ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה׳ אלהיכם…

המאמר נפתח בפסוק מיואל ב׳, כ״ו, מתוך הבטחת הנביא לשפע לאחר שנות הארבה: ישראל יאכלו וישבעו, ישבחו את ה׳ על נפלאותיו ולא יתביישו עוד לעולם. כל אחד מביטויי הפסוק — הכפילות ״אכול ושבוע״, ה״פלא״ וסיום הבושה — יתפרש כתיאור של העלאת הזמן לעתיד לבוא.

ילקוט שמעוני על הפסוק מציין שכאשר ה׳ מברך את הצדיקים, הוא כופל את ברכתם; בפסקה 8 יוסבר מהן שתי מחציות הברכה. תחילה פונה אדמו״ר הזקן אל התכלית הפנימית של האכילה, שעליה מבוסס כל ההסבר.

האכילה מוסברת באמצעות סדר הבריאה. מתחת לעולם האצילות נמצאים שלושה עולמות נבראים — בריאה, יצירה ועשיה — שחכמת הקבלה מוצאת בפעלים שבישעיהו מ״ג, ז׳: ״בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו״. בכל אחד מן העולמות האלה יש נשמות ומלאכים משלו.

״מזונם״ של המלאכים אינו מזון גשמי. זהו הכוח הרוחני הנמשך אליהם כדי שיוכלו להשיג את האלקות ולעבוד את ה׳ בכל לבם: חיותם היא ההבנה והכוח לעבוד את ה׳.

שמות רבה, על הפסוק ״כי שמי בקרבו״ — שנאמר על המלאך שה׳ שולח לפני ישראל — מלמד שמלאכי השרת ניזונים רק מזיו השכינה, ומביא את הפסוק מנחמיה: ״ואתה מחיה את כולם״. הזוהר, בתחילת פרשת תצוה, מפרש את המילים ״ואתה״ שבפסוק זה.

השפע של החיות האלוקית יורד דרך רבבות רבות מספור של מלאכים, המשמשים ממוצעים. אדמו״ר הזקן שואל את הביטוי ״וכל קרבי״ מתהילים ק״ג: כשם שהמזון עובר דרך האיברים הפנימיים בגוף, כך השפע האלוקי עובר דרך המלאכים, ובסופו של התהליך מתהווה מזון גשמי.

המדרש מלמד שלכל עשב יש מזל, כוח שמימי, ש״מכה״ בו ומורה לו לצמוח. אדמו״ר הזקן מכנה את המזל כוח רוחני, ובעזרת הפסוק מקהלת ״גבוה מעל גבוה שומר״ מתאר מדרג של כוחות כאלה, מדרגה מעל מדרגה, עד לשורש כל השורשים.

שורש זה הוא המלאכים העליונים ביותר, מלאכי הבריאה, המקבלים מדבר ה׳ את הכוח להשיג אלקות. מהם נוצר המאכל הגשמי, שלב אחר שלב: נפשות הבהמות נמשכות מ״פני השור״ שבמרכבה, ממלאכים שמבחינת גבורה, והעופות נמשכים מ״פני הנשר״.

שתי המדרגות קשורות זו בזו: כשמתגלה למעלה מזון רוחני למלאכים, אזי, כשהוא יורד ממדרגה למדרגה, מופיעים למטה שנה מבורכת ושפע יבולים. השפע הגשמי הוא ההד הנמוך ביותר של המזון הרוחני של המלאכים.

מובאים שני מקומות בזהר כתמיכה לדברים. בסוף פרשת מקץ מדובר בשובע וברעב כניגודים, ובפרשת אחרי מסופר על זמן שבו העולם נזקק לגשם; בשניהם השפע הגשמי או חסרונו מוצגים כתוצאה של המתרחש למעלה.

תכלית ירידתו של המאכל היא שהאדם יאכל אותו. גם שורש נשמת האדם הוא בבריאה, אך הנשמות פנימיות יותר מן המלאכים; לכן המאכל, ששורשו במלאכים, מגיע אל מי שמדרגתו גבוהה משורשו שלו.

מובאים כאן שני מאמרים. כשהאדם אוכל, המאכל מוסיף בו כוח ושכל, משום שניצוצותיו באים מבחינת ״המלכים שמלכו לפני שמלך מלך״, שאותה מזהה הקבלה עם עולם התוהו, שאורותיו הנעלים נפלו ונתלבשו בעולם התחתון.

מכיוון שהניצוצות הללו נפלו, יש להעלותם: באמצעות אכילתם האדם מעלה אותם לשורשם במדרגה הפנימית, ״פני אדם״ שבכל אחת מהחיות שבמרכבה. האדם יכול לעשות זאת מפני ששורשו בקו האמצעי, שכמו הבריח התיכון שבמשכן, ״מבריח מן הקצה אל הקצה״ ומחבר את כל הצדדים.

המשל הוא לסדר הקיים כיום: המלאכים נחשבים ל״בהמות״ ביחס לנשמות, משום שבשורש העמוק ביותר שלהם הם באים מן הבהמות והחיות, היצורים החיים שבמרכבת יחזקאל.

היצורים הללו מקבלים מן ״האדם העליון״ היושב מעליהם. בדומה לכך, גם הנשמות של ימינו נקראות ״בהמות״ ביחס לנשמות שיתגלו בעתיד; ברעיא מהימנא, חלק מן הזוהר, מדובר בנשמות שהן בבחינת בהמות.

בסוגריים מובאים מקורות על ״הנשמות החדשות״ של העתיד: ספר הגלגולים, חיבור העוסק בגלגולי נשמות, בפרק ז׳ ובקטע סמוך לסופו; משנת חסידים, חיבור קבלי המסודר במסכתות; והרמ״ז, על הצדיקים היושבים ״ועטרותיהם בראשיהם״.

לכן גם הנשמות של עכשיו יצטרכו להתעלות, על ידי שייכללו באותן נשמות נעלות יותר. הדבר יקרה כאשר יתגשמו בדמות הלויתן ושור הבר, שלפי דברי חז״ל יהיו סעודת הצדיקים לעתיד לבוא.

המאמר על ״לויתן זה יצרת לשחק בו״, בפרשת שמיני, עוסק ביצורים אלה. הצדיקים יאכלו אותם ויעלו את המאכלים לשורשם, בדומה לנשמות של ימינו, המעלות מאכלים גשמיים ששורשם במלאכים.

כאן מובא דיוק: מסתבר שרק ניצוץ והארה מאותן נשמות מתלבשים בלויתן ובשור הבר הגשמיים, ואכילת הניצוץ מעלה גם את השורש. כך פועלים גם הקרבנות: כפי שמבואר במאמר ״לבבתני״, כאשר נפש הבהמה עולה בקרבן, מתעלים עמה המלאכים וחיות הקודש שמהם נלקחה.

זהו הטעם להבדל בין הנשמות של עכשיו לנשמות העתיד. כיום האור האלוקי מתגלה רק בבחינת ממלא כל עלמין, ששורשה בקו — הקו הדק של אור הנמשך לאחר הצמצום. כל הנשמות של ימינו באות מבחינה זו.

בעתיד תתגלה בחינת סובב כל עלמין: ״העיגול״ של האור הקודם לקו ומקיף את העולמות. הנשמות החדשות באות מבחינה זו, ולכן הן נעלות בהרבה מנשמות ימינו.

הפסוק נקרא כעת כך: ״אכול״ פירושו לאכול שוב את מה שכבר נאכל. נשמות ההווה, שכבר היו במדרגת ״אדם״ — האוכל — ייאכלו בעצמן על ידי הנשמות העליונות של העתיד, כדי להעלותן עוד.

״אשר עשה עמכם להפליא״ מתאר את סופו של התהליך כולו. לעתיד לבוא, לאחר כל הבירורים, הדברים התחתונים יועלו בידי נשמות ההווה, והנשמות הללו יועלו בתורן בידי נשמות העתיד.

אז תהיה המלכות, האחרונה מבין הספירות, ״אשת חיל עטרת בעלה״ (משלי יב, ד). באור חוזר, העולה מלמטה למעלה, הסדר מתהפך והמלכות עומדת בבחינת כתר, כדברי ספר יצירה: ״נעוץ סופן בתחילתן״.

אז כל ההשפעה האלוקית תעבור דרך המלכות. נבואת זכריה, שלפיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, חציים אל הים הקדמוני, מובאת כדימוי לכך.

המאמר ״קול דודי״ מובא בעניין האבות והאימהות. המצב העתידי מכונה פלא, שהוא אחד משמותיו של כתר; לכן ״אשר עשה עמכם להפליא״ פירושו ש״סוף מעשה יהיה תחילה״ — המלכות תתעלה לכתר.

כך מתבאר גם ״ולא יבושו עמי״. בברכת הנישואין אנו מתפללים שבמהרה יישמע ״קול כלה״, וקול הוא נתינה: המשכה והשפעה.

עתה נאמר: ״הקול קול יעקב״ — הקול, כוח ההשפעה, שייך לצד הזכרי, שממנו נמשכת השפעה אל נוקבא, הצד הנקבי. לכלה, מלכות, אין קול משלה.

מלכות היא מקבלת בלבד. הדבר משתקף בטקס הנישואין: החתן אומר ״הרי את מקודשת״ והכלה שותקת, כפי שמוסבר בסוף המאמר בתורה אור ״ויגש אליו יהודה״, בהקשר של ״מהרה ישמע״.

לעתיד, לאחר כל הבירורים, מלכות תתעלה ותהיה ״עטרת בעלה״, כתר באור חוזר, ותהפוך למשפיעה. אז יישמע ״קול כלה״, ולכן נאמר ״ולא יבושו עמי״.

הבושה שייכת למי שמקבל. במשנה נאמר שהכלה בסעודת הפסח ״הופכת פניה ואוכלת״, ובירושלמי נאמר שסימנו של מי שאוכל מחברו הוא שהוא מתבייש להביט בו.

כיוון שמלכות היא כעת מקבלת בלבד, ה״כלה״ הופכת את פניה בשעה שהיא אוכלת. זו הבושה של מי שמתבייש להביט במי שמשפיע לו.

לעתיד, לאחר הבירור והעלייה, מלכות תהיה ״עטרת בעלה״ ומשפיעה, ולכן לא תהיה בושה.

זוהי ״כפילות״ הברכה שעליה דיבר הילקוט: הנשמות לא רק יתעלו עד כדי כך ש״ייאכלו״ מחדש, אלא גם ״לא יבושו״, משום שמלכות תהיה לעטרה ולמשפיעה. במועד קטן ט׳ ע״ב, חכם שבירך ״שלא תבייש ולא תתבייש״ נענה: ״ברכך ברכתא דבריך רחמנא לישראל וכפליה״, תוך ציטוט הפסוק ביואל.

נוסף כאן שאותו עניין מופיע גם במדרש תנחומא, בסוף בראשית. כמו כן מובאים הפניות לתנא דבי אליהו, פרק כ׳, ולמדרש רבה על דברים, בעניין ״אבל הכוכבים״.

חז״ל אמרו שבעתיד ייאמר ״קדוש״ לפני הצדיקים, כפי שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא: המקבלים עצמם יהיו למקור. בסוגריים מפנה אדמו״ר הזקן למאמר ״ואשה כי תדור״, המבאר את ״ולא יתבוששו״, ומצטט את תנא דבי אליהו, המפרש ״להפליא״ כהבחנה בין מעשי הצדיקים למעשי הרשעים בגיהינום.

אדמו״ר הזקן מבאר את הקריאה הזאת: ״להפליא״ קשור לשורש של ״לַפְלִא נדר״ (ויקרא כ״ב, כ״א), שרש״י מפרש ״להפריש״, וכן לפסוק על הנזיר ש״יפליא לנדור״; ובגמרא בעירובין נאמר שנזירות חלה רק באמצעות הפלאה.

שם פירושה של הפלאה הוא שהנדר יהיה מפורש. אף ש״מפורש״ פירושו מבואר, יש בו גם משמעות של הפרדה, כמו ״צאנו נפרשות״ ביחזקאל; לכן ״להפליא״ יכול להתפרש כ״להפריש״.

זוהי כוונת תנא דבי אליהו: הגילוי העתידי יבוא מבחינת פלא עליון, דרגה כה נעלית שלפניה ״כחשכה כאורה״; וכפי שנאמר באיוב, צדקתו של אדם אינה נותנת לה׳ דבר, ואף ריבוי חטאיו אינו פוגע בו.

אף על פי כן, גם משם תימשך הבחנה בין מעשי הצדיקים למעשי הרשעים. מדרש רבה אומר דבר דומה: ״יהי אור״ רומז למעשי הצדיקים.

המדרש ממשיך: ״אבל איני יודע באיזה מהן חפץ״, עד שהפסוק ״וירא אלקים את האור כי טוב״ מלמד שה׳ חפץ במעשי הצדיקים. לכאורה הספק אינו מובן: איך ייתכן שתהיה שאלה?

התשובה היא שמנקודת מבטו של ה׳ עצמו, ״הכול נחשב כלא־כלום״, והחושך והאור שווים; לכן, מצד בחינה זו, אכן יש מקום לאמירה ״איני יודע״. העובדה שהוא חפץ במעשיהם של הצדיקים היא שלב נוסף, שיוסבר בפסקה הבאה.

המאמרים בתורה אור על מאבקו של יעקב עם המלאך ועל שילוח העם בידי פרעה מובאים כמקורות נוספים לעניין זה. ואף על פי כן, ה׳ צמצם את עצמו, כביכול, כך שרצונו יהיה דווקא במעשיהם של צדיקים, וזהו ״אשר עשה עמכם להפליא״.

זהו פלא פלאים: דווקא מבחינת הפלא נובעת היכולת להבדיל ולהפריש. המאמרים ״כי עמך מקור חיים״ ו״מצה זו״, בהמשך הספר, דנים בכך.

גם תנא דבי אליהו מפרש את ״ולא יבושו״: כדי שיהיה לכם שכר משלכם. כלומר, שלא לאכול ״נהמא דכסופא״ — מתנה שהמקבל לא זכה בה, ולכן הוא מתבייש לקבלה.

נפתח כאן חלק חדש. על יסוד כל מה שנאמר לעיל, אדמו״ר הזקן פונה למדרש ויקרא רבה על פסוק בפרשת השבוע: ״זה קרבן אהרן ובניו... ביום המשח אותו״ (ויקרא ו, יג).

המדרש קושר את הפסוק לחידתו של שמשון, ״מהאוכל יצא מאכל״ (שופטים יד, יד), שאמר לאחר שמצא דבש בגוויית האריה שהרג.

שמשון התפלא שאריה, האוכל את כל החיות, הוציא מתוכו מאכל; וכך גם אהרן, ש״אוכל״ את כל הקרבנות, מביא עכשיו קרבן משלו. לפי פשוטו של המדרש, מציין אדמו״ר הזקן, לא ברור מה כל כך תמוה בכך.

התשובה מתחילה מדברי הגמרא על ויקרא ז, יח, שלפיהם הפסוק מדבר בשתי ״אכילות״: אכילת האדם, כאשר הכהנים אוכלים את הקרבן ובכך הבעלים מתכפרים, ואכילת המזבח, כאשר האש מכלה אותו.

אכילת האדם היא בירור שם ב״ן על ידי שם מ״ה: בקבלה, מ״ה (45) הוא כוח התיקון, וב״ן (52) הוא התחום שניצוצותיו שנפלו זקוקים לבירור. אכילת המזבח היא ״פני האריה״ — האש שלמעלה, בדמות אריה, שעל פי הזוהר נראתה על המזבח כשהיא מכלה את הקרבנות.

אולם אכילת המזבח מגיעה רק לחיצוניות העולמות בריאה, יצירה ועשיה, לתחום של ״אשה ריח ניחוח״. האדם העליון, הכולל הכול, ״אוכל״ רק באמצעות אכילת האדם התחתון, הכהן: ישראל נקראים אדם, והאדם נברא ״בצלמנו״.

לכן ״הכוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים״: אהרן הכוהן הוא המברר ומעלה את הניצוצות של שם ב״ן. גם האריה האוכל את הקורבנות מברר; נפש הבהמה זקוקה לכך, משום שנלקחה משמרי האופנים שלא התבררו, מלאכי עולם העשיה.

לכן נפש הבהמה מתבררת באמצעות פני האריה שבמרכבה, הנעלים אפילו מן האופנים שמהם נמשכה נפש זו.

מובאים כאן דיונים מקבילים: המאמרים ״זאת חנוכת המזבח״ ו״ואהיה אצלו אמון״, ביאור הפסוק ״ואריה כבקר יאכל תבן״, והזוהר בפרשת צו, שבו אש המזבח מופיעה כאריה רובץ, והמלאך מיכאל, הכוהן הגדול שלמעלה, נקרא ״אריה דאכיל קורבנין״ — האריה האוכל קורבנות.

זהו עיקרון: מי שמברר אחרים חייב להיות כבר מבורר לגמרי בעצמו, שכן אדם אינו יכול לברר ולהעלות את זולתו בעודו עצמו לא מבורר.

הביאור על הפסוק ״מי מנה עפר יעקב״ מרחיב בעניין זה. הספרי בפרשת עקב ממחיש זאת: ה׳ מוכיח את דוד המלך: ״סמוך לפלטין שלך לא כבשת, ואתה הולך ומכבש חוץ לארץ״.

גם משום כך אסור לאכול לפני התפילה: האכילה מבררת את הניצוצות שבמאכל ומעלה אותו, והמברר צריך להתברר תחילה בעצמו.

לכן אומרת הגמרא שהכתוב ״פתח במזבח וסיים בשולחן״: שולחנו של אדם דומה למזבח. אולם אין אדם יכול להעלות את המאכל בעודו קשור לעולם התחתון; לשם כך דרושה התפילה, שהיא ״עת קרבא״ — זמן מלחמה.

התפילה ממשיכה אלקות אל הנפש באמצעות י״ח ברכות של העמידה, שכל אחת מהן פותחת ב״ברוך אתה ה׳״; רק לאחר מכן יכול האדם לאכול ולהעלות גם את המאכל.

המאמרים ״כה תברכו את בני ישראל״ ו״קדש ישראל״ דנים בכך בהרחבה. מכאן שפני אריה, מאחר שהם ״אוכלים״ את הקרבנות, כבר נתבררו בעצמם.

כך גם אהרן אוכל את כל הקרבנות, ואכילתו גורמת וממשיכה את ״אכילת״ אדם העליון שעל הכיסא, שהוא למעלה אף מפני אריה שבמרכבה.

המאמר על ״בהעלותך את הנרות״ מסביר שהאותיות של אהרן (אהרן) מרכיבות את המילה ״נראה״. בדומה לכך, ״אריה״ מורכבת מהאותיות של ״ראיה״; שניהם קשורים לראייה, אך אהרן הוא בבחינה נעלית יותר, כפי שהתבאר לעיל.

הסבר נוסף, במאמר ״נשא את ראש בני גרשון״, מחלק את השם אהרן לאל״ף, הר ונו״ן. האל״ף רומזת לפלא, שלמעלה מהשכל; הר רומז לאהבה, כפי שאברהם נקרא הר; והנו״ן הסופית רומזת להמשכת האהבה הזאת לכל ישראל.

מכאן שאהרן הוא ״מרכבה״, כלומר כלי המשמש לנשיאת בחינות נעלות מאוד שכבר התבררו לגמרי. לכן אמרו משה ואהרן: ״ונחנו מה״ — גם אהרן, כמו משה, הוא מבחינת מ״ה, ה״מה״ שמבטא ביטול.

כשקורח מרד, אמר משה: ״ואהרן מה הוא״. אם כן, התמיהה גדולה עוד יותר: כיצד יכול קרבן לבוא מאדם כזה, ולהפוך אותו למי שזקוק לבירור?

הבאת קרבן מראה שמי שמביא אותו זקוק לבירור ולהעלאה, והקרבן פועל זאת עבורו.

אהרן אוכל את כל הקרבנות ומעלה את כולם; איך ייתכן שהוא עצמו עדיין זקוק לבירור? זוהי ה״תמיהה״ שאליה מתכוון המדרש, וכשמתבוננים בה מתברר שזו תמיהה גדולה.

התשובה נובעת מהפירוש ל״ואכלתם אכול״ שהובא לעיל. נשמות גבוהות מאוד כבר נתקנו והתבררו, עד שהן יכולות לברר אחרים.

אף על פי כן, בהשוואה לנשמות העתידיות הנמשכות מסובב כל עלמין, הן נקראות ״בהמות״ ויזדקקו להעלאה. הדבר מתבטא בקרבנו של אהרן: ביחס למדרגה גבוהה יותר, המברר עצמו נעשה למתברר.

זהו בדיוק פירושו של ״מהאוכל יצא מאכל״: מי שהיה ״אוכל״, המברר ומתקן אחרים, נעשה ״מאכל״ כשהוא יורד ונעשה חלק מן המאכלים של לווייתן ושור הבר, כדי שיעלה עוד יותר. גם חידת שמשון מבטאת אותו רעיון.

בגמרא (סוטה י׳ ע״א) נאמר ששמשון נקרא על שם ה׳, ככתוב: ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״. הוי׳ היא בחינת ״שמש״, שלמעלה מבחינת אלקים.

אלקים הוא ה״מגן״ והנרתיק המסתירים את אור השמש הישיר, את גילוי הוי׳; המלאכים בשלושת העולמות התחתונים מקבלים רק באמצעות אותו מגן.

לכן גם האריה האוכל את הקרבנות, שהוא עצמו ״אוכל״ ומעלה, נעשה ״מאכל״ ביחס לשם הוי׳, ה״שמש״.

תשוקתם העמוקה ביותר של המלאכים היא ״להיבלע בגופו של המלך״, כלומר להיכלל כליל באלקות. הביאור על ״אני ישנה ולבי ער״ קושר זאת עם ״אכלתי יערי עם דבשי״.

זהו פירוש הדבש שמצא שמשון ״מגוויית האריה״: האריה, האוכל, עצמו מניב מאכל מתוק עבור הבחינה שלמעלה ממנו. מאמר תורה אור ״והנה אנחנו מאלמים אלומים״ מובא לעיון נוסף.

אותו דפוס מסביר את הפסוק ״זה קרבן אהרן... ביום המשח אותו״. אהרן הוא מבחינת מ״ה, כלומר ביטול עצמי כפי שתואר לעיל.

הוא כבר מזוכך בתכלית וראוי לברר את כל הקרבנות, ובכל זאת יצא ממנו קרבן, והוא נעשה בבחינת מתברר. הדבר קשור ל״יום המשח אותו״.

שמן משחת קודש נמשך ממקום גבוה מאוד: הוא מושח את הקודש, שהוא חכמה דאצילות. מה שמושח את הקודש מוכרח להיות למעלה מחכמה דאצילות.

כאן מובאות הפניות: לזוהר על פרשת אמור, פח ע״ב, הקושר את שמן המשחה לפסוק ״כשמן הטוב על הראש... זקן אהרן״; ולמאמרים על ״בהעלותך את הנרות״ ועל ״זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו״.

כדי לקבל את הגילוי משמן המשחה היה על אהרן להביא קרבן ולהיעשות ״מתברר״. יש דרגות רבות של ביטול, וכל דרגה נמוכה יותר היא בבחינת ״מתברר״ ביחס לדרגה שמעליה.

הביטול שייך לחכמה, הנקראת כוח מ״ה — כוחו של ה״מה״, כלומר מציאות עצמית שהיא בבחינת ״מה״ בלבד. יש חכמה תתאה, חכמה עילאה ועוד דרגות עד אין קץ. אהרן, ״אל״ף ה״ר״, הוא גבוה, אך לא הגבוה ביותר.

ביחס לשמן המשחה, שהוא חכמה עילאה ולמעלה ממנה, אהרן נעשה בבחינת ״מתברר״, ועל ידי כך נמשך בו הגילוי של שמן המשחה.

מדוע נאמר בפסוק ״ביום המשח אותו״ ולא ״מיום״? המילים הבאות, ״מנחה תמיד״, מראות שהקרבן מובא בכל יום לעולם, החל מיום המשיחה; לכן הניסוח ״ביום״ נראה לכאורה לא מדויק.

התשובה היא שהקרבן היומי נועד להביא לכך שבכל יום ויום, לעולם, תתגלה מחדש המדרגה של ״יום המשח אותו״.

״יום״ פירושו הארה וגילוי, כמו בפסוק ״ויקרא אלקים לאור יום״. כך גם כל יום בספירת העומר הוא גילוי בפני עצמו — ״היום יום אחד...״. באותו אופן מתפרש גם ״חדש ימינו״, כפי שמוסבר בסוף המאמר ״כי ביום הזה יכפר״.

האדרא שבזוהר מבחינה בין ״ימי קדם״ — התיקונים שבזקן של עתיקא — לבין ״ימי עולם״, המצויים בז״א. אדמו״ר הזקן מיישם זאת על ״ביום המשח אותו״: יש ״ימים״, כלומר גילויים, בסדרים שונים, ויום המשיחה שייך למדרגה נעלית.

אותו ביטוי נאמר גם על קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח: ״זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו״ מסכם שנים־עשר ימי קרבנות, אף שרק קרבנו של נחשון הוקרב ביום עצמו.

התשובה היא שהמדרגה של הקרבנות שהנשיאים הביאו בכבוד רב — קערות ומזרקי כסף וקטורת — נמשכה בכל אחד מהימים שלאחר מכן מן המדרגה של ״יום המשיחה״.

כשם שקרבנו של נחשון היה ממש ביום המשיחה, כך כל נשיא המשיך ביומו את אותה מדרגה.

גם קרבנו של אהרן הוא ״מנחה תמיד״, המוקרבת לעולם, ואף על פי כן הוא בבחינת ״ביום המשח אותו״: הוא ממשיך את הבחינה של ״כשמן הטוב היורד על הראש״ — שמן משיחתו של אהרן שבתהלים קל״ג.

כדי שגילוי זה יימשך, אהרן נעשה ״מי שמתברר״ ביחס לביטול של חכמה עילאה, שהיא למעלה מבחינתו שלו.

המדרש מסיים: ״איזה הוא? זה קרבן אהרן״. הקרבנות שלפניו ולאחריו נפתחים במילה ״זאת״, בלשון נקבה: ״זאת תורת העולה״.

גם המנחה והאשם נפתחים במילה ״זאת״; רק בקרבן אהרן נאמר ״זה״, בלשון זכר. ״זאת״ מסמלת את בחינת נוקבא, שם ב״ן, שהוא המתברר.

״זה״ הוא בחינת זכר, מדרגתו של אהרן עצמו, ששורשו בשם מ״ה, המברר. ואף על פי כן, הגילוי של ״ביום המשח אותו״ נמשך ממדרגה נעלית ביותר.

לכן, אף שהוא בבחינת ״זה״, יצא ממנו קרבן, והוא קרבן ממדרגה נעלית יותר.

מובאים דברי הזהר על ״וחסידיך ירננו״ ועל פרשת צו, שם נאמר שאהרן ובניו מחברים את ״זה״ עם ״זאת״; כן מובא סוף המאמר ״בעצם היום הזה נמול אברהם״.

מקורות נוספים לעניין ״זה״: המאמר ״בחודש השלישי... ביום הזה באו״; הזהר בפרשת עקב על ״וקרא זה אל זה״; והמאמר על ״קול דודי, הנה זה בא מדלג״.

לבסוף נאמר: ״הנה אלקינו זה... זה הוי׳״ (ישעיהו כ״ה, ט׳), ועל כך כתב הרמ״ז בפרשת תולדות; ובמנחות נ״ג ע״ב נאמר ״יבא זה״, והגמרא דורשת זאת על משה שמקבל את התורה מ״זה״, הקדוש ברוך הוא.