקב יו״ד עקב · נסמן לעיל כא, א. באוה״ת שם נוסף ”כי יעקב בריח התיכון, ודהע״ה אמר פנה אלי וחנני דהיינו לבחי׳ מל׳, והיינו ע״י יעקב ת״ת”.
  3. 3

אבנים הן אותיות ¶4–5

4והיינו ע״י שלקח מאבני המקום וישם מראשותיו. אבנים הן אותיות כמ״ש בס״י [בספר יצירה] שני אבנים בונות שתי בתים.

הדבר נעשה על ידי שלקח ״מאבני המקום וישם מראשותיו״. אבנים הן אותיות, כפי שנאמר בספר יצירה: ״שני אבנים בונות שתי בתים״.

ביאור

יעקב המשיך את האור שלמעלה מהשתלשלות בכך שלקח ״מאבני המקום״ והניח אותן למראשותיו. לפי ספר יצירה, המכנה אותיות ״אבנים״ — שתי אותיות יוצרות שני צירופים, ״שני אבנים בונות שתי בתים״ — האבנים הן האותיות.

והטעם שנקראו אותיות בשם אבנים הוא כי כמו שע״י כמה אבנים נבנה בית לשבת אדם כו׳ כך ע״י כמה צירופי אותיות נעשי׳ [נעשית / נעשים] תיבות ומכמה צירופי תיבות נעשה ענין שלם שמתוכו מובן ומושג איזה השכלה והשגה

הטעם לכך שאותיות נקראות בשם ״אבנים״ הוא שכמו שמאבנים רבות בונים בית שאדם יכול לגור בו וכו׳, כך מצירופי אותיות רבים נוצרות מילים, ומצירופי מילים רבים נוצר עניין שלם, שמתוכו מובן ומושג רעיון או השגה כלשהם.

ביאור

הטעם הראשון לכך שאותיות נקראות אבנים הוא שאבנים מצטרפות לבניית בית שאדם גר בו, ובאותו אופן אותיות מצטרפות למילים, והמילים מצטרפות לקטע שלם שבאמצעותו אפשר להבין רעיון.

והרי השכל שורה ומתלבש באותיות הללו וכתפארת אדם לשבת בית ע״י צירופי אבנים

השכל שוכן ומתלבש באותיות הללו, כפי ש״וכתפארת אדם לשבת בית״ מתקיים באמצעות צירופי אבנים.

ביאור

הרעיון ״שוכן״ באותיות כמו שאדם גר בבית הבנוי מאבנים; אדמו״ר הזקן משתמש בביטוי ״וכתפארת אדם לשבת בית״ מישעיהו.

ועוד טעם אחר כי כמו שהאבנים הם דומם ואין להם ערך ויחוס לאדם הדר בבית שנבנה מהאבנים כך האותיות הן בחי׳ דומם לגבי השכל השורה ומתלבש בהם ואין להם ערך ויחוס אליו

ויש טעם נוסף: כשם שהאבנים דוממות ואין להן כל דמיון או זיקה לאדם שגר בבית שנבנה מהן, כך האותיות הן בבחינת דומם ביחס לשכל השוכן ומתלבש בהן, ואין להן כל דמיון או זיקה אליו.

ביאור

טעם שני: האבנים חסרות חיים, ואין להן דבר משותף עם האדם החי שגר ביניהן. באותו אופן, האותיות הן, כביכול, חסרות חיים ביחס לרעיון שהן נושאות, ואינן בנות השוואה אליו.

ולכן בטלים הם לגבי השכל (ועמ״ש בפ׳ בראשית בד״ה להבין בתוספת ביאור ענין וייצר)

לכן הן בטלות ביחס לשכל. (ועיינו במה שנכתב בפרשת בראשית, במאמר הפותח ״להבין בתוספת ביאור ענין וייצר״.)

ביאור

מכיוון שהאותיות אינן נחשבות לעומת הרעיון, הן כפופות לו לחלוטין. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר בפרשת בראשית על ״וייצר״, שבו האותיות נקראות הבחינה הדוממת של הנפש.

ולכן נק׳ הוי׳ צבאות אות הוא בצבא דילי׳ [דיליה] שכל העולמות והברואי׳ [והברואים] נתהוו מבחי׳ אותיות שבעשרה מאמרות שנברא בהם העולם יהי אור יהי רקיע כו׳.

לכן הוא נקרא ״הוי׳ צבאות״ [הוי׳ של צבאות]: ״אות הוא בצבא דילי׳״, שכן כל העולמות והנבראים התהוו מבחינת האותיות של עשרת המאמרות שבהם נברא העולם: ״יהי אור״, ״יהי רקיע״ וכו׳.

ביאור

כך מתבאר השם ״הוי׳ צבאות״: הביטוי התלמודי ״אות הוא בצבא דילי׳״ נדרש כאן כך ש״אות״ פירושה אות מאותיות האל״ף־בי״ת. כל העולמות והנבראים התהוו מאותיות עשרת המאמרות של הבריאה, כגון ״יהי אור״; לכן, בשורשם, כל הנבראים הם אותיות של דיבור ה׳.

וכל צבא השמים העליונים אלף אלפין ורבוא רבבן ולגדודיו אין מספר הם בטלים לגבי אור א״ס ב״ה כבטול האותיות שהן בחי׳ דומם לגבי השכל

וכל צבא השמים העליונים, ״אלף אלפין ורבוא רבבן״, ו״ולגדודיו אין מספר״, בטלים ביחס לאור אין סוף ברוך הוא, כפי שהאותיות, שהן בבחינת דומם, בטלות ביחס לשכל.

ביאור

גם צבאות השמים העצומים, המתוארים בדניאל באלפים וברבבות, בטלים לפני אור אין סוף כפי שהאותיות אינן נחשבות לעומת הרעיון.

מאחר שהם בחי׳ גבול ת״ק שנה כו׳ ונבראים ומחודשים מאין ליש הרי אין ערוך אליו ית׳

מאחר שהם בבחינת גבול — [משך של] חמש מאות שנה וכו׳ — והם נבראים ומתחדשים מאין ליש, אין הם בני השוואה [אליו] יתברך.

ביאור

הם מוגבלים, ואף מידתם מוגבלת, כמו ״חמש מאות שנה״ שבהם מודדים חז״ל את המרחקים בין השמים (חגיגה יג ע״א); והם נבראים יש מאין, ולכן אין בינם לבין ה׳ כל השוואה.

וכנודע ענין הערך במספר שמספר א׳ לגבי אלף אלפים כו׳ יש לו איזה ערך ויחוס

וכידוע, בעניין הערך המספרי: למספר אחד, ביחס לאלף אלפים וכו׳, יש מידה מסוימת של ערך ויחס;

ביאור

הדוגמה המספרית מחדדת זאת: גם אחד ביחס למיליון הוא עדיין חלק ממנו, ולכן יש לו יחס אליו.

משא״כ אליו ית׳ שהוא א״ס ב״ה אין ערוך כלל ולכן נק׳ אות הוא בצבא דילי׳ [דיליה] שכל הצבאות אינן אלא בחי׳ אות א׳ לגבי אור א״ס ב״ה.

אך לא כן ביחס אליו יתברך, שהוא אין סוף ברוך הוא: אין ערוך כלל. ולכן נאמר, ״אות הוא בצבא דילי׳״, שכן כל הצבאות אינם אלא בחינת אות אחת (אוס) ביחס לאור אין סוף ברוך הוא.

ביאור

אבל בין כל דבר מוגבל לבין אין סוף אין יחס כלל. לכן אמרו חז״ל ״אות הוא בצבא דילי׳״: כל הצבאות יחד אינם אלא אות אחת (אוס) ביחס לאור אין סוף.

פסקה 4 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע ה״אבנים״ שלקח יעקב הן אותיות: האותיות מכילות את המשמעות כפי שאבנים בונות בית לאדם, וכמו האבנים הן דוממות ביחס למה ששוכן בהן. כך גם הבריאה כולה, שנוצרה מאותיות עשרת המאמרות, אינה אלא אות אחת ביחס לאור אין סוף.

לעומק

הערת קה״ת מביאה שאלה מאור התורה: גם האותיות היוצרות הן ״דוממות״ ביחס לחכמה שלמעלה, והנבראים רחוקים ממנה עוד יותר; לכן הפער בין הבריאה לאור אין סוף גדול הרבה יותר מהפער שבין אותיות לשכל. כיצד, אם כן, אפשר להשתמש באחד כמשל לאחר? ההערה מפנה לעיון בתשובה באור התורה ובתורה חיים של אדמו״ר האמצעי. האותיות, בהיותן ״חסרות חיים״, מכינות גם את הדיון בפסקה הבאה, שבה דווקא תכונה זו מאפשרת להן להגיע למעלה הגבוהה ביותר.

מראי מקומות

  1. 1
  2. 2
    כמ״ש בס״י שני אבנים · פ״ד מט״ז. וראה גם לקמן ל, א. נ, א. נו, ב. לקו״ת במדבר ח, ב.
  3. 3
    וכתפארת אדם לשבת בית · Isaiah 44:13
  4. 4
    ועוד טעם אחר · תי׳ אלו ליתא בבוך 2057.
  5. 5
    אות הוא בצבא דילי׳ · Chagigah 16a:3–4
  6. 6
    אלף אלפין ורבוא רבבן · Daniel 7:10
  7. 7
    ולגדודיו אין מספר · Job 25:3
  8. 8
    וכנודע ענין הערך במספר · ראה באוה״ת בראשית כרך ז תתתכד, ב, שצ״ע דאף המהוה הנבראים שהוא אותיות דע״מ הם דומם לגבי חכמה עילאה, וכש״כ הנבראים מהאותיות כו׳, וא״כ איך דימה ביטול הנברא לא״ס ב״ה כמו ביטול האותיות לגבי השכל דהרי אין ערוך יותר לאין קץ, וראה שם התירוץ, ומציין לעיין בתו״ח ויצא כג, ג ואילך.
  9. 9
    בד״ה להבין בתוס׳ ביאור ענין וייצר · לעיל ד, א.

5והנה באבני המקום שהם בחי׳ אותיות כתיב וישם מראשותיו שהגביה והעלה אותם למעלה מעלה מבחי׳ ההשתלשל׳ [ההשתלשלות] דהיינו לבחי׳ סוכ״ע

כעת, באשר ל״אבני המקום״, שהן בחינת אותיות, נאמר ״וישם מראשותיו״: כלומר, הוא הגביה והעלה אותן הרחק־הרחק מעל למדרגת ההשתלשלות, אל מדרגת סובב כל עלמין.

ביאור

״וישם מראשותיו״ פירושו שיעקב הגביה את האותיות, שהן המדרגה הנמוכה ביותר, והעלה אותן הרחק מעל לכל סדר ההשתלשלות, אל אור סובב כל עלמין, הנעלה מכל המדרגות.

כי לפי שהאותיות הן בחי׳ דומם לכך יש להם כח ויכולת לעלות למעלה מעלה כנודע שנעוץ תחלתן בסופן דייקא וסוכ״ע הוא כמשל העיגול שממטה נעשה מעלה. וכמ״ש ומתחת זרועות עולם.

מכיוון שהאותיות הן בבחינת דומם, יש להן משום כך כוח ויכולת לעלות הרחק־הרחק למעלה, כידוע ש״נעוץ תחלתן בסופן״ דווקא; וסובב כל עלמין דומה למשל העיגול, שבו מה שלמטה נעשה למעלה. וכמו שנאמר: ״ומתחת זרועות עולם״.

ביאור

דווקא משום שהאותיות הן בבחינת דומם ואין להן תחושת עצמי, הן יכולות לעלות למדרגה הגבוהה ביותר. ספר יצירה מלמד שהסוף קשור להתחלה, וסובב כל עלמין דומה לעיגול, שבו הנקודה הנמוכה ביותר קרובה למקור כמו הגבוהה ביותר. גם את הפסוק ״ומתחת זרועות עולם״ דורשים באותו אופן: ״זרועות עולם״ מגיעות אל הנמוך ביותר.

פסקה 5 בקצרה

הפסקה מסבירה את ״וישם מראשותיו״ כהעלאת האותיות הנמוכות מעל לכל סדר ההשתלשלות, אל סובב כל עלמין. הדבר מתאפשר משום שהנמוך ביותר, שאין לו תחושת עצמי, קשור לגבוה ביותר, כפי שקצותיו של מעגל נפגשים.

לעומק

דימוי המעגל, שאין בו מעלה ומטה, הוא הדרך המקובלת בחסידות לתאר את סובב כל עלמין, בניגוד לממלא כל עלמין, שנמשל לקו שיש בו מדרגות גבוהות ונמוכות.

מראי מקומות

  1. 1
    וישם מראשותיו · Genesis 28:11
  2. 2
    נעוץ תחלתן בסופן · Sefer Yetzirah 1:7
  3. 3
    ומתחת זרועות עולם · Deuteronomy 33:27

היו״ד, העמוד והשמן ¶6–9

6והנה כתיב ויקח מאבני המקום ולא כל אבני לפי שלא כל האותיות יש להן כח זה אלא אות היו״ד שהוא בחי׳ כלי לחכמה

והנה נאמר ״ויקח מאבני המקום״, ולא ״כל אבני״, משום שלא לכל האותיות יש כוח זה, אלא רק לאות יו״ד, שהיא בחינת כלי לחכמה.

ביאור

הפסוק אומר ״מאבני המקום״ — מקצת האבנים, ולא ״כל אבני״. אדמו״ר הזקן רואה בכך רמז שלא כל אות יכולה להתעלות לדרגה הגבוהה ביותר, אלא רק היו״ד: האות הקטנה ביותר, נקודה בלבד, שהיא ה״כלי״ לחכמה.

וחכמה הוא כח מ״ה [מה] בחי׳ בטול ולכך שורה שם ומתגלה אור א״ס ב״ה הסוכ״ע כי הוי׳ בחכמה כו׳ ואין אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל כו׳.

וחכמה היא כוח מ״ה (הכוח של ״מה״), בחינת ביטול. לכן אור אין סוף ברוך הוא, סובב כל עלמין (האור המקיף את כל העולמות), שורה שם ומתגלה, שהרי ״כי הוי׳ בחכמה״ וכו׳; ואור אין סוף ברוך הוא שורה ומתגלה רק במי שבטל וכו׳.

ביאור

חכמה נקראת כוח מ״ה — הכוח של ״מה״; זוהי תפיסה שכלית שבה האדם רואה את עצמו כ״מה״. אור אין סוף שורה רק במקום שיש בו ביטול כזה, כפי שמשתמע מן הפסוק ״כי הוי׳ בחכמה״.

וזהו האבן אשר שם מראשותיו (ועמ״ש ע״פ מאמר הרע״מ [הרעיא מהימנא] פ׳ כי תשא בענין אבנא למשקל בה דא י׳) ואח״כ וישם אותה מצבה

וזהו ״האבן אשר שם מראשותיו״. (ועיין במה שנכתב על מאמר רעיא מהימנא בפרשת כי תשא, בעניין ״אבנא למשקל בה דא י׳״.) ואחר כך ״וישם אותה מצבה״,

ביאור

״האבן אשר שם מראשותיו״ היא היו״ד. ההערה שבסוגריים מפנה לרעיא מהימנא — ״הרועה הנאמן״, חלק מן הזהר — בפרשת כי תשא, האומר על ״אבנא למשקל בה דא י׳״: ״אבנא למשקל בה דא י׳״. לאחר מכן יעקב הגביה את האבן והעמיד אותה כמצבה.

וכתרגומו ושוי יתה קמא שהוא כמ״ש קמה אלמתי וגם נצבה שמה שהיתה האבן מונחת למטה בארץ אח״כ הקים אותה והגביה אותה עוד ממטה למעלה

וכפי שתרגם אונקלוס, ״ושוי יתה קמא״ — כלומר, העמיד אותה, קמא; בדומה לנאמר ״קמה אלמתיוגם נצבה״. כלומר, האבן הייתה מונחת תחילה למטה בארץ, ולאחר מכן הוא העמיד אותה והגביה אותה עוד, מלמטה למעלה.

ביאור

תרגום אונקלוס מתרגם את ״וישם אותה מצבה״ כ״ושוי יתה קמא״. זו אותה מילה המופיעה בחלומו של יוסף: ״קמה אלמתיוגם נצבה״. האבן הייתה מונחת תחילה על הארץ, ולאחר מכן העמיד אותה יעקב — העלאה נוספת מלמטה למעלה.

והיינו עליי׳ [עלייה] אחר עליי׳ [עלייה] לבחי׳ ומקורות י״ג מדות רחמים עליונים שהן בחי׳ יודי״ן ווי״ן כי מקום יניקת השערה והגומא שלה הוא בחי׳ כב, בי׳ והשערה עצמה שהיא המשכה היא בחי׳ ו׳

וזוהי עלייה אחר עלייה, אל הבחינה והמקורות של י״ג מדות רחמים העליונים, שהן בבחינת יו״דים ווי״נים; שכן המקום שממנו השערה יונקת, והגומא שלה, הוא בחינת י׳, והשערה עצמה, שהיא המשכה, היא בחינת ו׳.

ביאור

ההעלאה השנייה מגיעה אל מקורן של י״ג מדות הרחמים. בקבלה הן מתוארות כשלושה עשר תיקונים בזקנו של אריך אנפין, הדרגה החיצונית של כתר. לכל שערה שני חלקים: הגומא, נקודה מצומצמת שממנה היא יונקת את חיותה, והיא בחינת יו״ד; והשערה עצמה, קו הממשיך את השפע למטה, והיא בחינת ו׳.

וזהו וישם מראשותיו וישם אתה מצבה שמתחלה כאשר שם מראשותיו היא בחי׳ יו״ד ואח״כ נעשה מצבה הוא בחי׳ וא״ו וכל בחי׳ הללו הם בחי׳ העלאה ממטה למעלה

וזהו ״וישם מראשותיו וישם אתה מצבה״: בתחילה, כאשר שם אותה מראשותיו, היא בחינת יו״ד; ולאחר מכן, כשהיא נעשית מצבה, היא בחינת ו׳. וכל הבחינות הללו הן בחינות של העלאה מלמטה למעלה.

ביאור

שני שלבי הפסוק מקבילים לשתי האותיות: האבן ששם מראשותיו היא יו״ד, והאבן שהעמיד כמצבה היא ו׳. שני השלבים הם עליות מלמטה למעלה.

והיינו התעלות חכמה שבנפש לאור א״ס ב״ה השורה ומתגלה בה כי הנפש היא בחי׳ נברא ומחודש מאין ליש בבחי׳ אותיו׳ [אותיות] כו׳

כלומר, העלאת החכמה שבנפש אל אור אין סוף ברוך הוא, השורה ומתגלה בה; שכן הנפש היא בחינת נברא, שהתחדש מאין ליש, בבחינת אותיות וכו׳.

ביאור

באדם מדובר בהעלאת החכמה שבנפש אל אור אין סוף השורה בה. הנפש עצמה היא נברא, שנוצר ״מאין״ באמצעות אותיות אלוקיות, ולכן אפשר לדמות אותה לאבנים.

וצריך להעלות׳ ממטה למעלה לאור א״ס ב״ה הסוכ״ע וישוב אל ה׳ וירחמהו מבחי׳ י״ג מדות הרחמים והעלאה זו היא בבחי׳ חכמה דוקא כ״ח מ״ה [מה]:

וצריך להעלותה מלמטה למעלה אל אור אין סוף ברוך הוא, סובב כל עלמין: ״וישוב אל ה׳ וירחמהו״, מבחינת י״ג מדות הרחמים. והעלאה זו היא דווקא בבחינת חכמה, כוח מ״ה:

ביאור

יש להעלות את הנפש אל האור המקיף, ככתוב בישעיהו: ״וישוב אל ה׳ וירחמהו״ — רחמים מבחינת י״ג מדות הרחמים. העלייה נעשית דווקא באמצעות החכמה, כוח מ״ה, הנקודה הפנימית שבנפש שבה היא בטלה לפני ה׳.

פסקה 6 בקצרה

הפסקה מסבירה שרק היו״ד, הכלי של החכמה שבה הביטול, יכולה להתעלות אל האור המקיף. היא מפרשת את שני המעשים של יעקב — הנחת האבן מראשותיו ולאחר מכן העמדתה כמצבה — כשתי עליות, יו״ד וו׳, אל י״ג מדות הרחמים. בנפש, הדבר מתבטא בעליית החכמה שבה אל אור אין סוף.

לעומק

הערות קה״ת מפנות למקומות נוספים בתורה אור, ויחי, ובלקוטי תורה, נצבים, שבהם מוסבר שי״ג התיקונים הם יו״דים ווי״נים: היו״ד היא האור המצומצם בעור, שיכול לצאת רק דרך הגומא, והו׳ היא השערה המתמשכת. הקטע בלקוטי תורה מצטט את לקוטי תורה של האריז״ל על תולדות. אור התורה מביא שם את הדרשה שהמילה שער מורכבת מאותיות עשר — יו״ד — שהופכת לאחר מכן לו׳.

מראי מקומות

  1. 1
  2. 2
    הוי׳ בחכמה · Proverbs 3:19
  3. 3
    ועמ״ש . . בענין אבא למשקל דא י׳ · ראה ביאוה״ז להצ״צ כרך א ע׳ רפא.
  4. 4
    וישם אותה מצבה · Genesis 28:18
  5. 5
    ושוי יתה קמא · Onkelos Genesis 28:18
  6. 6
    והגביה אותה עוד ממטה למעלה · ראה ד״ה אתה אחד תשל״ב (סה״מ מלוקט ח״א) הערה 65.
  7. 7
    לבחי׳ ומקורות . . בחי׳ יודי״ן ווי״ן · ראה לקמן מח, ד. מובא באוה״ת בראשית שעד, א. ובד״ה למען דעת תרס״ט ע׳ מה. ראה גם לקו״ת פ׳ נצבים נג, א ”שהשערות הן בחי׳ ווין והאור שבתוך השערה הוא בחי׳ יו״ד כמ״ש בלק״ת [=להאריז״ל] ר״פ תולדות”.
  8. 8
    בחי׳ יודי״ן ווי״ן · בבוך 284 קלז, ב נוסף: לפי שהן הארות עליונים מאין עליונים דרך יניקתם כו׳ כמ״ש במ״א והשערות הן בחי׳ יודין ווין: כי מקום יניקתם. באוה״ת שה״ש ע׳ רכה ובהמשך תרס״ו ע׳ תי מביא זה בשם לקו״ת להאריז״ל פ׳ תולדות דשער הוא אותיות עשר שהוא בחי׳ י׳ ואח״כ נעשית וי״ו.
  9. 9
    וישוב אל ה׳ וירחמהו · Isaiah 55:7
  10. 10
    קמה אלמתי · Genesis 37:7

7הגה״ה [הגהה]

הגהה

ביאור

הגהה היא הערה הנפרדת מן הטקסט העיקרי ומשיבה על קושי העולה מן הדברים שנאמרו זה עתה.

פסקה 7 בקצרה

כותרת זו מציגה הגהה על היו״ד והווי״ו שנידונו זה עתה.

8לכאורה אינו מובן כי היודי״ן שבת״ד [שבתיקוני דיקנא] הוא גבוה מהוי״ו כמ״ש לעיל כי מקום יניקת השערה והגומא שלה הוא בחי׳ יו״ד דהיינו מקום יניקתה ממו״ס [ממוחא סתימאה] שהוא הגבה מאד נעלה מהשערות עצמן שהן בחי׳ ו׳.

לכאורה אין הדבר מובן: היו״דים שבתיקוני הזקן (סידורי הזקן) גבוהים מהווי״ו, כפי שנאמר לעיל. המקום שממנו השערה יונקת, והגומה שלה, הם בחינת יו״ד; כלומר, המקום שממנו היא יונקת ממוחא סתימאה (המוח הנסתר), שהוא נעלה מאוד מאוד מן השערות עצמן, שהן בחינת וי״ו.

ביאור

הקושי הוא שהיו״ד שבתיקוני הזקן — גומת השערה, שממנה השערה יונקת ממוחא סתימאה, המוח הנסתר, שהוא החכמה של אריך אנפין — גבוהה בהרבה מהווי״ו, השערה היוצאת ממנה. לכן מעבר מיו״ד לווי״ו אמור להיות ירידה, ולא עלייה נוספת.

פסקה 8 בקצרה

ההערה מנסחת את הקושי: היו״ד גבוהה מהווי״ו, ובכל זאת הטקסט תיאר את המעבר מ״ברישיה״ (יו״ד) ל״עמודא״ (וי״ו) כעלייה נוספת.

לעומק

הערת קה״ת מפנה למאמר מאוחר יותר (״כל המאריך באחד״, 5678), שבו מוסבר בהרחבה היחס בין היו״דים לווי״וים שבתיקונים.

מראי מקומות

  1. 1
    כי היודי״ן שבת״ד הוא גבוה מהוי״ו . . מהשערות עצמן שהן בחי׳ ו׳ · מבואר בד״ה כל המאריך באחד תרע״ח ע׳ שפח.

9והרי בחי׳ וישם אתה מצבה משמע שהוא עלייה אחר עלייה למעלה מבחי׳ מראשותיו שהוא בחי׳ יו״ד. וזהו תרתי דסתרי.

אולם, הבחינה של ״וישם אתה מצבה״ מרמזת על עלייה אחר עלייה, למעלה מן הבחינה של ״מראשותיו״, שהיא בחינת יו״ד. והרי אלו שתי [אמירות] הסותרות זו את זו.

ביאור

ובכל זאת, הסדר הפשוט של הפסוק מציג את המצבה, הווי״ו, כעלייה שמעבר ל״מראשותיו״, היו״ד. שתי הטענות נראות כסותרות זו את זו.

אך פי׳ מראשותיו הוא בחי׳ חכמה דאצילות ואח״כ וישם אתה מצבה שנעשית בחי׳ ו׳ הוא בחי׳ אבא יונק ממזלא שבחי׳ השערות דת״ד [דתיקוני דיקנא] שהן ווי״ן גבוה מהיו״ד דח״ע [דחכמה עילאה].

אלא ש״מראשותיו״ היא בחינת חכמה דאצילות, ואחר כך ״וישם אתה מצבה״, כשהיא נעשית בחינת ו׳, היא בחינת אבא היונק מן המזלא; שכן בחינת השערות של תיקוני הדיקנא, שהן ווין, גבוהה מן היו״ד של חכמה עילאה (חכמה עליונה).

ביאור

התשובה היא ששתי האותיות שייכות לרמות שונות. היו״ד של ״מראשותיו״ היא חכמה דאצילות, ואילו הווי״ו של המצבה היא אבא (חכמה), כפי שהוא יונק מן המזלא (מילולית: מה שנוזל), אחד מתיקוני הדיקנא. אותן שערות, אף שהן רק ווין, עומדות למעלה מן היו״ד של חכמה עילאה, ולכן הווי״ו של הרמה הגבוהה עולה על היו״ד של הרמה הנמוכה.

אח״כ ויצק שמן על ראשה היינו המשכה ממו״ס [ממוחא סתימאה] ממש לתוך המזלות כו׳ ומזה ממש נמשך הגלוי למטה בהלכו׳ שבתורה שבע״פ [שבעל פה] ששרשן מנימין דמו״ס [דמוחא סתימאה] וע״ז נאמר סלסלה ותרוממך כו׳:

אחר כך ״ויצק שמן על ראשה״ — כלומר, המשכה ממוחא סתימאה עצמו לתוך המזלות וכו׳. ומכאן ממש נמשך הגילוי למטה, אל הלכות התורה שבעל פה, ששורשן בנימין של מוחא סתימאה. ועל כך נאמר: ״סלסלה ותרוממך״ וכו׳.

ביאור

השמן שיעקב יצק על ראש המצבה הוא שפע הנמשך ממוחא סתימאה עצמו אל המזלות. משם הוא נמשך למטה אל הלכות התורה שבעל פה, ששורשן בנימין של המוח הנסתר; על כך נאמר: ״סלסלה ותרוממך״. המילה ״סלסלה״, שפירושה ״רומם אותה״, מרמזת גם על סלסול השיער — הנימין שבהם מושרשות ההלכות.

פסקה 9 בקצרה

הפירוש מיישב את הקושי בכך שהוא מציב את היו״ד והווי״ו ברמות שונות: הווי״ו של תיקוני הדיקנא, שממנו יונק אבא, גבוהה מן היו״ד של חכמה; השמן הוא שפע ממדרגה גבוהה עוד יותר, מן המוח הנסתר, היורד אל הלכות התורה שבעל פה.

לעומק

על כך שאבא יונק מן המזלא נאמר בזהר ובעץ חיים, שער הכללים, כפי שעולה מהערת קה״ת. באותו קטע בתורה אור, ויחי, מדובר על אבא היונק מן המזל השמיני, נוצר.

מראי מקומות

  1. 1
    אבא יונק ממזלא · Zohar III, 289b
  2. 2
    ויצק שמן על ראשה · Genesis 28:18
  3. 3
    סלסלה ותרוממך · Proverbs 4:8

לימוד תורה ביראה של מעמד הר סיני ¶10–12

10אך אין זה תכלית המכוון רק שאח״כ ויצק שמן על ראשה שמן היינו המשכת חכמה עילאה שהיא התורה ורצונו ית׳ שנמשכו ע״י בחי׳ יעקב יו״ד עקב כמ״ש ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל

אולם אין זו תכלית הכוונה; אלא שלאחר מכן ״ויצק שמן על ראשה״. השמן הוא המשכת חכמה עילאה (חכמה עליונה), שהיא התורה ורצונו יתברך, הנמשכים באמצעות בחינת יעקב, יו״ד עקב, כפי שנאמר: ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל״:

ביאור

בחזרה לדיון המרכזי: הרמת האבן אינה המטרה. המטרה היא השמן — המשכת חכמה עילאה, שהיא התורה ורצונו של ה׳; המשכה זו נעשית באמצעות בחינת יעקב, יו״ד עקב, כפי שנאמר: ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל״.

להיות בעסק התורה שלמטה בגשמיות המחליף פרה בחמור כו׳ גילוי המשכת חכמה עילאה

שבלימוד התורה למטה, בעניינים גשמיים, [כגון] ״המחליף פרה בחמור״ וכו׳, תהיה התגלות של המשכת חכמה עילאה.

ביאור

תכלית הדבר היא שגם בלימוד הלכות הנוגעות לעניינים גשמיים, כגון המקרה שבמשנה של מי שמחליף פרה בחמור, תתגלה חכמתו העליונה של ה׳.

שכל פרטי הלכות שנפרדו הם יסודתם בהררי קדש עליון חכמה עילאה שכך חייבה חכמתו ורצונו ית׳.

כי כל פרטי ההלכות שנפרדו מושרשים למעלה, בחכמה עילאה — ״יסודתם בהררי קדש״ — שכן כך חייבה חכמתו ורצונו יתברך.

ביאור

כל פרט בהלכה, אף שהוא נראה כעומד בפני עצמו וכעניין של העולם הזה, מושרש בחכמה עילאה, ״בהררי קדש״. כל פסק הוא כפי שחכמתו ורצונו יתברך קבעו.

פסקה 10 בקצרה

הפסקה מתארת את תכליתו של התהליך כולו: השמן הניצוק על האבן — חכמה עילאה הנמשכת באמצעות יעקב אל תוך התורה, כך שגם הלכות העוסקות בענייני העולם מגלות את חכמתו של ה׳.

לעומק

לפי הערת קה״ת, בכתב־יד אחד חסרות המילים מ״כל פרטי הלכות שנפרדו״ עד ״חכמה עילאה״.

מראי מקומות

  1. 1
    ויקם עדות ביעקב · Psalms 78:5
  2. 2
    המחליף פרה בחמור · Mishnah Bava Metzia 8:4
  3. 3
    שו״ה כו׳ גילוי — שכל פרטי . . חכמה עילאה · בבוך 633 ליתא.
  4. 4
    בהררי קדש · Psalms 87:1

11ואי לזאת יהי׳ [יהיה] עסק התורה ג״כ עד״ז להמשיך חכמה עילא׳ [עילאה] בנפשו ועי״ז נעשה אתכפייא סט״א [סטרא אחרא] ואתהפכא כו׳.

לכן גם לימוד התורה צריך להיעשות באופן זה: להמשיך חכמה עילאה [חכמה עליונה] אל תוך נפשו. ועל ידי כך הסטרא אחרא (הצד האחר) נכנעת (אתכפייא) ואף מתהפכת (אתהפכא), וכו׳.

ביאור

לכן יש ללמוד תורה מתוך ההכרה הזאת: להמשיך את החכמה העילאה של ה׳ אל תוך נפשו. כך נכנעת הסטרא אחרא (אתכפייא), ואף מתהפכת (אתהפכא).

ולכן ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] מה להלן באימה וביראה אף כאן באימה כו׳ שתפול על האדם אימה ופחד בעסקו בתורה כמו בשעת קבלתו בהר סיני.

ולכן אמרו חכמינו ז״ל: ״מה להלן [היה] באימה וביראה, אף כאן [צריך להיות] באימה״ וכו׳ — שאימה ופחד ייפלו על האדם כשהוא עוסק בתורה, כמו בשעת קבלתה בהר סיני.

ביאור

זו הסיבה שחכמינו לימדו (ברכות 22a) שכפי שהתורה התקבלה בסיני באימה וביראה, כך יש ללמוד אותה באימה וביראה. על האדם לחוש בעת לימוד התורה את אותו פחד שחשו בני ישראל כשקיבלו את התורה.

פסקה 11 בקצרה

הפסקה מסיקה מסקנה מעשית: לימוד התורה צריך להמשיך חכמה עליונה אל תוך הנפש, ויש ללמוד אותו ביראה כמו במעמד הר סיני.

מראי מקומות

  1. 1
    מה להלן באימה וביראה אף כאן באימה · Berakhot 22a:4

12והנה שם בהר סיני כל העם ראו את הקולות ואת הלפידים וכו׳ פנים בפנים דבר ה׳ עמכם כו׳.

עתה, שם בהר סיני, ״כל העם ראו את הקולות ואת הלפידים״ וכו׳; ״פנים בפנים דבר ה׳ עמכם״ וכו׳.

ביאור

בסיני היראה הייתה טבעית: העם ראו את הרעמים ואת הלהבות, וה׳ דיבר אליהם ״פנים בפנים״.

והאיך ימשיך כל אדם יראה זו עליו בכל זמן אלא כאשר ישים האדם אל לבו שהתורה שהוא לומד היא המשכת חכמה עילאה

וכיצד יכול כל אדם להמשיך עליו יראה זו בכל זמן? אלא כאשר ישים האדם אל לבו שהתורה שהוא לומד היא המשכה של חכמה עילאה,

ביאור

כיצד יכול אדם לחוש את היראה הזאת בכל יום, בלי הרעמים והברקים? על ידי שייקח אל לבו שהתורה שהוא לומד היא חכמתו העליונה של ה׳ הנמשכת למטה.

ושם שורה ומתגלה אור א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות וקמיה כחשיכה כאורה מעלה ומטה רוחניות וגשמיות שוין א״כ אין כאן הסתר פנים כלל ע״כ מה להלן כו׳ הכל שוה.

ובה שורה ומתגלה אור אין סוף, ברוך הוא, שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות; ולפניו ״כחשיכה כאורה״: מעלה ומטה, רוחניות וגשמיות, שווים. אם כן, אין כאן הסתר פנים כלל. על כן ״מה להלן״ וכו׳ — הכול שווה.

ביאור

בתורה שורה אור אין סוף, שלמעלה מכל ההשתלשלות, ולפניו ״כחשיכה כאורה״: העליון והתחתון, הרוחני והגשמי, שווים. לכן אין בלימוד התורה שום הסתר; ה׳ נוכח בו כפי שהיה נוכח בסיני, וגם עכשיו שייכת היראה של סיני.

פסקה 12 בקצרה

הפסקה מסבירה כיצד ייתכן לחוש בכל רגע של לימוד את היראה שהייתה בסיני: אור אין סוף שבתורה הוא למעלה מכל הדרגות, ולכן אין מבחינתו הבדל בין סיני להיום.

מראי מקומות

  1. 1
    ראו את הקולות · Exodus 20:18
  2. 2
    כל העם ראו את הקולות ואת הלפידים · Exodus 20:15
  3. 3
    פנים בפנים · Deuteronomy 5:4
  4. 4
    כחשיכה כאורה · Psalms 139:12

מבאר שבע לחרן וצחוקו של יצחק ¶13–16

13והנה להבין תכלית ירידת יעקב יו״ד עקב להיות הש״ע [הש״ע (370)] נהורין בגילוי למטה וליקח מאבני המקום להעלותם למעלה ולהמשיך אח״כ בחי׳ שמן הוא בחי׳ חכמה עילאה מלמעלה למטה.

כעת [עלינו] להבין את תכלית ירידתו של יעקב, יו״ד־עקב: כדי ש־370 האורות יתגלו למטה, לקחת ״מאבני המקום״ ולהעלותן למעלה, ולאחר מכן להמשיך מלמעלה למטה את בחינת השמן, שהיא בחינת חכמה עילאה.

ביאור

המאמר שואל כעת מדוע יעקב היה צריך לרדת: כדי לגלות למטה את 370 האורות, להעלות את ה״אבנים״, ולאחר מכן להמשיך מלמעלה את ה״שמן״ של חכמה עילאה.

וירידה זו הוא מ״ש ויצא יעקב מבאר שבע. באר הוא מקור ומעיין הנובע ז׳ מדות עליונות לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ שהן בחי׳ לך בחי׳ ביטול.

ירידה זו היא מה שנאמר: ״ויצא יעקב מבאר שבע״. באר היא מקור ומעיין נובע של שבע המדות העליונות, שעליהן נאמר: ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״ וכו׳; הן בחינת ״לך״, בחינת ביטול.

ביאור

ירידתו של יעקב היא יציאתו מבאר שבע, הנדרשת כ״באר של שבע״: מקורן של שבע המדות העליונות, שאותן מונה הפסוק במילים ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״ וכו׳. מאחר שכולן ״לך״, הן נתונות לה׳ לחלוטין, במצב של ביטול.

וילך חרנה חר״ן (ע״ה [עליו השלום]) בגימ׳ [בגימטריא] גרו״ן רק בחי׳ גרו״ן היינו כשהקול יוצא כדרכו בלי עכוב ובלי מונע

״וילך חרנה״. חרן, עם הכולל, עולה בגימטרייה גרון. אולם בחינת הגרון היא כשהקול יוצא כדרכו, בלי עיכוב ובלי מניעה;

ביאור

יעקב הלך לחרן. אותיות חרן (8+200+50 = 258), בצירוף הכולל, שוות לגרון (3+200+6+50 = 259). הגרון במצבו התקין הוא המקום שבו הקול יוצא בחופשיות, בלי עיכוב ובלי מניעה.

אבל חר״ן אותיות נחר היינו מ״ש יגעתי בקראי נחר גרוני. והיינו כשגובר בו יסוד האש כי הקול כלול אש רוח ומים.

ואילו חרן הוא גם אותיות ״נחר״, כמו שנאמר: ״יגעתי בקראי נחר גרוני״. זהו מצב שבו יסוד האש גובר בו, שהרי הקול מורכב מאש, רוח ומים.

ביאור

אולם חרן מורכב גם מאותיות ״נחר״, כפי שנאמר: ״יגעתי בקראי נחר גרוני״. זהו מצב שבו יסוד האש גובר בגרון; הקול מורכב משלושה יסודות: אש, רוח ומים.

רוח הוא עיקר התפשטות הבל הלב ומים היינו לחלוחית הריאה ואש הוא המחלק את הקול להיות ההפסק להתחלק בה׳ מוצאות הפה כלי הדבור.

הרוח היא עיקר התפשטות הבל הלב; המים הם הלחלוחית שבריאה; והאש היא שמחלקת את הקול ויוצרת את ההפסק, כדי שיתחלק לחמשת מוצאות הפה, כלי הדיבור.

ביאור

הרוח היא הבל הלב המתפשט; המים הם הלחלוחית שבריאות; והאש היא שמפסיקה את הקול ומחלקת אותו לצלילים נפרדים, לחמש קבוצות האותיות שמפיקים כלי הדיבור.

פסקה 13 בקצרה

הפסקה מתחילה לבאר את ירידתו של יעקב: מבאר שבע, מקורן של המדות העליונות המתבטלות לה׳, אל חרן — ״גרון״ שזרימת הקול בו נחסמת כשיסוד האש גובר.

לעומק

בהערות קה״ת מובא שהאריז״ל בלקוטי תורה (בתחילת פרשת ויצא) כבר משווה את חרן לגרון על פי ערכם המספרי, כפי שמצטט תורה אור בהמשך (58c). יהל אור קושר את יציאת הקול בחופשיות לזהר בפרשת וארא, העוסק במשה כ״קול״. בהערות מובאים גם כמה חילופי נוסח בכתבי־היד בפתיחת הדברים.

מראי מקומות

  1. 1
    שו״ה ירידת יעקב — הש״ע נהורין בגילוי למטה וליקח מאבני המקום · בבוך 633: ”גילוי ש״ע נהרין למטה ולקחת מאבני המקום.
  2. 2
    ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה · Genesis 28:10
  3. 3
    שו״ה מבאר — שבע באר הוא מקור ומעיין הנובע ז׳ מדות · בבוך 633 תי׳ ”שבע” ליתא שם ואח״כ כ׳ ”באר הוא חכ״ע מעין ומקור שבע מדות”.
  4. 4
    לך ה׳ הגדולה והגבורה · I Chronicles 29:11
  5. 5
    שו״ה הגדולה — חר״ן (ע״ה) בגימט׳ גרו״ן · בבוך 633 חר״ן בגימט׳ עם הכולל גרון.
  6. 6
    כשהקול יוצא כדרכו · ביהל אור לקאפ׳ קמט ע׳ תקפו מציין ע״ז: ע׳ זח״ב פ׳ וארא דכ״ה ע״ב משה קלא.
  7. 7
    חרן אותיות נחר · לקמן נח, ג מציין לקו״ת להאריז״ל ר״פ ויצא ששניהם בגימטריא אחת. ובאוה״ת בראשית כרך א קעה, א מציין ללקו״ת פ׳ וישב ע״פ ויהי אחר הדברים האלה, וכ״ה באוה״ת וארא ע׳ קעח. למה שנתבאר כאן ראה אוה״ת וארא ע׳ קעח. סה״מ תרל״ב כרך ב ע׳ תצא. תרל״ג כרך א ע׳ לא ואילך. יהל אור ע׳ תקפו.
  8. 8
    יגעתי בקראי · Psalms 69:4
  9. 9
    כשגובר בו יסוד האש · ראה אוה״ת וארא ע׳ קעח. במדבר ע׳ כג.

14וכשגובר יסוד האש ביותר הוא המפסיק את הקול עד שאינו יכול לצאת במשך ההעברה כדרכה.

וכשהיסוד של האש מתגבר יתר על המידה, הוא שמפסיק את הקול, עד שהקול אינו יכול לצאת ברצף כדרכו.

ביאור

האש, כשהיא במידה הנכונה, מחלקת את הקול לאותיות; כשהיא מתגברת יתר על המידה, היא חונקת את הקול לגמרי, כך שאינו יכול לצאת בזרימה רציפה כדרכו.

וכך הוא בחי׳ חרן היינו בחי׳ המפסיק את הקול שהוא ההמשכה מחיות ואור א״ס ב״ה

וכך היא בחינת חרן: בחינה זו היא מה שמפסיק את הקול — כלומר את המשכת החיות (כוח החיים) והאור מאין סוף, ברוך הוא;

ביאור

חרן היא אותה חניקה של הקול. מבחינה רוחנית, ה״קול״ הוא זרימת החיות והאור מאין סוף אל תוך העולמות.

שלא להיות ההמשכה כדרכה בקדושה דוקא אלא שיש גם לקליפות וס״א [וסטרא אחרא] יניקה ואחיזה בהמשכה זו ואזי נק׳ בבחי׳ נאלמתי דומיה שנפסק הקול וההמשכה ונעשה בחי׳ נפרד

כך שההמשכה אינה נמשכת כדרכה בקדושה בלבד, אלא גם לקליפות (כוחות המסתירים על הקדושה) ולסטרא אחרא (הצד האחר) יש יניקה ואחיזה בהמשכה זו. ואז היא נקראת בחינת ״נאלמתי דומיה״, שכן הקול וההמשכה נפסקים, ונעשית בחינת נפרדות.

ביאור

בחרן הזרימה כבר אינה נמשכת במסלול הראוי לה, בתוך הקדושה בלבד; במקום זאת, גם הקליפות והסטרא אחרא, הכוחות המתנגדים לקדושה, יונקים ממנה. זהו המצב של ״נאלמתי דומיה״: הזרימה נפסקת, ומה שנותר חש את עצמו כנפרד מה׳.

ובחי׳ כב, גזו הוא בין בהנהגת העולמות שהוא ענין גלות ישראל ושעבוד מצרים ובבל מחמת תגבורת האש ותוקף הדין

ובחינה זו קיימת הן בהנהגת העולמות — שהיא עניין גלות ישראל ושעבודם במצרים ובבבל, בגלל התגברות האש ותוקף הדין —

ביאור

נפרדות זו מופיעה בשני מישורים. בהנהגת העולמות היא מתבטאת בגלות עם ישראל ובשעבודו במצרים ובבבל; המאמר תולה זאת בהתגברות האש, כלומר בתוקף הדין.

ובין בכל נפש מישראל בעבודת ה׳ שעסק התורה שלו הוא בבחי׳ נפרד ולא בבחי׳ ביטול לאור א״ס ב״ה להיות גילוי חכמתו כו׳ מחמת תגבורת האש וחמימות שמצד גופו ונפש הבהמית אשר נמשך אחריהם.

והן בכל נפש מישראל, בעבודת ה׳, כאשר לימוד התורה שלו הוא בבחינת נפרד ולא בבחינת ביטול לאור אין סוף, ברוך הוא, כדי שתתגלה חכמתו וכו׳; זאת בגלל התגברות האש והחמימות שמצד גופו ונפשו הבהמית, שהוא נמשך אחריהם.

ביאור

הדבר מופיע גם אצל היהודי הפרטי: לימוד התורה שלו עלול להיעשות מתוך תחושת ישות, בנפרד מה׳, בלי הביטול שמאפשר לחכמת ה׳ להתגלות בו. גם כאן הסיבה היא ״אש״: החום והלהט של הגוף והנפש הבהמית, שהאדם נמשך אחריהם.

אך הנה תכלית ירידה זו של בחי׳ יעקב מאגרא רמה מבאר שבע מקו׳ מדות העליונות שהן ביטול אליו ית׳ לך ה׳ הגדולה כו׳ לבירא עמיקתא מקום החרן המפסיק ומעכב את קול ההמשכה להיות בחי׳ נפרד. הוא כדי להיות אתכפיא ואתהפכא

אך תכלית ירידה זו של בחינת יעקב ״מאגרא רמה״, מבאר שבע, מקור המדות העליונות שהן בבחינת ביטול אליו יתברך — ״לך ה׳ הגדולה כו׳״ — ל״בירא עמיקתא״, מקום חרן, המפסיק ומעכב את קול ההמשכה עד שנעשית בחינת נפרד, היא כדי שתהיינה אתכפיא (כפיית הרע) ואתהפכא (הפיכתו לטוב).

ביאור

לירידתו של יעקב הייתה תכלית. הוא ירד ״מאגרא רמה״ ל״בירא עמיקתא״ — ביטוי תלמודי לנפילה גדולה: מבאר שבע, מקור המדות העליונות שכולן ״שלך״, עד חרן, שבו הזרימה נחסמת והנפרדות שולטת. הוא ירד לשם כדי שהחושך ייכפה ואחר כך יתהפך.

ואזי נעשה מחרן רנה כי החי״ת נפסק ונעשה ה״א. כמ״ש בזהר ע״פ גער חית קנה שמחמץ נעשה מצה.

ואז נעשית מחרן רינה (שירה שמחה), שכן החי״ת נבקעת ונעשית ה״א. וכך נאמר בזהר על הפסוק ״גער חית קנה״: שמחמץ נעשית מצה.

ביאור

כשזה קורה, חרן נעשית רינה — שירה שמחה: החי״ת הסגורה נפתחת ונעשית ה״א. הזהר מבטא את אותו רעיון גם בכך שחמץ נעשה מצה, שגם בהם החי״ת נעשית ה״א.

פסקה 14 בקצרה

הפסקה מסבירה את חרן כמצב שבו זרימת החיות האלוקית נחסמת, והנפרדות והקליפות נאחזות בה — בגלות וגם בלימוד התורה של היהודי. היא מוסיפה שיעקב ירד לשם כדי להפוך את המקום, ולהפוך את חרן לרינה, לשירה.

לעומק

בין האותיות חי״ת וה״א יש פתח קטן: הה״א פתוחה בחלקה העליון השמאלי, ואילו החי״ת סגורה. הפיכת חי״ת לה״א היא אפוא שינוי קטן שתוצאתו גדולה; כך מתארת החסידות את הפיכת החושך לאור. לפי נוסח של כתב יד אחד, המובא בהערות, כאן מצוטטת האידרא רבא במקום הזהר על פנחס.

מראי מקומות

  1. 1
    המפסיק את הקול · ביהל אור שם: וע׳ זהר שם דכ״ו תחלת ע״א.
  2. 2
    נאלמתי דומי׳ · Psalms 39:3
  3. 3
    ובין בכל נפש . . אשר נמשך אחריהם · מובא באוה״ת במדבר ע׳ כד.
  4. 4
    לבירא עמיקתא · Chagigah 5b:16–17
  5. 5
    שו״ה מקום החרן — להיות בחי׳ נפרד · בבוך 633 נוסף ולא בבחי׳ ביטול לאוא״ס ב״ה.
  6. 6
    כמ״ש בזהר ע״פ גער חית קנה · פ׳ פנחס רנא, ב. בבוך 1824: כמ״ש באד״ר.
  7. 7
    גער חית קנה · Psalms 68:31
  8. 8
    כמ״ש בזהר ע״פ גער חית קנה שמחמץ נעשה מצה · Zohar, Pinchas 105:727–106:740

15וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי ושבתי מחר״ן. אל בית אבי זהו בחי׳ יצחק ויצחק נק׳ ע״ש [על שם] צחק עשה לי אלקים

וזהו ״ושבתי בשלום אל בית אבי״: ״ושבתי״ — אשוב מחרן. ״אל בית אבי״ — זו בחינת יצחק; ויצחק נקרא כך על שם ״צחק עשה לי אלקים״ (צחוק).

ביאור

נדרו של יעקב, ״ושבתי בשלום אל בית אבי״, מתפרש כאן כחזרה מחרן. ״אל בית אבי״ הוא יצחק, ששמו קשור לדבריה של שרה: ״צחק עשה לי אלקים״.

והוא בחי׳ רנ״ה שנעשה מחר״ן וכתיב כל השומע יצחק לי יצחק הוא לשון עתיד דהיינו בביאת המשיח ב״ב [במהרה בימינו] שאז אהפוך אל עמים וגו׳

וזו בחינת רנ״ה (רינה, שירה), שנעשית מחרן. ונאמר ״כל השומע יצחק לי״: ״יצחק״ הוא לשון עתיד, כלומר, בביאת המשיח במהרה בימינו, שאז ״אהפוך אל עמים וגו׳״.

ביאור

יצחק, כלומר צחוק, הוא בחינת רינה הנעשית מחרן. שרה אמרה גם ״כל השומע יצחק לי״, ו״יצחק״ כאן הוא בלשון עתיד: הצחוק שייך לימי המשיח, שבהם, כפי שנאמר בצפניה, ״אהפוך אל עמים וגו׳״.

דכד אתכפייא ואתהפכא אזי נעשה בחי׳ צחוק וחדוה כמו עד״מ צחוק המלך והשרי׳ מענין התהפכות דבר רחוק וזר כמו מצפור מדברת שזהו דבר חידוש משא״כ מאדם המדבר שדרכו בכך לא שייך צחוק.

כאשר [סטרא אחרא (הצד האחר)] נכנעת ונהפכת, נוצרת בחינת צחוק ושמחה. למשל, המלך ושריו צוחקים כשדבר רחוק וזר מתהפך, כגון ציפור מדברת; זהו חידוש. לעומת זאת, כשאדם מדבר, שכן זו דרכו, אין שייך צחוק.

ביאור

כאשר סטרא אחרא נכנעת ונהפכת, מתעורר צחוק, מפני שהוא נובע מהפתעה. מלך ושריו היו צוחקים בהנאה למראה ציפור מדברת, שהרי זה פלא, אך לא למראה אדם מדבר, שכן הדבר צפוי. כך גם הפיכת החושך לאור מביאה עונג מיוחד מלמעלה.

פסקה 15 בקצרה

הפסקה מפרשת את ״ושבתי בשלום אל בית אבי״ כחזרה מחרן אל יצחק, וכצחוק ושמחה הבאים כאשר החושך נהפך. צחוק זה יתגלה בשלמות בימות המשיח.

לעומק

משל הציפור המדברת מופיע גם במאמר הקודם בתורה אור, שבו תענוג התשובה מושווה לפלא של ציפור מדברת.

מראי מקומות

  1. 1
    ושבתי בשלום · Genesis 28:21
  2. 2
    צחק עשה לי · Genesis 21:6
  3. 3
    אהפוך אל עמים · Zephaniah 3:9

16ולכן ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] במקום שבע״ת [שבעלי תשובה] עומדין כו׳ משום דאתהפכא חשוכא כו׳. וגם ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] אם ישראל עושין תשובה נגאלין כו׳ שזהו תכלית ביאת המשיח להיו׳ [להיות] הצחוק והחדוה כד אתכפייא סט״א [סטרא אחרא] ואתהפכא חשוכא לנהורא.

לכן אמרו חז״ל: ״במקום שבע״ת עומדין״ וכו׳, משום שהחושך נהפך וכו׳. וכן אמרו חז״ל: ״אם ישראל עושין תשובה נגאלין״ וכו׳, שכן תכלית ביאת המשיח היא שתהיה צחוק ושמחה, כשהסטרא אחרא (הצד האחר) נכנעת והחושך נהפך לאור.

ביאור

לכן אומרים חז״ל (ברכות לד, ב) ״במקום שבע״ת עומדין״ — במקום זה אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד: בתשובה החושך עצמו נהפך לאור, והדבר מעורר את התענוג הגדול ביותר. והגאולה תלויה בתשובה, מפני שכל תכלית ביאת המשיח היא השמחה הזאת, שבה החושך נהפך לאור.

וזהו מארז״ל [מאמר רבותינו זכרונם לברכה] שלעתיד יאמרו על יצחק כי אתה אבינו שתכלית ירידת הנשמה בגוף בעוה״ז ותכלית ירידת ישראל בגלות ושעבוד ודוחק פרנסה הוא כדי שיעלו ויבאו ויגיעו לבחי׳ יצחק הוא הצחוק והחדוה כו׳:

וזהו [הפירוש של] מאמר חז״ל, שלעתיד יאמרו ליצחק: ״כי אתה אבינו״; שכן תכלית ירידת הנשמה לתוך הגוף בעולם הזה, ותכלית ירידת ישראל לגלות, לשעבוד ולדוחק הפרנסה, היא כדי שיעלו, יבואו ויגיעו לבחינת יצחק — הצחוק והשמחה וכו׳.

ביאור

הגמרא מספרת שלעתיד יאמרו ישראל ליצחק: ״כי אתה אבינו״. ירידת הנשמה לתוך הגוף, וכן ירידת ישראל לגלות ולמאבק על הפרנסה, נועדו כולן להביא להגעה אל יצחק — אל הצחוק והשמחה שבהתהפכות.

פסקה 16 בקצרה

הפסקה קושרת בין רעיון ההתהפכות לבין דברי חז״ל על תשובה וגאולה, ומראה שכל ירידה — של הנשמה ושל ישראל בגלות — נועדה להביא לשמחת יצחק.

לעומק

הערת קה״ת מפנה למאמר הקודם (תורה אור, ויצא, כא, ג), שבו מתוארת התשובה כהפיכת המידות הרעות הבוערות בחזרה לה׳; היא הופכת את חרן לרינה, כשם שחמץ נעשה מצה. נאמר שתענוג זה יתגלה רק לעתיד.

מראי מקומות

  1. 1
    במקום שבע״ת עומדין · ראה לעיל כא, ג.
  2. 2
    אם ישראל עושין תשובה · Sanhedrin 97b:14–15
  3. 3
    שלעתיד יאמרו על יצחק · Shabbat 89b:2
  4. 4
    כי אתה אבינו · Isaiah 63:16

שלום וקיום הנדר ¶17–20

17אך כיצד ישוב מבחי׳ חרן לבחי׳ יצחק הנ״ל הנה לזה אמר הכתוב בשלום כי שלום הוא המחבר ומקשר ב׳ הפכים

אבל כיצד ישוב מבחינת חרן לבחינת יצחק שהוזכרה לעיל? על כך אומר הפסוק ״בשלום״, שכן השלום הוא המחבר ומקשר בין שני הפכים,

ביאור

כיצד חוזרים מחרן, המבטא פירוד וחסימה, אל יצחק, המבטא שמחה? הפסוק משיב: ״בשלום״. השלום מחבר שני הפכים והופך אותם לאחד.

כמ״ש עושה שלום במרומיו בין מיכאל כו׳ שלום שלום לרחוק שנעשה קרוב כו׳ ובשלום ב׳ שלום ממטה למעלה וממעלה למטה כמ״ש במ״א.

כפי שנאמר: ״עושה שלום במרומיו״, בין מיכאל וכו׳; ״שלום שלום לרחוק שנעשה קרוב״ וכו׳. והמילה ״בשלום״ פירושה שני [סוגים של] שלום: מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כפי שנתבאר במקום אחר.

ביאור

המדרש מסביר שה׳ ״עושה שלום במרומיו״ בין המלאך מיכאל (מים, חסד) למלאך גבריאל (אש, גבורה). בדומה לכך, ״שלום שלום לרחוק שנעשה קרוב״ נדרש כשלום למי שהיה רחוק ונעשה קרוב, כלומר לבעל תשובה. גם ״בשלום״ נדרש כשני סוגים של שלום (ערכה המספרי של האות ב׳ הוא שניים): מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

פסקה 17 בקצרה

הפסקה מסבירה שהחזרה מחרן ליצחק נעשית באמצעות שלום, המאחד הפכים: מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

לעומק

הנוסח באור התורה של הקטע הזה משלים את הביטוי בין מיכאל לגבריאל, ומבהיר שהאות ב׳ שבמילה בשלום פירושה שניים. הערת קה״ת מפנה גם לביאורי הזהר של הצמח צדק, בתחילת לך לך.

מראי מקומות

  1. 1
    עושה שלום במרומיו בין מיכאל · Job 25:2
  2. 2
    בין מיכאל כו׳ · באוה״ת צו ע׳ כב נוסף: וגבריאל.
  3. 3
    שלום שלום לרחוק · Isaiah 57:19
  4. 4
    ובשלום ב׳ · שם נוסף היינו: ב׳.
  5. 5
    אך כיצד . . כמ״ש במ״א · מובא באוה״ת פ׳ צו ע׳ כב.

18והנה כשיתגלה הצחוק העליון לעתיד כד אתכפיא ואתהפכא דהיינו שלא יהיה שליטה ויניקה לקליפות וסט״א [וסטרא אחרא] כלל וכמ״ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. אזי יזדכך חומריות העולם וגסותו שלא יהיה בבחי׳ יש ודבר נפרד בפ״ע [בפני עצמו] רק הכל יוכלל בבחי׳ אין

כעת, כאשר יתגלה לעתיד הצחוק העליון, כאשר [הסטרא אחרא — הצד האחר] תיכנע ותתהפך — כלומר, כאשר לא תהיה לקליפות ולסטרא אחרא שום שליטה או יניקה כלל, כפי שנאמר: ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״ — אזי יזדככו הגשמיות והגסות של העולם, והוא לא יהיה עוד בבחינת יש (yesh) [תחושת מציאות נפרדת] ודבר נפרד בפני עצמו; אלא הכול ייכלל בבחינת אין (ayin) [ביטול לפני ה׳].

ביאור

לעתיד יתגלה ״הצחוק העליון״, כאשר הרע יוכנע ויתהפך והקליפות לא יאחזו בעולם כלל, כפי שאומר הנביא זכריה: ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״. אז תזדכך גסותו של העולם: הוא כבר לא יחוש את עצמו כיש, כ״משהו״ נפרד, והכול ייספג באין, ב״אין״ האלוקי שממנו בא.

כי זהו תכלית בריאת העולמות מאין ליש כדי לאהפכא מבחי׳ יש לבחי׳ אין ואזי והיה הוי׳ לי לאלקים.

כי זו תכלית בריאת העולמות מאין ליש: להפוך [אותם] מבחינת יש לבחינת אין. ואז ״והיה הוי׳ לי לאלקים״.

ביאור

זו תכלית הבריאה יש מאין: שה״משהו״ יחזור ויהפוך ל״אין״, כלומר יהיה בטל במודע לפני ה׳. בכך תתממש בקשתו של יעקב: ״והיה הוי׳ לי לאלקים״.

כי הנה אלקי׳ היינו ההעלם והצמצו׳ להיות העולמות נבראים מאין ליש

כי אלקים הוא ההסתר והצמצום, כדי שהעולמות ייבראו מאין ליש;

ביאור

להסביר: אלקים הוא ההסתר והצמצום של ה׳, המאפשרים לעולמות להתקיים כ״משהו״.

והוי״ה היינו בחינת פנימיות אור א״ס ב״ה המחי׳ [המחיה] ומהוה כו׳

והוי׳ הוא בחינת הפנימיות של אור אין סוף ברוך הוא, המחיה ומהווה וכו׳.

ביאור

הוי׳ הוא אור אין סוף הפנימי, שמעניק לעולמות חיים והוויה.

וכמ״ש כי שמש ומגן הוי״ה אלקים שאלקי׳ נעשה בחי׳ מגן לשם הוי״ה שהוא בבחי׳ השמש כו׳.

וכפי שנאמר: ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״ — אלקים נעשה בחינת מגן לשם הוי׳, שהוא בבחינת השמש וכו׳.

ביאור

״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״: הוי׳ הוא כמו השמש, ואלקים הוא המגן המסתיר את אורה, כדי שהנבראים יוכלו לשאת אותו.

אך כל זה הוא בבחינת ההשתלשלות וירידת המדרגות שהוא בבחי׳ זיו והארה שמאור א״ס ב״ה להוות ולהחיות נבראים כסדר ירידת השתלשלות המדרגות מדרגה אחר מדרגה.

אבל כל זה הוא בתחום ההשתלשלות ובירידת המדרגות, שעניינם זיו והארה מאור אין סוף ברוך הוא, כדי להוות נבראים ולהחיותם לפי סדר ירידת המדרגות בהשתלשלות, מדרגה אחר מדרגה;

ביאור

אבל כל המבנה הזה, שבו אלקים מסתיר את הוי׳, שייך להשתלשלות העולמות, שבה רק הארה מאור אין סוף מעניקה חיים לנבראים, שלב אחר שלב בירידת המדרגות.

שמדרגות עליונים מקבלים אור היותר עליון ורוחני כו׳ וכל מה שלמטה מטה מתצמצם ומתלבש כו׳.

המדרגות העליונות מקבלות אור נעלה ורוחני יותר וכו׳, וככל שהמדרגה נמוכה יותר, כך האור מצטמצם ומתלבש וכו׳.

ביאור

המדרגות העליונות מקבלות אור זך ורוחני יותר; ככל שהמדרגה נמוכה יותר, האור מצטמצם ומתלבש בה יותר.

אבל לע״ל [לעתיד לבוא] כשיתגלה הצחוק העליון שהוא מבחי׳ אתהפכא כו׳ יהיה גילוי אא״ס [אור אין סוף] ב״ה בעצמו ובכבודו שלמעלה מעלה מבחינת השתלשלות

אבל לעתיד לבוא, כאשר יתגלה הצחוק העליון, שהוא מבחינת אתהפכא וכו׳, יתגלה אור אין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו, למעלה מעלה מבחינת ההשתלשלות.

ביאור

לעתיד, עם צחוק ההתהפכות, יתגלה אור אין סוף כפי שהוא בעצמותו, למעלה מכל סדר ההשתלשלות.

כי עין בעין יראו כו׳ וראו כל בשר כו׳ ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה׳ וגו׳.

״כי עין בעין יראו״ וכו׳; ״וראו כל בשר״ וכו׳; ״ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה׳״ וגו׳.

ביאור

הנביאים מתארים זאת כך: ״כי עין בעין יראו״, ״וראו כל בשר״ יחד, ואנשים יסתתרו במערות ״מפני פחד ה׳״. ההתגלות תהיה ישירה ומציפה.

פסקה 18 בקצרה

הפסקה מסבירה כיצד יתקיים לעתיד ״והיה הוי׳ לי לאלקים״: כאשר הרע יתהפך, העולם ייכלל באלוקות, ואור אין סוף כפי שהוא בעצמותו, למעלה מההשתלשלות, יתגלה.

לעומק

הדימוי של הוי׳ לשמש ושל אלקים למגן הוא רעיון מרכזי בתורת אדמו״ר הזקן: שם אלקים מסתיר כדי שהבריאה תוכל להתקיים. כאן מתואר גילוי עתידי גדול כל כך, שאפילו הוי׳ כפי שהוא מאיר בעולמות ייראה רק כ״מגן״.

מראי מקומות

  1. 1
    ואת רוח הטומאה · Zechariah 13:2
  2. 2
    כי שמש ומגן ה׳ אלקים · Psalms 84:12
  3. 3
    עין בעין יראו · Isaiah 52:8
  4. 4
    וראו כל בשר · Isaiah 40:5
  5. 5
    עין בעין יראו . . וראו כל בשר . . ובאו במערות צורים · Isaiah 52:10
  6. 6
    ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה׳ · Isaiah 2:19

19ואז יהי׳ [יהיה] בחי׳ הוי״ה שהוא אור א״ס ב״ה הנמשך ומתפשט להתלבש בתוך עלמין בסדר ההשתלשלות. נחשב בחי׳ אלקים דהיינו בחי׳ צמצום

ואז תיחשב בחינת הוי׳, שהיא אור אין סוף ברוך הוא הנמשך ומתפשט כדי להתלבש בתוך העולמות בסדר ההשתלשלות, לבחינת אלקים, כלומר לבחינת צמצום;

ביאור

אז שם הוי׳, אור אין סוף כפי שהוא נמשך ומתלבש בעולמות, ייחשב בעצמו לבחינת אלקים, כלומר לבחינת צמצום.

שבאמת אין זה אלא זיו והארה מצומצמת לגבי אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו שלפניו מעלה ומטה שוין וכחשיכה כאורה.

שכן לאמיתו של דבר אין זה אלא זיו והארה מצומצמים ביחס לאור אין סוף ברוך הוא עצמו ובכבודו, שלפניו מעלה ומטה שווים, ו״כחשיכה כאורה״.

ביאור

כי ביחס לאור אין סוף עצמו, שלפניו מעלה ומטה שווים ו״כחשיכה כאורה״, גם הוי׳ כפי שהיא בעולמות אינה אלא זוהר מצומצם. זהו העומק שבאמירה ״והיה ה׳ לי לאלקים״.

פסקה 19 בקצרה

הפסקה מסבירה את השאלה הפותחת של המאמר: בעתיד תיחשב הוי׳, באופן יחסי, ל״אלקים״, משום שהתגלות אור אין סוף עצמו תגרום לכך שאפילו האור הממלא את העולמות ייראה כהסתר.

מראי מקומות

  1. 1
    וכחשיכה כאורה · Psalms 139:12

20והאבן הזאת אשר שמתי מצבה הוא בחינת יו״ד כלי החכמה שמבחי׳ אותיות בחי׳ דומם דהיינו בחי׳ התהוות מאין ליש

״והאבן הזאת אשר שמתי מצבה״: זו בחינת יו״ד, כלי החכמה, שהיא מבחינת האותיות — בחינת דומם, כלומר, בחינת התהוות מאין ליש.

ביאור

כעת ניתנת תשובה לשאלה השנייה. ״האבן הזאת״ היא היו״ד, כלי החכמה: אות דוממת, שנוצרה מאין ליש.

רק לפי אשר שמתי מצבה שהגבהתי והעליתי כו׳ לכך יהי׳ [יהיה] לה כח ויכולת להיות בית אלקים שיהיה בחי׳ אלקים זה שהוא אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה כב, דשבתוך עלמין שורה ומתגלה בבחי׳ אותיות הללו והאותיות תהיינה בבחי׳ משכן ומכון לשבתו ית׳.

אבל מכיוון ש״אשר שמתי [אותה] מצבה״, כלומר, שהגבהתי והעליתי [אותה] וכו׳, יהיה לה הכוח והיכולת להיות ״בית אלקים״, כך שבחינת אלקים זו, שהיא אור אין סוף ברוך הוא שבתוך העולמות, תשרה ותתגלה באותיות הללו, והאותיות יהיו משכן ומקום קבוע לשבתו ית׳.

ביאור

אבל מכיוון שיעקב הגביה אותה כמצבה, היא קיבלה את הכוח להיות ״בית אלקים״: האור האלוקי שבתוך העולמות, שייקרא אז אלקים, ישכון ויתגלה באותיות הללו, והאותיות יהפכו למשכן לה׳.

פסקה 20 בקצרה

הפסקה משיבה על השאלה כיצד אבן יכולה להפוך לבית לה׳: האות השפלה, שהתרוממה באמצעות הביטול, נעשית מקום משכן לאור האלוקי שבעולמות.

מראי מקומות

  1. 1
    והאבן הזאת אשר שמתי מצבה · Genesis 28:22

המעשרות שאין להם סוף ¶21–22

21וכל זה הוא ע״י בחי׳ יעקב יו״ד עקב צוה ישועות יעקב גילוי הש״ע [הש״ע (370)] נהורין שבהן וע״י נזכה לכל בחי׳ האלו. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.

וכל זאת באמצעות בחינת יעקב, יו״ד־עקב (yud-akev): ״צוה ישועות יעקב״ — גילוי 370 האורות שבהם; ובכך נזכה לכל הבחינות הללו. ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״.

ביאור

כל זאת בא באמצעות יעקב, שישועותיו מגלות את 370 האורות. לאחר מכן המאמר עובר לסוף נדרו של יעקב: ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״, שבו הפועל מוכפל בעברית.

הענין הוא כי הנה נודע שיהיה עילוי אחר עילוי לאין קץ ימות המשיח ותחה״מ [ותחיית המתים] כמה שמיטין ויובלות כו׳ וכל עילוי גדול מחבירו.

העניין הוא כך: ידוע שתהיה עלייה אחר עלייה בלי סוף, [ב]ימות המשיח ובתחיית המתים, במחזורי שמיטה ויובל רבים וכו׳, וכל עלייה תהיה גדולה מקודמתה.

ביאור

ידוע שבעתיד יהיו עליות בלי סוף: ימות המשיח, תחיית המתים, ומחזור אחר מחזור מעבר לכך, כשכל עלייה תהיה גבוהה מקודמתה.

אך קודם העילוי שאחר העילוי צריך להיו׳ [להיות] נשאר מעילוי הראשון בבחי׳ אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] לאתעדל״ע [לאתערותא דלעילא] שבעילוי הב׳ ואתעדל״ת [ואתערותא דלתתא] זו הנשארת מן העילוי הראשון נק׳ בחי׳ מעשר.

אולם לפני העלייה שלאחר [כל] עלייה, צריך שיישאר מן העלייה הראשונה [משהו] בבחינת אתערותא דלתתא, לצורך אתערותא דלעילא שבעלייה השנייה; ואתערותא דלתתא זו, שנותרת מן העלייה הראשונה, נקראת בחינת מעשר (maaser) [חלק עשירי].

ביאור

כל עלייה חדשה זקוקה לגורם מעורר מלמטה. משהו מן המדרגה הקודמת צריך להישאר, כדי לשמש אתערותא דלתתא שממשיכה את האתערותא דלעילא הבאה. השארית הזאת נקראת מעשר.

פסקה 21 בקצרה

הפסקה מתחילה להסביר את המעשר שבנדרו של יעקב: בעליות העתידיות שאין להן סוף, כל מדרגה מותירה שארית, מעין ״מעשר״, שנעשית אתערותא דלתתא לקראת העלייה הבאה.

לעומק

הערת קה״ת מציינת שאור התורה על מגילת אסתר מביא את הקטע הזה ומוסיף דוגמה: המעבר מ״אחור באחור״ ל״פנים בפנים״ הוא עלייה, והוא זקוק לאתערותא דלתתא מן הבחינה הראשונה — הנקודה שמתחת ליסוד, שהיא כתר המלכות; זהו המעשר.

מראי מקומות

  1. 1
    צוה ישועות יעקב · Psalms 44:5
  2. 2
    וכל אשר תתן לי · Genesis 28:22
  3. 3
    צריך להיות נשאר . . נק׳ בחי׳ מעשר · מובא באוה״ת מגלת אסתר ע׳ פ ד״ה ויקח המן סעי׳ ב ומוסיף: ”היינו עד״מ מבחי׳ אב״א לבוא לבחי׳ פב״פ זהו ודאי עילוי אחר עילוי, וצ״ל אתעדל״ת מעילוי הראשון והוא מה שנעשית בחי׳ נקודה תחת היסוד ונקודה זו זהו ענין כתר מל׳ . . וזהו ענין המעשר”.

22וז״ש [וזהו שכתוב] וכל אשר תתן לי לעתיד דהיינו כל העליות שיהיה עד אין קץ עשר אעשרנו ויהי׳ [ויהיה] הרבה מעשרות לכל עילוי בחי׳ מעשר בפ״ע [בפני עצמו] ותמיד עשר אעשרנו עד שיגיע לך לבחי׳ אור א״ס ב״ה עצמו

וזהו שכתוב: ״וכל אשר תתן לי״ — בעתיד, כלומר, כל העליות שיהיו בלי סוף; ״עשר אעשרנו״ — יהיו מעשרות רבים, מעשר בפני עצמו לכל עלייה. תמיד ״עשר אעשרנו״, עד שתגיע אל ״לך״, לבחינת אור אין סוף ברוך הוא עצמו.

ביאור

״וכל אשר תתן לי״ מתייחס לעליות העתידיות שאין להן סוף. הכפילות ״עשר אעשרנו״ פירושה שיהיו מעשרות רבים, אחד לכל עלייה, וכך יימשך הדבר עד שהעלייה תגיע אל ״לך״ — אל אור אין סוף עצמו.

וכמו שהוא ית׳ א״ס כך יהיו עליות עד א״ס והכל ע״י בחי׳ יעקב יו״ד עקב כו׳ כנ״ל

וכשם שהוא יתברך אין־סופי, כך יהיו העליות בלי סוף; והכול באמצעות בחינת יעקב, יו״ד־עקב וכו׳, כפי שהוסבר לעיל.

ביאור

מאחר שה׳ אין־סופי, העליות אליו אינן מסתיימות. כולן מתאפשרות באמצעות יעקב — היו״ד המגיעה עד העקב — כפי שהוסבר לעיל.

וד״ל [ודי למבין]:(ובענין מ״ש בפי׳ עשר אעשרנו ואתעדל״ת [ואתערותא דלתתא] זו כו׳ נק׳ בחי׳ מעשר כו׳. נראה כי הכתר הוא הממוצע בין עולם העליון לעולם התחתון שהוא סוף בחי׳ עליונה ומקור וראש לבחי׳ תחתונה כמו מלכות דאצי׳ כתר לבריאה ומלכות דבריאה כתר ליצירה כו׳.

וד״ל. (ובעניין מה שנאמר בפירוש ״עשר אעשרנו״, שאתערותא דלתתא זו וכו׳ נקראת בחינת מעשר וכו׳: נראה שהכתר הוא הממוצע בין עולם עליון לעולם תחתון, שכן הוא סוף הבחינה העליונה ומקור וראש לבחינה התחתונה. כך מלכות דאצילות היא כתר לבריאה, ומלכות דבריאה היא כתר ליצירה וכו׳.)

ביאור

כאן מסתיים גוף המאמר, ולאחריו באה הערה בסוגריים המסבירה מדוע השארית שמביאה לעלייה נקראת ״מעשר״. היסוד הוא הכתר: הוא נקודת המפגש בין שני עולמות, הדרגה התחתונה של העולם העליון וראשיתו של העולם התחתון. כך מלכות, הספירה האחרונה של אצילות, נעשית כתר, הספירה הראשונה, של בריאה, וכן הלאה.

ולכן הנה להיות עליית העולמות שיתעלה העשייה בקדוש׳ [בקדושה / בקדושת] היצירה ממש הוא ע״י אמצעות הכתר דעשייה שהוא בחי׳ מעשר מע״ס [מעשר ספירות] דעשיי׳ [דעשייה].

ולכן, כדי שהעולמות יעלו ועשיה תתעלה אל הקדושה של יצירה ממש, הדבר נעשה באמצעות כתר דעשיה, שהוא בחינת מעשר מעשר הספירות של עשיה.

ביאור

כאשר עשיה עולה ליצירה, היא עולה באמצעות הכתר שלה עצמה. הכתר, בהיותו אחד מעשר הספירות, הוא עשירית — מעשר — של עשיה.

והענין כי כתר הוא לשון שתיקה כמו כתר לי זעיר. ושתיקה הוא בחינת בטול וע״ז נאמר יונת אלם כו׳. והוא בחינת בעמדם תרפינה כנפיהן.

והעניין הוא שכתר הוא מלשון שתיקה, כמו ״כתר לי זעיר״. שתיקה היא בחינת ביטול, ועל כך נאמר ״יונת אלם״ וכו׳; וזו בחינת ״בעמדם תרפינה כנפיהן״.

ביאור

מדוע כתר? המילה כתר קשורה לשתיקה, כמו בפסוק ״כתר לי זעיר״. השתיקה מבטאת ביטול, כמו ״יונת אלם״ — יונה אילמת — וכמו המלאכים בחזון יחזקאל, שעליהם נאמר ״בעמדם תרפינה כנפיהן״ כאשר עמדו במקומם.

וע״י בטול זה יוכל להתעלות אח״כ ליצירה כי א״א להיות עליי׳ [עלייה] ממהות למהות כי אם שיוכלל תחלה בבחי׳ אין ממש וזהו ענין העמוד שבין ג״ע [גן עדן] התחתון לג״ע [לגן עדן] העליון כו׳

ובאמצעות ביטול זה היא יכולה לעלות אחר כך ליצירה, שכן אי אפשר שתהיה עלייה ממהות למהות אם לא תיכלל תחילה בבחינת אין ממש. וזהו עניין העמוד שבין גן עדן התחתון לגן עדן העליון וכו׳.

ביאור

רק באמצעות ביטול כזה יכולה בחינה לעלות לדרגה הבאה. דבר אינו יכול לעבור ממצב מוגדר אחד למצב מוגדר אחר בלי שייכלל תחילה בבחינת ״אין״ (אַיִן, היעדר מציאות). משום כך יש גם עמוד בין גן עדן התחתון לגן עדן העליון, שדרכו עוברות הנשמות.

וכמו צמיחת התבואה מזרע הנזרע בארץ הוא ע״י שמתחלה מתבטל מהות הזרע ונעשה בחי׳ אין רק שנשאר כחו בכח הצומח ועי״ז אח״כ נעשה הגידול נפלא יותר מהיש שהי׳ [שהיה] תחלה כו׳.

וכמו צמיחת התבואה מזרע הנזרע בארץ, שבאה לאחר שמהות הזרע מתבטלת תחילה ונעשית בבחינת אין, ורק כוחו נשאר בכוח הצומח; ועל ידי כך צומחת אחר כך צמיחה מופלאה יותר מן היש שהיה בתחילה וכו׳.

ביאור

הדוגמה היא זרע: תחילה עליו להירקב באדמה ולאבד את צורתו, ורק כוח הצמיחה שלו נשאר בו. רק אז הוא נובט וצומח לדבר גדול בהרבה מן הזרע שהיה בתחילה.

ועד״ז עליי׳ [עלייה] יצירה בבריאה צ״ל תחלה בבחינת בטול ואין והוא בחי׳ כתר דיצירה כו׳ וזהו ענין אשר שם שמות בארץ בחי׳ וחד חרוב

וכך גם בעליית יצירה לבריאה, עליה להיות תחילה בבחינת ביטול ואין, וזוהי בחינת כתר דיצירה וכו׳. וזהו עניין ״אשר שם שמות בארץ״, בחינת ״וחד חרוב״.

ביאור

כך גם יצירה יכולה לעלות לבריאה רק באמצעות ביטול, שהוא הכתר שלה. רעיון זה מסביר גם את ״אשר שם שמות בארץ״ ואת דברי חז״ל שלפיהם מתוך שבעת אלפי שנות העולם, אלף אחד יהיה ״וחד חרוב״ — תקופה של אין, הקודמת למצב נעלה יותר.

ומה שהוא בבחי׳ אלף השביעי ולא בבחי׳ עשירית היינו כי היכל ק״ק [קדש הקדשים] שהוא היכל השביעי כולל ג״ר [ג׳ ראשונות] אבל עיקר העליי׳ [העלייה] ע״י הכתר כו׳. וע״ד זה יש עליות אין קץ.

והדבר הוא בבחינת האלף השביעי ולא בבחינת העשירית, משום שהיכל (חדר) קודש הקודשים, שהוא ההיכל השביעי, כולל את שלוש הראשונות [הספירות]; אבל העלייה העיקרית היא באמצעות כתר וכו׳. ובאופן זה יש עליות שאין להן קץ.

ביאור

אבל מדוע מדובר באלף השביעי, כלומר בשביעית, ולא בעשירית, כמו מעשר? משום שההיכל השביעי, קודש הקודשים, כולל בתוכו את שלוש הספירות הראשונות; ובכל זאת, העלייה העיקרית באה באמצעות כתר. התבנית הזאת, ביטול ואחריו עלייה, חוזרת ללא סוף.

ומ״ש עשר אעשרנו ב׳ עישורין היינו כי הכתר כלול מב׳ פרצופין עתיק וא״א כו׳ שהוא בחי׳ תחתונה שבמאציל ושרש הנאצלים כו׳ וב׳ בחי׳ אלו יחד נק׳ חומש כמ״ש ונתתם חמישית לפרעה כמ״ש במ״א):

ומה שנאמר ״עשר אעשרנו״ — שתי מעשרות — הוא משום שכתר מורכב משני פרצופים, עתיק ואריך אנפין וכו׳: המדרגה התחתונה של המאציל והשורש של הנאצלים וכו׳. ושתי בחינות אלה יחד נקראות חמישית, כמו שנאמר ״ונתתם חמישית לפרעה״, כפי שמוסבר במקום אחר.)

ביאור

הביטוי הכפול ״עשר אעשרנו״ פירושו שתי מעשרות, משום שכתר מורכב משני פרצופים: עתיק (עתיק יומין, ״עתיק הימים״, המדרגה הפנימית שלו) ואריך אנפין (״ארך הפנים״, המדרגה החיצונית שלו). כתר הוא המדרגה התחתונה של המאציל, ה׳ עצמו, והשורש של כל מה שהוא מאציל. שתי עשיריות הן חמישית, ולכן התורה אומרת ״ונתתם חמישית לפרעה״.

פסקה 22 בקצרה

הפסקה משלימה את פירוש נדרו של יעקב: בעתיד יהיו עליות בלי סוף, וכל אחת מהן תגיע באמצעות ״מעשר״. הערה בסוגריים מסבירה שהמעשר הוא כתר — הביטול השותק שבאמצעותו כל דרגה עולה לדרגה הבאה — והדבר כפול משום שלכתר יש שני חלקים.

לעומק

הרעיון שהכתר הוא גם סופה של הדרגה העליונה וגם ראשיתה של הדרגה התחתונה נמצא בעץ חיים (Etz Chaim), כפי שמציינת הערת קה״ת, והוא מפותח באגרת הקודש (Iggeres HaKodesh) 20. אור התורה (Or HaTorah) מיישב בין שתי המשמעויות של כתר, ״מקיף״ ו״שתיקה״: ״סייג לחכמה שתיקה״, ולכן הכתר הוא הסייג המקיף את החכמה והוא עצמו שתיקה. לפי ההערות, בכתב יד אחד חסרה כל ההערה שבסוגריים, ובכתב יד אחר היא מופיעה לפני ״אך אין זו תכלית הכוונה״.

מראי מקומות

  1. 1
    וכל אשר תתן לי · Genesis 28:22
  2. 2
    הכתר הוא הממוצע · ע״ח שער מ״א פ״ג. ראה ביאוה״ז להצ״צ כרך א ע׳ ערה. אגה״ק ס״כ (קל, ב) ובליקוט פירושים חיטריק שם. וראה בד״ה וילך תרס״ו ע׳ קסה ואילך. ובאוה״ת פ׳ יתרו ע׳ תתלט. ראה לעיל יט, ד.
  3. 3
    הכתר הוא הממוצע בין עולם העליון לעולם התחתון · Sefer Etz Chaim 41:3:4
  4. 4
    כתר לי זעיר · Job 36:2
  5. 5
    יונת אלם · Psalms 56:1
  6. 6
    בעמדם תרפינה כנפיהן · Ezekiel 1:24
  7. 7
    אשר שם שמות בארץ · Psalms 44:9
  8. 8
    אשר שם שמות בארץ · Psalms 46:9
  9. 9
    וחד חרוב · Sanhedrin 97a:12
  10. 10
    ונתתם חמישית לפרעה · בראשית מז, מד.
  11. 11
    ונתתם חמישית לפרעה · Genesis 47:24
  12. 12
    (ובענין מ״ש . . כמ״ש במ״א) · בבוך 1824 ליתא כל הקטע. בבוך 17 יג, א נמצא קטע זה קודם ד״ה אך אין זה.

סיימת את המאמר?

סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.

הורדת PDFPDF · 594 KB

בעבודה

לימוד התורה צריך להיות המשכה של חכמתו של ה׳ עצמו אל תוך נפשו של האדם, מתוך ביטול — כוח מה — וביראה שחשים במעמד הר סיני, שכן לפני אור אין סוף אין דבר נסתר. אין לברוח מחום הגוף ומהנפש הבהמית, שעלולים להפוך את הלימוד לממוקד בעצמו, אלא יש להפוך אותם ולהפוך את חרן לשירה. כל צעד כלפי מעלה מתחיל בביטול: רק אם האדם נעשה תחילה ״אין״, כזרע הטמון באדמה, הוא יכול לעלות לדרגה גבוהה יותר.

שאלות לשיחה

  1. מדוע אומר המאמר שדווקא האותיות והאבנים, משום שהן חסרות חיות, יכולות לעלות גבוה יותר מכל דבר אחר? כיצד הדבר קשור לדימוי המעגל?
  2. מה ההבדל בין ״קרן״ האור האלוקי שמחיה את העולמות לבין אור אין סוף ״בעצמותו ובכבודו״, וכיצד יעקב מחבר ביניהם?
  3. כיצד יכול אדם לחוש את היראה של מעמד הר סיני בלימוד תורה רגיל, לפי המאמר?
  4. מדוע יעקב צריך לרדת לחרן? מה מלמדת הפיכת חרן לרינה על הגלות ועל ההתמודדות האישית?
  5. באיזה מובן תהיה הוי׳ ל״אלקים״ בעתיד, ומדוע כל עלייה עתידית זקוקה ל״מעשר״?

שפה

גודל: לשון הקודש

100%

גודל: עברית

100%

צורת האותיות

ערכת צבע

איך אני לומד

לוח

כפתור פרעג

הצג

ראשי תיבות

הקישו על ראשי תיבות, או הפעילו ״בכתיב מלא״. בקינדל אי אפשר לעמוד על מילה, וכך קוראים אותם שם.

ניקודגרסת בטא

ניקוד על לשון המאמר. הפסוקים מנוקדים לפי כתב יד לנינגרד; כל שאר המילים נוקדו אוטומטית ב״נקדן״ של דיקטה ולא הוגהו, ולכן ייתכנו טעויות. האותיות הן של קה״ת, ללא שינוי.

Review mode

Off hides the review bar and your notes on this device, to read without them.

PDF

מלאלשון המאמר, תרגום, ביאורים והערות · PDF · 594 KBהטקסט בלבדלשון המאמר והתרגום · PDF · 197 KB
הספרים השלמים, מוכנים להדפסה

שפה

EnglishالعربيةDeutschEspañolفارسیFrançaisעבריתItalianoPortuguêsРусскийУкраїнська中文(简体)中文(繁體)

שלחו לנו הצעה

תיקונים, רעיונות, שאלות. השאירו דוא״ל כדי שנוכל לענות.

ההודעה נשלחת בדוא״ל לעורך, עם הדף שבו אתם נמצאים. שום דבר לא מתפרסם.

תוכן

תורה אורתורה אור

פרשת ויצאויצא

  1. 1ושבתי בשלום אל בית אבי והיה…״ושבתי בשלום אל בית אבי״
  2. 2ביאור על הנ״לביאור האמור לעיל
  3. 3וללבן שתי בנות וגו׳״וללבן שתי בנות״
  4. 4אם לא תדעי לך היפה בנשים…״אם לא תדעי לך היפה בנשים״
  5. 5וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו…״וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו״
שאלו את פרעג על כל פסקה