תורה אור · פרשת ויצא · מאמר 5
וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם כו׳
״וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו״
הרבי על מאמר זה
מאמר הרבי המבוסס עליו: ד״ה וישכם לבן בבוקר (ה׳תשמ״ח) (הסיכומים באנגלית)
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 428 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
הגילוי הגלוי של האלוקות אצל האבות מגיע לנשמות מן השורה דרך בחינת השבטים: רחמנות על הניצוץ האלוקי שבאדם, המתעוררת בתפילה, מורידה רחמים עליונים מלובן העליון (״לבן״), שלמעלה מכל העולמות; רחמים אלה נמשכים לאחר מכן אל התורה והמצוות במשך היום.
המאמר בקצרה
המאמר פותח במידות הגדולה והגבורה, שצורתן נקבה משום שהן מקבלות מאור אין סוף. באמצעות האבות, שהביטול שלהם הפך אותם למרכבה, התגלו מידות אלה כאהבה ויראה שלהם. התכלית היא שהגילוי יורגש בכל נשמה יהודית, ולא יישאר רק כאמונה שבמחשבה, שהתשוקה יכולה להטות אותה. אולם האבות שייכים לאצילות, ורוב הנשמות אינן יכולות להכיל את הגילוי שלהם. הוא מגיע לעולמות התחתונים באמצעות השבטים, שממשיכים את האבות כפי שענף נמשך מן העץ; תחינתו של ישעיהו ״שוב למען עבדיך שבטי נחלתך״ מבטאת תקווה זו בגלות. עבודת השבטים היא רחמנות על נפשו של האדם, המתעוררת מתוך התבוננות בגדולת ה׳ בתפילה. התעוררות זו מלמטה מעוררת רחמים מלמעלה ומביאה דעת מורגשת אל הלב. הקשר עצמו נובע מרחמים עליונים שלמעלה מהשתלשלות העולמות — לובן העליון, ״לבן״. נשיקתו וברכתו של לבן הן אותם רחמים המגיעים אל השבטים ואל שני העולמות בכל בוקר; לאחר התפילה הם מסתלקים, ויעקב ממשיך אותם אל התורה והמצוות.
מבנה
- גדולה וגבורה כמקבלותמידות הגדולה והגבורה מקבלות מאור אין סוף; גילויו באהבתו של אברהם הוא ביטוי לענווה אלוקית.¶1–2
- האבות כמרכבהבאמצעות הביטול גילו האבות את מידותיו של ה׳ עצמו; התכלית היא גילוי מורגש בכל נשמה, מעבר לאמונה בלתי יציבה שבמחשבה.¶3–4
- השבטים ממשיכים את הגילוי למטהנשמות ששורשן בעולמות התחתונים מקבלות את גילוי האבות באמצעות השבטים, שנים־עשר ההמשכים של שלושת האבות, כפי שממחישה תחינתו של ישעיהו בגלות.¶5
- רחמנות על הנשמהעבודת השבטים היא רחמנות על הניצוץ האלוקי שבאדם, המתעוררת מתוך התבוננות בגדולת ה׳ בתפילה; היא מעוררת רחמים מלמעלה ומביאה דעת מורגשת אל הלב.¶6–7
- לובן העליוןהקשר בין מטה למעלה נובע מרחמים עליונים שלמעלה מכל העולמות, מלובן העליון שאינו משתנה; כל ביטוי בפסוק מתאר את המשכתו בתפילת הבוקר ואת המשכו אל התורה והמצוות.¶8–9
מושגים
- האבות כמרכבההאבות הן הן המרכבה
- האבות היו בטלים לגמרי לרצון ה׳, כמו מרכבה לרוכב; לכן מידותיו של ה׳ עצמו התגלו באהבה וביראה שלהם.
- בחינת השבטיםבחינת ומדרגת השבטים
- המשכת גילוי האבות אל העולמות התחתונים, בצורה שכל נשמה יהודית יכולה להכיל; המילה שבט מציינת גם ענף וגם המשכה.
- רחמנותרחמנות
- רחמים על הניצוץ האלוקי שבנשמה, שנפל ממקורו; זו מידתו של יעקב כשהיא מגיעה אל השבטים, והיא כרוכה בדעת.
- התעוררות מלמטה והתעוררות מלמעלהאתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא
- יוזמה אנושית המעוררת תגובה אלוקית; כאן, רחמנות המתעוררת בתפילה מורידה רחמים עליונים.
- דעת כהכרה מורגשתדעת והרגשה
- ידיעת ה׳ המורגשת בלב כאילו האדם רואה; היא מקבעת את הרצון, בניגוד לאמונה שנותרת רק במחשבה.
- לובן העליוןלובן העליון
- ״לבן״ שבקדושה: אור עצמותו של ה׳, כמו לבן — שהוא הדבר עצמו ולא צבע שנוצר מצביעה; מקור הרחמים העליונים שלמעלה מהשתלשלות העולמות.
- עקודים ונקודיםעקודים ונקודים
- שמות של מדרגות הקיימות רק כשהן יורדות; במקורן אין להן מציאות נפרדת, ולכן המקור יכול להפוך אחת לחברתה בלי להשתנות.
גדולה וגבורה כמקבלות ¶1–2
״וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם כו׳״.
המאמר פותח בפסוק המתאר את פרידתו של לבן מיעקב לאחר כריתת הברית ביניהם; בהמשך הוא יפרש את הפסוק כתיאור של מדרגה עליונה.
בלשון3 נקבה שהם בחי׳ מקבלים מאור א״ס ב״ה כי באור א״ס ב״ה בעצמו לא שייך לשון גדולה שבמקום גדולתו כו׳.45
והנה כתוב: ״לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳״, בלשון נקבה, שכן הן בחינת מקבלות מאור אין סוף ברוך הוא; שהרי באור אין סוף ברוך הוא עצמו לא שייך לומר ״גדולה״, כי ״במקום גדולתו כו׳״.
לאחר מכן מובא שבחו של דוד: ״לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳״. המילים ״גדולה״ ו״גבורה״ הן בצורת נקבה, וצורה זו מלמדת שהן מקבלות את אורן מאור אין סוף. אור אין סוף עצמו אינו נקרא ״גדול״, שכן, כפי שאמרו חז״ל, במקום שבו נזכרת גדולתו של ה׳ נזכרת גם ענוותנותו: מה שאנו מכנים גדולתו הוא ירידתו והתלבשותו במידות.
הפתיחה מביאה את הפסוק שיתבאר, ומציגה את מידות הגדולה והגבורה כמקבלות מאור אין סוף, ולא כאור אין סוף עצמו.
המאמר השלם של חז״ל במסכת מגילה אומר שבכל מקום שבו הכתוב מזכיר את גדולתו של ה׳, הוא מזכיר לצדה גם את ענוותנותו. הפסקה הבאה נשענת על כך ומתארת את ירידת אור אין סוף אל מידתו של אברהם כמעשה של ענווה אלוקית.
מראי מקומות
- 1וישכם לבן בבקר · נוסחא שני׳ בסה״מ תקס״ד ע׳ יד. בבוך 755 רנו, א נמצא ביאור אחר המאמר. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. ביאור באוה״ת כרך ה תתסט, א. ראה ד״ה וישכם לבן תשמ״ח.
- 2וישכם לבן בבקר · Genesis 32:1
- 3הגדולה והגבורה כו׳, בלשון · בסה״מ תקס״ד ע׳ יד: ”הגדולה כו׳ גדולה בה׳ לשון”.
- 4שבמקום גדולתו כו׳ · Megillah 31a:12–13
- 5לך ה׳ הגדולה · I Chronicles 29:11
2והנה גדולה היא מדת אברהם וכמ״ש ואגדלה שמך.1 וזהו שאומרים אלקי אברהם כו׳ ושבחו של הקב״ה הוא שכך ענוותנותו2 ית׳ כו׳ שנמשך ונתפשט אור א״ס ב״ה כ״כ [כל כך] עד שיהיה שורה ומתגלה במדת אברהם אוהבי3 כו׳.
והנה, מידת הגדולה היא מידתו של אברהם, כפי שנאמר: ״ואגדלה שמך״. וזהו [הפירוש של] מה שאומרים: ״אלקי אברהם כו׳״. ושבחו של הקדוש ברוך הוא הוא שזוהי ענוותנותו ית׳ כו׳: שאור אין סוף ברוך הוא נמשך ומתפשט במידה כה רבה, עד שהוא שורה ומתגלה במידתו של אברהם, ״אוהבי״ כו׳.
הגדולה, כלומר חסד — מידת הנתינה וההתרחבות — היא מידתו של אברהם, כפי שהבטיח לו ה׳: ״ואגדלה שמך״; לכן בתפילה מכנים את ה׳ ״אלקי אברהם״. אדמו״ר הזקן מציג זאת כסימן לענוותנותו של ה׳: אור אין סוף מגיע עד כדי כך שהוא שורה ומתגלה באהבתו של אדם, אברהם, שה׳ כינה ״אוהבי״.
הפסקה קושרת את מידת הגדולה לאברהם, ומציגה את התגלותה בו כהמשכה כלפי מטה בענווה של אור אין סוף.
הכינוי לה׳ ״אלקי אברהם״ מוצג כשבח דווקא משום שאור אין סוף הנמיך את עצמו עד שהתגלה במידה אנושית; בכך יש הד לדברי חז״ל, הקושרים את גדולתו של הקב״ה לענוותנותו, כפי שצוטטו בפסקה הקודמת.
מראי מקומות
- 1ואגדלה שמך · Genesis 12:2
- 2ושבחו של הקב״ה הוא שכך ענוותנותו · Megillah 31a
- 3אברהם אוהבי · Isaiah 41:8
האבות כמרכבה ¶3–4
3והנה האבות הן הן המרכבה12 שהיו כל ימיהם בבחי׳ בטול כו׳ ועי״כ [ועל ידי כך] זכו להשראת השכינה אור א״ס ב״ה בגילוי ממש שיהיה אור א״ס ומדותיו הם המתגלים בנפשם3 אברהם אוהבי4 ופחד יצחק5 כו׳.
והנה, האבות הם עצמם המרכבה, שכן כל ימיהם היו במצב של ביטול וכו׳; ובזכות כך זכו להשראת השכינה — אור אין סוף ברוך הוא — בגילוי ממש, כך שאור אין סוף ומדותיו הם שהתגלו בנפשם: ״אברהם אוהבי״ ו״פחד יצחק״ וכו׳.
חז״ל אמרו שהאבות היו ״מרכבה״ לה׳: כשם שלמרכבה אין רצון משלה מלבד רצונו של הרוכב, כך הם היו מסורים לה׳ לגמרי כל ימי חייהם. בזכות הביטול הזה שרתה בהם השכינה בגלוי, כך שאהבתם ויראתם עצמן היו המדות האלוקיות שהתגלו בנפשם: אהבתו של אברהם ו״פחד יצחק״.
הפסקה מסבירה שהביטול המוחלט של האבות עשה אותם למרכבה שבה אור אין סוף ומדותיו התגלו בגלוי.
במקומות אחרים בתורה אור האבות מזוהים עם חסד, גבורה ותפארת דאצילות, ולכן מדותיהם הן המדות האלוקיות עצמן ולא השתקפות שלהן בנברא.
מראי מקומות
- 1האבות הן הן המרכבה · נסמן לעיל ד, ג. וראה לקמן עב, ד.
- 2האבות הן הן המרכבה · Bereshit Rabbah 47:6
- 3ומדותיו הם המתגלים בנפשם · באוה״ת פ׳ ואתחנן כרך ו ע׳ ב׳רסח יש הג״ה לכאן ”נ״ב ע׳ בד״ה וידבר אלקים כו׳ וארא אל אברהם [= תו״א נה, א] ובד״ה וארא אל אברהם [= תו״א נו, א] ובד״ה להבין ענין האבות הן הן המרכבה [= תו״א עג, א] עכ״ה.
- 4אברהם אוהבי · Isaiah 41:8
- 5ופחד יצחק · Genesis 31:42
4והן הן מדות גדולותיו וגבורותיו של הקב״ה עצמו שנמשך ונשתלשל למטה על ידיהם להיות1 גילוי אור א״ס ב״ה בכלל נפשות ישראל בבחי׳ גילוי ממש ולא כד, אבמחשבה בעלמא שכל ישראל מאמינים2 בני מאמינים3 כו׳
והן עצמן מידות גדולתו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא עצמו, שנמשכו והשתלשלו למטה על ידם, כדי שאור אין סוף ברוך הוא יתגלה בכלל נשמות ישראל בגילוי ממש, ולא רק במחשבה בעלמא, שכן כל ישראל הם ״מאמינים בני מאמינים״ וכו׳.
אהבתם ויראתם של האבות הן מידות הגדולה והגבורה של ה׳ עצמו, ובאמצעות האבות הן נמשכו למטה כדי שאור אין סוף יתגלה בכל נשמות ישראל. המטרה היא גילוי ממשי ומורגש, ולא רק האמונה המופשטת שיש לכל יהודי, כמתואר במילים ״מאמינים בני מאמינים״.
כי המחשבה היא ברשותו של אדם אל כל אשר יחפוץ יטנו4 והחפץ ימלא את לבו ומחשבתו להטותה פעמים כך ופעמים כך.
שהרי המחשבה נתונה לשליטתו של האדם: ״אל כל אשר יחפוץ יטנו״; והרצון עשוי למלא את לבו ואת מחשבתו ולהטותה פעם לכאן ופעם לכאן.
אמונה שנשארת במחשבה בלבד אינה יציבה, משום שהמחשבה הולכת בעקבות הרצון, והרצון מושך אותה פעם לכיוון אחד ופעם לכיוון אחר. הביטוי ״אל כל אשר יחפוץ יטנו״ שאול מן הפסוק העוסק בלב המלך שביד ה׳.
הפסקה מציגה את המטרה: שהמידות האלוקיות שהתגלו אצל האבות יתגלו כחוויה מורגשת בכל נשמה יהודית, שכן אמונה בלבד, המתקיימת במחשבה, אינה יציבה.
הניגוד בין אמונה לבין ידיעה מורגשת מכין את הקרקע לנקודה המאוחרת יותר במאמר: דעת, כמודעות מורגשת בלב, תלויה ברחמים.
מראי מקומות
- 1וגבורותיו — ידיהם להיות · בבוך תקצ״ה: ידיהם אבל להיות.
- 2שכל ישראל מאמינים · Shabbat 97a:4
- 3שכל ישראל מאמינים בני מאמינים · Shemot Rabbah 23:2
- 4אל כל אשר יחפוץ יטנו · Proverbs 21:1
השבטים ממשיכים את הגילוי למטה ¶5
5וצריך שיהיה החפץ והרצון תקוע במקום נאמן1 והוא ע״י הדעת והכרה בבחי׳ הרגשה כאלו רואה כו׳ וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] על אברהם אבינו ע״ה [עליו השלום] שהכיר את בוראו23 כו׳.
והרצון והחשק צריכים להיות נטועים ״במקום נאמן״, והדבר נעשה באמצעות דעת (daas) והכרה שיש בה תחושה, כאילו האדם רואה וכו׳; וכפי שאמרו חז״ל על אברהם אבינו ע״ה, שהכיר את בוראו וכו׳.
כדי שהאמונה תהיה יציבה, הרצון צריך להיות קבוע ״במקום נאמן״. הדבר נעשה באמצעות דעת: הכרה בה׳ המורגשת בחוויה, עד שהיא חיה כאילו האדם רואה אותו. אברהם הוא הדוגמה לכך, שכן חז״ל אומרים שהוא הכיר את בוראו בכוח הבנתו שלו.
אך המשכת גילוי זה מבחי׳ מעלת ומדרגת האבות עצמם כו׳ כי האבות היו בבחי׳ מרכבה דאצי׳ דאיהו וגרמוהי חד ולא כל נפש תוכל שאת גילוי זה.
אולם המשכת הגילוי הזה מן המעלה והמדרגה של האבות עצמם וכו׳ אינה שייכת לכל נשמה; שכן האבות היו מרכבה של עולם האצילות, שבו ״איהו וגרמוהי חד״ (הוא וכליו אחד), ולא כל נשמה יכולה לשאת גילוי כזה.
הגילוי שהיה לאבות עצמם נובע מעולם האצילות, העולם שבו ה׳ ומדותיו אחד הם. נשמות רגילות אינן יכולות להכיל גילוי בעוצמה כזאת, ולכן נדרש דבר שיביא אותו למדרגה שהן יכולות לקבל.
אבל להיות גילוי זה נמשך ונשתלשל בבי״ע ששם מושרשות נפשות כלל ישראל הוא ע״י בחי׳ ומדרגת השבטים
אבל כדי שהגילוי הזה יימשך וישתלשל בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, שבהם מושרשות נשמות כלל ישראל, הדבר נעשה באמצעות הבחינה והמדרגה של השבטים.
רוב הנשמות היהודיות מושרשות בעולמות בריאה, יצירה ועשיה התחתונים. הגילוי מגיע אליהן באמצעות מדרגת השבטים, בניו של יעקב.
כי שבט הוא לשון המשכה כמו כוכבא דשביט45 וגם לשון שבט וענף מן האילן הגדול שהם6 בבחי׳ מרכבה לעלמא דאתגליא בבחי׳ (הים)
המילה שבט (shevet) מציינת המשכה, כמו כוכבא דשביט (kochva deshavit, כוכב שביט); והיא משמשת גם במשמעות של מקל וענף מן האילן הגדול.
המילה שבט מרמזת על המשכה, כמו הביטוי הארמי כוכבא דשביט, כוכב שביט שאורו נמשך אחריו; היא משמשת גם במשמעות של מקל או ענף הצומח מאילן גדול.
הם מרכבה לעולם הגלוי (עלמא דאתגליא; alma de'isgalya), בבחינת ״הים עמד על י״ב בקר״; אלה הם שנים עשר השבטים, כנגד ארבע חיות (chayos) המרכבה, פני אדם וכו׳.
השבטים הם מרכבה ל״עולם הגלוי״ — בקבלה, מלכות, שממנה נובעים העולמות התחתונים. הדבר דומה לים הנחושת שבבית המקדש של שלמה, שעליו נאמר ״הים עמד על י״ב בקר״: שנים עשר השבטים, כנגד ארבעת הפנים של החיות בחזון המרכבה של יחזקאל. כשם שהבקר נשאו את הים, כך השבטים נושאים למטה את הגילוי של האבות.
וכל א׳ כלול מג׳ אבות10 הרי י״ב ומשם נמשך השפעת והמשכת גילוי אלקותו ית׳ בכלל הנפשות של ישראל שבחי׳ ומדרגת השבטים יכולים כל ישראל שאת בנפשם.
וכל אחד מהם כלול משלושת האבות, וכך מתקבלים שנים עשר; ומשם נמשכת ההשפעה והמשכת גילוי אלקותו יתברך אל נשמות ישראל בכלל, שכן כל ישראל יכולים לשאת בנפשם את הבחינה והמדרגה של השבטים.
כל אחד מארבעת הפנים כולל את שלושת האבות, וכך מתקבלים שנים עשר — כמספר השבטים. באמצעות מדרגה זו, שכל יהודי יכול לשאת, גילוי האלקות נמשך אל כלל נשמות ישראל.
וזהו שאמר הנביא על הגלות (ונתקן בתקון חצות) למה תתענו11 ה׳ מדרכך תקשיח לבנו מיראתך שוב למען עבדיך12 שבטי נחלתך.
וזה מה שאמר הנביא על הגלות (ונקבע בתיקון חצות): ״למה תתענו ה׳ מדרכך תקשיח לבנו מיראתך שוב למען עבדיך שבטי נחלתך״.
הפסוק מישעיהו, הנאמר בקינת תיקון חצות, שואל מדוע ה׳ מניח לנו לסטות מדרכיו ולהתרחק מיראתו, ומבקש שישוב למען השבטים. אדמו״ר הזקן קורא אותו כקינה על הגלות, שיש בה גם תקווה הנשענת על השבטים.
פי׳ מדרכך מדת אברהם שנאמר עליו (בראשית יא) הלוך ונסוע הנגבה13 כו׳ ומיראתך מדת יצחק כו׳
הפירוש של ״מדרכך״ הוא מידתו של אברהם, שעליו נאמר (בראשית יא) ״הלוך ונסוע הנגבה״ וכו׳; ו״מיראתך״ היא מידתו של יצחק וכו׳.
״מדרכך״ מתייחס למידתו של אברהם, שעליו נאמר ״הלוך ונסוע הנגבה״, ואילו ״מיראתך״ מתייחס למידת היראה של יצחק. הפסוק המצוטט נמצא בבראשית 12:9, אף שהטקסט מציין את פרק יא.
וקובל הנביא למה תתענו ותקשיח לבנו ממדת אברהם ויצחק להיות רחוקים מאור פני ה׳ שיתגלה עלינו ולהיות בגלות אדום הם ענייני עוה״ז כו׳
והנביא מקונן: ״למה תתענו ותקשיח לבנו״ ממידת אברהם ויצחק, כך שאנו רחוקים מגילוי אור פני ה׳ עלינו ושרויים בגלות אדום, כלומר בענייני העולם הזה וכו׳.
הנביא מקונן שבגלות אדום, השקיעה בענייני העולם הזה, אנו מנותקים מגילוי האהבה והיראה של האבות ומאור פני ה׳.
על כל פנים שוב למען עבדיך שבטי נחלתך כלומר שעם היות שבחי׳ מעלות ומדרגת האבות עצמם אינו שורה ומתגלה בנפש האדם בגלות אבל ע״י14 השתלשלו׳ [השתלשלות] בחי׳ ומעלת השבטים יוכל להיות גילוי זה בכל נפש מישראל:1516
״על כל פנים שוב למען עבדיך שבטי נחלתך״; כלומר, אף שמעלתם ומדרגתם של האבות עצמם אינן שורות ואינן מתגלות בנפש האדם בגלות, בכל זאת, באמצעות השתלשלות הבחינה והמעלה של השבטים, גילוי זה יכול להופיע בכל נפש מישראל.
גם כאשר מדרגתם של האבות עצמם אינה יכולה לשכון בנפש בגלות, הנביא מבקש מה׳ שישוב ״למען עבדיך שבטי נחלתך״. באמצעות מדרגתם של השבטים, הממשיכה את מדרגת האבות כלפי מטה, הגילוי עדיין יכול להגיע לכל נשמה יהודית.
הפסקה מסבירה שגילוי האבות הנעלה מגיע לנשמות רגילות, המושרשות בעולמות התחתונים, רק באמצעות מדרגת השבטים. לאור זאת היא מפרשת את קינת ישעיהו על הגלות.
ההגהה המצוטטת מאור התורה מפנה לגבולות האלכסוניים של הקבלה, שדרכם בלבד אפשר להמשיך למטה אהבה ויראה. לקוטי תורה (האזינו עז, ד) קושר את פני המרכבה למחנות השבטים, שדרכם יורד גילוי השכינה כשהוא מתחלק בגלות.
מראי מקומות
- 1תקוע במקום נאמן · Isaiah 22:23
- 2אברהם אבינו ע״ה שהכיר את בוראו · Nedarim 32a:17–19
- 3אברהם אבינו ע״ה שהכיר את בוראו · Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 1:3
- 4כוכבא דשביט · Berakhot 58b:11
- 5כוכבא דשביט · Zohar, Pinchas 65:381–67:390
- 6(הים) · בבוך תקצ״ה (רנה, א): והים, בלי סוגריים.
- 7(הים) עמד על י״ב בקר · I Kings 7:25
- 8ולא כל נפש תוכל שאת גילוי זה . . י״ב שבטים כנגד ארבע חיות המרכבה כו׳ · מובא באוה״ת פ׳ ואתחנן כרך ו ע׳ ב׳רסח ומוסיף שם ”נ״ב. ע׳ בד״ה כנשר יעיר [= לקו״ת פ׳ האזינו עז, ד] ובד״ה ויקהל משה בענין כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, ועיין ביאור ואלה המשפטים [= תו״א עו, ב] בענין וזרעתי את בנ״י זרע אדם וזרע בהמה. וע׳ בה״ז פ׳ במדבר על המאמר דקי״ח ע״ב, וע׳ בד״ה מחר חדש [= סה״מ תקס״ז ע׳ מט ואילך] בענין פי׳ י״ב גבולי אלכסון שעי״ז דוקא יוכל לבוא המשכות אהוי״ר למטה” ע״ש. ראה גם מאמרי אדה״ז תק״ע ע׳ קג. אוה״ת שמות ע׳ מט.
- 9פני אדם · בבוך הנ״ל: פני שור.
- 10וכל א׳ כלול מג׳ אבות · ראה לעיל כג, א.
- 11למה תתענו ה׳ מדרכך · Isaiah 63:17
- 12כי האבות . . שוב למען עבדיך · ראה אוה״ת בראשית ח, ב. פ׳ משפטים ע׳ א׳רפב. פ׳ מטות ע׳ א׳רצה.
- 13הלוך ונסוע הנגבה · Genesis 12:9
- 14אבל ע״י השתלשלות בחי׳ ומעלת השבטים · ראה לקו״ש כרך ו ע׳ 11 הערה 40.
- 15כלומר שעם היות שבחי׳ מעלות . . גילוי זה בכל נפש מישראל · מובא באוה״ת שה״ש ע׳ סג ע״ש.
- 16
רחמנות על הנשמה ¶6–7
6והנה מדתו של יעקב1 אבינו ע״ה [עליו השלום] היא בחי׳ הרחמים העליונים שאפילו על כל עולמות2 שייך ונופל3 בחינת הרחמנות כו׳
כעת, מידתו של יעקב אבינו ע״ה היא בחינת הרחמים העליונים, שכן מידת הרחמים שייכת וחלה אפילו על כל העולמות, וכו׳, כפי שמבואר במקום אחר.
מידתו של יעקב היא רחמים עליונים, רחמים כה רחבים עד שהם חלים אפילו על העולמות העליונים ביותר. בהשוואה לאין סוף של ה׳, גם הם נחשבים כלא כלום, ולכן גם הם נתונים למידת הרחמים.
כמ״ש במ״א ומדרגות השבטים יוצאי ירך יעקב4 הם במדריגה שלמטה הימנו דהיינו לעורר רחמים רבים על ניצוץ אלקות השורה בנפשו
ומדרגות השבטים, ״יוצאי ירך יעקב״, הן במדרגה נמוכה ממנו; כלומר, לעורר רחמים רבים על ניצוץ האלקות השוכן בנפשו,
השבטים, בני יעקב, עומדים במדרגה נמוכה ממנו, ועבודתם היא לעורר רחמים רבים על ניצוץ האלקות שבנפש האדם. זהו סוג הרחמים שאדם מן השורה יכול להגיע אליו.
ע״י התבוננותו בגדולת א״ס ב״ה איך שהוא רם ונשא5 וכולא קמיה כלא חשיבי6 ובטול כל הנבראים במקורם ובכללם גם נפשו כשהיתה במקור חוצבה חלק
באמצעות התבוננות בגדולתו של אין סוף ברוך הוא: כיצד הוא רם ונישא, ו״כולא קמיה כלא חשיבי״, וכיצד כל הנבראים בטלים במקורם; ובכללם גם נפשו של האדם, כשהייתה במקור שממנו נחצבה,
הדרך היא התבוננות: האדם מתבונן ברוממותו של ה׳, בכך שכל הבריאה נחשבת כלא כלום לפניו ובטלה במקורה. בין הנבראים האלה נמצאת גם נפשו שלו, שנחצבה במקורה מה׳.
אלוה ממעל7 ממש שהיתה בטלה באור א״ס ממש ואיך ירדה פלאים8 מטה מטה מאיגרא רמא9 כו׳ ולפי רבוי ואריכות ההתבוננות כך תגדל הרחמנות ביתר שאת.10
״חלק אלוה ממעל״ ממש, כשהייתה בטלה ממש באור אין סוף; וכיצד ירדה פלאים מטה מטה, ״מאיגרא רמא״ וכו׳. וככל שההתבוננות מרובה וממושכת יותר, כך יגדלו הרחמים ביתר שאת.
במקורה, הנשמה, ״חלק אלוה ממעל״, הייתה בטלה לגמרי באור אין סוף, והיא ירדה ״מאיגרא רמא״ אל גוף בעולם הזה. ככל שהאדם מתבונן זמן רב יותר ובעומק רב יותר בירידה הזאת, כך גוברים רחמיו על נשמתו.
ועד״ז נתקן כל סדר התפלה ובפסוד״ז [ובפסוקי דזמרה] שכמה פסוקים המספרים בשבחו ש״מ [של מקום] בעילוי אחר עילוי שמזה תגדל הרחמנות על ירידת הניצוץ וריחוקו מאור א״ס ב״ה כנ״ל.
ובאופן זה תוקן כל סדר התפילה, ובפסוקי דזמרה יש פסוקים רבים המספרים בשבחו של הקדוש ברוך הוא, מדרגה אחר מדרגה; ומתוך כך גדלים הרחמים על ירידת הניצוץ ועל ריחוקו מאור אין סוף ברוך הוא, כנזכר לעיל.
התפילות סודרו למטרה זו: פסוקי דזמרה, פרקי התהילים ופסוקי השבח הפותחים את תפילת שחרית, משבחים את ה׳ בביטויים נעלים יותר ויותר. ככל שהאדם משיג יותר את גדולתו של ה׳, כך הוא חש יותר עד כמה ניצוץ הנשמה ירד והתרחק, ורחמיו עליו גוברים.
הפסקה מבחינה בין רחמיו העליונים והכוללים של יעקב לבין מדרגת השבטים, שהיא רחמים על נשמתו של האדם עצמו, המתעוררים מתוך התבוננות בגדולתו של ה׳, ובייחוד בתפילה.
תניא (Tanya), פרק מ״ה, מתארת את אותה עבודה: לעורר רחמים רבים, מידתו של יעקב, על ניצוץ האלקות שירד אל הגוף. אור התורה (Or HaTorah), המצוטט בהערות, מוסיף שגם מי שאינו חש רחמים על העולמות העליונים יכול לחוש רחמים על ירידת הנשמה אל הגוף ואל הנפש הבהמית.
מראי מקומות
- 1והנה מדתו של יעקב · בבוך 1824: והנה בחי׳ ומדריג׳ השבטים שהם בני יעקב. באוה״ת מטות ע׳ א׳רצה מציין לכאן: ”שם [= כאן בתו״א] נת׳ ענין רחמים דיעקב הוא מה שבאמת שייך רחמנות אף על ג״ע העליון משום שכולא קמי כלא חשיב כו׳, וכשאינו משיג הרחמנות הנ״ל אעפ״כ משיג הרחמנות על ירידת הנשמה בגוף ונה״ב”. ע״ש.
- 2שאפילו על כל עולמות · בבוך 1824 נוסף: עליוני׳.
- 3שייך ונופל בחי׳ הרחמנות כו׳ כמ״ש במ״א · ”ע׳ בלקו״ת ד״ה כי ההרים ימושו מא, א וד״ה במדבר ג, א” — הג״ה בגליון התו״א.
- 4יוצאי ירך יעקב · Exodus 1:5
- 5רם ונשא · Isaiah 57:15
- 6וכולא קמיה כלא חשיבי · Zohar, Introduction 20:188–22:199
- 7חלק אלוה ממעל · Job 31:2
- 8ירדה פלאים · Lamentations 1:9
- 9מאיגרא רמא · Chagigah 5b:16–17
- 10ביתר שאת · Genesis 49:3
7והנה ע״י שמתעורר בחי׳ הרחמנות באתעדל״ת [באתערותא דלתתא] אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] כמו למשל השבט וענף של אילן שכופפין אותו כו׳ אזי נמשך כל האילן.
כעת, כאשר מידת הרחמנות מתעוררת באדם כאתערותא דלתתא, [באה בעקבותיה] אתערותא דלעילא; בדומה, למשל, לשבט ולענף של עץ שמכופפים אותם וכו׳, ואז נמשך אחריהם העץ כולו.
הרחמנות המתעוררת באדם היא ״אתערותא דלתתא״, והיא מעוררת ״אתערותא דלעילא״ — תגובה מלמעלה, מאת ה׳. המשל הוא בענף: מכופפים אותו, והעץ כולו נמשך אחריו.
כך הוא ע״י אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] זו שמבחי׳ ומדרגת השבטים גורם אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] בחי׳ רחמים רבים להיות נמשך גילוי אור א״ס ב״ה ובחי׳ מעלות ומדרגות האבות בבחי׳ גילוי ממש בנפשו דהיינו בחי׳ דעת והרגשה כאילו רואה כו׳.
כך גם, באמצעות אתערותא דלתתא זו, שמקורה בבחינה ובמדרגה של השבטים, מעוררים אתערותא דלעילא — את הבחינה של רחמים רבים; וכך נמשכת למטה התגלות אור אין סוף, ברוך הוא, וכן הבחינה של מעלות ומדרגות האבות, כהתגלות ממש בנפש. כלומר, מתעוררות בה דעת ותחושה, כאילו האדם רואה וכו׳.
מדרגת השבטים — הרחמנות על נפשו של האדם — היא הענף; כאשר מעוררים אותה, היא מושכת מלמעלה רחמים רבים. רחמים אלה מביאים אל תוך הנפש את התגלות אור אין סוף ואת מדרגת האבות, באופן מוחשי, כאילו האדם רואה זאת.
וכמאמר אבינו אב הרחמן1 רחם נא עלינו ותן בלבנו כד, בבינה כו׳ שכדי להיות לבבנו מכון וכסא להשראת בינה ודעת בבחי׳ הרגשה בלב הוא ע״י הרחמנות
וכמו בנוסח התפילה: ״אבינו אב הרחמן רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה כו׳״; כדי שלבנו יהיה מקום וכיסא להשראת בינה ודעת, שיורגשו בלב, הדבר נעשה באמצעות הרחמנות,
התפילה ״אבינו אב הרחמן רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה״ מלמדת על הסדר: תחילה רחמים, ואחר כך בינה. הרחמנות היא שהופכת את הלב למקום הראוי להשראת בינה ודעת, המורגשות בלב.
כי הרחמנות והדעת תלוי זה בזה.2 וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] (ברכות לג.) כל מי שאין בו דעה3 כו׳:
שכן הרחמנות והדעת תלויות זו בזו. וכמאמר חז״ל (ברכות לג.): ״כל מי שאין בו דעה כו׳״.
הרחמנות והדעת תלויות זו בזו, כפי שאמרו חז״ל: ״כל מי שאין בו דעה כו׳״ — כלומר, אין לרחם עליו; בכך הם קושרים בין השתיים.
הפסקה מראה כיצד רחמנות המתעוררת מלמטה מושכת רחמים מלמעלה, המביאים את התגלות האבות אל תוך הנפש כידיעה מורגשת.
הדימוי של הענף נשען על הקשר בין ״שבט״ במשמעות ענף לבין השבטים, שהם ענפים של עץ האבות: כשמושכים בענף, נמשך העץ כולו. בתניא, פרק 45, אדמו״ר הזקן קושר באופן דומה בין מידת הרחמים של יעקב לבין העבודה המושכת אלקות אל תוך הנפש.
מראי מקומות
- 1וכמאמר אבינו אב הרחמן · Tanya, Likkutei Amarim 45:1
- 2כי הרחמנות והדעת תלוי זה בזה · ראה לקו״א להה״מ סי׳ קצג (הוצאת קה״ת). ובאו״ת שם קטו, ד.
- 3
לובן העליון ¶8–9
8אך הנה גם לבחי׳ אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] שיהי׳ [שיהיה] תלוי באתעדל״ת [באתערותא דלתתא] זו צ״ל בחי׳ המשכה מלמעלה והמשכה זו היא ממקור הרחמים עליונים שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ששם מקור ושרש הרחמים מה שאינו מושג ונתפס בסדר השתלשלות כלל
אולם, גם כדי שאתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה] תהיה תלויה באתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה] זו, נדרשת המשכה מלמעלה. המשכה זו באה ממקור הרחמים העליונים, שהוא למעלה מעלה מסדר ההשתלשלות; שם מקור ושורש הרחמים, שאינו מושג ואינו נתפס כלל בסדר ההשתלשלות.
גם הכלל שלפיו אתערותא דלעילא תלויה באתערותא דלתתא חייב לבוא ממקור גבוה יותר. מקורו ברחמים העליונים, הנמצאים מעבר לכל סדר העולמות ואינם נתפסים בתוכו.
וכמאמר אלקי עולם ברחמיך הרבים ברחמיך דייקא כו׳ וכמ״ש במ״א1 וזהו וישכם לבן2 בבקר3 פי׳ לבן דקדושה4 הוא בחי׳ לובן העליון דהיינו בחי׳ אור עצמותו
וכמו שנאמר בתפילה: ״אלקי עולם ברחמיך הרבים״, ו״ברחמיך דייקא״ וכו׳, וכמבואר במקום אחר. וזהו [פירוש] ״וישכם לבן בבקר״. לבן דקדושה הוא בחינת לובן העליון, כלומר, בחינת אור עצמותו ומהותו של אור אין סוף ב״ה.
בתפילת שבת בבוקר נאמר ״אלקי עולם ברחמיך הרבים״, והדגש על ״ברחמיך״ מצביע דווקא על רחמיו של ה׳, שלמעלה מן המדרגות המסודרות. כעת חוזר אדמו״ר הזקן אל הפסוק: ״לבן״ פירושו לבן, ו״לבן דקדושה״ הוא לובן העליון — אור עצמותו ומהותו של אור אין סוף.
ומהותו של אא״ס [אור אין סוף] ב״ה כמשל מראה וגוון לבן5 שאינו דומה לכל המראות וגוונים שהגוונים שלהם נתהוו ע״י צבע משא״כ מראה וגוון לבן הוא עצמות הדבר ומהותו שלא נשתנה ולא נתהוה ע״י צבע.
הדבר דומה למראה ולגוון הלבן, שאינם דומים לשאר המראות והגוונים, שנוצרו באמצעות צבע; ואילו המראה והגוון הלבן הם עצמותו ומהותו של הדבר, שלא השתנה ולא נוצר באמצעות צבע.
כל צבע אחר נוצר על ידי צביעת דבר מה, ואילו הלבן הוא הדבר עצמו, ללא שינוי. כך לובן העליון מבטא את אור אין סוף כפי שהוא, לפני כל ״צבע״ או תכונה מוגדרת.
הפסקה מתחקה אחר התהליך עד למקור הרחמים העליונים, שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ומזהה אותו עם ״לבן״ — לובן העליון של עצמות ה׳.
בהערות מובאת שאלה על מדרגה זו: כאן נראה ש״לבן״ הוא כתר, ואילו במקורות קבליים מזהים את לבן עם אבא העליון, כלומר חכמה. אור התורה ושיחה בלקוטי שיחות המובאים בהערות עוסקים בכך. לקוטי תורה על אחרי מסביר שלבן הוא הצבע העצמי, והוא מצביע על האורות כפי שהם לפני התלבשותם בכלים.
מראי מקומות
- 1שו״ה ברחמיך . . וכמ״ש במ״א · ”ע׳ לקמן [עט, ב]. וע׳ ד״ה שובה ישראל סח, א וע׳ סד״ה כנשר יעיר” — הג״ה על גיליון התו״א.
- 2וזהו וישכם לבן · בבוך 1824 סימן להתחלת קטע חדש.
- 3וישכם לבן בבקר · Genesis 32:1
- 4אך הנה . . לבן דקדושה · ראה אוה״ת במדבר בהוספות ע׳ א׳תקיג. ד״ה תמים תהי׳ תרל״ב: ”וע׳ בתו״א ס״פ ויצא בד״ה וישכם לבן משמע שלבן הוא בחי׳ כתר, ולכן הגם שבמאו״א אות למ״ד ס״ו כ׳ לבן אבא עילאה . . מ״מ לפי׳ רבינו ז״ל מ׳ שהוא בכתר, וכן בלק״ת ס״פ אחרי פי׳ גוון לבן שהוא גוון עצמי מורה על האורות כמו שהן קודם שנתלבשו בכלים”. ראה אוה״ת ויקרא כרך ב ע׳ תרלז, דכאן משמע שלובן העליון הוא בחי׳ כתר, ובמ״א משמע שהוא בחי׳ חכמה. נתבאר בלקו״ש חט״ו ע׳ 262.
- 5מראה וגוון לבן · ראה לקו״ת ס״פ אחרי. עטרת ראש יוהכ״פ פ״ה. דרך מצותיך פו, א. אוה״ת סוכות ע׳ תשיז. בארוכה יותר בסה״מ תקס״ד ע׳ טו.
9וכן הוא עד״מ אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו דלית בי׳ [ביה] בחינת גוונין כלל דלית מחשבה תפיסא בי׳ [ביה]1 ואני ה׳ לא שניתי2 כתיב.
כך גם, בדרך משל, אור אין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו: אין בו כלל בחינת גוונים, שכן ״לית מחשבה תפיסא בי׳״; ונאמר ״ואני ה׳ לא שניתי״.
כעת המשל של הלבן חל על אור אין סוף עצמו: אין בו ״גוונים״, כלומר תכונות מוגדרות, ואין מחשבה יכולה לתפוס בו. הפסוק ״ואני ה׳ לא שניתי״ מבטא שאין בו שום שינוי.
ולכן כתיב והחליף את משכורתי3 עשרת מנים אם כה יאמר נקדים4 כו׳. שכל הבחי׳ עקודים ונקודים נתהוו ונשתלשלו ממנו ובירידתם והשתלשלם הם נקראים בשם עקודים ונקודים
ולכן נאמר ״והחליף את משכורתי עשרת מנים אם כה יאמר נקדים כו׳״. כל הבחינות של עקודים (קשורים יחד) ונקודים (בבחינת נקודות) התהוו והשתלשלו ממנו; וכשהן יורדות ומשתלשלות הן נקראות בשמות עקודים ונקודים.
לבן שינה את שכרו של יעקב, מצאן מנוקד לצאן עקוד וחוזר חלילה. בקבלה, ״עקודים״ ו״נקודים״ הם גם שמות לשלבים מוקדמים של האצלה אלוקית, והם נקראים בשמות האלה רק כשהם משתלשלים מן המקור.
משא״כ בראשיתם ומקורם הם בטלים ונכללים ואינם עולים בשם כלל ולכן יכול הוא להפך מבחי׳ עקודים לבחי׳ נקודים ומנקודים לעקודים ואין זה שינוי לפניו ית׳ כב״י [כביכול] מאחר
אבל בראשיתם ובמקורם הם בטלים ונכללים, ואין להם שם כלל. לכן הוא יכול להפוך אותם מבחינת עקודים לבחינת נקודים, ומנקודים לעקודים, ואין בכך שינוי לפניו יתברך, כביכול.
במקורם הבחינות האלה בטלות ונכללות לחלוטין, ואין להן זהות נפרדת או שם. לכן לבן העליון יכול להפוך אחת מהן לאחרת בלי שיחול בו עצמו שינוי.
שהם בטלים במציאות ואינם עולים בשם כלל לא שייך שם שינוי כלל (וזלע״ז [וזה לעומת זה] לבן דקליפה מחליף משכורתו ממש ברמאות).56
מאחר שהם בטלים במציאות ואינם נקראים בשם כלל, אין שייך בהם כלל מושג השינוי. (ובניגוד לכך, לבן של הקליפה מחליף את שכרו בפועל, במרמה.)
כשאין לדבר כל מציאות משל עצמו, הפיכתו מצורה אחת לאחרת אינה נחשבת שינוי כלל. הסוגריים מנגידים לכך את לבן של הקליפה שבסיפור, שהחליף את השכר במרמה.
והנה בחינת לבן דקדושה כנ״ל שם הוא מקור הרחמים העליונים מה שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ואתערותא דילי׳ [דיליה] בבוקר דאברהם בחי׳ חסד
והנה בחינת לבן דקדושה, כנ״ל, היא מקור הרחמים העליונים, שלמעלה הרבה מאוד מסדר ההשתלשלות; וההתעוררות שלו היא בבוקר של אברהם, בחינת חסד, כמו שנאמר (בראשית כב): ״וישכם אברהם בבקר״.
לבן דקדושה הוא מקור הרחמים העליונים, שלמעלה מכל סדר העולמות. הוא מתעורר ״בבוקר״, זמנו ומידתו של אברהם — חסד — כפי שנאמר בתורה: ״וישכם אברהם בבקר״, כשיצא לעקדת יצחק.
כמ״ש (בראשית כב) וישכם אברהם בבקר78 להמשיך רחמים להיות אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] תלוי באתעדל״ת [באתערותא דלתתא] המשכת הרחמים היא בבחי׳ חסד דאברהם.
כמו שכתוב (בראשית כב): ״וישכם אברהם בבקר״, כדי להמשיך רחמים, כך שאתערותא דלעילא תהיה תלויה באתערותא דלתתא; המשכת הרחמים היא בבחינת חסד של אברהם.
באמצעות החסד של אברהם נמשכים הרחמים העליונים למטה, כך שההתעוררות מלמעלה באה בעקבות התעוררות מלמטה.
וכמאמר אהבת עולם אהבתנו כו׳ אבינו אב הרחמן כו׳. וזהו וינשק לבניו9 הם הם בחי׳ השבטים (שהם בני בניו ובני בנים הרי הם כבנים)101112
וכמו שנאמר בתפילה: ״אהבת עולם אהבתנו כו׳ אבינו אב הרחמן כו׳״. וזהו פירוש ״וינשק לבניו״: אלה הם בחינת השבטים (שהם בני בניו, ובני בנים הרי הם כבנים), בחינת המשכת אתערותא דלעילא, כנ״ל.
ברכת ״אהבת עולם אהבתנו כו׳ אבינו אב הרחמן כו׳״ מחברת אהבה, שהיא חסד, עם רחמים. ״וינשק לבניו״ מתייחס לשבטים, נכדיו של לבן, שכן נכדים נחשבים כבנים; הם מסמלים את המשכת ההתעוררות מלמעלה.
בחי׳ המשכת אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] כנ״ל ובנותיו הן הן לאה ורחל עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא שלכל בחי׳ הללו נמשך בחי׳ לבן העליון בבחינת נשיקין ואתדבקות רוחא ברוחא.1314
״ובנותיו״ הן לאה ורחל — עלמא דאתכסייא (העולם הנסתר) ועלמא דאתגלייא (העולם הגלוי); לכל הבחינות האלה נמשכת בחינת לבן העליון בדרך של נשיקות ושל ״ואתדבקות רוחא ברוחא״:
״בנותיו״, לאה ורחל, הן העולם הנסתר והעולם הגלוי, כפי שהוסבר קודם בוויצא: עולם המחשבה ועולם הדיבור. לבן העליון נמשך אל כולן כנשיקה, שבה רוח נדבקת ברוח.
לכל המשפיעים שהם בחי׳ בניו והמקבלי׳ [והמקבלים] שהם בחי׳ בנותיו שיהי׳ [שיהיה] נשפע ונמשך בהם בחי׳ רחמים עליונים להיות אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] תלוי באתעדל״ת [באתערותא דלתתא]. ויברך אתהם כו׳.
לכל המשפיעים, שהם בחינת ״בניו״, ולמקבלים, שהם בחינת ״בנותיו״, כדי שבחינת רחמים עליונים תושפע ותימשך בהם, כך שאתערותא דלעילא תהיה תלויה באתערותא דלתתא.
הבנים מייצגים את המשפיעים, והבנות את המקבלים; רחמים עליונים נמשכים אל שניהם, כך שתגובתו של ה׳ תלויה בהתעוררות מלמטה.
ענין הברכה כמ״ש (שם א) ויברך אתם אלקים ויאמר להם15 כו׳ ומלאו את הארץ וכבשה כו׳. דהיינו שיהי׳ [שיהיה] תוספת ברכה והמשכה למטה עד דאתהפכא חשוכא לנהורא.
״ויברך אתם אלקים ויאמר להם כו׳ ומלאו את הארץ וכבשה כו׳״: משמעות הברכה היא כפי שנאמר (שם א), שהברכה תהיה תוספת והמשכה למטה, עד שהחושך יתהפך לאור.
״ויברך אתם אלקים ויאמר להם כו׳״: הברכה בתורה פירושה תוספת, כפי שעולה מהברכה הראשונה לאנושות: ״ומלאו את הארץ וכבשה כו׳״. כאן הכוונה היא להמשיך אלוקות מטה יותר ויותר, עד שאפילו החושך יתהפך לאור.
וכמ״ש (שם יב) ונברכו בך כל16 משפחות האדמה ובזרעך17 שיהיו נברכים ונכללים כל בחי׳ הניצוצים שנפלו בשבה״כ [בשבירת הכלים] בקדושתו של זרע יעקב.
וכפי שנאמר (שם יב), ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ ו״בזרעך״: כל הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים יתברכו וייכללו בקדושת זרעו של יעקב.
ההבטחה לאברהם שכל משפחות האדמה יתברכו באמצעותו ובאמצעות זרעו מתפרשת כאיסוף הניצוצות שנפלו. על פי הקבלה, ניצוצות של קדושה נפלו בעולם כאשר נשברו הכלים הקדמוניים, והם מתעלים אל קדושת צאצאיו של יעקב.
וילך וישב לבן למקומו שזמן הארת בחי׳ זו היא בבוקר זמן תפלת השחר אבל אחר התפלה מסתלק הארה זו
״וילך וישב לבן למקומו״: זמן ההארה של בחינה זו הוא בבוקר, בזמן תפילת שחרית, אך לאחר התפילה ההארה הזאת מסתלקת.
״וילך וישב לבן למקומו״ פירושו שההארה העליונה הזאת מאירה בזמן תפילת שחרית, ואחר כך מסתלקת עם סיום התפילה.
ולכך צריך להתפלל בכל יום שבכל יום חוזר ונמשך הארה זו וחזר ונסתלק אחר התפלה.
ולכן צריך להתפלל בכל יום, שכן בכל יום ההארה הזאת נמשכת מחדש, ושוב מסתלקת לאחר התפילה.
לכן צריך להתפלל בכל יום: ההארה נמשכת מחדש בכל בוקר ושוב מסתלקת לאחר מכן. התפילה היומיומית נחוצה כדי להמשיך אותה מחדש.
ויעקב הלך לדרכו18 בחי׳ יעקב יו״ד עקב הלך ונמשך בחי׳ תורה ומצות דתורה אקרי דרך19 (קדושין ב:) וד״ל [ודי למבין]:20
״ויעקב הלך לדרכו״: בחינת יעקב — יו״ד [ו]עקב (העקב) — הלכה ונמשכה בבחינת התורה והמצוות, שהרי התורה נקראת ״דרך״ (קידושין ב ע״ב). ודי למבין.
השם יעקב נדרש כיו״ד ועקב: הנקודה האלוקית נמשכת עד למדרגה הנמוכה ביותר. ״ויעקב הלך לדרכו״ פירושו שלאחר התפילה האור נמשך אל לימוד התורה ואל קיום המצוות, שכן חז״ל מכנים את התורה ״דרך״.
הפסקה משלימה את פירוש הפסוק: לבן הוא הלובן העליון שאינו משתנה; נשיקתו וברכתו מבטאות את המשכת הרחמים העליונים אל המשפיעים והמקבלים בכל בוקר בתפילה; והליכתו של יעקב לדרכו היא נשיאת האור הזה אל התורה והמצוות למשך שאר היום.
עקודים ונקודים הם, לפי שיטת האריז״ל, שלבים בהאצלה שקדמו לשבירת הכלים והתרחשו בה. המאמר משתמש בהם כדי להראות שהמקור יכול להפוך בחינה אחת לאחרת בלי להשתנות. כתב־יד המצוטט בהערות מוסיף שהתורה שאחרי התפילה נועדה ״לאצור את האור״ ולשמר את הארת הבוקר.
מראי מקומות
- 1דלית מחשבה תפיסא בי׳ · Tikkunei Zohar 17a:10–12
- 2ואני הוי׳ לא שניתי · Malachi 3:6
- 3והחליף את משכורתי · Genesis 31:7
- 4אם כה יאמר נקדים · Genesis 31:8
- 5(וזלע״ז . . ברמאות) · בכת״י ממאמרי אדה״ז אינו נמצא. ובסה״מ תקס״ד נמצא, וכנראה שזהו הוספת הצ״צ על הנחה זו.
- 6מחליף משכורתו ממש ברמאות · בד״ה וישכם לבן תשמ״ח מבאר ”יש לפרש הכוונה בזה הוא כדי לבאר שעבודת ישראל פועלת גם בלבן זה שלמטה כי ישראל ע״י עבודתם מעלים גם את החושך ואת המרירות דעולם הזה, להפך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא שזהו ע״י עבודת התשובה” ע״ש.
- 7וישכם אברהם בבוקר · בסה״מ תקס״ד ע׳ טז מבאר שזהו ענין תפילת שחרית.
- 8
- 9וינשק לבניו · Genesis 32:1
- 10(שהם . . כבנים) · ראה לעיל הערה (וזלע״ז.
- 11ובני בנים הרי הם כבנים · Yevamot 62b:2–3
- 12ובני בנים הרי הם כבנים · Pirkei DeRabbi Eliezer 36:12
- 13ואתדבקות רוחא ברוחא · Zohar I, 124b
- 14אתדבקות רוחא ברוחא · Zohar, Chayei Sara 10:60–18:142
- 15
- 16
- 17ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך · Genesis 28:14
- 18ויעקב הלך לדרכו · Genesis 32:2
- 19ונמשך בחי׳ תורה . . דרך · בבוך אדה״ז — יבל אבי יושב: ונמשך לדרכו בחי׳ תו״מ שזהו עסק כל היום וד״ל. ובכת״י 954 נ, א נמצא במקומו: ”ובבחי׳ תורה . . כו׳ תורה שלאחר התפילה לגנוז האור כי טוב וד״ל”.
- 20
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
בתפילה, ובמיוחד בפסוקי דזמרה, התבוננו באריכות בגדולת ה׳, עד שמתעוררת רחמנות על הנשמה שלכם, שנפלה ממקורה. רחמנות זו מורידה רחמים מלמעלה ומביאה אל הלב ידיעה מורגשת של ה׳. מכיוון שהארה זו מסתלקת לאחר התפילה, יש להתפלל מדי יום ולהמשיך אותה אל לימוד התורה ואל קיום המצוות במשך שאר היום.
שאלות לשיחה
- מדוע המאמר מדגיש גילוי מורגש של ה׳ ולא מסתפק באמונה, ומה גורם לאמונה שנותרת במחשבה להיות בלתי יציבה?
- מדוע נשמות מן השורה אינן יכולות לקבל ישירות את גילוי האבות, וכיצד בחינת השבטים נותנת לכך מענה?
- כיצד התבוננות בגדולת ה׳ מביאה לרחמנות על הנשמה, ומדוע הרחמנות והדעת תלויות זו בזו?
- מה מלמדת ההשוואה ללובן, שאינו צבע שנוצר מצביעה, על לובן העליון ועל הטענה שה׳ אינו משתנה?
- מדוע יש לחדש מדי יום את הארת התפילה, ומה מוסיף הביטוי ״ויעקב הלך לדרכו״ על שאר היום?