ענין שבעת ימי המילואים הנה לכאורה אינו מובן…

המאמר ממשיך את המאמר שלפניו בלקוטי תורה, על הפסוק ״והיה אור הלבנה כאור החמה״ (ישעיהו ל, כו), שבו זוהה ״אור החמה״ עם ה״נער״ העליון של אצילות — יוסף, שהתורה מכנה אותו נער. נושא המאמר עצמו הוא שבעת ימי המילואים, שבהם משה חנך את המשכן ואת הכוהנים (ויקרא ח), אך הוא פותח בחזרה לקושי המתעורר בזיהוי זה.

המאמר הקודם הציב את ה״נער״ למטה מן ה״חתן״. אולם בתהלים יט, ה–ו נאמר על השמש שהיא ״כחתן יוצא מחופתו״, והזוהר פותח את פרשת בהעלותך (ג, קמח ע״ב) בפסוק זה. לכן קשה להבין כיצד השמש יכולה להיות ה״נער״ הנמוך יותר.

התשובה פותחת בהבחנה: ״שמש״ היא ז״א עצמו — שש ספירות המדות של אצילות. הרמ״ז, ממפרשי הזוהר, מוסיף שמדובר באור ז״א כפי שהוא בא מצד אבא, חכמה, שכן ״אור״ מסמל חכמה. במדרגה זו הוא ה״חתן״, וזהו האור ש״יבקע כשחר״ (ישעיהו נח, ח).

אלא שז״א נמשך גם לעולם היצירה, עולם המלאכים; בלשון המקובלים, הוא ״מקנן״ שם. במצבו התחתון הזה הוא נקרא ״נער״. הגמרא (חגיגה יג ע״ב) דורשת ״כרוב״ — ״כרביא״, כדמות ילד, ומדברת על ״אנפין רברבין״ ו״אנפין זוטרי״; הכרובים, ז״א ונוקבא כפי שהם מופיעים למטה, הם ״אנפי זוטרי״.

מאחר שהשמש והירח שבפסוק הזה הם בחינות תחתונות, הדומות ל״נערים״, אפשר לזהות אותן עם שני ה״נערים״ שבמאמר הקודם: יוסף, הנער העליון, ויהושע, השני, שעליו אמרו חז״ל שפניו היו כפני הלבנה.

האריז״ל, בלקוטי תורה שלו על ישעיהו, מפרש שהפסוק עוסק בז״א ובנוקבא כפי שהם מתלבשים בעולמות התחתונים יצירה ועשיה, ולא במקומם שלהם. הטעם לכך נמצא בפרדס רימונים של רבי משה קורדובירו, במילון המונחים הקבליים שלו: בלשון המקרא יש שתי מילים לשמש, ״שמש״ ו״חמה״, ואין משמעותן זהה.

הפרדס מסביר שמצד ימין, חסד, השמש נקראת ״שמש״, כמו בפסוק ״שמש צדקה ומרפא בכנפיה״ (מלאכי ג, כ); מצד שמאל, גבורה, היא נקראת ״חמה״, מלשון חום — הבעירה של אש הגבורה. בפסוק בישעיהו מופיעה המילה ״חמה״.

גבורה היא מידת הצמצום. כאשר האור אמור להאיר בעולמות התחתונים, עליו לעבור תחילה צמצום, כפי שאמרו חז״ל שהקב״ה ״צמצם שכינתו בין בדי ארון״. לכן ״חמה״, השמש שמצד שמאל, היא האור כשהוא מצומצם כדי להגיע לבריאה, ליצירה ולעשיה.

אותה הבחנה מוסברת במקום אחר באופן פשוט יותר. השמש היא המאור עצמו, המקור שממנו מתפשטת ההארה כדי להאיר את הארץ.

״חמה״ קשורה ל״חמימות״: אין זו השמש עצמה, אלא מה שהשמש מחממת — השפעתה המגיעה למרחק. בסדר האלוקי, זוהי ההארה של ז״א המגיעה עד לבריאה, ליצירה ולעשיה, בשונה מז״א עצמו.

כך מתיישבת הקושיה שהועלתה בתחילת המאמר: האור הנמשך למטה, החמה, הוא ה״נער״, ואילו השמש, שהיא עצמות ז״א שבאצילות, היא זו שנמשלת ל״חתן״.

ההבחנה הזאת מבהירה גם את ההבטחה שאור השמש יהיה ״שבעתיים כאור שבעת הימים״. כדי להראות עד כמה גדולה העלייה, אדמו״ר הזקן מגדיר תחילה מה תפקידם של שני ה״נערים״.

ה״נערים״ הם החוליות המקשרות: באמצעותם נקשר אור אין סוף המלובש באצילות עם הנבראים, כשם שאור החמה והלבנה מאירים ״לארץ וליושביה״, כלשון תפילת שחרית.

זוהי הבעיה שעליה בא המאמר להשיב. אצילות היא אלוקית ואינסופית, ואילו הנבראים מוגבלים וסופיים, ואין שום יחס ביניהם. השאלה היא כיצד יכול אור או חיות לעבור מאצילות אל העולמות התחתונים.

התשובה היא שהדבר נעשה באמצעות סדרה של צמצומים. תחילה מצטמצם האור שבז״א, השמש, כדי שיאיר בצורה מדודה ומצומצמת.

האור המצומצם הזה הוא החמה, ה״נער״ הראשון, בדומה ליוסף שעליו נאמר ״והוא נער את בני בלהה״ (בראשית לז, ב). משם נמשך האור אל מלכות, ״פני לבנה״, על דרך מאמר חז״ל שפני יהושע היו כפני לבנה (בבא בתרא עה, א).

מלכות דאצילות היא המקור, בתוך אצילות, לשלושת העולמות התחתונים, והיא ה״נער״ השני. שני ה״נערים״ הללו הם גם שני הכרובים, שפניהם פני ילד. הקורא מופנה למאמר ״ששת ימים תאכל מצות״, בהמשך פרשה זו, העוסק ב״ים״ וב״יבשה״ כשתי בחינות במלכות דאצילות.

מלכות היא הממוצע בין אצילות לעולמות התחתונים, וכל ממוצע חייב לכלול את שני הצדדים: היא הבחינה התחתונה שבאצילות, ובה בעת השורש והמקור של בריאה, יצירה ועשיה.

שני הצדדים האלה הם מה שהמאמר ההוא מכנה ״ים״ ו״יבשה״. יש להבין באותו אופן גם את שתי בחינות ה״נערים״: כשני היבטים של הקשר האחד בין אצילות לבין העולמות שמתחתיה.

אותו עיקרון חל גם מדרגה אחת למעלה. אצילות נעלה בהרבה מהעולמות התחתונים, אך אין סוף נעלה ממנה עוד יותר, עד שאין ביניהם שום ערך והשוואה.

לכן האור האין־סופי הבא מאדם קדמון, המדרגה הראשונית שמעל לאצילות, יכול להיכנס לאצילות רק באמצעות צמצומים. אדמו״ר הזקן מצטט את ספרו ״ספר של בינונים״, חלק ב, פרק ט, שם בהגהה מדובר על הצמצומים באור אין סוף ועל אדם קדמון, המאפשרים לאור להתלבש בכלים של עשר הספירות. אור זה הוא שהנביא ישעיהו מכנה ״אור שבעת הימים״.

בפרט, מלכות דאדם קדמון נעשית עתיק, הפנימיות של כתר, עבור אצילות, כשם שמלכות של כל עולם עליון נעשית עתיק של העולם שמתחתיו. שבע הספירות התחתונות של עתיק, המתלבשות באריך אנפין, הן ״שבעת הימים״; שלוש הספירות הראשונות שלו, המחיות אותן, הן ״אור שבעת הימים״.

גם כאן ניכרות שתי הבחינות שבממוצע, וכן הפער שבין הדרגות: אור החמה והלבנה נחות לאין ערוך מ״אור שבעת הימים״.

החמה והלבנה הן רק ההארה שאצילות מאירה בעולמות התחתונים; אור שבעת הימים הוא הארת המאציל, אין סוף עצמו, באריך אנפין ובכל הספירות דאצילות.

לכן החמה והלבנה נקראות ״נערים״: הן מבטאות צמצום וקטנות. לעומתן, כתר דאצילות הוא ״עתיק יומין״, ששערו ״כעמר נקא״, כדמות הזקן בחזון דניאל (דניאל ז, ט).

לעתיד לבוא יעלו כל העולמות. בי״ע יגיעו לדרגת אצילות כפי שהיא עכשיו, ואף למעלה ממנה, כפי שמבטיח ישעיהו: ״וישם מדברה כעדן״ (ישעיהו נא, ג).

אז אור החמה והלבנה, האור האלקי המאירה בעולמות התחתונים, יעלה אפילו על ״אור שבעת הימים״ של עכשיו — גילוי אין סוף באצילות.

בפרט: אור החמה הוא יסוד דאצילות, יוסף, ה״נער״. הוא יתעלה לדרגת יסוד דא״ק, המשפיע למלכות דא״ק — עתיק דאצילות, הנקרא ״אור שבעת הימים״. אז החמה תהיה למעלה מאור זה ותשפיע אליו.

ההערה מוסיפה שדרגה זו היא גם פנימיות עתיק. הרמ״ז, בזוהר (ב, קפ״ח ע״ב), מפרש כך את ״אור שבעת הימים״, ומדרש רבה תומך בפירושו כשהוא מזהה אותו עם האור שברא ה׳ בראשית והסתיר. אור גנוז זה הוא ה״פנים״ שעליהם נאמר ״ופני לא יראו״ (שמות לג, כג): פנימיות אבא, שהיא פנימיות עתיק.

במקום אחר מזוהה דרגה זו עם הדר, השמיני ממלכי אדום (בראשית לו, לט). לפי תורת האריז״ל, שבעת המלכים הראשונים, שעליהם נאמר ״וימלוך וימת״, הם עולם התוהו, שכליו נשברו. הדר, שמיתתו אינה נזכרת בתורה, עומד למעלה הן מן השבירה והן מן התיקון, והוא הכוח המתקן את התוהו.

הקורא מופנה למאמר שיבוא בהמשך על ״למנצח, על השמינית״ — כותרת בתהילים. גם הלבנה תהיה כאור החמה. הפסקה מסתיימת בהפניה ל-Etz Chaim של האריז״ל, בשער העוסק באריך אנפין, פרק 2.

המשנה (סוטה מט, ב) מונה את ״בחורים מלבינים פני זקנים״ — כלומר מביישים אותם — בין הסימנים של הדור שלפני ביאת המשיח. אדמו״ר הזקן מפרש זאת כפשוטו: לעתיד לבוא, ה״בחורים״ — השמש והירח של העולמות התחתונים — יתעלו מעל ה״זקנים״ של זמננו. לאחר מכן הוא מציע פירוש נוסף, על פי מאמרו ״שחורה אני ונאוה״ שבשיר השירים: ה״שיער״ האלוקי מתואר לפעמים כלבן, ״כצמר נקי״ (דניאל ז, ט), ולפעמים כשחור, ״שחורים כעורב״ (שיר השירים ה, יא).

ה״שערות״ מסמלות את פרטי ההלכות שבתורה: הלכות מצוות העשה הן הלבנות, והלכות האיסורים הן השחורות. כך גם הזקן שערו לבן, ואילו הצעירים שחורי שיער.

בחיי האדם, הנעורים הם תקופה שבה הדם רותח והיצר הרע מפתה בעוצמה רבה במיוחד. לכן דרושים כוחות נוספים כדי להיות ״סור מרע״, להכניע את הסטרא אחרא ו״לקדש את עצמך במה שמותר לך״ (יבמות כ, א). לפיכך, ה״בחורים״ שחורי השיער קשורים לאיסורים ולעבודת הריסון.

מכאן המשמעות השנייה: הריסון של הנעורים, כלומר קיום האיסורים, ממשיך לעתיד לבוא התגלות גבוהה יותר מהשיער הלבן ״כעמר נקא״. זהו ״שחורה אני ונאוה... כיריעות שלמה״ (שיר השירים א, ה): השחרות עצמה נעשית יפה, משום שהיא מגיעה ל״שלמה״, מקור הלבנונית, המדרגה הנקראת ״לבנון״ — שם שחז״ל קושרים להלבנה.

אותו רעיון מסביר את הפסוק במשלי כ״ב, ו׳. ב״חינוך קטן״, הפותח את החלק השני של התניא, שואל אדמו״ר הזקן: הביטוי ״על פי דרכו״ רומז לדרך שאינה האמת לאמיתה, ולכן ההבטחה שגם בזקנתו לא יסור ממנה נראית לכאורה כחיסרון ולא כמעלה.

התשובה במאמר זה מתחילה בהכרה בכך שימי הנעורים הם אכן מצב של מוחין ״קטנים״ בהשוואה לימי הזקנה, שבהם ההבנה כבר הבשילה.

אף על פי כן, להתגבר על עצמו בצעירותו, בשיא כוחו וכשהדם רותח ביותר, נושא מעלה מיוחדת: הדבר ממשיך אור ממדרגה גבוהה מאוד.

ההארה שנמשכת בעקבות ההתמודדויות של ימי הנעורים מלווה אותו כל חייו, ״גם כי יזקין״. הקורא מופנה למאמר אחר על הפסוק ״אז תשמח בתולה במחול, ובחורים וזקנים יחדיו״ (ירמיהו ל״א, י״ג).

סעיף ב מציע פירוש נוסף לפסוק בישעיהו, המבוסס על תהילים פד, יב: ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״. שם הוי׳, המחיה את כל הדברים, הוא ה״שמש״; ושם אלקים, המסתיר ומצמצם אותו, הוא ה״מגן״ החוסם את אור השמש.

אלקים הוא גם ה״לבנה״, המאירה רק מכוח אור שהיא מקבלת. על העתיד נאמר ״והיה הוי׳ לי לאלקים״ (בראשית כח, כא), מתוך נדרו של יעקב. הדבר יתרחש כאשר עצמות אור אין סוף, שלמעלה הרבה משם הוי׳, תתגלה.

ביחס לגילוי ההוא, הוי׳ עצמו יהיה מסתיר ומצמצם, כמו ששם אלקים מסתיר ומצמצם כעת ביחס לשם הוי׳. כל סולם המדרגות יתרומם בדרגה אחת.

זהו פירוש ״אור הלבנה יהיה כאור החמה״: בעתיד אלקים, ה״לבנה״, יעמוד במקום שבו עומד כעת הוי׳, ה״שמש״, משום שהוי׳ יהיה ה״אלקים״ של גילוי נעלה יותר.

אלקים הוא יחודא תתאה, מקור העולמות התחתונים, שבהם העולם מורגש כמציאות וה׳ נוכח בתוכו בהסתר; הוא נקרא ״מידת לילה״, ולכן הוא בחינת לבנה.

בעתיד תהיה מדרגת אלקים כאור השמש, מידת היום, יחודא עילאה, שבה העולם בטל לפני ה׳. ואילו השמש של אותו זמן, יחודא עילאה עצמה, תהיה ״שבעתים כאור שבעת הימים״ — בחינת עתיק שתוארה קודם.

המדרש על ליל יציאת מצרים (שמות רבה י״ח:י״א), על הפסוק ״ליל שמורים הוא לה׳״ (שמות י״ב:מ״ב), מבחין בין העולם הזה לעתיד: הנס במצרים אירע בלילה, משום שהיה נס חולף.

לעתיד הלילה עצמו ייעשה יום, והמדרש מוכיח זאת מפסוקו של ישעיהו על אור הלבנה והחמה.

המדרש מסיים באור הגנוז של הבריאה, שנשמר בגן עדן. במונחי המאמר הזה, ״הלילה נעשה יום״ פירושו שבריאה, יצירה ועשיה, תחום ה״לילה״, יהיו כמו אצילות. הקורא מופנה לסוף המאמר על ״והיה מספר בני ישראל״ (הושע ב׳:א׳), העוסק במילים ״כי גדול יום״.

אותו זוג מסביר את שתי ברכות הנישואין (כתובות ח ע״א): הראשונה מסתיימת במילים ״משמח חתן וכלה״, והאחרונה במילים ״משמח חתן עם הכלה״. השמש היא ה״חתן״ שבתהלים יט, והלבנה, המקבלת את אורה מן השמש, היא ה״כלה״, כפי שמוסבר במאמר ״לסוסתי״.

בבריאה ״ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים״ (בראשית א, טז) — הם היו שווים בגודלם, ולאחר מכן התמעטה הלבנה, כפי שמספרת הגמרא (חולין ס, ב). התמעטותה והתחדשותה מדי חודש דומות למחזור החודשי של אישה נשואה: בזמן נידתה היא נפרדת מבעלה, ולאחר מכן נטהרת.

זמן האיחוד, שבו השמש והירח מתייחדים, מקביל לאחדות המתבטאת ב״כי הוי׳ הוא האלקים״ — חיבור שני השמות. זהו עניינה של הברכה שאנו אומרים כיום, ״משמח חתן וכלה״: שניים שמתחברים, אך אינם שווים.

לעתיד לבוא תשוב הלבנה לגודלה המקורי, ו״שני המאורות הגדולים״ יהיו שווים בקומתם. על כך נאמר ״משמח חתן עם הכלה״ — הם עומדים במידה שווה.

בסוגריים מובאים מקורות: הזוהר על שני המאורות הגדולים (חלק א, כ, א), המכנה אותם ״שם שלם יחד, הוי׳ אלקים״; והמדרש על ״החדש הזה לכם״ (שמות רבה טו, כא), המונה בין הדברים שה׳ יחדש לעתיד לבוא את אור הלבנה שיהיה כאור החמה. מובא גם סוף המדרש על ויקהל.

הרשימה ממשיכה ומציינת מקומות נוספים במדרש רבה, ובהם סוף קהלת רבה על הפסוק ״ומתוק האור״ (קהלת יא, ז), העוסק באור העולם הבא, וכן קטעים משלושת חלקי הזוהר.

מובא גם השל״ה, בהקדמת בית דוד. תקנת המשנה ש״בתולה נשאת ליום הרביעי״ (כתובות ב, א) נקשרת לבריאה: ביום הרביעי נתלו המאורות כשני אורות גדולים ושווים, ובאותו יום עצמו התמעטה הלבנה.

אך נפילתה של הלבנה כוללת גם את עלייתה, ״כי נפלתי קמתי״ (מיכה ז, ח): כעת יש איחוד של ״חתן וכלה״, ולעתיד, כשתתקיים תפילת הברכה האחרונה — ״מהרה ישמע״ — תהיה ביניהם שוויון מלא. לכן החתונה מתקיימת ביום הרביעי. לעיון נוסף, ראו את המאמר על הפסוק ״מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל״ (במדבר כג, י).

סעיף ג פונה לנושא המרכזי, שבעת ימי המילואים, שהרעיונות הללו מאפשרים להבין ״במידת מה״. המקורות הם המדרש בתחילת פרשת שמיני (ויקרא רבה יא, ד), הדורש את ״שבעת העמודים״ של בית החכמה על שבעת ימי המילואים; קהלת רבה על הפסוק ״תן חלק לשבעה וגם לשמונה״ (קהלת יא, ב); והזוהר על פרשת שמיני (ג, לז ע״א).

״מילוי ידיים״ הוא לשון התורה למינוי כוהן. הזוהר שואל מדוע נאמר בויקרא ח, לג ״שבעת ימים״, ולא ״בשבעה ימים״; הרמ״ז מסביר את הקושי: אילו הכוונה הייתה שה׳ ימלא את ידי הכוהנים במהלך שבעת הימים הללו, היה הפסוק צריך לומר ״בשבעת״ או ״שבעה ימים ימלא״.

הזוהר משיב שהכוהנים נמשחו בשמן המשחה הקדוש, הכולל ומחיה את כל שבעת הימים העליונים; לכן נאמר בפסוק ״שבעת ימים ימלא״. הפסקאות הבאות מסבירות מי או מה הוא שממלא.

קטע דומה בזוהר, בפרשת אמור (3:89a), מדבר על ״אותו שמן עליון״, שמן המשחה הקדוש, ״המשלים את כל שבעת הימים״, וקושר אותו לפסוק ״כי שבעת ימים ימלא את ידכם״.

אדמו״ר הזקן מסיק מכך שנושא הפועל ״ימלא״ הוא השמן העליון שבו נמשחו הכוהנים. השמן ממלא ומשלים את שבעת הימים העליונים, ומהם נמשכות למטה ה״מילוי״, השלמות וחנוכת הכוהנים.

המפתח הוא קטע בזוהר (1:34a) העוסק בישעיהו ל׳:כ״ו. הדעה הראשונה שם אומרת ש״שבעת הימים״ שבפסוק הם שבעת ימי הבריאה.

רבי יהודה אומר שמדובר בשבעת ימי המילואים, שהיו מילואים ממש: באותה עת חזר העולם לשלמותו והלבנה לא נפגמה. הזוהר מוסיף שהלבנה לא נפגמה אז ״על ידי הנחש הרע״.

אם כן, שבעת ימי המילואים שייכים ל״אור שבעת הימים״ שבפסוק בישעיהו, והם גם מקבילים לשבעת ימי הבריאה, כפי שהוסבר בחלק הראשון.

מדוע המילואים דומים לימי בראשית? לפני חטאו של אדם הראשון עמדו העולמות בדרגה גבוהה הרבה יותר מכפי שהם כיום: גן עדן היה ״העולם הזה״ של אדם הראשון, המקום שבו חי.

עבורנו גן עדן והעולם הבא הם מקום קבלת השכר, והוא יקר כל כך עד שרבי מאיר אמר על רבו אלישע בן אבויה: ״מוטב שיידון ויבוא לעולם הבא״ (Chagigah 15b). אצל אדם הראשון לפני החטא היה אותו עולם מקום עבודתו; ובהתאם לכך היו כל העולמות בדרגה גבוהה יותר.

האריז״ל מתאר זאת בלקוטי תורה שלו (בקטע הפותח ״נבאר מעלת אדם קודם החטא״, לפי הערת קה״ת) ובפרי עץ חיים, בשער השבת: לפני החטא עמד עולם הבריאה במקום ז״א דאצילות ואחר כך במקום בינה דאצילות, וז״א דאצילות במקום אריך אנפין. בהערת קה״ת מצוין שפרק פרי עץ חיים הוא 22 ולא 23, ומופנה גם לפרק 20 שם.

מכאן מובנת תורת האריז״ל ששבעת ימי הבריאה הם שבע הספירות התחתונות של עתיק: באותם ימים האיר אורו של עתיק בגלוי והעולמות היו מזוככים מאוד; ורק לאחר חטא עץ הדעת ירדו העולמות והשכינה הסתלקה מן הארץ.

המשכן תיקן זאת: הוא יצר דירה לה׳ בין התחתונים, וגילה מחדש את ״אור שבעת הימים״. במדרש רבה, בראשית י״ט, ז׳, נאמר שמקומה העיקרי של השכינה היה למטה; אך כשאדם הראשון חטא היא הסתלקה לרקיע הראשון, ובהמשך החטאים העלו אותה למעלה, עד לרקיע השביעי.

כנגדם, שבעה צדיקים, החל באברהם, הורידו אותה שלב אחר שלב, עד שמשה הוריד אותה לארץ. משום כך נקראים ימי חנוכת המשכן ״מילואים״, מילה שמבטאת מילוי ושלמות.

בשלמות העתידית, ״אור הלבנה יהיה כאור החמה״: פגימת הלבנה תתמלא ולא יחסר בה דבר. זוהי עליית המלכות, הלבנה, עד שהחמה והלבנה ״ישתמשו בכתר אחד״ — הביטוי לתלונת הלבנה בשעת הבריאה, ששני מלכים אינם יכולים להשתמש בכתר אחד (חולין ס ע״ב).

במונחים קבליים, שם ב״ן (52), המזוהה עם המלכות, יעלה לשורשו בשם ס״ג (63), המזוהה עם בינה, לאחר שיתבררו כל 288 הניצוצות שנפלו בשבירת עולם התהו. מעין זאת התרחש כבר בהקמת המשכן, שהביאה לעליות המלכות.

נמצא שימי המילואים משלימים את החיסרון והפגם של הלבנה. ההשלמה נמשכת מ״שלימותא דכולהו״, מאור שבעת הימים, אך לא במלוא הצורה המובטחת לעתיד לבוא, שהיא בחינת עתיק עצמה.

בימי המילואים, כפי שעולה מדברי הזוהר, ההשלמה נמשכה מבחינת בינה. אין בכך סתירה, שכן בינה ביחס לז״א היא עצמה כבחינת עתיק וכתר.

לפי שיטת האר״י, כתרו של ז״א נוצר מתפארת דאימא (בינה), ולכן בינה היא ממש בחינת ה״כתר״ שמעל ז״א; והזוהר מכנה לפעמים את בינה ״עתיקא״, העתיק.

נוסף על כך, עתיק מתגלה באמצעות בינה. לעיון נוסף, ראו בתחילת לך לך ובסוף הביאור על ״צאינה וראינה״ בלקוטי תורה על שיר השירים, בעניין הפסוק ״שאו ידיכם קודש וברכו״ (תהילים קלד, ב).

כך מתבארים גם דברי הזוהר על ״השמן העליון... שמשלים את כל שבעת הימים״.

השמן דומה ל״אור שבעת הימים״: אור הנעלה משבעת הימים עצמם, והוא החיות שלהם — בחינת שלוש הספירות הראשונות, כפי שהוסבר בחלק הראשון.

כאן, בימי המילואים, שבעת הימים הם בבינה, והשמן העליון הוא אור החכמה המאיר בבינה. השמן הוא דימוי מקובל לחכמה, ולכן הוא נקרא ״אור שבעת הימים״.

לכן נאמר על השמן ״ימלא״. מקבילה לכך היא לשון הזוהר (1:6a): ״רב ויקירא ועתיק יומין״. האשל אברהם, פירוש על הזוהר, מסביר ש״עתיק יומין״ שם הוא ישראל סבא, פרצוף של אבא, כלומר חכמה.

״סבא״, כלומר זקן, הוא כינוי לעתיק יומין, כפי שנאמר באדרא רבא (זוהר 3:128b): ״סבא דעתוי סתים״ — זקן שמחשבתו נסתרת. לכן אור ישראל סבא, המתלבש בבינה, נחשב מנקודת מבטו של ז״א ל״עתיק יומין״.

הטעם הוא שישראל סבא, תפארת דאבא, נעשה הנשמה — האור הפנימי — של כתר דז״א, ואילו הכתר עצמו נמשך מתפארת דאימא, כפי שמבואר בעץ חיים של האר״י.

לכן ״ימלא״ נאמר בלשון יחיד: הנושא הוא האור האחד של שבעת הימים, השמן. אחר כך בא היום השמיני, שבו הוקם המשכן, ועליו אמרו חז״ל ש״נטל עשר עטרות״.

היום השמיני דומה לאור העתידי המכונה ״שבעתיים״, שהוא יסוד דא״ק. בשבעת ימי המילואים הימים הם בבינה, ו״אור שבעת הימים״ הוא הארת החכמה שבתוך הבינה.

ביום השמיני, לעומת זאת, מתגלה עצמותו ממש של אבא, כלומר חכמה עצמה. ההשוואה היא לשמיני עצרת, ״היום השמיני״ שלאחר סוכות, שבו חכמה עילאה מתגלה בקרבה.

כפי שמוסבר במאמר על שמיני עצרת, החכמה בדרך כלל ״רחוקה ממני״ (קהלת ז, כג) ומאירה מרחוק, אך בשמיני עצרת היא נמשכת בגלוי.

אפשר לומר שהיום השמיני למילואים, כמו שמיני עצרת, מגלה את חכמה עילאה עצמה. הזוהר (2:63b, 2:88a) מדבר על ״היום השביעי״ כיום עליון שממנו מתברכים ששת הימים, ובינה היא אותו ״שביעי״; היום השמיני נמצא אפוא למעלה מבינה, כלומר בחכמה.

זהו ״עמיקא דכולא״ שעליו מדבר הזוהר בפרשת בשלח: המקור העמוק שממנו צריך המתפלל להמשיך ברכה. מקדש מלך, פירוש על הזוהר, מבאר זאת שם בשם האריז״ל.

אבל הזוהר מפרש את ״היום השמיני״ כמלכות. שתי הקריאות משתלבות: מטרת הברכה כולה היא להמשיך את שבעת הימים העליונים אל מלכות, מלכותו של ה׳. הקורא מופנה למאמר ״שובה ישראל״ בלקוטי תורה.

שם מסביר אדמו״ר הזקן את הפסוק ״כי עמך הסליחה למען תורא״ (תהילים קל, ד): מטרת הבריאה היא שיהיה יש — מציאות שחשה שהיא קיימת — ושהיש יתבטל לפני ה׳. הדבר נעשה באמצעות מלכות, מלכותו של ה׳.

כדי להגיע למטרה זו דרושה הארה גבוהה עוד יותר, מבחינת ״כי עמך הסליחה״, שהיא ״כי עמך מקור חיים״ (תהילים לו, י): מקור שלמעלה מחכמה, שאין פגם מגיע אליו.

את היום השמיני של המילואים יש להבין באותו אופן: חכמה נמשכת אל מלכות. מובא כאן הזוהר בפרשת צו (ג, לד ע״א). זהו ״בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג, יט): ה״ארץ״ היא מלכות, והזוהר אומר ״אבא יסד ברתא״ — חכמה מייסדת את מלכות.

מובא גם הפרדס, בערך ״שמיני״. יש לכך מקבילה במאמר על הפסוק ״ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך״ (מלכים א ח, סו), שנאמר בחנוכת בית המקדש שבנה שלמה.

שם מבואר שמלכותו של ה׳ נמשכת עלינו באמצעות לימוד התורה, מפני שהתורה ״מחכמה עילאה נפקת״. זהו עניינו של ״היום השמיני״, וממנו נמשכת הבחינה של ״ויברכו את המלך״ — המשכת מלכותו.

לפי פירוש נוסף, ״השמיני״ מזכיר את הדר, המלך השמיני, שהאידרא רבא (זוהר ג, קמ״ב ע״א) מכנה אותו ״חסד עילאה״. הכוונה היא לסוף המאמר ״ועשית בגדי קודש״ שבתורה אור; ביום הקמת המשכן בירך משה את העם במילים ״ויהי נועם...״ (תהילים צ, יז).

מטרת הברכה היא התגלות מלכותו של ה׳, ויום הקמת המשכן היה היום השמיני למילואים.

בסעיף 4 מוצעת משמעות נוספת למילואים: המשכת האור הסובב כל עלמין אל האור הממלא את כל העולמות. גם זהו עניינו של ״אור שבעת הימים״, משום שכתר הוא הממוצע המקשר בין המאציל, אין סוף, לבין הספירות הנאצלות.

שני פסוקים נראים כסותרים זה את זה: ״את השמים ואת הארץ אני מלא״, כאשר ״אני״ פירושו עצמותו ממש, ו״מלא כל הארץ כבודו״, כאשר ״כבודו״ הוא רק זיו, ״זיו יקריה״. תחילת היישוב היא שעצמותו אכן ממלאת את השמים ואת הארץ.

אף על פי כן, הוא קדוש ומובדל מן העולמות, שאינם יכולים להשיגו כלל; מה שמתגלה בהם הוא רק זיוו. לעיון נוסף מופנים הקוראים למאמרים ״ויקח קרח״ ו״וזאת המצוה״ בלקוטי תורה.

התורה והמצוות, ובמיוחד המשכן והקרבנות שבו, נועדו להמשיך את סובב עצמו — את ה״אני מלא״ של עצמות ה׳ — אל תוך גילוי גלוי, כפי שיהיה לעתיד לבוא, כאשר ״ומלאה הארץ דעה את ה׳״ (ישעיהו יא, ט). הקורא מופנה למאמר ״וידעת היום״.

זהו פשר השם ״ימי המילואים״, מלשון מילוי: להמשיך את ״את השמים ואת הארץ אני מלא״, העצמות, אל ״מלא כל הארץ כבודו״, ההארה הגלויה.

הפניות נוספות בעניין המילוי: מאמר על ״ואולם חי אני, וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ״ (במדבר יד, כא); הזוהר בתחילת פרשת ויקרא (ג, ב ע״ב), שמפרש את ״כבוד ה׳ מלא את המשכן״ כ״מלא״ — שלם למעלה ולמטה — עם הערת המקדש מלך; ומאמר קודם על ״ויקרא אל משה״.

נזכרים גם: האדרא רבא (זוהר ג, קמ״א ע״ב) בעניין ״שם מלא״ — שני השמות הוי׳ ואלקים יחד — וכן דף קל״ט ע״ב; והמאמר על ״לא תהיה משכלה... את מספר ימיך אמלא״ (שמות כג, כו), העוסק ב״מילוי הימים״.

במאמר מוסגר: ה׳ נקרא ״המתנשא מימות עולם״, ביטוי מתפילת שבת בבוקר, שמשמעותו סובב כל עלמין; ימי המילואים ממשיכים מדרגה נעלית זו אל ״ימות עולם״, מדות דאצילות. האדרא (זוהר ג, קל״ד ע״ב) מבחינה בין ״ימי קדם״ ל״ימי עולם״.

גם הפסוק ״כי שבעת ימים ימלא את ידכם״, שנאמר על הכוהנים, מתבאר כך: הכהן מייצג את חסד, ״הזרוע הימנית״, ו״הימין מקרבת״; הוא ״שושבינא דמטרוניתא״, המקרב את ישראל לה׳. חנוכת הכהן דורשת המשכה מדרגה נעלית יותר.

הדרגה הזאת היא השמן העליון, האור והחיות של שבעת הימים, שבע הספירות התחתונות. הזוהר בתחילת פרשת יתרו (ב, ס״ז ע״ב), העוסק בכהן של צד ימין המשרת לפני המלך העליון, והרמ״ז שם, מלמדים שמדרגה זו מעניקה לכהן, איש החסד, את הכוח להעלות.

ההפניה היא למאמר על שמיני עצרת, העוסק ב״ה׳ צלך על יד ימינך״ (תהלים קכא, ה): ״יד ימינך״ היא האהבה הטבעית שבנפש, ו״ה׳ צלך״ היא האהבה שמלמעלה השורה עליה — ״וימינו תחבקני״ (שיר השירים ב, ו). מובא גם סוף המאמר ״ואכלתם אכול״, בעניין משיחתו של הכהן הגדול.

בהמשך מובאות הפניות נוספות, רובן בנושא הידיים: ״אשר נשאתי את ידי״, ״נדבת ידך״ (דברים טז, י), ו״שאו ידיכם קודש״ (תהלים קלד, ב); וכן ביאור על ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ (שמות כד, י).

עוד על ימי המילואים: בזוהר על פרשת צו (ג, ל״ד ע״ב), האומר שכפי שלכהן הגדול שלמעלה יש שבעה ימים עליונים שלמים, כך לכהן שלמטה יש שבעה ימי מילואים; וכן בסוף הכרך הראשון של הזוהר. פירוש נוסף ל״מילואים״ עולה מן הזוהר (א, ס״ז ע״א), על ״לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד, א).

רשימת המקורות מהזוהר נמשכת בכרכים השני והשלישי שלו.

הסבר נוסף ל״מילואים״ מתבסס על דברי חז״ל (מגילה 6a, פסחים 42b) על דבריה של צור נגד ירושלים: ״אתמלא, והיא חרבה״ (יחזקאל 26:2). כשזו מתמלאת, האחרת חרבה; וצור התמלאה רק מחורבנה של ירושלים.

האריז״ל מסביר, בסוף פרק ב בשער העוסק במיעוט הירח, שמלכות דאצילות נאצלה בשורשה כנקודה אחת בלבד, ותשע הספירות האחרות שלה באות אליה כתוספת, מן המלכות שבכל אחת מתשע הספירות שמעליה.

כשנחרב בית המקדש, התלבשו תשע הספירות האלה בקליפות, ומלכות נותרה נקודה בלבד. זהו ״נתמלאה צור״: הקליפה התמלאה מחורבן הקדושה, כפי שאומר האריז״ל עצמו שם.

אותו כלל, שלפיו צד אחד מתמלא על חשבון הצד האחר, הוא המפתח להבנת מדרש רבה על איכה ב, ג: ״גדע בחרי אף כל קרן ישראל״, שאליו מופנה הקורא.

המדרש על איכה א, ו (איכה רבה א, לג) אומר: כשם שישראל גלו רק לפני רודף ״מלא״, כך הם ייגאלו רק באמצעות גואל ״מלא״. מלאותו של הרודף היא התמלאותה של צור מחורבנה של ירושלים.

בעבודת ה׳ של האדם מתרחש אותו דבר כשהוא מפנה את כל עשר כוחות נפשו, השכל והרגשות, אל רצונותיה של נפשו הבהמית. אז הנפש הבהמית והיצר הרע ״מתמלאים״ ונבנים למבנה שלם של עשר ספירות.

לעומת זאת, בנפש האלקית נותרת רק נקודה אחת, כמו מלכות בגלות: נקודת האמונה. אפילו במצרים, במצב הנמוך ביותר, נאמר: ״ויאמן העם״ (שמות ד, לא).

אפילו גנב הפורץ לבית קורא לה׳ שיעזור לו, כפי שמובא באמרה המצוטטת בגרסת Ein Yaakov למסכת Berachos; הרי שהוא מאמין בה׳ ובכל זאת עובר על רצונו. הסיבה היא שאמונתו היא רק בבחינת אור ״מקיף״ ו״עטרה״ שמעליו, ואינה נמשכת פנימה אל שכלו ולבו.

התיקון הוא דעת — הכרה שממשיכה את האמונה פנימה, כך שתשע הספירות מתפשטות מן הנקודה אל השכל ואל הלב. אז הנפש הבהמית נחלשת מאליה, כשם שהחושך מפנה את מקומו לאור.

זהו ״אמלאה החרבה״ בכיוון ההפוך. ירושלים, הנקראת יראה שלם — יראה שלמה, כמו ״יראו את ה׳ קדושיו״ (תהלים לד, י) — נבנית, ורגשות הנפש הבהמית נמסים ״כהמס דונג״ לפני האש (תהלים סח, ג).

כך אמרו חז״ל (ערכין יג ע״ב): בכינור שבמקדש היו שבעה נימים, בכינור של ימות המשיח יהיו שמונה, ולעתיד לבוא יהיו עשרה — ״עלי עשור״. הנשמה היא ״נר ה׳״ (משלי כ, כז), והמילה ״כינור״ נדרשת כ״נר״ ועוד כ״ו, הגימטרייה של שם הוי׳ המתגלה בנשמה.

זהו בדומה ל״כל הנקרא בשמי״ (ישעיהו מג, ז) ול״ואתם הדבקים בהוי׳״ (דברים ד, ד): שם ה׳ נמצא בנשמה. הכינור בעל עשרת הנימים מבטא את הארתן הגלויה והקבועה של כל עשר הספירות בנשמה, כאשר ״מלאה הארץ דעה״.

נאמר גם ״ומל ה׳ את לבבך״ (דברים ל, ו), כלומר, יסיר את מה שמכסה על הלב. כך גם למעלה, כנסת ישראל, מלכות, תכיל בקביעות את עשר הספירות — ״אהל בל יצען״ (ישעיהו לג, כ) — כפי שמבואר בלקוטי תורה של האריז״ל על זכריה.

מכאן מסקנת חז״ל (איכה רבה א, לג): ישראל ייגאלו רק באמצעות גואל ״מלא״. גם את ימי המילואים יש להבין באותו אופן, כעניין של ״מילוי״, כדי ש״ימלא כבוד ה׳ את כל הארץ״ (במדבר יד, כא).

המטרה היא להמשיך את הברכה למלכות, כדי שלא יחסר בה דבר, בדומה לארץ שבה ״לא תחסר כל בה״ (דברים ח, ט), המתברכת ״מרוב כל״ (דברים כח, מז).

מלכות נקראת כלה, משום שהיא מקבלת מן הבחינה הנקראת ״כל״. זהו פירוש הפסוק ״והיה אור הלבנה כאור החמה״.

מיעוט הירח הוא הסתלקות תשע הספירות של מלכות, כפי שמבואר בעץ חיים. לעתיד לבוא היא תהיה ״אהל בל יצען״ — אהל שלא יזוז ממקומו (ישעיהו לג, כ), ותכיל אותן בקביעות; זהו ״כאור החמה״.

אור השמש קבוע, ואינו מתמעט או מתגבר, וכך יהיה גם אור הלבנה. בימי המילואים היה מעין מצב זה.

לאחר ההפניה לזוהר, חלק ב, פקודי, דף רלה ע״א, עובר אדמו״ר הזקן לסיום הפסוק בישעיהו: ״ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא״.

״שבר עמו״ הוא מצב שבו צור מתמלאת מחורבנה של ירושלים, והוא נובע ממה שמתאר ירמיהו: ״אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בארות, בארות נשברים״ (ירמיהו ב, יג).

המדרש (שמות רבה מב, ח) קושר את ״שתים רעות״ לשני הדיברות הראשונים, ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״, שהופרו בחטא העגל; ושיר השירים רבה (א, ו) מסביר שהם עשו רעה אחת שקשה כשתי רעות.

״בארות נשברים״ הם ההפך מ״באר מים חיים״ (שיר השירים ד, טו), המבואר במאמר אחר על הפסוק ״עלי באר״ (במדבר כא, יז).

הכוונה היא להתקשרות בתאוות גשמיות. הן נקראות ״נשברים״ משום שמקור התאוות בשבירת הכלים של תוהו. לאחר מכן מובאות הפניות לזוהר על ואתחנן (ג, רסו ע״א), לרמ״ז שם ולמאורי אור, מילון קבלי.

ה״שתי רעות״ פירושן שבמעשיהם גרמו לכך שצור התמלאה מחורבנה של ירושלים — רעה אחת שקשה כשתיים. זהו ״שבר עמי״, הנובע מכך שחצבו בורות נשברים.

לעתיד לבוא ה׳ יחבוש את השבר, כלומר את הפרצה, והשבר עצמו יהפוך לשׂבר, תקווה: אותן אותיות, אך קריאת השי״ן תהיה בשׂי״ן.

כך דורש מדרש רבה (בראשית רבה צ״א:א׳; בהערת קה״ת תוקן מספר הפרק לצ״א) את ״כי יש שבר במצרים״ (בראשית מ״ב:א׳), על פי ״אשר שברו לה׳״. הגורם לפרצה הוא יצר הרע, שחז״ל (סוכה נ״ב ע״א) מזהים עם ״הצפוני ארחיק מעליכם״ (יואל ב׳:כ׳); הוא המביא את האדם לחצוב לו בורות.

אזי ״הוא ירפא את מכתו״. במדרש בראשית רבה (י, ד) נאמר שבנות שוח, מין תאנה שפירותיו מבשילים רק לאחר שלוש שנים (ראו משנה שביעית ה, א), הבשילו פירות ביום בריאת העולם עצמו, ולעתיד לבוא ה׳ ירפא את ״מכת העולם״ הזאת.

הר״ש, רבי שמשון משאנץ, מסביר בפירושו למשנה דמאי שהעץ שממנו אכל אדם נקרא ״בנות שוח״ משום שהמיט שוחה על העולם. המילה ״שוחה״ יכולה לציין בור שנחפר באדמה.

במובן הזה, הדבר דומה לפסוק ״פי זרות הוא שוחה עמוקה״ (משלי כב, יד), המזכיר את ״בארות נשברים״ שאנשים חוצבים לעצמם. אפשר לפרש זאת גם כמצב של כפיפות והכנעה.

במובן הזה, הדבר דומה לפסוק ״וישח אדם וישפל איש״ (ישעיהו ב, ט): קומתו של אדם הראשון התמעטה בעקבות החטא. גם עניין זה מתנהל על פי הדפוס של ״אמלאה החרבה״: מה שהקדושה איבדה, הצד האחר קיבל.

כך נאמר: ״כי שחה לעפר נפשנו״ (תהלים מד, כו). משום כך נקרא עץ הדעת ״בנות שוח״, והוא שורש הנפש הבהמית, שמשפילה את הנפש האלקית ומושכת אותה אחר תאוותיה.

לעתיד לבוא יתוקן עץ הדעת ויתחבר לעץ החיים, ובנות שוח ישובו להניב פירות מיד, כמו ביום הבריאה: ההתגלות למטה תהיה כמו למעלה.

כפי שנאמר בישעיהו: ״כי בעלייך עושייך... אלקי כל הארץ ייקרא״ (ישעיהו נד, ה): אלקות תתגלה בארץ הגשמית הזאת. וכן נאמר: ״יעננו ביום קראנו״ (תהלים כ, י) — המענה יבוא מיד.

המידיות הזאת היא משמעות הביטוי ״עושין פירות לשעתן״. הקורא מופנה למאמר על הפסוק ״והיה בן הבכור לשניאה״ (דברים כא, טו). אז, סוף סוף, ״אור הלבנה יהיה כאור החמה״.