וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם כו׳

המאמר פותח בפסוק המתאר את פרידתו של לבן מיעקב לאחר כריתת הברית ביניהם, ובהמשך יקרא אותו כתיאור של מדרגה עליונה. אחר כך מובא פסוק נוסף, שבו דוד משבח: ״לך, ה׳, הגדולה והגבורה״, כדי לפתוח בדיון במידות האלוקיות.

המילים ״גדולה״ ו״גבורה״ הן בלשון נקבה, והלשון הנקבית מורה על מקבל: המידות הללו מקבלות את אורן מאור אין סוף. על אור אין סוף כפי שהוא לעצמו אי אפשר לומר שהוא ״גדול״, כי גדולה היא תכונה מוגדרת; ומאמר חז״ל ״במקום גדולתו״, שממשיכו ״שם אתה מוצא ענוותנותו״, רומז שהגדולה האמיתית היא למעלה ממושגים כאלה.

גדולה, כלומר חסד המתפשט ומתרחב, היא מידתו של אברהם, כפי שהבטיח לו ה׳: ״ואגדלה שמך״; לכן גם בתפילה מכנים את ה׳ ״אלוקי אברהם״. אדמו״ר הזקן אומר שענוותנותו של ה׳ מתבטאת בכך שאור אין סוף שלו מגיע עד כדי כך שהוא שורה ומתגלה באהבתו של אדם, אברהם, שה׳ כינה אותו ״אוהבי״.

חז״ל אמרו שהאבות היו ״מרכבה״ לה׳: כשם שלמרכבה אין רצון משלה מלבד רצונו של הרוכב, כך הם היו מסורים לה׳ לחלוטין כל ימיהם. בזכות הביטול הזה שרתה בהם השכינה בגלוי, עד שאהבתם ויראתם היו המידות האלוקיות עצמן כפי שהן מתגלות בנפשם: אהבתו של אברהם ו״פחד יצחק״.

אהבתם ויראתם של האבות הן מידות הגדולה והגבורה של ה׳ עצמו, ובאמצעות האבות הן נמשכו למטה, כדי שאור אין סוף יתגלה בכל נשמות ישראל. התכלית היא גילוי ממשי ומורגש, ולא רק האמונה המופשטת שיש לכל יהודי בתור ״מאמין בן מאמינים״.

אמונה שנשארת במחשבה בלבד אינה יציבה, משום שהמחשבה נמשכת אחר הרצון, והרצון מטה אותה פעם לצד אחד ופעם לצד אחר. הביטוי ״לכל אשר יחפוץ יטנו״ שאול מהפסוק על לב המלך הנתון ביד ה׳.

כדי שהאמונה תהיה איתנה, הרצון צריך להיות קבוע ״במקום נאמן״; הדבר נעשה באמצעות דעת, כלומר הכרה מורגשת בה׳, חיה כאילו האדם רואה אותו. אברהם הוא הדוגמה לכך, שכן חז״ל אומרים שהכיר את בוראו בכוח הבנתו שלו.

הגילוי שהיה לאבות עצמם נובע מאצילות, העולם שבו ה׳ ומידותיו אחד הם, ונשמות רגילות אינן יכולות להכיל גילוי בעוצמה כזאת. לכן נדרש דבר שימשיך את הגילוי למדרגה שהן יכולות לקבל.

רוב הנשמות היהודיות מושרשות בעולמות בריאה, יצירה ועשיה. הגילוי מגיע אליהן באמצעות מדרגת השבטים, בניו של יעקב.

המילה ״שבט״ רומזת להמשכה, כמו הביטוי הארמי לכוכב שביט, שאורו נמשך אחריו; והיא גם מציינת ענף היוצא מאילן. השבטים הם אפוא המשך של האבות לתוך העולם הגלוי, כמו הים שבבית המקדש של שלמה שניצב על גבי בקר.

הים שבבית המקדש של שלמה עמד על שנים עשר בקר, המקבילים לשנים עשר השבטים ולארבע הפנים של החיות שבחזון המרכבה של יחזקאל. כשם שהבקר נשאו את הים, כך השבטים נושאים למטה את הגילוי שהאבות המשיכו.

כל אחד מארבעת הפנים כולל את שלושת האבות, וכך מתקבלים שנים עשר, כמניין השבטים. באמצעות מדרגה זו, שכל יהודי יכול לשאת, נמשך גילוי האלוקות לכל נשמות ישראל.

הפסוק בישעיהו, הנאמר בקינת חצות בתיקון חצות, שואל מדוע ה׳ מניח לנו לסטות מדרכיו ומיראתו, ומבקש ממנו לשוב למען השבטים. אדמו״ר הזקן קורא אותו כקינה על הגלות, שיש בה תקווה הנשענת על השבטים.

״דרכך״ פירושו מידתו של אברהם, שהרי הוא מתואר כ״הולך ונוסע״; ו״יראתך״ היא מידת היראה של יצחק. הפסוק המצוטט נמצא בבראשית יב, ט, אף שבטקסט נכתב פרק יא.

הנביא מקונן על כך שבגלות אדום, שמשמעותה שקיעה בענייני העולם, אנו מנותקים מגילוי אהבתם ויראתם של האבות ומאור פני ה׳.

גם כאשר מדרגת האבות עצמם אינה יכולה לשרות בנפש בגלות, הנביא מבקש מה׳ לשוב ״למען השבטים״. באמצעות מדרגת השבטים, הממשיכה את האבות כלפי מטה, הגילוי עדיין יכול להגיע לכל נשמה יהודית.

מידתו של יעקב היא רחמים עליונים, רחמים כה נרחבים עד שהם שייכים אפילו לעולמות הנעלים ביותר. ביחס לאין־סופיותו של ה׳ גם הם נחשבים לאין, ולכן גם הם ראויים לרחמים.

השבטים, בניו של יעקב, עומדים במדרגה שמתחתיו, ועבודתם היא לעורר רחמים רבים על ניצוץ האלוקות שבנפשו של האדם עצמו. זהו סוג הרחמים שאדם רגיל יכול להגיע אליו.

הדרך לכך היא התבוננות: האדם מתבונן ברוממותו של ה׳, בכך שכל הבריאה נחשבת לאין לפניו ובטלה במקורה. בין הנבראים נמצאת גם נפשו שלו, שבמקורה נחצבה מה׳.

בשורשה הייתה הנפש, ״חלק אלוקה ממעל ממש״, בטלה לגמרי באור אין סוף, והיא ירדה ״מאיגרא רמא״ אל הגוף שבעולם הזה. ככל שהאדם מתבונן בירידה הזאת לאורך זמן ובעומק רב יותר, כך מתעוררים רחמים חזקים יותר על נפשו.

התפילות נתקנו לתכלית זו: פסוקי דזמרה משבחים את ה׳ במושגים נעלים יותר ויותר. ככל שאדם תופס יותר מגדולתו, כך הוא חש יותר עד כמה ניצוץ הנשמה ירד והתרחק, ומתעוררים בו רחמים רבים יותר.

רחמים המתעוררים באדם הם אתערותא דלתתא, והם מעוררים אתערותא דלעילא — תגובה מאת ה׳. המשל הוא בענף: מכופפים אותו, והאילן כולו נמשך אחריו.

מדרגת השבטים — הרחמים על הנפש — היא הענף; כאשר היא מתעוררת, היא ממשיכה מלמעלה רחמים רבים. רחמים אלה מביאים אל הנפש את גילוי אור אין סוף ואת מדרגת האבות, באופן מורגש וחי כאילו האדם רואה זאת.

התפילה ״אבינו אב הרחמן, רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה״ מלמדת על הסדר: תחילה רחמים, ואחר כך בינה. הרחמים מכשירים את הלב להיות מקום להשראת בינה ודעת המורגשות בלב.

הרחמים והדעת תלויות זו בזו, כפי שאמרו חז״ל: ״כל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו״ — דבר הקושר בין השתיים.

גם הכלל שלפיו אתערותא דלעילא תלויה באתערותא דלתתא צריך בעצמו לבוא ממקור גבוה יותר. מקורו ברחמים העליונים, הנמצאים למעלה מכל סדר העולמות ואינם נתפסים בתוכו.

בתפילה נאמר ״ברחמיך הרבים״, והדגשת ״ברחמיך״ מצביעה על רחמיו של ה׳ עצמו, שלמעלה מן המדרגות המסודרות. כעת אדמו״ר הזקן חוזר לפסוק: ״לבן״ פירושו לבן, ו״לבן דקדושה״ הוא הלובן העליון — אור עצמותו של ה׳.

כל צבע אחר נוצר באמצעות צביעתו של דבר, ואילו הלבן הוא הדבר עצמו, ללא שינוי. כך הלובן העליון מסמל את אור אין סוף כפי שהוא, לפני כל ״צבע״ או מידה מוגדרת.

משל הלבן חל כעת על אור אין סוף כפי שהוא לעצמו: אין בו ״גוונים״ או מידות מוגדרות, ואין מחשבה יכולה לתפוס אותו. הפסוק ״אני ה׳ לא שניתי״ מבטא שאין בו שום שינוי.

לבן שינה את שכרו של יעקב מן הצאן הנקוד לצאן העקוד וחוזר חלילה. בקבלה ״עקודים״ ו״נקודים״ הם גם שמות לשלבים מוקדמים של האצילות האלקית, והם נקראים בשמות אלה רק כאשר הם יורדים מן המקור.

במקורן המדרגות הללו בטלות לחלוטין, ואין להן זהות או שם נפרדים. לכן לבן העליון יכול להפוך אותן זו לזו, בלי שיחול בו עצמו שינוי.

כשאין לדבר מציאות משל עצמו, הפיכתו מצורה אחת לאחרת אינה נחשבת כלל לשינוי. הסוגריים מציבים ניגוד ללבן דקליפה שבסיפור, ששינה את השכר ברמאות ממש.

לבן דקדושה הוא מקור הרחמים העליונים, שלמעלה מכל סדר העולמות. הוא מתעורר ״בבוקר״, המקושר לזמנו ולמידתו של אברהם — חסד.

אברהם ״השכים בבוקר״ כדי ללכת לעקדה, והבוקר קשור לחסד. באמצעות חסדו של אברהם נמשכים הרחמים העליונים ונקבע שהתגובה מלמעלה תבוא בעקבות אתערותא דלתתא.

ברכת תפילת שחרית ״אהבת עולם אהבתנו... אבינו אב הרחמן״ מחברת אהבה, שהיא חסד, עם רחמים, כפי שתואר. ״וינשק לבניו״ שבפסוק מכוון לשבטים, שהיו נכדיו של לבן, שכן נכדים נחשבים כבנים.

השבטים מייצגים את המשכת האתערותא דלעילא. ״בנותיו״, לאה ורחל, הן העולם הנסתר והעולם הגלוי, ולכולן מגיע לבן העליון בדרך של נשיקה — דבקות של רוח ברוח.

הבנים מסמלים את המשפיעים והבנות את המקבלים, והרחמים העליונים נמשכים אל שניהם. כך תגובתו של ה׳ נעשית תלויה בהתעוררות האדם; לאחר מכן בא ״ויברך אותם״.

בתורה ברכה פירושה תוספת, כפי שנאמר בברכה הראשונה לאנושות: ״מלאו את הארץ וכבשוה״. כאן הכוונה היא להמשכת האלקות מטה יותר ויותר, עד שאפילו החושך מתהפך לאור.

ההבטחה האלקית שכל משפחות הארץ יתברכו באמצעות אברהם וזרעו מתפרשת כאיסוף הניצוצות שנפלו. לפי הקבלה, ניצוצות של קדושה נפלו בעולם כשנשברו הכלים הראשוניים, והם מועלים ונכללים בקדושת צאצאיו של יעקב.

״וילך וישב לבן למקומו״ פירושו שהארה עליונה זו מאירה בזמן תפילת שחרית, ולאחר שהתפילה מסתיימת היא מסתלקת.

לכן צריך להתפלל בכל יום: ההארה נמשכת מחדש בכל בוקר ומסתלקת שוב לאחר מכן. התפילה היומיומית נחוצה כדי להמשיכה פעם נוספת.

השם יעקב נדרש כיו״ד ועקב: הנקודה האלקית הנמשכת עד המדרגה הנמוכה ביותר. ״ויעקב הלך לדרכו״ פירושו שלאחר התפילה האור נמשך אל לימוד התורה וקיום המצוות, שכן חז״ל מכנים את התורה ״דרך״.