תורה אור · פרשת ויצא · מאמר 1
ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי׳ לי…
״ושבתי בשלום אל בית אבי״
הרבי על מאמר זה
מאמרי הרבי המבוססים עליו: ד״ה ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (ה׳תשכ״ו)ד״ה ושבתי בשלום אל בית אבי (ה׳תשל״ח)ד״ה ושבתי בשלום אל בית אבי (ה׳תשמ״ז) (הסיכומים באנגלית)
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 552 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
ירידתו של יעקב לחרן היא ירידת האור האלוקי לעולם שנדמה כנפרד מה׳. כשהוא מעלה את ה״אבנים״ שלו — אותיות הבריאה — וממשיך חכמה שלמעלה אל התורה והמצוות, החושך הופך לאור. כך מתגלה בעתיד תענוג גדול כל כך, שאפילו שם הוי׳ יהיה כמו אלקים בלבד ביחס אליו.
המאמר בקצרה
המאמר שואל כיצד קשורה אבן מצבתו של יעקב לשם הוי׳, ומדוע בפסוק מופיע שם עצם בנקבה לצד פועל בזכר. יעקב הוא ״יו״ד עקב״: הוא ממשיך את החכמה שלמעלה, היו״ד, עד לדרגה הנמוכה ביותר, חרן, שבה הקול האלוקי נסתר והבריאה נחווית כנפרדת. האבנים שאסף הן אותיות הדיבור האלוקי המחיות את הבריאה; הוא העלה אותן ונכללו ביו״ד אחת, והעלה אותן לחכמה ואף לסובב כל עלמין. אחר כך הקים את האבן למצבה, בחינת ו׳, והמשיך את החכמה אל התורה והמצוות. הוא גם יצק עליה שמן, כדי שהחכמה שלמעלה תתגלה בדינים הגשמיים של התורה מתוך יראה כעין זו שהייתה במתן תורה. תכלית הירידה היא בירור החושך והפיכתו, ובייחוד באמצעות תשובה, המשמחת את ה׳ כמו ציפור מדברת, משום שהיא דבר בלתי צפוי. אז חרן נעשית רינה — שירה שמחה: תענוגו של יצחק, שפירוש שמו ״צחוק״, שיתגלה בעתיד. באמצעות שני סוגי השלום, העלייה והירידה, יתגלה תענוג זה; ביחס אליו יהיה הוי׳ כמו אלקים, והאבן, בחינת מלכות, תהיה לביתו.
מבנה
- השאלותמדוע האבן תלויה בכך שהוי׳ יהיה אלקים, מדוע בפסוק מופיעים מינים דקדוקיים שונים, ומהן האבנים הרבות.¶1–2
- יעקב: היו״ד המגיעה לעקביעקב ממשיך חכמה שלמעלה מבאר שבע עד לחרן; הירידה יוצרת עולם של פירוד שאותו הוא מבקש להעלות.¶3–6
- האבנים הן אותיותאותיות בונות מילים כשם שאבנים בונות בתים, והן חסרות חיות ביחס לתוכן שהן נושאות. הבריאה חיה מאותיות הדיבור האלוקי, ואפילו צבאות אין־ספור נבראו מאות אחת.¶7–9
- מאבנים רבות ליו״ד אחתצירופי האותיות יוצרים נבראים נפרדים; יעקב אוסף אותם אל היו״ד ומעלה אותם לחכמה שלמעלה, שבה הכול אחד.¶10–12
- המצבה והשמןהמצבה היא הו׳ — המשכת החכמה אל התורה והמצוות. השמן הוא גילויה שם מתוך יראה כעין זו שהייתה במתן תורה; תחילה יש להעלות את האותיות לסובב כל עלמין.¶13–16
- בית אבי: צחוקו של יצחק״אבי״ הוא יצחק, המרמז לצחוק העתידי. התענוג בא מן החידוש, והפיכת החושך באמצעות תשובה הופכת את חרן לרינה.¶17–21
- ההתגלות העתידיתכשיסולק הטומאה, תעבור הבריאה מיש לאין, ויתגלה התענוג האין־סופי של היום השביעי.¶22–24
- שלום, והוי׳ נעשה אלקיםשלום מחבר הפכים. שני סוגי השלום מגלים את התענוג שלמעלה משרשרת ההשתלשלות, שביחס אליו הוי׳ הוא כמו אלקים, והאבן נעשית לביתו.¶25–29
- סיכוםסיכומו של אדמו״ר הזקן בשלוש נקודות, לצד הקבלה ליציאת מצרים ולחמץ ומצה.¶30
מושגים
- יו״ד עקביו״ד עקב
- הפירוש לשם יעקב כיו״ד של חכמה שלמעלה, הנמשכת עד ה״עקב״ — הדרגות הנמוכות ביותר של הבריאה.
- אבנים כאותיותאבנים נקראו אותיות
- בספר יצירה האותיות נקראות אבנים: הן בונות מילים כשם שאבנים בונות בתים, וחסרות חיות ביחס למשמעות שהן נושאות. האבנים שאסף יעקב הן אותיות הדיבור האלוקי.
- חרן ורינהחרן ורנה
- חרן, על דרך ״נחר גרוני״, היא העולם שבו הקול האלוקי נסתר. כשהחושך נהפך, חי״ת מתחלפת בה״א וחרן נעשית רינה, שירה שמחה.
- אתכפיא ואתהפכאאתכפיא ואתהפכא
- הכנעת המידות הרעות והפיכת החושך לאור. זו תכלית הירידה ומקור התענוג שלמעלה.
- תענוג, יצחקתענוג, יצחק
- פירוש השם יצחק הוא ״יצחק״: התענוג שלמעלה שעבודת הבירור תגלה בעתיד, בדומה לתענוג שבדבר בלתי צפוי.
- שני סוגי שלוםב׳ בחי׳ שלום
- שלום ״לרחוק״ — העולם התחתון עולה; ושלום ״לקרוב״ — האלוקות יורדת אל התורה והמצוות. השלום מחבר הפכים.
- הוי׳ ואלקיםהוי׳ ואלקים
- בדומה לשמש ולמגן: אלקים מסתיר את הוי׳ כדי לאפשר לעולם מוגבל להתקיים. בעתיד, ביחס לתענוג שלמעלה משניהם, הוי׳ עצמו יהיה כמו אלקים.
השאלות ¶1–2
״ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי׳ לי לאלקים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים כו׳״.
המאמר פותח בנדרו של יעקב כשיצא לחרן: אם ה׳ ישיב אותו בשלום, הוי׳ יהיה לו לאלקים, והאבן שהציב כמצבה תהיה לבית אלקים. הוי׳ הוא שמו של ה׳, המהווה את כל הדברים ומתעלה מהם; אלקים הוא השם הקשור להסתרה ולהגבלה.
וצריך להבין השייכות של האבן4 עם שם הוי׳ שכשהוי׳ יהיה לאלקים אז דוקא יהיה האבן בית אלקים כו׳.
כעת צריך להבין מה הקשר בין האבן לשם הוי׳: מדוע דווקא כאשר הוי׳ יהיה אלקים, האבן תהיה לבית אלקים, וכו׳.
השאלה הראשונה היא: מה הקשר בין האבן לשם הוי׳? הפסוק תולה את הפיכתה של האבן ל״בית אלקים״ בכך שקודם לכן הוי׳ יהיה אלקים, והקשר בין הדברים אינו מובן מאליו.
גם צריך להבין כי לשון האבן הזאת הוא לשון נקיבה ומלת יהי׳ [יהיה] הוא לשון זכר.
צריך גם להבין מדוע הביטוי ״האבן הזאת״ הוא בלשון נקבה, ואילו המילה ״יהיה״ היא בלשון זכר.
השאלה השנייה היא דקדוקית. בעברית ״אבן״ היא מילה בנקבה, וגם ״הזאת״ מותאמת אליה, ובכל זאת הפועל הבא אחריה, ״יהיה״, הוא בלשון זכר. המאמר אינו חוזר לדקדוק במפורש; בסיכום שלו (פסקה 30) מזוהה האבן עם מלכות, הבחינה המקבלת מהוי׳, שלעתיד לבוא תהיה כלי לגילוי נעלה יותר.
המאמר מביא את נדרו של יעקב ומעלה שתי שאלות: מה הקשר בין האבן לשם הוי׳, ומדוע הפסוק מצמיד שם עצם בנקבה לפועל בלשון זכר.
בהערות קה״ת מצוין שהנוסח שרשם אדמו״ר האמצעי למאמר הזה פותח במקום זאת במילים ״וידר יעקב נדר״, ושהצמח צדק ציין כי הוא נאמר באותה שבת שבה נאמר המאמר ״ששים המה״ הנדפס בלקוטי תורה על שיר השירים.
מראי מקומות
- 1ושבתי בשלום · הנחת כ״א אדה״א בסה״מ תקס״ח ח״ב ע׳ תרכו מתחיל וידר יעקב נדר (וכן הוא ההתחלה בתו״ח). עוד הנחה בסה״מ הנחות הר״פ ע׳ סז. באוה״ת ויצא כרך א קצג, ב מציין הצ״צ שד״ה זה וד״ה ששים המה הנדפס בלקו״ת שה״ש נאמרו בשבת א׳. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. קיצורים באוה״ת כרך ה תתנד, ב. נדפסו במ״מ לדף כא, ד. לכללות מאמר זה ראה ד״ה ושבתי בשלום תשל״ח (נדפס בסה״מ מלוקט ח״ב ע׳ קנז). ד״ה זה תשמ״ז.
- 2ושבתי בשלום · Genesis 28:21
- 3והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים · Genesis 28:22
- 4וצריך להבין השייכות של האבן וכו׳ · בסה״מ תקס״ח ובתו״ח נמצאים עוד קושיות: ”אור אבא שהוא אור הראשון דאצי׳ יונק מן בחי׳ מזל השמיני דא״א והוא מזל ונוצר חסד ונק׳ בשם מזל העליון”. — סה״מ תקס״ה כרך ב ע׳ תתקמב. וראה בלקו״ת אמור לט, א. לשון יניקה, ומהו ההגדלה. ובסה״מ תקס״ה שם.
2ולהבין את כל הנ״ל צריך להקדים ולבאר מ״ש לעיל מניה ויפגע במקום1 ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו׳ וישם אותה מצבה2 כו׳
כדי להבין את כל האמור לעיל, יש להקדים ולבאר את מה שנאמר קודם לכן: ״ויפגע במקום... ויקח מאבני המקום וישם [אותם] מראשותיו וגו׳״, ״וישם אותה מצבה״ וכו׳.
כדי להשיב, המאמר חוזר לפסוקים שמופיעים ממש לפני הנדר: יעקב הגיע אל ״המקום״, לקח מאבני המקום והניח אותן לראשו, ובבוקר הציב את האבן כמצבה.
וצריך להבין ענין האבנים מה הן. וגם מה שהיו תחלה אבנים הרבה כמ״ש ויקח מאבני המקום וגו׳.
וצריך להבין מה עניינן של האבנים; וכן מדוע בתחילה היו אבנים רבות, כפי שנאמר: ״ויקח מאבני המקום וגו׳״.
שתי שאלות נוספות: מה האבנים מסמלות, ומדוע הפסוק מדבר בתחילה על אבנים רבות, אף שבהמשך יש רק אחת.
המאמר חוזר לסיפור האבנים בבית אל, ושואל מה משמעותן ומדוע בתחילה היו רבות ולאחר מכן נותרה אבן אחת.
מראי מקומות
- 1ויפגע במקום · Genesis 28:11
- 2וישם אותה מצבה · Genesis 28:18
יעקב: היו״ד המגיעה לעקב ¶3–6
ויעקב הפך אותן לאבן אחת וכו׳. אולם בתחילת הפרשה נאמר: ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״.
בכך מושלמת הצגת השאלה: יעקב איחד את האבנים הרבות לאבן אחת, כפי שמספרת הגמרא (חולין 91b, כפי שמובא ברש״י על בראשית 28:11). לפני שהוא מסביר זאת, המאמר פונה לפסוק הראשון של הפרשה, המתאר את מסעו של יעקב מבאר שבע לחרן.
פי׳ יעקב הוא בחי׳ יו״ד עקב2 שהוא בחי׳ המשכת חכמה עילאה שהוא בחי׳ י׳ למטה מטה גם בבחי׳ עקביים.
הפירוש הוא שיעקב הוא בחינת יו״ד-עקב (יו״ד [ו]עקב), כלומר יו״ד ועקב, והיא המשכת חכמה עילאה, שהיא בחינת היו״ד, עד למטה מטה, אפילו לבחינת העקביים.
השם יעקב מתפרש כצירוף של יו״ד ו״עקב״. היו״ד, האות הקטנה ביותר, מסמלת את החכמה, הנקודה הראשונה של החכמה האלוקית; תפקידו של יעקב הוא להמשיך את החכמה הזאת עד ל״עקב״, הדרגה הנמוכה ביותר במציאות.
השם יעקב מתפרש כ״יו״ד-עקב״: המשכת חכמה עילאה אל הדרגות הנמוכות ביותר.
הערות קה״ת עוקבות אחר הפירוש יו״ד-עקב עד לעץ חיים (שער סדר האצילות, פרק 2), וכן למילונים הקבליים פרדס רמונים וקהילת יעקב. בתורה אור על פרשת וישב מיושם הפירוש בכל עולם: היו״ד, ראשית המחשבה, נמשכת עד ל״עקב״, שהוא הדיבור.
מראי מקומות
- 1
- 2יעקב הוא בחי׳ יו״ד עקב · ע״ח שער סדר האצי׳ פ״ב. וראה פרדס שער עה״כ ערך יעקב. וערך עקב. קהלת יעקב ערך ישראל. ובכ״מ. ראה לקמן כז, ב. כט, א. לקו״ת בלק סח, ב. ר״ה סא, ד. אוה״ת וישב תתצד, ב. תצא ע׳ תתעו ואילך.
4וזהו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה1 שבחי׳ יעקב הוא הממשיך מבחי׳ באר שבע שהוא למעלה מעלה איהו וחיוהי וגרמוהי חד עד השתלשלות למטה מטה למדרגה היותר תחתונה שהוא בחי׳ חרן וכאשר יבואר לקמן בעז״ה [בעזרת השם].
וזהו [פירוש] ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״: בחינת יעקב היא הממשיכה מבחינת באר שבע, שהיא בדרגה העליונה ביותר, שבה ״איהו וחיוהי וגרמוהי חד״ — הוא, חיותיו וכליו, אחד — דרך השתלשלות העולמות, עד למטה מטה, למדרגה הנמוכה ביותר, שהיא בחינת חרן, כפי שיתבאר בהמשך בעזרת ה׳.
באר שבע מסמלת את הדרגה העליונה ביותר, שבה, בלשון תיקוני זהר, ״איהו וחיוהי וגרמוהי חד״ — ה׳, חיותיו וכליו הם אחד ואין כל הפרדה ביניהם. חרן מסמלת את המדרגה הנמוכה ביותר בשרשרת העולמות. מסעו של יעקב ביניהן הוא המשכת האור האלוקי מראש השרשרת ועד לתחתיתה; המאמר מבטיח לבאר בהמשך את עניינה של חרן (פסקה 20).
מסעו של יעקב מבאר שבע לחרן מתפרש כתהליך של ירידת האור האלוקי מאחדות מוחלטת אל המדרגה הנמוכה ביותר בבריאה.
מראי מקומות
- 1
5וכמ״ש צוה ישועות יעקב.1 ישועות הם ש״ע [ש״ע (370)] נהורין עילאין234 ובחי׳ יעקב מחבר וממשיך אותן למטה בבחי׳ עקביים ג״כ.
כפי שנאמר, ״צוה ישועות יעקב״. ישועות הן שלוש מאות ושבעים (ש״ע, שין־עין) אורות עליונים, ובחינת יעקב מחברת אותן וממשיכה אותן למטה, גם לבחינת העקביים.
בפסוק בתהילים נאמר ״צוה ישועות יעקב״. המילה ישועות נקראת כאילו היא כוללת את האותיות ש״ע, כלומר 370 — מספר האורות העליונים הנזכרים בזהר. תפקידו של יעקב הוא לחבר את האורות האלה ולהמשיך אותם עד למדרגה התחתונה ביותר, ה״עקביים״.
וגם ישועות הוא מלשון שעה כמ״ש וישע ה׳ אל הבל5 וגו׳ שהוא בחי׳ ירידת והמשכת אורו ית׳ למטה מטה כו׳.
ישועות קשורה גם ללשון ״שעה״ (פנייה), כפי שנאמר, ״וישע ה׳ אל הבל וגו׳״; עניינה ירידת אורו ית׳ והמשכתו למטה מטה, וכו׳.
לפי פירוש נוסף, ישועות קשורה למילה ״וישע״ — פנה אל — כמו בפסוק ״וישע ה׳ אל הבל וגו׳״, המתאר את פנייתו של ה׳ אל מנחתו של הבל. כך או כך, המילה מתארת את ירידת אורו של ה׳ אל מה שלמטה.
אך בהשתלשלות אור ה׳ כ״כ [כל כך] בצמצומים רבים עד שבא גם למטה בבחי׳ חרן נעשה עלמא דפרודא לגמרי וכמ״ש ונהר יוצא מעדן6 שהוא בחי׳ חכמה עילאה להשקות את הגן כו׳.
אולם כשהאור של ה׳ יורד דרך צמצומים רבים כל כך, עד שהוא מגיע למטה, גם לבחינת חרן, נעשה שם עולם של פירוד מוחלט, כפי שנאמר, ״ונהר יוצא מעדן״ — מדרגת החכמה העליונה — ״להשקות את הגן״, וכו׳.
הקושי הוא שכאשר האור יורד כל כך, דרך צמצומים רבים, עד שהוא מגיע ל״חרן״, נוצרת מציאות של פירוד, שבה הדברים נחווים כנפרדים מה׳. הפסוק ״ונהר יוצא מעדן״ מובא כדי להמחיש זאת: עדן היא בחינת חכמה עליונה, והנהר יורד ממנה כדי ״להשקות את הגן״.
הפסוק ״צוה ישועות יעקב״ מלמד שיעקב ממשיך את האורות הגבוהים ביותר למטה; אך ככל שהאור יורד, העולם שהוא יוצר נחווה יותר ויותר כנפרד מה׳.
בהערות קה״ת מפנים לזהר (1:4b, 3:133b) ולעץ חיים (שער הזיווגים, פרק 2) כמקורות לעניין 370 האורות, ומציינים שבתורה חיים הגרסה היא ״375 אורות״. באגרת הקודש 3 שבתניא מובא אותו פירוש לישועה, על פי ״וישע״, כירידת 370 האורות. לקוטי תורה על חוקת (67a), שאליו מפנה הערת שוליים בתורה אור, מסביר את המספר: חכמה, בינה ודעת כוללות כל אחת מאה, וביחד הן ש׳ — 300; וכל אחת משבע המדות כוללת עשר, וביחד הן ע׳ — 70.
מראי מקומות
- 1צוה ישועות יעקב · Psalms 44:5
- 2ש״ע נהורין עילאין · Zohar I, 4b
- 3ש״ע נהורין עילאין · Zohar, Idra Rabba 15:134–17:147
- 4ש״ע נהורין עילאין · Sefer Etz Chaim 15:2:1
- 5וישע ה׳ אל הבל · Genesis 4:4
- 6ונהר יוצא מעדן · Genesis 2:10
6ומשם יפרד1 שכשנמשך משם בהשתלשלות רבות וצמצומים רבים נעשים בחי׳ נפרדים בתכלית. ויעקב אע״ה [אבינו עליו השלום] רצה להעלותם למעלה מעלה שיהי׳ [שיהיה] גם למטה בחי׳ יחוד ובטול ממש כמו שהוא למעלה חיוהי וגרמוהי חד כו׳.2
״ומשם יפרד״: כאשר האור נמשך משם דרך שלבים רבים של השתלשלות וצמצומים רבים, נעשים נבראים נפרדים בתכלית. ויעקב אבינו עליו השלום רצה להעלותם למעלה מעלה, כדי שגם למטה תהיה בחינה של יחוד וביטול ממש, כמו שהוא למעלה, [שבו] ״חיוהי וגרמוהי חד״ וכו׳.
הפסוק ממשיך: ״ומשם יפרד״. לאחר שלבים רבים של השתלשלות וצמצום, האור מוליד נבראים נפרדים בתכלית. יעקב רצה להעלות אותם בחזרה, כדי שגם למטה תהיה אותה אחדות וביטול שיש למעלה, במקום שבו כוחותיו וכליו של ה׳ הם אחד עמו.
ירידת האור מסתיימת בנבראים נפרדים, ותפקידו של יעקב הוא להעלותם, כך שגם העולם התחתון יתאחד עם ה׳.
מראי מקומות
- 1ומשם יפרד · Genesis 2:10
- 2שו״ה הגן כו׳ — בהשתלשלות רבות וצמצומים רבים · בבוך 1824: בהשתלשלות וצמצומים רבים.
האבנים הן אותיות ¶7–9
7ולזאת נאמר ויקח מאבני המקום כו׳. כי הנה נודע שאבנים נקראו אותיות וכמ״ש בס״י [בספר יצירה] שני אבנים1 בונות שתי בתים שלש אבנים בונות ששה בתים2 כו׳
לכן נאמר: ״ויקח מאבני המקום״ וגו׳. ידוע שהאותיות נקראות ״אבנים״, כמו שנאמר בספר יצירה: ״שני אבנים בונות שתי בתים שלש אבנים בונות ששה בתים״ וגו׳.
לכן הפסוק אומר שיעקב לקח ״אבנים״: בקבלה האותיות נקראות אבנים. ספר יצירה מונה את צירופי האותיות כבתים הנבנים מאבנים: שתי אותיות יוצרות שני צירופים, ושלוש אותיות יוצרות שישה.
להיות כמו שמאבנים הרבה נעשה בית אחד שיכולים לדור בתוכו כמו״כ [כמו כן] מאותיות הרבה נעשו תיבות שבהם התלבשו׳ השכל וגם
כשם שמאבנים רבות נעשה בית אחד שאפשר לגור בתוכו, כך גם מאותיות רבות נעשות מילים, שבהן מתלבש השכל.
הדימוי הראשון: מאבנים רבות נבנה בית אחד שאפשר לגור בו, ומאותיות רבות נבנות מילים שבהן מתלבש רעיון.
כמו שהאבנים הם בחי׳ דומם שהוא מדרגה היותר תחתונה מכל הד׳ יסודות דצח״מ [דומם צומח חי מדבר] כמו כן האותיות לגבי השכל המלובש בהם הם בחי׳ דומם בתכלי׳ [בתכלית] שאינם מערך השכל כלל.
וכן, כשם שהאבנים הן בבחינת דומם, המדרגה הנמוכה ביותר מבין ארבעת היסודות — דומם, צומח, חי ומדבר — כך גם האותיות, ביחס לשכל שמתלבש בהן, הן בבחינת דומם בתכלית, שכן אין להן כל יחס לשכל.
הדימוי השני: האבן היא ״דומם״, הנמוכה מבין ארבע קטגוריות הבריאה (דומם, צומח, חי ומדבר). גם האותיות חסרות חיות בהשוואה לרעיון שהן נושאות; אין בהן מן השכל.
נמצא מובן מכל הנ״ל שאבנים נקראו אותיות וכמו״כ [וכמו כן] הוא למעלה. דהנה כתיב בדבר ה׳ שמים נעשו3 כו׳.
מכל האמור לעיל מובן אפוא שהאותיות נקראות ״אבנים״. וכך גם למעלה, שהרי נאמר: ״בדבר ה׳ שמים נעשו״ וגו׳.
מכאן שהאותיות נקראות בצדק אבנים, וכך גם למעלה: השמים נבראו ״בדבר ה׳ שמים נעשו״, כלומר באמצעות אותיות אלוקיות.
האבנים שלקח יעקב הן אותיות: כמו אבנים, הן בונות ״בתים״; וכמו אבנים, הן בבחינת דומם ביחס למה שהן מכילות.
הערת קה״ת מציינת את ספר יצירה 4:16 לפי נוסח הטקסט של האריז״ל (4:12 בנוסח שבאתר ספריא).
מראי מקומות
- 1כמ״ש בס״י שני אבנים · פ״ד מט״ז עפ״י נוסח האריז״ל. ראה לקמן כט, א. לקו״ת במדבר ח, ב.
- 2שני אבנים בונות שתי בתים שלש אבנים בונות ששה בתים · Sefer Yetzirah 4:12
- 3בדבר ה׳ שמים נעשו · Psalms 33:6
וכפי שנאמר: ״מלכותך מלכות כל עולמים״. פירוש: [באשר לחיותם של] כל העולמות, שהם עולמות עד אין קץ, וכפי שנאמר ״היש מספר לגדודיו״, ואף על פי כן, מקור ושורש חיותם אינו אלא מבחינת מלכותו, שהיא בחינת דבר ה׳ וכו׳, המחיה ומהווה אותם מאין ליש תמיד.
הפסוק ״מלכותך מלכות כל עולמים״ מלמד שכל העולמות הרבים לאין־ספור, כמספר צבאות ה׳ שבדברי איוב, מקבלים את חיותם ממקור אחד בלבד: מלכות, ״מלכותו״ של ה׳, שהיא דברו ומחיה אותם ומביאה אותם לידי קיום מאין ליש בכל רגע.
הנה עכ״ז [עם כל זה] מקור ושרש חיותם אינו אלא מבחי׳ מלכותו שהוא בחי׳ דבר ה׳ כו׳ המחיה ומהוה אותם מאין ליש תמיד. להיות שהם נבראים בע״ג [בעלי גבול / בעל גבול] שיש גבול להשגתן ומהארץ לרקיע מהלך ת״ק שנה כו׳.
[זאת] משום שהם נבראים בעלי גבול, שהשגתם מוגבלת, וכפי שנאמר: ״ומהארץ לרקיע מהלך ת״ק שנה כו׳״.
הם יכולים לקבל רק מבחינה זו, משום שהם נבראים מוגבלים, שגם השגתם מוגבלת, כפי שממחיש מאמר חז״ל על מהלך של חמש מאות שנה מן הארץ לרקיע.
כל העולמות, המרובים עד אין קץ, מקבלים את חיותם רק ממלכות, הדיבור האלוקי, משום שהם סופיים ואינם יכולים לקבל ממדרגה גבוהה יותר.
מראי מקומות
- 1מלכותך מלכות כל עולמים · Psalms 145:13
- 2היש מספר לגדודיו · Job 25:3
9ואינם כלל בערך לגבי אור ה׳ שהוא בבחי׳ א״ס המתגלה בעולמות עליונים. ולזאת אין יכולים לקבל חיותם
והם אינם משתווים כלל לאורו של ה׳, שהוא בבחינת אין סוף ומתגלה בעולמות העליונים.
העולמות הנבראים אינם משתווים כלל לאורו האין־סופי של ה׳ כפי שהוא מאיר בעולמות העליונים.
רק מבחי׳ דבר ה׳ שהם אותיות שנבראו בהם שמים וארץ כו׳ שהם בחי׳ דומם לגבי אור א״ס ב״ה
לכן אין הם יכולים לקבל חיות אלא מבחינת דבר ה׳, כלומר מן האותיות שבהן נבראו שמים וארץ וכו׳; אותיות אלה הן בבחינת דומם ביחס לאור אין סוף, ברוך הוא.
לכן אין הם יכולים לקבל את חיותם ישירות מן האור הזה, אלא רק באמצעות דבר ה׳ — האותיות שבהן נבראו שמים וארץ; אותיות אלה הן כמו אבן דוממת ביחס לאור אין סוף.
וכמ״ש קדוש ה׳ צבאות וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה]1 אות הוא בצבאות שלו23 ואף שהם אלף אלפין כמ״ש אלף אלפין ישמשונה4 ורבו רבבן קדמוהי וגו׳ וכמ״ש היש מספר לגדודיו.5
כמו שכתוב, ״קדוש ה׳ צבאות״, וכמאמר חז״ל, ״אות הוא בצבאות שלו״.
השם ״הוי׳ צבאות״ נקרא כאן על פי המילה ״צבאות״: ״אות הוא בצבאות שלו״. ״אות״ פירושה סימן וגם אות; המאמר מתייחס אליה במשמעות של אות, וכל אחד מן הצבאות מקבל חיות מאות אחת.
עכ״ז [עם כל זה] מאחר שהם בעלי גבול חיותם אינו אלא מבחי׳ אות א׳ בלבד שהוא בחי׳ דומם לגמרי לגבי שם הוי׳ שהוא בבחי׳ א״ס כו׳ כנ״ל.6
ואף שהם אלף אלפין, כמו שכתוב ״אלף אלפין ישמשונה ורבו רבבן קדמוהי וגו׳״, וכן ״היש מספר לגדודיו״, בכל זאת, מאחר שהם מוגבלים, חיותם אינה אלא מבחינת אות אחת בלבד, שהיא בבחינת דומם לגמרי ביחס לשם הוי׳, שהוא בבחינת אין סוף וכו׳, כנ״ל.
אף שצבאות השמים הם אלפים ורבבות, כפי שראה דניאל, ושמספרם אינו ידוע, כפי שאומר רעו של איוב, מאחר שהם סופיים חיותם באה מאות אחת בלבד, שהיא דוממת ביחס לשם הוי׳ האין־סופי.
גם צבאות השמים שאין להם מספר מקבלים חיות מאות אחת בלבד, משום שכל דבר מוגבל יכול לקבל רק ממקור שהוא בבחינת ״דומם״ ביחס לאין סוף.
הערת קה״ת מציינת שבכתב־היד Buch 1824 מופיעה במקום ״וכמאמר חז״ל״ הגרסה ״כמו שנאמר בזהר״, והיא מפנה לפתיחת תיקוני זהר.
מראי מקומות
- 1וכמארז״ל · בבוך 1824: וכמ״ש בזהר. — ת״ז בהקדמה יב, ב.
- 2אות הוא בצבאות שלו · Chagigah 16a
- 3אות הוא בצבאות שלו · Tikkunei Zohar 12b
- 4אלף אלפין ישמשונה · Daniel 7:10
- 5היש מספר לגדודיו · Job 25:3
- 6קדוש ה׳ צבאות · Isaiah 6:3
מאבנים רבות ליו״ד אחת ¶10–12
10והנה השתלשלות כל העולמות ברבוי רבבות מדרגות תלוי הכל לפי אופן צירופי האותיות1 שבבחינת דבר ה׳ להתהוות נבראים פרטיים בעלי גבול ונפרדים כו׳.
השתלשלות כל העולמות, דרך רבבות רבבות מדרגות, תלויה כולה באופן צירופי האותיות שבבחינת דבר ה׳, שבאמצעותם מתהווים נבראים פרטיים, מוגבלים ונפרדים וכו׳.
כל נברא בפני עצמו, בכל מדרגה, הוא תוצאה של צירוף מסוים של אותיות אלוקיות; האופן שבו האותיות מצטרפות קובע מה מתהווה.
ויעקב אע״ה [אבינו עליו השלום] רצה להעלותם למעלה. לזאת ויקח מאבני המקום2 שהם אותיות הרבה ועשה מהן אבן אחת
ויעקב אבינו ע״ה רצה להעלותם למעלה. לכן ״ויקח מאבני המקום״, שהן אותיות רבות, ועשה מהן אבן אחת, שהיא האות יו״ד; זהו [הפירוש של] ״וישם מראשותיו״ [אותה], וכו׳.
יעקב רצה להעלות את הנבראים בחזרה למעלה, ולכן ״ויקח מאבני המקום״ — האותיות הרבות — ועשה מהן אבן אחת: האות יו״ד, האות הקטנה ביותר, שמסמלת את חכמה. משום כך היא הונחה ״מראשותיו״, במקום השכל.
שהוא אות היו״ד שזהו וישם מראשותיו כו׳ שכמו שלמטה באדם יש שכל ומדות והאותיות הם המלבישים לבחי׳ שכל ומדות שמתלבשים בהם.
כשם שלמטה, באדם, יש שכל ומדות, והאותיות הן המלבישות את השכל והמדות המתלבשים בהן,
המאמר מסביר זאת באמצעות האדם: יש בו שכל ורגשות, והאותיות (המילים) הן שמלבישות אותם.
כמו״כ [כמו כן] למעלה יש בחי׳ חב״ד [חכמה בינה ודעת] וז״ת [וז׳ תחתונות] רק שם הוא חכים ולא בחכמה ידיעא3 מבין ולא בבינה ידיעא ולאו מכל מדות אלין ששם הוא בבחי׳ יחוד ובטול בתכלית.
כך גם למעלה יש בחינות חכמה, בינה ודעת ושבע [הספירות] התחתונות; אלא ששם הוא ״חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא ולאו מכל מדות אלין״, מפני ששם הדברים מצויים באחדות ובביטול מוחלטים.
גם למעלה יש שכל — חכמה, בינה ודעת — ושבע ספירות רגשיות, אך שם הן מאוחדות לחלוטין עם ה׳. כפי שנאמר בתפילת אליהו בתיקוני זהר: ״חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא ולאו מכל מדות אלין״ — הוא חכם, אך לא בחכמה שניתן לדעת.
הבריאה תלויה בצירופי אותיות, ויעקב כינס את האותיות הרבות לאות יו״ד אחת, והעלה אותן למדרגה שבה הכול אחד עם ה׳.
מראי מקומות
- 1השתלשלות כל העולמות . . צירופי האותיות שבבחי׳ דבר ה׳ · ראה תניא ח״ב פ׳
- 2ויקח מאבני המקום · Genesis 28:11
- 3חכים ולא בחכמה ידיעא · Tikkunei Zohar 17b:3–4
11וכמ״ש לך ה׳ הגדולה כו׳ וחיוהי וגרמוהי חד כו׳. ובחי׳ דבר ה׳ הם האותיות שבהם מתלבשים חב״ד [חכמה בינה ודעת] ומדות שהם ע״ס [עשר ספירות] עליונות.
כמו שכתוב ״לך ה׳ הגדולה כו׳״, וכן ״וחיוהי וגרמוהי חד כו׳״. בחינת דבר ה׳ היא האותיות, שבהן מתלבשות חכמה, בינה ודעת והמדות, שהן עשר הספירות העליונות.
הפסוק ״לך ה׳ הגדולה כו׳״ מונה את הספירות, והביטוי מתיקוני זהר ״וחיוהי וגרמוהי חד כו׳״ מוסיף שהן אחד עמו. דבר ה׳ הוא האותיות, ובהן מתלבשות עשר הספירות העליונות.
ובחי׳ אות היו״ד שהיא נקודה קטנה מרמז על היות שבו מתלבש בחי׳ חכמה שהוא בחי׳ אין ובטול בתכלית.1
בחינת האות יו״ד, שהיא נקודה קטנה, רומזת לכך שבה מתלבשת בחינת חכמה, שהיא בחינת אין (אַיִן) וביטול מוחלט.
היו״ד אינה אלא נקודה. קטנותה מתאימה לחכמה, המכונה אין (אַיִן): הניצוץ הראשון של החכמה, בטרם קיבל צורה כלשהי, מצב של ביטול מוחלט.
האותיות משמשות לבוש לעשר הספירות, והיו״ד הזעירה מלבישה את החכמה, שהיא בחינת אין וביטול מוחלט.
מראי מקומות
- 1לך ה׳ הגדולה · I Chronicles 29:11
והאות ה״א, שהיא התפשטות לאורך ולרוחב, מרמזת על היותה לבוש לבחינת בינה וכו׳.
האות ה״א רחבה ומתפשטת לאורך ולרוחב, ולכן היא מתאימה לבינה, שבה נקודת החכמה מתרחבת ומתפתחת.
וכמו״כ [וכמו כן] שאר האותיות שבהם מתלבשים בחי׳ מדות העליונות. וזהו שיעקב עשה מכל האבנים אבן אחת שהוא אות היו״ד להעלותן לבחי׳ חכמה עילאה.
וכך גם האותיות האחרות, שבהן מתלבשות בחינות המידות העליונות. וזהו שיעקב עשה מכל האבנים אבן אחת, שהיא אות יו״ד, כדי להעלותן לבחינת חכמה עילאה.
האותיות האחרות מלבישות את המידות. איסוף כל האבנים לאות יו״ד פירושו העלאת כל האותיות לחכמה עילאה, שבה הן בטלות לפני ה׳.
צורות האותיות מתאימות למדרגות שהן מלבישות, ואיסופן לאות יו״ד מעלה את כולן לחכמה עילאה.
מראי מקומות
- 1ואות הה״א · ענין זה ליתא בהנחת הר״פ.
המצבה והשמן ¶13–16
13ואזי אח״כ וישם אותה מצבה1 הוא בחי׳ אות הוא״ו שעשה והמשיך מבחי׳ י׳ לבחי׳ ו׳ להיות התלבשות בחי׳ חכמה עילאה למטה בבחי׳ תומ״צ [תורה ומצות] וכנודע תמונת אות הוא״ו שעל ראשו נקודת היו״ד2
ואחר כך, ״וישם אותה מצבה״ היא בחינת האות וא״ו: הוא עשה והמשיך [אותה] מבחינת יו״ד לבחינת וא״ו, כדי שחכמה עילאה תתלבש למטה בתורה ובמצוות.
לאחר העלייה באה הירידה. הצבת האבן כמצבה זקופה היא בחינת האות וא״ו, קו אנכי: יעקב המשיך את היו״ד כלפי מטה אל האות וא״ו, כדי שחכמה עילאה תתלבש בתורה ובמצוות למטה.
ואח״כ הולך ומתמשך למטה כמו כן אורייתא מחכמה עילאה נפקת ונמשך ומתפשט למטה בדברים גשמיים כו׳.
כידוע, בצורת האות וא״ו יש בראשו נקודה של יו״ד, ולאחר מכן הוא נמשך ומתארך כלפי מטה. כך גם ״אורייתא מחכמה עילאה נפקת״, והיא נמשכת ומתפשטת למטה בדברים גשמיים וכו׳.
האות וא״ו מצוירת כנקודה דמוית יו״ד בראשה, שממנה נמשך קו כלפי מטה. כך גם התורה, ש״אורייתא מחכמה עילאה נפקת״, יורדת ומתלבשת בעניינים גשמיים.
המצבה היא האות וא״ו, היו״ד הנמשכת כלפי מטה: חכמה עילאה הנמשכת למטה אל התורה ומצוותיה שבעולם הגשמי.
מראי מקומות
- 1וישם אותה מצבה · Genesis 28:18
- 2אות הוא״ו שעל ראשו נקודת היו״ד · ראה לעיל טו, ד. לקו״ת תצא כט, ג.
וזהו [פירוש] ״ויצוק שמן על ראשה״. פירוש הדבר: שמן הוא בחינת חכמה עילאה, כמו שכתוב ״שמן משחת קדש״.
יציקת השמן על המצבה היא השלב הבא. השמן מסמל חכמה עילאה; הפסוק ״שמן משחת קדש״ מובא כדי להראות שהשמן מסמל קדושה הנמשכת מלמעלה.
להיות גלוי בחי׳ חכמה עילאה ממש למטה בבחי׳ מצבה הנ״ל שהוא בחי׳ תורה ומצות שמלובשים למטה בדברים גשמיים המחליף פרה בחמור4 כו׳ כשר פסול כו׳ עכ״ז [עם כל זה] יהיה בהם גילוי בחי׳ חכמה עילאה ממש כמו שהוא למעלה.
[וזאת] כדי שתהיה למטה התגלות של חכמה עילאה עצמה, בבחינת המצבה הנ״ל, שהיא בחינת תורה ומצוות המלובשים למטה בדברים גשמיים — ״המחליף פרה בחמור״ וכו׳, ״כשר פסול״ וכו׳; ואף על פי כן תהיה בהם התגלות של חכמה עילאה עצמה, כפי שהיא למעלה.
המטרה היא שחכמה עילאה עצמה תתגלה במצבה, כלומר בתורה ובמצוות, אף שהן עוסקות בעניינים גשמיים: דינים על החלפת פרה בחמור, ועל מה שכשר ומה שפסול. גם שם אמורה החכמה האלוקית להתגלות כפי שהיא גלויה למעלה.
השמן הנשפך על המצבה הוא חכמה עילאה, המתגלית גם בתוך ההלכות הארציות ביותר של התורה.
הערות קה״ת קושרות בין שמן לחכמה באמצעות דברי הגמרא ששמן זית מצוי בתקוע, ומכאן שהחכמה מצויה שם. אור התורה על ויקהל מוסיף שמטרת העניין אינה העלייה — הצבת המצבה — אלא ההמשכה, יציקת השמן.
מראי מקומות
- 1ויצק שמן על ראשה · Genesis 28:18
- 2פי׳ שמן הוא בחי׳ חכמה עילאה · Menachot 85b:13–14
- 3שמן משחת קודש · Exodus 30:25
- 4המחליף פרה בחמור · Mishnah Bava Metzia 8:4
15וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] מה להלן באימה וביראה1 אף כאן באימה וביראה. פי׳ מה להלן בשעת מתן תורה על הר סיני שהיו באימה וביראה שאז הי׳ [היה] בחי׳ גילוי בתכלית ששמעו מפי עצמות המאציל אנכי ה׳ אלקיך כו׳.
וכפי שאמרו חז״ל: ״מה להלן [היה] באימה וביראה אף כאן [צריך להיות] באימה וביראה״. הכוונה היא: ״מה להלן״ — בזמן מתן תורה על הר סיני, כשבני ישראל היו באימה וביראה, שכן אז היה גילוי בתכלית, והם שמעו מפי עצמות המאציל: ״אנכי ה׳ אלקיך כו׳״.
חז״ל לימדו שיש ללמוד תורה באימה וביראה, כמו במעמד הר סיני. הגילוי בסיני היה מוחלט: בני ישראל שמעו ״אנכי ה׳ אלקיך כו׳״ מפי עצמותו ממש של ה׳, ולכן היו מלאים יראה.
אף כאן היינו אף כמו שהתורה מלובשת למטה בדברים גשמיים יהי׳ [יהיה] ע״י גילוי חכמה עילאה ממש כמו שהי׳ [שהיה] אז וכמ״ש ואשים דברי בפיך2 כו׳.3
״אף כאן״ — כלומר, גם כשהתורה מלובשת למטה בדברים גשמיים, הדבר יהיה באמצעות גילוי של חכמה עילאה ממש, כפי שהיה אז, כמו שכתוב: ״ואשים דברי בפיך כו׳״.
״אף כאן״ פירושו שגם עכשיו, כשהתורה מלובשת בעניינים גשמיים, צריך להיות בה אותו גילוי של חכמה עילאה שהיה אז. הפסוק ״ואשים דברי בפיך כו׳״ מבטא זאת: דברי ה׳ עצמם נמצאים בפיו של מי שלומד תורה.
האימה והיראה של מעמד הר סיני צריכות להיות נוכחות בכל לימוד תורה, משום שאותה חכמה עילאה מתגלה בו עכשיו כפי שהתגלה אז.
בהערת קה״ת מצוין שכל הקטע הזה חסר בתמליל הנחות הר״פ, ומובאות הפניות למקבילות בבונה ירושלים ובמאמרים הקצרים של אדמו״ר הזקן.
מראי מקומות
- 1וכמארז״ל מה להלן באימה וביראה · Berakhot 22a:4
- 2ואשים דברי בפיך · Isaiah 51:16
- 3אנכי ה׳ אלקיך · Exodus 20:2
16ולהיות גילוי כזה למטה הוצרך יעקב מתחלה להעלותן למעלה מעלה לבחי׳ סוכ״ע. וכמ״ש וירימה מצבה1 להיות כי נעוץ סופן בתחלתן2 ועי״ז נעוץ תחלתן בסופן כו׳ שמדרגה היותר גבוה יותר יכולה לירד ולהתפשט מטה מטה כידוע:3
וכדי שגילוי כזה יופיע למטה, היה על יעקב להעלות אותן תחילה למעלה מעלה, עד לבחינת סובב כל עלמין. כמו שנאמר: ״וירימה מצבה״, שכן ״נעוץ סופן בתחלתן״, ועל ידי כך ״נעוץ תחלתן בסופן״ וכו׳; ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך היא יכולה לרדת ולהתפשט למטה יותר, כידוע.
כדי להמשיך גילוי כזה למטה, יעקב היה צריך תחילה להעלות את האותיות עד לסובב כל עלמין, האור המקיף את כל העולמות, כפי שנאמר בהמשך הפרשה על יעקב: ״וירימה מצבה״. העיקרון, שמקורו בספר יצירה, הוא ש״נעוץ סופן בתחלתן״: הנמוך ביותר מושרש בגבוה ביותר, וככל שהדרגה גבוהה יותר, היא יכולה להגיע רחוק יותר למטה.
העלייה קודמת לירידה: רק לאחר שהעלה תחילה את האותיות לדרגה הגבוהה ביותר, יעקב יכול היה להמשיך את הגילוי עד למטה.
המאמר בתורה אור על בראשית, המובא בהערה, מיישם את אותו עיקרון: באמצעות אור ישר ואור חוזר הרגל נעשית לראש, ולכן ישראל, המכונים רגליים, נקראים ראשונים.
מראי מקומות
- 1וירימה מצבה · Genesis 31:45
- 2נעוץ סופן בתחלתן · Sefer Yetzirah 1:7
- 3נעוץ סופן בתחלתן . . כידוע · ראה אוה״ת ואתחנן ע׳ פט. וראה לעיל א, ב.
בית אבי: צחוקו של יצחק ¶17–21
17וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי והי׳ [והיה] הוי׳ לי לאלקים. שכל זה יהיה ע״י העלאות והמשכות שממטה למעלה ומלמעלה למטה שהוא בחי׳ וישם מראשתיו כו׳
וזהו [פירוש] ״ושבתי בשלום אל בית אבי והי׳ הוי׳ לי לאלקים״: כל זה יתרחש באמצעות העלאות והמשכות, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. זהו בחינת ״וישם [אותם] מראשתיו״ וכו׳, ולאחר מכן ״ויצק עליה שמן״ וכו׳, כפי שהוזכר לעיל.
כעת המאמר חוזר לנדר. כל זה מתרחש באמצעות שתי תנועות: העלייה מלמטה, ״וישם [אותם] מראשתיו״, ולאחר מכן הירידה מלמעלה, ״ויצק עליה שמן״.
ואח״כ ויצק עליה שמן כו׳ כנ״ל כי הנה כא, גאבי1 קאי על יצחק וכמ״ש כי אתה אבינו2 שלע״ל [שלעתיד לבוא] יאמרו על יצחק כי אתה אבינו כו׳.
״אבי״ מתייחס ליצחק, כפי שנאמר ״כי אתה אבינו״, שכן לעתיד לבוא יאמרו על יצחק: ״כי אתה אבינו״ וכו׳.
״אבי״ פירושו יצחק: הגמרא (Shabbos 89b) מספרת שבעתיד, לאחר שיצחק יתחנן בעד בניו, ישראל יאמרו לו, בלשונו של ישעיהו: ״כי אתה אבינו״.
הנדר עוסק בעלייה ובירידה גם יחד, ו״בית אבי״ הוא יצחק, שישראל יאמרו לו בעתיד: ״כי אתה אבינו״.
הערות קה״ת מפנות לאור התורה על פרשיות תרומה וכי תשא, לדיון במשמעות ״בית אבי״ כיצחק.
מראי מקומות
- 1כי הנה אבי · ראה אוה״ת תרומה ע׳ א׳תקכו. וראה גם באוה״ת כי תשא ע׳ א׳תתפז.
- 2כי אתה אבינו · Isaiah 63:16
והנה, יצחק הוא מלשון צחוק (tzechok) ותענוג, כפי שנאמר: ״[ה׳] צחק עשה לי״ וכו׳, ״כל השמע יצחק לי״.
השם יצחק נגזר מלשון צחוק (tzechok), כפי שאמרה שרה בלידתו: ״[ה׳] צחק עשה לי״ וכו׳; ״כל השמע יצחק לי״. הצחוק מבטא תענוג.
והוא לשון עתיד שיתגלה בחי׳ התענוג העליון2 שלמעלה והוא ע״י בחי׳ הבירורי׳ [הבירורים / הבירורין] שלמטה בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא מחשוכא לנהורא ע״י העלאות והמשכות כנ״ל.
ו[השם ״יצחק״ (yitzchak), שפירושו ״הוא יצחק״,] הוא בלשון עתיד, כלומר התענוג העליון שלמעלה עתיד להתגלות. הדבר נעשה באמצעות הבירורים (beirurim) שלמטה, בדרך של הכנעה (אתכפיא, iskafya) והפיכה (אתהפכא, is’hapcha) של החושך לאור, באמצעות העלאות והמשכות שהוזכרו לעיל.
יצחק פירושו צחוק בעתיד: התענוג העליון שעבודת הבירורים תגלה.
יצחק פירושו צחוק בעתיד: התענוג העליון שעבודת הבירורים תגלה.
מאמר מאוחר יותר, המצוטט בהערת קה״ת, מביא את הקטע הזה וקושר אותו למדרש שלפיו ה׳ ״ישמח״ במעשי הצדיקים לעתיד לבוא. אור התורה על כי תשא מעלה כאן שאלה: נאמר שהגאולה השלישית תבוא בזכות יעקב, ואילו כאן היא נקשרת ליצחק.
מראי מקומות
- 1צחק עשה לי · Genesis 21:6
- 2לשון עתיד שיתגלה בחי׳ התענוג העליון · ע׳ אוה״ת ויחי שצט, ב. וראה באוה״ת פ׳ כי תשא ע׳ א׳תתפז שצ״ע שהרי גאולה שלישית בזכות יעקב, וכאן כ׳ שבזכות יצחק ע״ש. בד״ה כל שמעשיו מרובין תרנ״ג ע׳ ריז: ”מבואר בת״א פ׳ ויצא דהוא בחי׳ צחוק ותענוג עליון שיתגלו לע״ל, וכמארז״ל במד״ר ר״פ אחרי, שמח אינו אומר אלא ישמח ה׳ במעשיו עתיד הקב״ה לשמוח במעשיהן של צדיקים. שלע״ל דוקא יהי׳ גילוי השמחה מבחי׳ הבירורים דעכשיו בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא”. ע״ש.
19וכמו התענוג והצחוק שלמטה שאינו אלא מאיזו שינוי והתחדשות כמו למשל צפור המדברת1 וכדומה שאין דרכה וטבעה לדבר משא״כ מאדם המדבר אין מקבלים תענוג כלל לפי שדרכו בתמידות לדבר. וכמו״כ [וכמו כן] ממש למעלה.
כשם שהתענוג והצחוק בעולם הזה באים רק בעקבות שינוי וחידוש כלשהו — למשל, ציפור מדברת וכדומה, שאין דרכה וטבעה לדבר — ואילו מאדם שמדבר אין מתענגים כלל, שכן דרכו לדבר תמיד. וכך ממש גם למעלה.
התענוג נובע מחידוש. ציפור מדברת מעוררת בנו תענוג, כי הדיבור אינו טבעי לה; אדם שמדבר אינו מעורר בנו תענוג, כי הדיבור רגיל וטבעי לו. כך גם למעלה: מה שמעורר תענוג אצל ה׳ הוא דבר בלתי צפוי.
הנה בחי׳ יעקב הוא י׳ עקב שהוא בחי׳ ירידת והשתלשלות אלקות עד למטה מטה גם בבחי׳ עקביי׳ שהם עולמות הנפרדים לגמרי ובעלי גבול כו׳.
והנה, בחינת יעקב היא י׳ עקב [היו״ד שבעקב], שהיא ירידת והשתלשלות האלוקות עד למטה מטה, גם בבחינת העקביים — שהם העולמות הנפרדים לחלוטין והמוגבלים.
יעקב, שבו היו״ד מגיעה עד לעקב, מבטא את ירידת האלוקות עד לעולמות הנמוכים והמוגבלים ביותר, שנראים נפרדים לחלוטין מה׳.
התענוג נובע מחידוש, וירידתו של יעקב אל העולמות הנמוכים ביותר מכינה את הקרקע לשינוי הבלתי צפוי שיעורר תענוג אצל ה׳.
משל הציפור המדברת מופיע ב״אור תורה״ של המגיד ממעזריטש, כפי שמצוין בהערת קה״ת, וחוזר בספרות חב״ד. לדוגמה, הוא מסביר מדוע עבודת הנשמות בגופים מעוררת את ה׳ יותר מתשבחות המלאכים.
מראי מקומות
- 1צפור המדברת · או״ת להה״מ (הוצאת קה״ת) פג, א. פו, ד. ועוד. ראה לקמן כה, ד. לקו״ת במדבר יט, ד. שלח מח, ד. שה״ש לז, א. תו״ח תולדות קנב, א. ויצא קסו, א. וישלח קצ, ג. שער האמונה עט, א. סה״מ תרכ״ז ע׳ שצ. סה״מ תער״ב ח״ב ע׳ תתקה. סה״מ תרמ״ג ע׳ קלג.
20וכמ״ש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה1 שנמשך ונשתלשל בהשתלשלות וצמצומים כ״כ [כל כך] להתהוות יש מאין בעלי גבול ועלמין דפרודי
כפי שנאמר, ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״: [האלוקות] נמשכה וירדה דרך השתלשלות וצמצומים רבים כל כך, עד שנבראו יש מאין נבראים מוגבלים ועולמות של פירוד,
גם כאן מסעו של יעקב לחרן נקרא כירידת האלוקות, דרך צמצומים רבים כל כך, עד שנבראים עולמות מוגבלים ונפרדים יש מאין.
שהם בחי׳ נבראי׳ [נבראים] נפרדים שהם בחי׳ יש ונפרד בפ״ע [בפני עצמו] שנק׳ חר״ן והוא מלשון נחר גרוני23 כו׳.
שהם נבראים נפרדים, בבחינת יש ונפרדים בפני עצמם; ו[זה] נקרא חרן, מלשון ״נחר גרוני״ [גרוני התייבש] וכו׳.
הנבראים הנפרדים האלה, שחשים שהם קיימים בפני עצמם, נקראים חרן. המאמר קושר את השם חרן למילה ״נחר״, שפירושה התייבש, והיא חולקת את האותיות ח׳ ור׳ עם השם חרן; המילה מופיעה במזמור שבו נאמר ״נחר גרוני״.
והיינו שהחיות אלקות הנמשך ומתלבש בהם שנק׳ בחי׳ גרון שהוא קול כנודע4 מכוסה ומוסתר בהם לגמרי עד
כלומר, החיות האלוקית הנמשכת ומתלבשת בהם, הנקראת בחינת גרון — שהוא קול, כידוע — מכוסה ומוסתרת בהם לגמרי,
החיות האלוקית שבנבראים נקראת ״גרון״, משום שהגרון מפיק קול — הדיבור האלוקי שבורא אותם. בעולמות האלה הקול הזה מכוסה ומוסתר לחלוטין.
שהם עלמין דפרודי וחשך לגמרי כאלו הם יש ונפרד בפ״ע [בפני עצמו] ואזי נק׳ חרן לשון נחר גרוני כו׳. וכמ״ש נאלמתי דומיה5 כו׳.
עד שהם עולמות של פירוד וחושך מוחלט, כאילו הם יש ונפרדים בפני עצמם; ואז נקרא חרן, מלשון ״נחר גרוני״ וכו׳. וכפי שנאמר, ״נאלמתי דומיה״ וכו׳.
כך נעשים העולמות נפרדים וחשוכים, כאילו הם קיימים בפני עצמם. זהו הגרון ה״נחר״, וכן השתיקה המתוארת במילים ״נאלמתי דומיה״: הקול האלוקי אינו נשמע.
חרן היא העולם התחתון ביותר, שבו הקול האלוקי היוצר נסתר כל כך, עד שנדמה שהנבראים מתקיימים בפני עצמם — בבחינת ״גרון נחר״.
בהערת קה״ת מובא פירוש רש״י ל״נחר״ כ״התייבש״, והיא מפנה גם ללקוטי תורה של האריז״ל על וישב ולאור התורה על וארא.
מראי מקומות
- 1ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה · Genesis 28:10
- 2נחר גרוני · Psalms 69:4
- 3נחר גרוני · Rashi on Psalms 69:4
- 4שנק׳ בחי׳ גרון שהוא קול כנודע · ראה ביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תשסז.
- 5נאלמתי דומי׳ · Psalms 39:3
21והנה תכלית המכוון בירידת והשתלשלות אור ה׳ כ״כ [כל כך] למקום חשך ועלמין דפרודי. היינו בכדי שיהי׳ [שיהיה] אתכפיא ואתהפכא מחשוכא לנהורא כו׳
מטרתה הסופית של ירידת אור ה׳ והשתלשלותו עד למקום של חושך ולעולמות של פירוד היא שתהיה הכנעה והפיכה של החושך לאור וכו׳:
מדוע ירד אורו של ה׳ למקום כה רחוק, אל תוך חושך ופירוד? כדי שאפשר יהיה להכניע את החושך ולהפוך אותו לאור (אתכפיא ואתהפכא, הכנעה והפיכה).
להפוך את כל המדות רעות שהם האהבה ורשפי אש של הבלי עולם או הכעס כו׳
להפוך את כל המדות הרעות, שהן האהבה ורשפי האש כלפי הבלי העולם, או הכעס וכו׳,
אצל האדם מדובר ברגשות הרעים: אהבה בוערת להבלי העולם, כעס וכדומה.
להפכם שיהיו רק לה׳ לבדו ולהיות בבחי׳ בטול הרצון לה׳ לבד ולא בבחי׳ יש ונפרד בפ״ע [בפני עצמו] כו׳.
להפוך אותן כך שיהיו מופנות לה׳ לבדו, ולהיות במצב של ביטול הרצון לה׳ בלבד, ולא במצב של ישות נפרדת לעצמה וכו׳.
יש להפוך אותן כך שיהיו מכוונות לה׳ לבדו, ושהאדם יבטל את רצונו לפני ה׳ במקום לחוש שהוא ישות נפרדת.
ונק׳ בחי׳ זאת בחי׳ תשובה שהוא בחילא יתיר כו׳ דהיינו המדות רעות שהם ברשפי אש להפכם ולהשיבם לה׳ לבד כנ״ל
רמה זו נקראת תשובה, שהיא ״בחילא יתיר״ וכו׳; כלומר, [לקחת] את המדות הרעות הבוערות בלהבות, להפוך אותן ולהשיבן לה׳ לבדו, כפי שהוזכר לעיל.
הפיכה זו נקראת תשובה, הפועלת ״בחילא יתיר״ (בכוח גדול יותר): לוקחים את עצם הלהט של הרגשות הרעים והופכים אותו בחזרה לה׳.
(וזהו במקום שבעלי תשובה עומדין1 צדיקי׳ [צדיקים] גמורים אין יכולים לעמוד). ועי״ז נעשה תענוג גדול למעלה והוא מבחי׳ אתכפיא ואתהפכא מחשוכא לנהורא שלמטה.
(וזהו [פירוש] ״במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקי' גמורים אין יכולים לעמוד״.) ובאמצעות זאת נוצר למעלה תענוג גדול, והוא נובע מהכנעת החושך והפיכתו לאור למטה.
זו הסיבה ש״במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקי' גמורים אין יכולים לעמוד״. ההפיכה הזאת מביאה תענוג גדול למעלה.
וזהו יפה שעה אחת בתשובה23 כו׳ להיות שע״י בחי׳ תשובה דוקא נעשה התענוג למעלה כ״כ [כל כך] שהוא ממש כמשל צפור המדברת כנ״ל
וזהו [פירוש] ״יפה שעה אחת בתשובה״ וכו׳: דווקא באמצעות תשובה נוצר למעלה תענוג גדול כל כך, ממש כמו במשל הציפור המדברת שהוזכר לעיל;
המשנה מלמדת ששעה אחת של תשובה בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא. תשובה יוצרת תענוג למעלה ממש כמו במשל הציפור המדברת: דבר בלתי צפוי.
ואזי נעשה מבחי׳ חר״ן רנ״ה וכנודע על ענין חמץ ומצה שמאות החי״ת של חמ״ץ נעשה ה״א כמ״ש בזהר פ׳ פנחס4 ע״פ גער חי״ת קנה56 כו׳ ונעשה בחי׳ מצה.
ואז נהפכת בחינת חרן לרנה [שירה של שמחה]. כידוע בענין חמץ ומצה, שהאות חי״ת שבחמץ נעשית ה״א, כמו שנאמר בזהר, פרשת פנחס, על הפסוק ״גער חי״ת קנה״ וכו׳, ואז נעשית בחינת מצה.
אז חרן נעשית רנה: החי״ת מתחלפת בה״א. כך גם בחמץ ובמצה, שההבדל ביניהם הוא רק בין חי״ת לה״א; הזהר דורש את ״גער חי״ת קנה״ כגערה בחי״ת.
כמו״כ [כמו כן] מחרן נעשה רנה כמ״ש באבוד רשעים רנה7 שהוא בחי׳ התענוג שנעשה למעלה מבחי׳ אתכפיא ואתהפכא כנ״ל.8
כך גם מחרן נעשית רנה, כפי שנאמר ״באבוד רשעים רנה״; זו בחינת התענוג שנוצר למעלה מכוח ההכנעה וההפיכה, כפי שהוזכר לעיל.
הפסוק ״באבוד רשעים רנה״ מלמד שרנה באה כאשר מתגברים על הרע. רנה זו היא התענוג שנוצר למעלה מהכנעת החושך ומהפיכתו.
מטרת הירידה היא להפוך את החושך לאור, ובייחוד באמצעות תשובה, ההופכת את חרן לרנה ומביאה את התענוג הגדול ביותר למעלה.
הערת קה״ת מציינת שהסוגריים על בעלי התשובה מופיעים גם בכתב־היד של מאמרי אדמו״ר הזקן, ומפנה להערת הרבי על המאמר התלמודי. משחק המילים מתאפשר משום שהאות חי״ת (ח) והאות ה״א (ה) נבדלות זו מזו רק ברווח קטן ברגלה השמאלית.
מראי מקומות
- 1במקום שבעלי תשובה עומדין · Berakhot 34b:22–23
- 2יפה שעה אחת בתשובה · אבות ד, יז.
- 3יפה שעה אחת בתשובה · Pirkei Avot 4:17
- 4כמ״ש בזהר פ׳ פנחס · רנא, ב ואילך. מכאן ואילך בהנחת הר״פ בקיצור.
- 5כמ״ש בזהר פ׳ פנחס ע״פ גער חי״ת קנה · Zohar, Pinchas 105:727–106:740
- 6גער חי״ת קנה · Psalms 68:31
- 7באבוד רשעים רנה · Proverbs 11:10
- 8(וזהו . . לעמוד) · מוסגר זה נמצא גם בכת״י מאמרי אדה״ז. הענין נמצא בהנחות הר״פ, אבל שם בלי מוסגר.
ההתגלות העתידית ¶22–24
22והנה בחי׳ התענוג הזה יתגלה לעתיד דוקא שאז ואת רוח הטומאה אעביר1 כו׳ שלא יהיה עוד בחי׳ חשך ובירורי׳ [ובירורים] כמו שהוא עתה בעליות וירידות אלא כמ״ש בחריש ובקציר תשבות2 כמבואר במ״א.
הנה, תענוג זה יתגלה דווקא לעתיד לבוא, שכן אז ״ואת רוח הטומאה אעביר כו׳״, ולא יהיו עוד חושך ובירורים כפי שישנם כיום, בעליות ובירידות; אלא, ככתוב, ״בחריש ובקציר תשבות״, כפי שנתבאר במקום אחר.
תענוג זה יתגלה בשלמות רק לעתיד לבוא, כאשר ה׳ יעביר מן הארץ את רוח הטומאה. אז לא יהיה עוד חושך שיש לבררו ולא יהיו עליות וירידות; עבודת ״בחריש ובקציר״, כלומר עבודת הבירור, תיפסק ותבוא מנוחה.
התענוג שנוצר באמצעות הבירור יתגלה לעתיד לבוא, כאשר לא יהיה עוד רע שיש לבררו.
הקטע בלקוטי תורה שאליו מפנה ההערה מסביר שלעתיד לא יהיה צורך ב״חריש״ — שבירת הרע — משום שרוח הטומאה תיעלם.
מראי מקומות
- 1ואת רוח הטומאה אעביר · Zechariah 13:2
- 2בחריש ובקציר תשבות . . כמ״ש במ״א · Exodus 34:21
23ויהיה בחי׳ גילוי אור ה׳ למטה בבחי׳ יחוד וביטול בתכלית כמו שהוא למעלה בעולמות עליונים דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כו׳ שעתה הוא מאין ליש כו׳ משא״כ לעתיד יהיה מיש לאין בבחי׳ ביטול ואתהפכא כו׳.
ותהיה למטה התגלות של אור ה׳ במצב של אחדות וביטול מוחלט, כפי שהוא למעלה בעולמות העליונים, שבהם ״איהו וחיוהי וגרמוהי חד״ וכו׳. שכן כעת הדבר הוא מאין ליש וכו׳, ואילו לעתיד לבוא יהיה מיש לאין, בבחינת ביטול ואתהפכא וכו׳.
לעתיד לבוא יתגלה למטה אור ה׳ באותה אחדות הקיימת בעולמות העליונים. כעת ההתהוות היא ״מאין ליש״, והברואים מרגישים שהם קיימים בפני עצמם; אז תהיה ההתהוות ״מיש לאין״, כאשר הבריאה תכיר בביטולה לפני ה׳ ותתהפך.
לעתיד לבוא יתהפך כיוון ההתהוות: במקום שמאין יתהווה יש, היש יתבטל לפני ה׳.
24ואזי יתגלה בחי׳ ענג העליון שהוא בבחי׳ א״ס והוא בחי׳ יום הז׳ יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים1 שהוא בחי׳ גילוי ענג העליון כנודע שנעשה מהבירורים שלמטה בשיתא אלפי שנין כו׳.
ואז יתגלה התענוג העליון, שהוא בבחינת אין סוף; זו בחינת היום השביעי, ״יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים״, שהוא גילוי התענוג העליון, כידוע, הנוצר מן הבירורים שלמטה במשך ששת אלפי השנים וכו׳.
אז יתגלה התענוג העליון, שהוא אין־סופי. זהו ״היום השביעי״, התקופה שכולה ״שבת ומנוחה לחיי העולמים״; הוא פרי עבודת הבירורים במשך ששת אלפי שנות העולם.
וזהו ושבתי כו׳ אל בית אבי2 שהוא בחי׳ חזרה והשבה של בחי׳ יעקב מבחי׳ חר״ן כנ״ל לבחי׳ רנה שנק׳ בית אבי שהוא בחי׳ יצחק שהוא בחי׳ הצחוק והתענוג העליון שיתגלה לעתיד מבחי׳ אתכפיא ואתהפכא הנ״ל:
וזהו [פירוש] ״ושבתי״ וכו׳, ״אל בית אבי״: החזרה והשיבה של בחינת יעקב מבחינת חר״ן, כנ״ל, לבחינת רנה [שירת עונג], הנקראת ״בית אבי״; זו בחינת יצחק, בחינת הצחוק והתענוג העליון שיתגלו לעתיד לבוא, כתוצאה מאתכפיא ואתהפכא הנ״ל.
זהו שובו של יעקב ״אל בית אבי״: חזרתו מחר״ן, הקול האלוקי הנסתר, אל רנה, שירת העונג, שהיא בחינת יצחק — הצחוק שיתגלה לעתיד לבוא.
התענוג העתידי הוא בחינת ״יום הז׳״, וחזרתו של יעקב ״אל בית אבי״ היא הפיכתה של חר״ן לרנה — צחוקו של יצחק.
מראי מקומות
- 1יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים · Mishnah Tamid 7:4
- 2ושבתי כו׳ אל בית אבי · Genesis 28:21
שלום, והוי׳ נעשה אלקים ¶25–29
25וזהו שיאמרו לעתיד על יצחק דוקא כי אתה אבינו להיות כי זהו תכלית המכוון בירידת והשתלשלות העולמות כדי שעי״ז יהיה צחוק ותענוג למעלה כנ״ל.
וזה הטעם שבעתיד יאמרו דווקא על יצחק: ״כי אתה אבינו״, משום שזו תכלית הכוונה בירידתם ובהשתלשלותם של העולמות, כדי שעל ידי כך יהיו למעלה צחוק ותענוג, כפי שנאמר לעיל.
מדוע ישראל יקראו בעתיד דווקא ליצחק ״כי אתה אבינו״? משום שכל תכלית ירידתם של העולמות היא הצחוק והתענוג שלמעלה, ויצחק הוא בחינת הצחוק הזאת.
וזהו ושבתי בשלום כו׳. כי בחי׳ ענג הנ״ל שיתגלה לעתיד הוא דוקא ע״י בחי׳ העלאות והמשכות שהם בחי׳ הבירורים למטה בבחי׳ אתכפייא ואתהפכא כנ״ל שנקרא בחי׳ שלום.
וזהו [פירוש] ״ושבתי בשלום״ וכו׳. התענוג שהוזכר לעיל, שיתגלה לעתיד, יבוא דווקא באמצעות העלאות והמשכות, שהן הבירורים הנעשים למטה בבחינת אתכפייא ואתהפכא, כפי שנאמר לעיל; [וזה] נקרא בחינת שלום.
כעת מתבארת משמעות המילים ״בשלום״. התענוג העתידי בא באמצעות שתי התנועות של עלייה והמשכה: בירור העולם על ידי הכנעת הרע והפיכתו. החיבור בין שתי התנועות נקרא ״שלום״.
להיות כי שלום הוא המחבר שני הפכים וכמ״ש כא, דעושה שלום במרומיו.1 שמיכאל שר של מים2 וגבריאל שר של אש כו׳.
הטעם לכך הוא שהשלום מחבר בין שני הפכים, כמו שכתוב: ״עושה שלום במרומיו״. מיכאל הוא שר המים וגבריאל שר האש וכו׳.
השלום מאחד הפכים. המדרש מפרש את הפסוק ״עושה שלום במרומיו״ כתיאור של ה׳ עושה שלום בין מיכאל, מלאך השלג — המכונה כאן שר המים — לבין גבריאל, מלאך האש, כך שאחד מהם אינו פוגע באחר.
יצחק הוא ״כי אתה אבינו״ משום שהתענוג הוא תכלית הבריאה, והשלום הוא איחוד ההפכים — העלאה והמשכה — המביא לתענוג הזה.
תורה אור על פרשת בשלח, המובא בהערה, מסביר שהפכים כמו מים ואש, חסד וגבורה, יכולים להתאחד רק באמצעות הביטול שבחכמה; זו גם הסיבה שאדם יכול להכיל תכונות מנוגדות.
מראי מקומות
- 1עושה שלום במרומיו · Job 25:2
- 2שמיכאל שר של מים · Bamidbar Rabbah 12:8
26והנה כתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב1 והיינו ב׳ בחי׳ שלום2 שלום מלמטה למעלה והיינו לרחוק שנעשה קרוב שהוא בחי׳ העלאה ממטה למעלה.
כעת, נאמר ״שלום שלום לרחוק ולקרוב״. כלומר, [יש] שתי בחינות של שלום: שלום מלמטה למעלה, כלומר, ״לרחוק״ — מי שרחוק ונעשה קרוב, וזוהי העלאה מלמטה למעלה;
ישעיהו אומר ״שלום שלום״ פעמיים, ולכן יש שני סוגים של שלום. הראשון הוא שלום ״לרחוק״: מי שרחוק — העולם התחתון — מתקרב ועולה מלמטה למעלה.
ושלום מלמעלה למטה היינו בחי׳ ירידת והמשכת אלקות למטה בבחי׳ תורה ומצות כמבואר לעיל במ״ש ויצק שמן כו׳.
והשלום מלמעלה למטה הוא ירידת האלוקות והמשכתה למטה, אל תוך התורה והמצוות, כפי שהוסבר לעיל על הפסוק ״ויצק שמן״ וכו׳.
השני הוא שלום ״לקרוב״: האלוקות יורדת מלמעלה לתוך התורה והמצוות, כמו בשמן שיעקב יצק על המצבה.
הכפילות ״שלום שלום״ בפסוק בישעיהו מציגה את שתי התנועות שבמאמר: העולם התחתון עולה, והאלוקות יורדת ונמשכת אל תוך התורה והמצוות.
מראי מקומות
- 1שלום שלום לרחוק ולקרוב · Isaiah 57:19
- 2ב׳ בחי׳ שלום · ראה ד״ה פדה בשלום תשל״ח (סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ יא) הערה 96.
27וע״י ב׳ בחי׳ שלום הנ״ל שהם בחי׳ אתהפכא מחשוכא לנהורא שלא יהיו בבחי׳ עלמין דפרודי רק בבחי׳ יחוד וביטול כמו שהוא למעלה בעולמות עליוני׳ [עליונים] ממש
ועל ידי שתי בחינות השלום שהוזכרו לעיל, שהן הפיכת החושך לאור, כך שהם לא יהיו בבחינת עולמות של פירוד, אלא בבחינת אחדות וביטול, ממש כפי שהדבר למעלה בעולמות העליונים,
באמצעות שני סוגי השלום האלה החושך נהפך לאור, והעולמות התחתונים חדלים להיות עולמות של פירוד ונעשים מאוחדים עם ה׳, כפי שהם העולמות העליונים.
ואזי אשוב אל1 בית אבי שיתגלה ממילא בחי׳ הענג העליון שהוא בבחי׳ א״ס ממש למעלה מעלה מהשתלשלות העולמות במדרגות רבות מעלה ומטה וחשך ואור.
אז ״אשוב אל בית אבי״: התענוג העליון, שהוא ממש בבחינת אין סוף, למעלה מעלה מהשתלשלות העולמות על מדרגותיה הרבות, מעלה ומטה, חושך ואור, יתגלה מאליו.
אז ״אשוב אל בית אבי״: התענוג העליון יתגלה מאליו. הוא אין־סופי, ונמצא למעלה מכל השתלשלות העולמות, על ההבחנות שבה של מעלה ומטה, חושך ואור.
משא״כ לגבי עצמותו ומהותו ית׳ קטן וגדול שוים ממש בלי שינוי וכחשכה כאורה2 ממש.
ואולם ביחס לעצמותו ומהותו יתברך, קטן וגדול שווים ממש, ללא שינוי, ו״כחשכה כאורה״ ממש.
מבחינת עצמותו של ה׳, ההבחנות האלה אינן קיימות כלל: קטן וגדול שווים, ו״כחשכה כאורה״, כפי שנאמר בתהילים.
כאשר שתי בחינות השלום מאחדות את העולמות עם ה׳, התענוג האין־סופי מתגלה — מדרגה שבה מעלה ומטה, חושך ואור, שווים כולם.
מראי מקומות
- 1שו״ה בעולמות — ואזי אשוב אל · בבוך 1824: ואזי אז יבא אל.
- 2וכחשכה כאורה · Psalms 139:12
28ואז והיה הוי׳ לי לאלקים כו׳. כי הנה כתיב כי שמש ומגן1 הוי׳ אלקים שכמו שהמגן הוא נרתק להשמש ומכסה ומסתיר על אור השמש כמו״כ [כמו כן]
ואז, ״והיה הוי׳ לי לאלקים״ וכו׳. שהרי נאמר: ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״: כשם שהמגן הוא נרתיק לשמש, המכסה ומסתיר את אור השמש,
כעת מופיע הביטוי המרכזי בנדר: ״והיה הוי׳ לי לאלקים״. במזמור מצמידים את ״שמש״ להוי׳ ואת ״מגן״ לאלקים: כשם שמגן מכסה את השמש ועוטף את אורה בנרתיק.
שם אלקים הוא בחי׳ נרתק לשם2 הוי׳ ומכסה ומסתיר עליו להיות נבראים בעלי גבול ונפרדים בפ״ע [בפני עצמו] משא״כ שם הוי׳ הוא בחי׳ המשכת אור ה׳ למטה כו׳.3
כך גם שם אלקים הוא בחינת נרתיק לשם הוי׳, המכסה ומסתיר אותו, כדי שיהיו נבראים בעלי גבול ונפרדים בפני עצמם; ואילו שם הוי׳ הוא בחינת המשכת אור ה׳ למטה וכו׳.
כך אלקים מסתיר את הוי׳, כדי שיוכלו להתקיים נבראים מוגבלים ונפרדים, בלי שיוצפו באור. לעומת זאת, הוי׳ הוא המשכת אורו של ה׳.
אלקים הוא הנרתיק המסתיר את אורו של הוי׳, ובכך מאפשר את קיומו של עולם סופי.
מראי מקומות
- 1כי שמש ומגן הוי׳ אלקים · Psalms 84:12
- 2בחי׳ נרתק לשם הוי׳ · ראה ד״ה קדושים תהיו תרנ״ז אות ג.
- 3שו״ה ממש — ואז והיה · בבוך 1824: ואזי אז יהי׳.
29והנה כ״ז [כל זה] הוא בבחי׳ השתלשלות מעלה ומטה וחשך ואור אבל לעתיד שיתגלה בחי׳ ענג העליון שהוא למעלה מעלה מבחי׳ ההשתלשלות והוא למעלה מעלה מבחי׳ שם1 הוי׳ ושם אלקים
והנה, כל זה שייך להשתלשלות, למעלה ולמטה, לחושך ולאור.
כל אלה — השמש והמגן, הגילוי וההסתר — שייכים להשתלשלות העולמות, שיש בה למעלה ולמטה, חושך ואור.
ואזי מה שעתה הוא בחי׳ שם הוי׳ יהיה אז בחי׳ אלקים לגבי בחי׳ ענג העליון הנ״ל
אבל לעתיד לבוא, כאשר יתגלה התענוג העליון, שהוא למעלה לאין ערוך מהשתלשלות ולמעלה לאין ערוך גם משם הוי׳ ומשם אלקים, אז מה שכעת הוא בחינת שם הוי׳ יהיה בחינת אלקים ביחס לתענוג העליון האמור.
אך התענוג שיתגלה בעתיד נעלה מכל ההשתלשלות, ואף משמות הוי׳ ואלקים. ביחס אליו, אפילו הוי׳ — שכיום הוא שם הגילוי — יהיה כמו אלקים, כיסוי בלבד. זהו ״והיה ה׳ לי לאלקים״.
ואזי והאבן הזאת אשר שמתי מצבה2 כנ״ל יהיה בית אלקים שיהיה בית וכלי לבחי׳ אלקים דלעתיד שהוא בחי׳ הוי׳ עתה.
ואזי ״והאבן הזאת אשר שמתי מצבה״, כנזכר לעיל, ״יהיה בית אלקים״: היא תהיה בית וכלי לבחינת אלקים שלעתיד, שהיא בחינת הוי׳ של עכשיו.
האבן, המדרגה הנמוכה ביותר, תהיה אז ״בית אלקים״: כלי למה שייקרא אז אלקים, והוא הוי׳ כפי שאנו מכירים אותו כיום. בכך מתיישבת השאלה הראשונה: האבן נעשית בית כאשר הוי׳ נעשה ״אלקים״.
וכל אשר תתן לי הוא לשון עתיד היינו כל עליות שיהיו לעתיד הכל עשר אעשרנו לך בבחי׳ מעשר כנודע וד״ל [ודי למבין]:
״וכל אשר תתן לי״ הוא לשון עתיד; כלומר, כל העליות שיהיו לעתיד לבוא, את כולן ״עשר אעשרנו לך״, בבחינת מעשר, כידוע, ודבר זה די למבין.
נדרו של יעקב מסתיים במילים ״וכל אשר תתן לי״ — ״עשר אעשרנו לך״. ״תתן״ הוא בלשון עתיד: העליות הבלתי־פוסקות שלעתיד, שאף הן יוחזרו לה׳ כמעשר. המאמר מסתיים בקביעה שזה די למבין.
לעתיד, התענוג הנעלה משני השמות יהפוך את הוי׳ עצמו לבחינת ״אלקים״ בלבד, והאבן תהיה כלי לכך. בכך נפתרת השאלה שבה נפתח הנדר.
מאמר המצוטט בהערת קה״ת מביא את נוסח תורה חיים: שהוי׳ יתגלה בגלוי כמו ששם אלקים גלוי כיום.
מראי מקומות
- 1אבל לעתיד . . בחי׳ שם הוי״ה יהי׳ אז בחי׳ אלקים · ראה ד״ה ושבתי בשלום תשל״ח (סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ קעז) הערה 205 שמציין לתו״ח כו, ד ושם: ”שהוי׳ יהי׳ בגילוי כמו שם אלקים”.
- 2והאבן הזאת אשר שמתי מצבה · Genesis 28:22
סיכום ¶30
30קיצור1 (א) הנה יעקב המשיך היו״ד ח״ע [חכמה עילאה] לבחי׳ עקביי׳ וזהו ענין יציאת יעקב מבאר שבע יסוד אי׳ [אימא] לבחי׳ חרן כדי להעלות בירורי נוגה
תקציר. (א) יעקב המשיך את היו״ד, חכמה עילאה, עד לבחינת העקביים. וזהו עניין יציאתו של יעקב מבאר שבע, יסוד אימא, אל בחינת חרן, כדי להעלות את בירורי נוגה;
סיכום בשלוש נקודות. (א) יעקב המשיך את היו״ד, חכמה עילאה, עד לעקביים. באר שבע מזוהה עם יסוד אימא, הערוץ של בינה, ויעקב ירד לחרן כדי להעלות את הניצוצות הכלואים בנוגה, התחום המעורב של טוב ורע שאפשר לבררו.
והיינו מה שלקח מאבני המקום2 שהם בחי׳ אותיות דבר ה׳ המלובשים בדצ״ח [בדומם צומח חי] ועשה מהם אבן אחת הוא בחי׳ יו״ד שזהו וישם מראשותיו3 (ע׳ [עיין] זהר ח״א [חלק א׳] דע״ב ופ׳ ויצא קנ״א ופ׳ ויחי רל״א ובמ״ש ע״פ אבן ישראל)456
כלומר, הוא לקח מאבני המקום, שהן בחינת אותיות דבר ה׳ המלובשות בדומם, בצומח ובחי, ועשה מהן אבן אחת, שהיא בחינת היו״ד; וזהו ״וישם [אותו] מראשותיו״ (ראו זהר חלק א, דף ע״ב, פרשת ויצא, [דף] 151, ופרשת ויחי, [דף] 231, וכן מה שנתבאר על הפסוק ״אבן ישראל״).
האבנים הן אותיות דבר ה׳ המלובשות בדומם, בצומח ובחי. יעקב אסף אותן לאחת, לבחינת יו״ד, ושם אותה ״מראשותיו״. ההפניה שבסוגריים מציינת מקומות בזהר ודיון על ״אבן ישראל״.
ואח״כ וישם אותה מצבה7 המשכת בחי׳ ו׳ שנמשך מהיו״ד והוא ענין אורייתא מח״נ [מחכמה נפקת] ויצק עליה שמן להיות מה להלן באימה ויראה אף כאן באימה ויראה:8
ואחר כך, ״וישם אותה מצבה״: המשכת בחינת הווי״ו, שנמשכת מן היו״ד; וזהו עניין ״אורייתא מח״נ״. ״ויצק עליה שמן״, כדי שיתקיים ״מה להלן באימה ויראה אף כאן באימה ויראה״.
המצבה היא הווי״ו הנמשכת מן היו״ד, והתורה יוצאת מחכמה עילאה. השמן הוא גילוי החכמה שבתורה, כדי שילמדו אותה באימה וביראה, כפי שהיה במעמד הר סיני.
(ב) ועי״ז ושבתי בשלום אל בית אבי בחי׳ יצחק כי אתה אבינו9 והוא הצחוק והתענוג שיהיה לע״ל [לעתיד לבוא] מבירורים אלו והיינו ע״י אתכפיא ואתהפכא נתברר מבחי׳ חר״ן ונהפך החי״ת לה״א להיות רנ״ה בחי׳ תענוג
(ב) ועל ידי כך: ״ושבתי בשלום אל בית אבי״, בחינת יצחק, שעליו נאמר ״כי אתה אבינו״; וזהו הצחוק והתענוג שיהיו לעתיד לבוא כתוצאה מבירורים אלו. כלומר, על ידי אתכפיא ואתהפכא מתבררת בחינת חרן, והחי״ת נהפכת לה״א, ונעשית רנה, בחינת תענוג.
(ב) התוצאה היא השיבה אל ״בית אבי״, בחינת יצחק, והצחוק והתענוג שלעתיד לבוא, שייוולדו מבירורים אלה: חרן מתבררת, החי״ת שבה נהפכת לה״א, והיא נעשית רנה, תענוג.
(ועד״ז בענין יצ״מ [יציאת מצרים] מיצר הגרון ע״ד בחי׳ חרן נחר גרוני10 כו׳ וימררו חיי אבותינו וכשנעשה יצ״מ [יציאת מצרים] הוא בחי׳ מצה משא״כ חמץ כענין ההפרש בין חרן לרנה):
(ובדומה לכך בעניין יציאת מצרים: מיצר הגרון, בדומה לבחינת חרן — ״נחר גרוני״ וכו׳, ״וימררו חיי אבותינו״; וכאשר מתרחשת יציאת מצרים, זוהי בחינת מצה, להבדיל מחמץ, בדומה להבדל שבין חרן לרנה.)
כך גם בעניין יציאת מצרים. מצרים נדרשת כ״מיצר הגרון״, המֵצַר הצר שבגרון, בדומה לגרון הניחר של חרן, כאשר המצרים מיררו את חיי אבותינו. היציאה ממצרים היא בחינת מצה, בניגוד לחמץ, כשם שרנה נבדלת מחרן.
(ג) וגילוי ענג זה ע״י ב׳ בחי׳ שלום לרחוק ולקרוב11 ואז שם הוי׳ יהיה רק בבחי׳ אלקי׳ לגבי גילוי ההוא ולפיכך האבן הזאת שהיא בחי׳ המל׳ המקבלת משם הוי׳ יהיה בחי׳ בית אלקים
(ג) גילוי תענוג זה הוא באמצעות שתי בחינות של שלום, ״לרחוק ולקרוב״; ואז שם הוי׳ יהיה רק בבחינת אלקים ביחס לגילוי ההוא. לכן האבן הזאת, שהיא בחינת מלכות המקבלת משם הוי׳, תהיה בבחינת ״בית אלקים״.
(ג) תענוג זה מתגלה באמצעות שני סוגי השלום, לרחוק ולקרוב. אז הוי׳ תהיה בבחינת אלקים ביחס לגילוי הזה, והאבן, מלכות המקבלת מהוי׳, תהיה ״בית אלקים״.
(וגם י״ל [יש לומר] כיון דלע״ל [דלעתיד לבוא] יאמרו ליצחק כי אתה אבינו ע״כ שייך בחי׳ זו בשם אלקים וז״ש [וזהו שכתוב] צחוק עשה לי אלקים):12
(אפשר גם לומר: מאחר שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק ״כי אתה אבינו״, בחינה זו קשורה אפוא בשם אלקים; וזהו ״צחוק עשה לי אלקים״.)
אפשר להציע הסבר נוסף: מכיוון שישראל יאמרו ליצחק ״כי אתה אבינו״, הבחינה העתידית קשורה לשם אלקים, כפי שאמרה שרה: ״צחוק עשה לי אלקים״.
התקציר חוזר על מהלך המאמר: היו״ד נמשכת למטה והאבנים מועלות, אחר כך באות המצבה והשמן, חרן נעשית רנה, ושני סוגי השלום הופכים את האבן לבית אלקים.
הסיכומים של הצמח צדק עצמו למאמר זה, המצוטטים בהערת קה״ת מתוך אור התורה, מוסיפים שההעלאה מגיעה עד סובב כל עלמין באמצעות היו״ד, ״כלי הביטול״, ושעליות העתיד נמשכות זו אחר זו עד שהן מגיעות לה׳ עצמו.
מראי מקומות
- 1קיצור · בבוך 1824 ליתא. באוה״ת כרך ה תתנד, ב קיצורים אחרים: קיצור. (א) פי׳ צוה ישועות יעקב המשכ׳ ש״ע נהורין שלמעלה מהשתלשלות ע״י ויקח מאבני המקום והעלה אותן לבחי׳ סוכ״ע ע״י היו״ד הנ״ל כלי הביטול, ואח״כ ושוי יתי׳ קמא שהוא כמ״ש קמה אלומתי וגם נצבה עלי׳ אחר עלי׳ לבחי׳ י״ג ת״ד שהן בחי׳ יודי״ן ווי״ן וכו׳ וכ״ז העלא׳. (ב) ואח״כ בחי׳ המשכה ויצוק שמן להיות מה להלן כו׳, וכ״ז ביציאה מבאר שבע לבחי׳ חרן בחי׳ נפרדים ניחר גרוני, נאלמתי דומי׳ וכשמברר שם נעשה רנה בחי׳ יצחק. (ג) ועלי׳ והמשכה זו ע״י בחי׳ שלום ואז יהי׳ הוי׳ נחשב בבחי׳ אלקים והאבן והאותיות יהיו כלים שיהי׳ בהן גילוי שם הוי׳ שנק׳ אז אלקים, ועוד יהי׳ עילוי אחר עילוי בחי׳ עשר אעשרנו עד שיגיע לבחי׳ לך ממש.
- 2מאבני המקום · Zohar, Vayetzei 12:78–13:86
- 3וישם מראשותיו · Genesis 28:11
- 4ובמ״ש ע״פ אבן ישראל · ראה אוה״ת בראשית.
- 5אבן ישראל · Genesis 49:24
- 6אבן ישראל · Zohar, Vayechi 43:450–462
- 7וישם אותה מצבה · Zohar, Noach 35:283–36:297
- 8מה להלן באימה ויראה אף כאן באימה ויראה · Berakhot 22a:4
- 9כי אתה אבינו · Isaiah 63:16
- 10נחר גרוני · Psalms 69:4
- 11לרחוק ולקרוב · Isaiah 57:19
- 12צחוק עשה לי אלקים · Genesis 21:6
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
אין להסתפק בדיכוי המידות הרעות של האדם — האהבה הבוערת לענייני העולם והכעס — אלא יש להפוך אותן ולכוון אותן לה׳ בלבד. תשובה זו, שנעשית בחשכת העולם הזה, גורמת לה׳ תענוג שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לגרום. יש ללמוד את התורה, גם את דיניה הגשמיים ביותר, מתוך יראה כעין זו שהייתה במתן תורה, כהתגלות חכמתו של ה׳ עצמו.
שאלות לשיחה
- מדוע יעקב צריך תחילה להעלות את האבנים לדרגה הגבוהה ביותר, ורק אחר כך הוא יכול להמשיך לתוכן חכמה שלמעלה?
- כיצד משל הציפור המדברת מסביר מדוע עבודת התשובה גורמת למעלה תענוג גדול יותר מעבודת הצדיקים?
- באיזה מובן האותיות ״דוממות״ ביחס לרעיונות שהן נושאות, ומה הדבר מלמד על יחסו של העולם לדיבור האלוקי?
- מה פירוש הדבר שבעתיד הבריאה תעבור ״מיש לאין״, וכיצד הדבר קשור לכך שהוי׳ יהיה ״אלקים״?
- כיצד שני סוגי השלום, ״לרחוק ולקרוב״, מקבילים למצבה ולשמן?