והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה…

המאמר פותח בנבואתו של ישעיהו על הגאולה העתידה (ישעיהו יא, טו במהדורות שלנו; בטקסט מצוין פרק 12): כשם שה׳ קרע את הים ביציאת מצרים, כך יניף בעתיד את ידו על ״הנהר״ ויפרק אותו לשבעה נחלים, כדי שהגולים יוכלו לשוב. לפני שהרבי פונה לנהר, אדמו״ר הזקן מסביר את ים סוף של יציאת מצרים: ים סוף הוא מלכות דאצילות, האחרונה בעשר הספירות של עולם האצילות.

מלכות היא ה״דיבור״ של ה׳, הנמוך מבין הדרגות האלוקיות. המילה הארמית ״סופא״, שפירושה ״סוף״, מהדהדת את השם ים סוף. העולם נברא באמצעות הדיבור האלוקי, עשר המאמרות, וכל מאמר נושא בתוכו אור מאחת מעשר הספירות; למשל, ״יהי אור״ נושא את אור החכמה.

הדיבור נושא את האור הזה, אך גם מכסה עליו, כמו לבוש. המשל מן האדם מבהיר זאת: המילים שלנו הן הכלי המעביר את הרעיונות והרגשות שלנו לאחרים.

ובכל זאת, אותן מילים גם מסתירות את מה שהן נושאות. ילד קטן יכול לקרוא ולבטא כל מילה בטקסט חכם, ועדיין לא להבין דבר ממשמעותו; רק מי שכבר חכם יכול למצוא את הרעיון שבתוך המילים.

אדם כזה מפיק את המשמעות מן האותיות רק מפני שהוא מביא אליהן את הבנתו שלו. מצד עצמן, האותיות מעלימות על השכל והרגשות שהן מכילות.

למעלה אין ״לומד חכם״: החכמה שבעולמות הנבראים בריאה, יצירה ועשיה נוצרת רק מן הדיבור העליון. שלא כמו הקורא החכם שבמשל, עולמות אלה אינם מביאים עמם הבנה משלהם אל האותיות.

מכאן שהדיבור והאותיות של מלכות דאצילות מסתירים לחלוטין את השכל — חכמה, בינה ודעת — ואת המדות של אצילות המלובשות בהם. מה שהם מכילים אינו מופיע כלל בבריאה.

רק זוהר קלוש עובר, והקבלה משווה אותו לאור העובר דרך השערות: השיער צומח מן הראש, אך נושא רק שמץ מחיותו. משום כך מלכות נקראת ״ים״, ״העולם הנסתר״, שכן הים מכסה את כל מה שבתוכו.

הסבר שני לכך שהדיבור מסתיר: מה שעובר מן השכל אל הדיבור הוא רק המעטפת החיצונית של רעיון, החלק שאפשר לנסח במילים.

הגרעין הפנימי של רעיון אינו יכול לבוא לידי ביטוי באותיות ובדיבור. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו לפסוק ״כי ביום הזה יכפר״, בלקוטי תורה, אחרי.

קריעת הים הופכת את ההסתר הזה: ״העולם הנסתר״ נעשה ״עולם גלוי״. הדיבור העליון שוב אינו מסתיר את האורות שהוא נושא בתוכו.

האורות האלה הם עשר הספירות של אצילות, המתוארות באמצעות המשל האנושי כ״שכל ומדות״. בקריעת ים סוף הם התגלו לנשמות שבבריאה כפי שהם מתגלים באצילות.

קריעת הים חיברה את בריאה עם אצילות עצמה, בלי פרסא או מסך ביניהן. לכן נחלק הים לשנים עשר חלקים. הפרסא היא הגבול שמפריד בדרך כלל בין עולם האצילות האלוקי לבין העולמות הנבראים שמתחתיו.

שנים עשר הוא המספר המאפיין את בריאה: הנשמות שם הן שנים עשר השבטים, והמלאכים שם הם ״שנים עשר הבקר״ שנשאו את הכיור הגדול בבית המקדש של שלמה, המכונה ״הים״. הפסוק ״והים עליהם מלמעלה״ מתאים לכך בדיוק: ה״ים״, מלכות דאצילות, מונח על שנים עשר הבקר של בריאה.

בכללות, המלאכים יוצרים ארבע מחנות סביב השכינה, ובראשם מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל, כשם שנהר עדן נחלק לארבעה ראשים. חלוקה זו לארבע היא החלוקה הכללית הראשונית.

כל אחד מארבעת המחנות מתחלק לשלושה, וכך מתקבלים שנים עשר: שנים עשר השבטים חנו תחת ארבעה דגלים, שלושה שבטים לכל דגל, ובכל יד ורגל יש שלושה פרקים. הזוהר על ויחי מתאר כך את שנים עשר השבטים — שלושה לכל זרוע ולכל ירך.

השבטים עצמם שייכים לבריאה, אך שורשם באצילות, ב״שנים עשר גבולי אלכסון״ של ז״א, המדות של אצילות. שישה כיוונים נפגשים לאורך שנים עשר מקצועות, ושנים עשר הגבולות הללו מסמלים את שנים עשר האופנים שבהם שש המדות מתחברות זו לזו.

לכן קריעת הים, שהעלתה את בריאה לאצילות, העלתה כל אחד משנים עשר השבטים אל שורשו שלו, באחד משנים עשר הגבולות של ז״א. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על גבולות ארץ ישראל, ״וירד הגבול״.

זו הסיבה שלכל שבט הייתה דרך משלו בים: כל אחד עלה אל שורשו שלו, ״כל אחד לפי שיעורו״. הפסוק ״שם עלו שבטים שבטי יה״ מתאר את עליית השבטים הזאת.

כל מה שנאמר עד כאן עוסק בקריעת ים סוף, המתרחשת בדיבור העליון, מלכות. פעולתה הייתה שהדיבור ואותיותיו חדלו להסתיר את מה שהם נושאים.

על העתיד, לעומת זאת, מדבר ישעיהו על הנהר ולא על הים. כדי להסביר את ההבדל, אדמו״ר הזקן מראה תחילה מדוע היה צורך בקריעת הים: היא הכינה למתן תורה, כפי שהגמרא דורשת את ״הים ראה וינוס״ על קריעת הים ואת ״ההרים רקדו״ על מתן תורה.

מטרת המצוות היא להמשיך את אור אין סוף אל העולמות הנבראים בריאה, יצירה ועשיה, באופן גלוי כפי שהוא מאיר באצילות. באצילות הקב״ה אחד עם האורות, ״חיותיו״, ועם הכלים של הספירות.

העולמות התחתונים הם ״נפרדים״: הם חשים את עצמם כיש, כמציאות בפני עצמה. המצוות, המכונות ״רמ״ח איברים דמלכא״, הן הערוצים שבהם רצון ה׳ פועל בהם, כפי שהאיברים מבצעים את רצון הנפש.

על ידי המצוות נמשכת היחידות הגלויה באצילות ומתגלית באותו אופן גם בעולמות התחתונים. אדמו״ר הזקן מפנה למאמריו בתורה אור על ״כי כאשר השמים החדשים״ ועל ״משה ידבר״.

לכן היה צורך בקריעת הים תחילה: הבקיעה פרצה את המחיצה שבין אצילות לבריאה, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. רק לאחר מכן היה אפשר לתת את התורה, ולהמשיך את אצילות אל העולמות התחתונים.

הגמרא דורשת את הפסוק ״אשר אנכי מצווך היום לעשותם״ כך: היום, בעולם הזה, נועד לעשיית המצוות, ולמחר, לעתיד לבוא, נועד לקבלת שכרן; ולימוד התורה שקול כנגד כל המצוות יחד. אדמו״ר הזקן מזהה את השכר עם גילוי פנימיות התורה וטעמי המצוות, כפי שפירש רש״י על הפסוק ״ישקני מנשיקות פיהו״: ישראל בטוחים שה׳ יתגלה אליהם שוב ויגלה להם את סוד טעמי התורה ואת אוצרותיה הגנוזים.

הפסוק בישעיהו על עבד ה׳ נדרש כנבואה על משיח, שיגלה את פנימיות התורה. כל אחד מביטויי הפסוק מעלה אותו מעל דמות גדולה נוספת, החל מאברהם ויצחק.

המילים האחרונות, ״וגבה מאד״, מציבות אותו במדרגה הגבוהה מכולן, שכן אותיות ״מאד״ הן אותיות ״אדם״: משיח יהיה למעלה מאדם, ואף ממשה. ספר הגלגולים, תורת האר״י על גלגולי הנשמות, מבאר שהכוונה היא למעלה מאדם לאחר חטאו; המאמר חוזר לעניין בהמשך.

הרמ״ז, רבי משה זכות, מגדולי מפרשי הזוהר, מדבר בכמה מקומות על המשיח: על דברי הזוהר ״משה הוא ההתחלה״, ובהמשך להם נקרא מלך המשיח ״הסוף״; וכן על הפסוק ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״. אדמו״ר הזקן מסכם: המשיח ילמד את כל העם את פנימיות התורה.

אין הכוונה לתורה הנגלית, ל״נגלות״ שהן ״לנו ולבנינו״. אדם אחד אינו יכול ללמד באופן אישי את רבבות רבבות ישראל.

נוסף על כך, בתחיית המתים יקומו משה וכל חכמי ישראל הגדולים, והם כבר יודעים את כל התורה הנגלית. אין להם צורך שהמשיח ילמד אותה.

לכן ברור שהמשיח ילמד את פנימיות התורה, שאין לה סוף, והיא ״ארוכה מארץ מידה״. יש בה תמיד מדרגה נוספת שאפשר לעלות אליה, ולכן גם לגדולים ביותר יהיה מה ללמוד.

כך מושלם ההקבלה: קריעת הים הייתה צריכה להתרחש לפני שניתנה התורה העוסקת במעשים בפועל, וכך צריך להתרחש ״והניף ידו על הנהר״ לפני שתתגלה פנימיות התורה לעתיד לבוא.

הנהר שבנבואת ישעיהו הוא פרת, הרביעי בנהרות היוצאים מעדן. הגמרא אומרת על פרת שהוא ״הנהר שמראשית״ — אותו נהר שהוזכר בבריאה; לכן נהר זה הוא הבחינה של ״נהר יוצא מעדן״.

הנהר הוא בינה, בחינת המחשבה, הנעלית מן הדיבור. המחשבה אינה נחה לעולם, שכן האדם חושב תמיד על דבר־מה, כשם שנהר זורם ללא הפסק.

המילה ״נהר״ קשורה למילה ״ונהרו״, המתארת זרימה מתמשכת. לעומת זאת, הים נקרא ״מקוה המים״ — מים הנאספים ועומדים — וזוהי בחינת הדיבור, שבה התוכן מתגבש במילים קבועות. לכן ״נהר יוצא מעדן״ פירושו שהמחשבה נמשכת ללא הרף מעדן, המקור שמעליה.

גם המחשבה מורכבת מאותיות: אנחנו חושבים במילים, אלא בשקט. גם האותיות האלה הן לבושים המכסים את עצם החכמה — את הבזק ההשגה עצמו — אף שהמחשבה היא לבוש פנימי יותר מן הדיבור.

לכן גם המחשבה מסתירה את עצם החכמה העילאה, כמו הדיבור, אלא במידה פחותה. הדבר מכין את הנקודה על הנהר: גם לאחר שהים נבקע, נותר הסתר נוסף — אותיות המחשבה.

אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוק ״שישים המה מלכות״ בעניין הפנימיות והחיצוניות. לאחר מכן הוא מגדיר את ״הנפת היד על הנהר״ לעתיד לבוא: עצם העדן העליון יתגלה.

כיום גן עדן, עולם הנשמות, מקבל מן העדן רק באמצעות ה״נהר״, כלומר באמצעות אותיות המחשבה, והאותיות מלבישות ומסתירות. לכן הנשמות שם אינן תופסות את עצם העדן.

הגמרא אומרת שהפסוק ״עין לא ראתה אלקים זולתך״ מתייחס לעדן, ששום נברא לא ראה מעולם; וכדי שלא נחשוב שהגן ועדן הם אותו דבר, הפסוק מבדיל ביניהם: נהר יוצא מעדן כדי להשקות את הגן.

לכן עדן נשאר נסתר גם מנשמות שבגן: הגן מושקה רק באמצעות ה״נהר״ — אותיות המחשבה — והאותיות מסתירות.

מה שמגיע לגן עדן כיום הוא רק הארה קלושה. כאשר ה׳ ״יניף את ידו על הנהר״, הנשמות יגיעו לגילוי עדן עצמו.

בנבואת מיכה על העתיד נאמר ״אראנו נפלאות״, בלשון של ראייה. שמיעה והבנה באות באמצעות אותיות, ואילו הראייה תופסת את הדבר עצמו; כפי שאמרו חז״ל, שמיעה אינה דומה לראייה.

אדמו״ר הזקן ממחיש את ה״ראייה״ של עצם החכמה בסיפור על האריז״ל, המובא בפרי עץ חיים בפרק העוסק בקריאת שמע שעל המיטה.

בשנתו בשבת שמע האריז״ל בישיבה של מעלה דברי תורה נפלאים על פרשת בלק ובלעם, ואמר שלא היה יכול לפרשם גם אילו דיבר ברציפות במשך שמונים שנה.

הדבר נראה בלתי אפשרי: כיצד יכול היה לתפוס בשעה אחת של מחשבה את מה שהיה דורש שמונים שנה כדי לומר בדיבור?

אכן, אותיות המחשבה נקראות ״אותיות גדולות״, מפני שהמחשבה תופסת במהירות את מה שהדיבור מוסר באיטיות. בזוהר על פרשת תרומה מדובר על ״אותיות גדולות״ אלה.

לכן בפיוט השבת ״אל אדון״, המסודר לפי האל״ף־בי״ת, יש לכל אות ארבע או חמש תיבות, ואילו בנוסח של ימות החול יש לכל אות תיבה אחת בלבד: שבת היא בחינת המחשבה, ״אותיות גדולות״, שבה כל אות מכילה יותר.

אלא שהדבר מסביר יחס מתון בלבד: רבע שעה של מחשבה כנגד שעה או שעתיים של דיבור. אי אפשר להסביר כך כיצד שישים או שמונים שנות דיבור ייכנסו לשעה אחת של מחשבה.

התשובה היא שתפיסתו של האריז״ל לא הייתה מחשבה כלל, אלא ״ראייה״: הוא ראה את עצם החכמה ממש, לפני שהיא מתלבשת בבינה, בהשגה ובאותיות.

החכמה עצמה נעלית לאין ערוך מן השכל כשהוא מלובש באותיות, ולכן מה שנראה בשעה אחת עשוי לדרוש חיים שלמים כדי לנסח במילים. הדבר דומה לאופן שבו הזמן עצמו משתלשל ממה שלמעלה מן הזמן: ״אלף שנים בעיניך כיום אתמול״.

בקשתו של משה להיכנס לארץ הייתה מסוג זה. למשה הייתה ראיית החכמה, שהרי נאמר עליו ״וירא ראשית״ — ״ראשית״ הוא כינוי לחכמה. הוא רצה להמשיך ראייה זו בכנסת ישראל, הנקראת ״ארץ חפץ״, אך ה׳ לא אפשר זאת.

משה אמר לישראל: ״ועתה ישראל שמע״ — בימיו הם יכלו לשמוע בלבד, ולא לראות. רק לעתיד יגלה משיח את הראייה הזאת לכל כנסת ישראל.

בזוהר על ״אתה החילות להראות את עבדך״, משה הוא ״הראשית״ ומשיח בן דוד הוא ״הסוף״, ההשלמה. באותה דרך של ראייה יתגלו לעתיד לבוא טעמי המצוות.

לכן השכר שלעתיד לבוא מכונה ״מה שעין לא ראתה״. הזוהר שואל מיהו זה ש״יעשה״, ומשיב שמדובר בעתיק הנסתר, הבחינה העליונה ביותר, שהכול תלוי בה.

ראיית החכמה הזאת היא הדבר שמשיח ילמד, ועליה נאמר בישעיהו: ״הנה ישכיל עבדי״. גם בבחינה זו יש עליות שאין להן קץ.

החלק השלישי מסביר את ״שבעת הנחלים״: הם מקבילים לשלושת האבות — אברהם, יצחק ויעקב — ולארבע האימהות — שרה, רבקה, רחל ולאה. כשם שהים נחלק לשנים־עשר נתיבים כנגד שנים־עשר השבטים, כך הנהר יתחלק לשבעה נתיבים כנגד האבות והאימהות.

השבטים, הנמצאים בבריאה, הם ״המרכבה התחתונה״: כשם שמרכבה נושאת את רצון ה׳ בלי רצון עצמאי משלה, כך הם נושאים את רצון ה׳. האבות הם ״המרכבה העליונה״ שבאצילות: הם מקבילים לחסד, גבורה ותפארת שבאצילות — לאהבתו של אברהם, ליראתו של יצחק ולרחמיו של יעקב.

הסוגריים מפנים למקומות שבהם העניין מבואר: המאמר בתורה אור על ״האבות הן הן המרכבה״, המאמר על ״וישכם לבן״ בעניין האבות והשבטים, וסוף המאמר בפרשת במדבר על המפקד ״לבית אבותם״. נוסף על כך נאמר שגם האימהות הן באצילות.

לשבטים יש שורש באצילות, אך שם נמצא רק שורשם. עצם מציאותם היא בבריאה.

הדבר דומה לברכת השחר: ״הנשמה שנתת בי טהורה היא״ — כפי שהיא בשורשה, ולאחר מכן ״אתה בראתה״ — כנברא, יש מאין. אין ערוך לנברא ביחס לאצילות.

כדי שהשבטים עצמם יתחברו לשורשם, ואצילות תתגלה בהם, היה צורך בקריעת הים. משום כך הוא נחלק לשנים־עשר נתיבים — נתיב לכל שבט.

מדרגת האבות גבוהה יותר: הם עצמם בשבע הספירות התחתונות שבאצילות, אך שורשם הוא ״מעבר לנהר״, למעלה מבינה, בעתיק — הממד הפנימי של כתר. ז״א, המידות, אחוז בעתיק ותלוי בו.

שורשם נמצא שם, אך הם עצמם נותרים במידות שבאצילות. אדמו״ר הזקן מפנה גם לביאורו על ״שימני כחותם״, שבו מוסבר ששורשן של רצועות התפילין השחורות, שהן שחורות מכוח הלכה למשה מסיני, הוא מדרגה כה גבוהה, עד שכאשר היא נמשכת למטה היא יכולה להתגלות רק בשחרות.

לעתיד לבוא, כאשר ה׳ ״יניף את ידו על הנהר״, האבות והאימהות יעלו לשורשם. אז יתגלה בהם האור שלמעלה מאצילות, ״בעבר הנהר״ — שבע הספירות התחתונות של עתיק יומין.

באמצעותם יגיע הגילוי לכל ישראל: זהו הנהר המוכה לשבעה נחלים, ערוץ לכל אחת משבע הספירות. הסוגריים מפנים לביאורים על שבעת נרות המנורה, שמייצגים את שבעת הרועים הממשיכים אלוקות לכל ישראל.

בתורה אור על פרשת וישלח מוסבר מעבר יעקב את היבוק באותם מושגים, ובקשר לשורש האבות ״בעבר הנהר״. באמצעות גילוי זה תתגלה פנימיות התורה, טעמי התורה; זהו גילוי מוחא סתימאה, החכמה הנסתרת של אריך אנפין.

לעומת זאת, התורה הנגלית נובעת מהמוחין של ז״א, מדרגה נמוכה יותר. הסוגריים מפנים למאמר על ״אני ה׳ אלקיכם״, בסיום פרשת ציצית, העוסק בפסוק ״ובתורת ה׳ חפצו״.

כדי שפנימיות התורה תתגלה, יש לעבור את הנהר ביבשה, כפי שהים נבקע ביציאת מצרים. אז תתגלה המדרגה שלמעלה מאצילות, מוחא סתימאה, גם בעולמות התחתונים.

אדמו״ר הזקן מפנה לשני ביאורים נוספים על גילוי זה לעתיד לבוא: על הפסוק ״כי כאשר השמים החדשים״ ועל הפסוק ״כי על כל כבוד חופה״.

הרמ״ז מתאר את ארבעת הרבדים של פרשנות התורה, פרד״ס, כמתקנים את ארבעת העולמות: הסוד מתקן את אצילות, ואילו הפשט, הרמז והדרוש מתקנים את שלושת העולמות התחתונים, בריאה, יצירה ועשיה.

העולמות התחתונים נקראים ״עולם הפירוד״, שבו כל דבר חש את עצמו כנפרד. תיקונם הוא בכך שיתבטלו לה׳, כפי שקורה באצילות.

תיקון זה יתגלה בעתיד כתוצאה ממעשינו כעת, כאשר כל העולמות התחתונים ייכללו באצילות. כך כותב הרמ״ז בפירושו לפרשת ואתחנן.

בפסוק ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן״ יש רמז: למילה ״הגן״ יש ערך מספרי של ג״ן, חמישים ושלושה, וכאן היא רומזת למספר סדרי התורה. ״ומשם ייפרד״ רומז לתיקון עולם הפירוד.

אותיות ״ייפרד״, פר״ד, הן ראשי התיבות של פשט, רמז ודרוש, שהם ״בריאה, יצירה ועשיה שבאצילות״ ונמשכים מן ה״נהר״. באמצעותם התורה, שעליה נאמר ״לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״, מתקנת את שלושת העולמות התחתונים.

הסוד, הממד הנסתר של התורה, מתקן את אצילות עצמה בכך שהוא גורם לאור אין סוף מפנימיות עתיק להאיר בה. זהו הממד הפנימי של התורה, ״סוד ה׳ ליראיו״.

התיקון הנעלה הזה הוא ״והניף ידו על הנהר״. הנהר, שממנו נאמר ״ומשם ייפרד״, הוא רק מקור העולמות התחתונים ותיקונם.

אצילות מתוקנת באמצעות בחינה שלמעלה מן הנהר, וזהו הפיכת הנהר לשבעה נחלים: בדומה ל״נחל עדניך״, הקשור למילה עדן, הם נושאים את גילוי עדן עצמו. הנהר, לעומת זאת, הוא מחשבה.

מחשבה, דיבור ומעשה מקבילים לבריאה, יצירה ועשיה, וגם באצילות יש מחשבה, דיבור ומעשה משלה — ״הבריאה, היצירה והעשיה שבאצילות״. מהן נמשכים הפשט, הרמז והדרש.

למעלה ממחשבה, דיבור ומעשה רגילים יש מדרגה עמוקה יותר, ״מחשבותיך עמוקות מאוד״: מחשבה, דיבור ומעשה שלמעלה מן השכל. באותו אופן יש להבין את גילוי מה שלמעלה מן הנהר.

את הפסוק בישעיהו ״בעים רוחו״ דורשים לאור המדרש: ״ורוח אלקים מרחפת על פני המים״ היא רוחו של מלך המשיח, שעליו נאמר ״ונחה עליו רוח ה׳״. הרוח המבקעת את הנהר היא אפוא רוחו של המשיח.

משה נקרא על שם ״כי מן המים משיתיהו״: שורשו במים העליונים, מקור התורה הגלויה. התורה נמשלה למים, הזורמים ממקום גבוה למקום נמוך, וכך התורה הגלויה יורדת אלינו.

פנימיות התורה היא ה״רוח״ המרחפת מעל המים, למעלה מבחינת מים. לכן הנהר, שהוא מים, מוכה ״בעים רוחו״ — בבחינה שלמעלה מן המים — ונבקע לשבעה נחלים.

הגילוי הנעלה הזה נמשך באמצעות התשובה, שיבת הנשמה למקורה: ״והרוח תשוב אל האלקים״. לפי הביטוי הארמי המצוטט כאן, ״רוח מביאה רוח״: הרוח שהאדם מעלה ממשיכה רוח מלמעלה, את ״בעים רוחו״.

החלק הרביעי מסביר מדוע גילוי פנימיות התורה קשור לשבעה נחלים, לאבות ולאימהות. הדברים נפתחים במאמר על ״וישכם לבן״: מידתו של יעקב היא הרחמים העליונים, תפארת דאצילות.

רחמיו של יעקב נעלים כל כך, עד שהם מתייחסים גם לעולמות העליונים, שכן גם הם נחשבים נמוכים ביחס לה׳. השבטים, בניו, עומדים בדרגה שמתחתיו.

זהו סוג הרחמים המתואר בתניא: לעורר רחמים רבים על ניצוץ האלוקות שבנפש האדם, שירד רחוק כל כך ממקורו. הרחמים הם ביחס למידת הדעת: ככל שהאדם יודע יותר מהו מקור הנשמה הנעלה, כך הוא חש יותר את ירידתה.

לכן הים נבקע לשנים־עשר חלקים, כנגד שנים־עשר השבטים: בזמננו שייכים רחמי השבטים על הנשמה שירדה לגוף.

עולם העשייה הגשמי מסתיר את ה׳ יותר מכול, ולכן ירידת הנשמה לתוכו מעוררת רחמים כאלה; העולמות העליונים אינם מסתירים אותו באותה מידה. לעתיד עולם העשייה יזדכך, ו״ונגלה כבוד ה׳״ גם בו, כפי שהוא למעלה.

אז לא תהיה סיבה מיוחדת לרחם על הירידה לעשייה יותר מאשר על הירידה לבריאה. יישארו רחמי האבות עצמם, המשתרעים גם על העולמות העליונים.

רחמי השבטים הם אתערותא דלתתא, יוזמה מצד האדם, והם ממשיכים אתערותא דלעילא — את הרחמים הנעלים יותר של האבות.

הדבר דומה לכיפוף ענף של אילן, המושך אחריו את האילן כולו; המילה ״שבט״ פירושה גם שבט וגם ענף. כך רחמי השבטים מושכים אחריהם את רחמי האבות, ובאמצעותם נמשך גילוי אלוקות על ידי התורה והמצוות — חכמה עילאה שבתורה שלפנינו.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמר על הפסוק ״מי מנה עפר יעקב״, המסביר שהתורה נמשכת באמצעות רחמיו של יעקב. לעתיד לבוא יתגלו רחמי האבות עצמם בכל נשמות ישראל.

רחמים אלה ימשיכו אתערותא דלעילא ממקור גבוה עוד יותר — הרחמים הגדולים של אריך אנפין, שלמעלה ממדות האצילות. ישעיהו אומר: ״וברחמים גדולים אקבצך״, וכן: ״וחסדי מאתך לא ימוש״, והדגש הוא על ״חסדי״.

באמצעות זאת תתגלה פנימיות התורה, ששורשה במוחא סתימאה, שלמעלה מחכמת האצילות. אותו רעיון מסביר את מאמר חז״ל שעץ הדעת היה חיטה.

הקושי הוא שבמקום אחר נאמר ש״חיטה״ היא עשרים ושתיים אותיות התורה, שכן זהו הערך המספרי של המילה; כיצד, אם כן, חיטה יכולה להיות עץ הדעת? התשובה מובאת במאמר על הקדמת ״נעשה״ ל״נשמע״: התורה שבכתב היא עץ החיים, והזוהר מכנה את התורה שבעל פה ״עץ טוב ורע״.

אין הכוונה שהתורה שבעל פה עצמה מורכבת מטוב ומרע, חלילה. היא מלכות דאצילות, המאוחדת לגמרי עם ה׳. תיקוני הזוהר, המובא בהערות, אומרים שמלכות היא ה״פה״, הנקרא תורה שבעל פה.

היא נקראת כך מפני שהיא עוסקת בבירור עץ הדעת, קליפת נוגה — התחום המעורב שבו אפשר להפריד את הטוב מן הרע: את המותר מן האסור, ואת הטהור מן הטמא. הדבר מוסבר בהרחבה באיגרת הקודש, איגרת כ״ו שבתניא.

גם התורה שבכתב ירדה למטה: ״בשברי לכם מטה לחם״ רומז לשבירת הלוחות הראשונים, שלאחריה ירדה התורה, עץ החיים, והתלבשה בעניינים גשמיים.

הדבר מוסבר בלקוטי תורה על פרשת בחוקותי. התורה שבכתב ירדה למטה מפני שהתורה שבעל פה, העוסקת בעניינים גשמיים, מקבלת ממנה והיא ביאורה.

אדם הראשון לפני החטא עמד למעלה מכל עבודת ההפרדה בין טוב לרע. בספר הגלגולים נאמר שלפני החטא הייתה לאדם הראשון בחינת משיח, למעלה מדרגתו של משה.

משכנו היה בגן עדן, שהושקה מן הנהר היוצא מעדן; כלומר, הוא המשיך את עדן עצמה.

עדן היא פנימיות התורה, שלמעלה מן האותיות, ומשיח יגלה אותה כאשר ה׳ ״יניף את ידו על הנהר״. מכל זה מובן גם עניין קרבן חג השבועות: שתי הלחם מונפות על גבי שני הכבשים.

שתי הלחם הן התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ושני הכבשים הם הרחמים, מידתו של יעקב. המשכת הרחמים האלה מביאה להמשכת גילוי התורה.

התורה היא ״לחם״, והרחמים ממשיכים אותה: ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״ — בחינת הרחמים, שהובילה ל״ואביא אתכם אלי״ במעמד הר סיני. כאן מפנים לביאור על ״היתה לי דמעתי לחם״.

ההנפה מעלה את התורה, ״לחם חיטה״, וקושרת אותה לאור אין סוף, לעדן העליון עצמו; והיא גם מעלה את רחמי האבות אל מקורם, הרחמים הגדולים.

לכן שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן מקבילות לשלוש עשרה מידות הרחמים: התורה נמשכת באמצעות רחמים וחוזרת אליהם. כאן מפנים למאמר על ״זכור״ ו״שמור״, העוסק בהעלאה ובהמשכה.

החלק החמישי עוסק במחצית הראשונה של פסוק ישעיהו: ״וה׳ יחריב את לשון ים מצרים״. הרד״ק והמצודות מסבירים ש״ים״ זה הוא נהר מצרים, הנילוס.

הנילוס הוא אחד מארבעת הנהרות היוצאים מעדן: רש״י מזהה את פישון, הראשון שבהם, עם הנילוס.

הזוהר מסביר באותו אופן מדוע התורה משווה את מצרים ל״גן ה׳״: אחד מנהרות גן עדן, פישון, זורם לשם.

הזוהר דורש את המילה ״האחד״ במשמעות של ״המיוחד״: פישון הוא הנבחר שבנהרות, ולכן חכמת מצרים עלתה על חכמת העולם כולו.

הראיה היא השבח שנאמר על שלמה, שחכמתו עלתה על ״כל חכמת מצרים״; חכמת מצרים הייתה אמת המידה שעליה עלה.

חכמת מצרים באה מן הנהר שלה, ששורשו בנהר היוצא מעדן, חכמה ובינה. כדברי הזוהר, יש מים שמגדלים חכמים; כאן מפנים גם למדרש בסוף פרשת בלק, ״יש מעיינות״, ולרמ״ז על פרשת חיי שרה.

מאורי אור, מילון קבלי, משייך את ארבעת הנהרות לאבא ואמא, ז״א ונוקבא, ומזהה את פישון עם אבא, כלומר עם חכמה, מקור השפע, כפי שנאמר: ״כולם בחכמה עשית״.

ובכל זאת, הפסוק אומר על ארבעת הנהרות שהזרם ״נפרד״ משם.

ארבעת הנהרות הם אפוא מקור העולמות הנפרדים; הזוהר מכנה אותם ״הרי פרודא״. משום כך הנביא מכנה את הנילוס ״לשון ים מצרים״: מצרים קשורה למילה מיצרים, כלומר למקומות צרים ולגבולות.

ארבעת הנהרות הם מקור לכל מה שיש לו גבול, כפי שחכמים מתארים את המרחק מן הארץ לרקיע כמהלך של חמש מאות שנה. דברים גשמיים ורוחניים שמקורם בהם מוגבלים כאחד, ולכן הם נראים כישויות נפרדות.

הם מקור השפע היוצר את בריאה, יצירה ועשיה, משום שהם מקבלים מן הדיבור, שמטבעו יוצא מן המדבר ונעשה דבר נפרד ממנו.

למעלה אין דבר שהוא באמת מחוץ לה׳; הנפרדות קיימת רק מנקודת מבטם של הנבראים, בעקבות צמצומים רבים שגורמים להם להיראות נפרדים.

בחזון יחזקאל כנפי החיות, המלאכים הנושאים את המרכבה האלוקית, הן ״פרודות״, משום שהן נמשכות מארבעת מוצאות הדיבור, והדיבור יוצר דברים נפרדים. כאן מפנה המאמר לדיון במאמר ״וספרתם לכם״.

ישעיהו אומר על העתיד לבוא כי ״כל בשר יחדו״ יראו ״כי פי ה׳ דבר״.

המדרש על ויקרא משווה זאת למצב כיום, שבו השכינה מתגלה רק ליחידים; הזוהר, בסוף פרשת משפטים, אומר שבעתיד הכול יראו את כבוד ה׳ פנים אל פנים. כאן מפנה המאמר גם לתורה אור, בעניין שינוי שמו של אברם.

הכוונה היא שהדיבור העליון יתגלה כפי שהוא אצל ה׳ עצמו, ואינו נפרד ממנו כפי שדיבורו של אדם נפרד מן המדבר.

כפי שהתניא מסביר בפרק כ״א, דיבורו של ה׳ נשאר מאוחד עם מהותו גם לאחר שיצא לברוא את העולמות, בדיוק כפי שהיה לפני הבריאה.

לכן ״כי פי ה׳ דבר״ פירושו שהדיבור ייראה למטה כפי שהוא ב״פי הוי׳״, מאוחד עם מהותו. כל בשר יראה התגלות זו.

כך תתגלה האחדות הגלויה באצילות גם בעולם העשיה, כפי שנאמר בזכריה: ״ביום ההוא יהיה הוי׳ אחד ושמו אחד״.

באותה עת לא יהיה צורך בארבעת הנהרות, שדרכם נמשכת ההשפעה באופן של ״היפרדות״ ויצירת נבראים נבדלים.

במקום זאת יתגלה הנהר היוצא מעדן עצמו, שלמעלה מן ההתחלקות. זהו עניין ״והחרים ה׳ את לשון ים מצרים״, שתרגם יונתן ״ויבש״: לא יהיה עוד צורך בערוץ המפריד.

מעבר להסרת הנילוס, ה׳ יניף את ידו על הנהר עצמו — נהר עדן קודם שהוא מתפצל — ויפצל אותו לשבעה נחלים, כפי שנתבאר קודם: באמצעות האבות והאימהות.

פירוש נוסף: שבעת הנחלים הם שבע הספירות התחתונות — המדות והדיבור שבהן — שדרכם יורדת ההשפעה האלוקית. הנהר הוא בינה, שלמעלה מהן, ובפרט שער החמישים שלה, המדרגה הגבוהה ביותר בבינה, שאינה נתפסת כלל.

המדות והדיבור מקבלים רק הארה מבינה. זהו פירוש ״מי ברא אלה״: בקבלה ״מי״ מציין את הבחינה הנעלמת, בינה, ו״אלה״ את המדות הגלויות שהיא מולידה; כאן מפנים למאמר על הפסוק ״אלה פקודי המשכן״.

לעתיד לבוא, ״והכהו לשבעה נחלים״: עצם אור הנהר, בינה עצמה, יימשך אל שבע המדות ואל הדיבור ויתגלה בעולמות התחתונים.

הזוהר על בראשית מתאר שבעה אורות המכים בים משבעה צדדים, וכל צד נחלק לשבעה נחלים. זו ההבטחה ש״ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״: דעת ה׳ תמלא גם את הדרגה הנמוכה ביותר.

המאמר מסיים בהפניה למדרש שבתחילת קהלת, על ״הבל הבלים״, להרחבה בעניין ״לשון ים מצרים״.