להבין ענין משמח חתן וכלה ומשמח חתן עם…

המאמר מבקש להסביר שתי מברכות הנישואין: זו המסתיימת במילים ״משמח חתן וכלה״ וזו המסתיימת במילים ״משמח חתן עם הכלה״. ההערה שבסוגריים מפנה לסוף פרשת ויגש בתורה אור, שם נדון השינוי בין ״ו״ ל״עם״. אדמו״ר הזקן פותח בזיהוי החתן והכלה עם יעקב ורחל העליונים, על פי פרי עץ חיים של האריז״ל.

כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל, היא ספירת מלכות דאצילות, המתלבשת בשלושת העולמות התחתונים כדי להחיותם. היא נקראת רחל על שם ״כרחל לפני גוזזיה נאלמה״ שבישעיהו: הגוזזים הם הנבראים, החווים את עצמם כיש, כמציאות עצמאית, היפך אין סוף ממש; ואף על פי כן עליה לרדת ולהחיותם.

השם כלה מבטא את כמיהתה: היא משתוקקת לעלות ולהיכלל באור אין סוף. היא יורדת אל הנבראים רק שלא מרצונה, במצב של ״נאלמתי דומיה״ (תהלים לט, ג). ההערה שבסוגריים מפנה לשני מאמרים בלקוטי תורה, בפרשת פינחס ובפרשת מסעי.

יעקב הוא החתן. המילה חתן קשורה למאמר חז״ל ״נחות דרגא ונסיב איתתא״ (יבמות סג ע״א): החתן הוא מי שיורד מדרגה אל הכלה. הוא גם דומה לבריח התיכון במשכן, שהיה ״מבריח מן הקצה אל הקצה״ (שמות כו, כח), שאותו מזהה הזוהר עם יעקב, האוחז בשני הצדדים.

יעקב מסמל אפוא את זרימת אור אין סוף מראש כל הדרגות אל רחל, הכלה המקבלת אותו. היחוד ביניהם הוא המשכת סובב כל עלמין בממלא כל עלמין, כך שמה שלמעלה מן העולמות יגיע לתוכם.

בשם יעקב (יעקב) מופיעות אותן אותיות כמו במילה ״יבקע״, כפי שכותב האריז״ל בעץ חיים. אדמו״ר הזקן מציין לשער לא, על פי דפוס שקלוב משנת תק״ס; במהדורות מאוחרות יותר זהו שער לב (הערת קה״ת). הפסוק ״יבקע צורים במדבר״ ממחיש את משמעות השורש: פתיחה על ידי ביקוע.

הפסוק בישעיהו נח, ח, ״אז יבקע כשחר אורך״, מציג את הדימוי: השחר בוקע את חשכת הלילה ומאפשר לאור להאיר. ״וכמו השחר עלה״ (בראשית יט, טו) מובא כדי לתאר באותו אופן את עליית השחר מתוך הלילה.

בדומה לכך, יעקב בוקע בחינה נסתרת שבאור אין סוף, שעליה נאמר בתהלים ״ישת חשך סתרו״ (תהלים יח, יב). בחינה זו נעלית הן מן האור הממלא את העולמות והן מן האור הסובב אותם.

הסוגריים מסבירים מדוע מדרגה זו אינה סובב כל עלמין: גם סובב נקרא עדיין ״אור״ — אור מקיף, שקשור לעולמות ומקיף אותם; ואילו מה שלמעלה ממנו הוא ״חושך״, נסתר לחלוטין. פריצתו של יעקב מביאה גם את המדרגה הנסתרת הזאת לידי גילוי גלוי. ההפניה היא למאמר על הפסוק ״שחורה אני ונאוה״ (שיר השירים א, ה).

הדברים מסבירים את המשך הפסוק בישעיהו: ״וארוכתך מהרה תצמח״. אדמו״ר הזקן שומע במילה ״ארוכתך״ את המילה ״ארוך״, כרמז לאריך אנפין, ״הפנים הארוכות״ — פרצוף שבכתר — הנמשך אל מלכות. גם המדרש בסוף פרשת בהר קושר את המילה לביטוי ״תאריך ימים״. לשון הפנייה, ״שלך״, מורה שמדובר באריך אנפין שבתוך כנסת ישראל עצמה.

אריך אנפין נקרא ״ארוך״ משום שהוא נמשך למטה בלי גבול וסוף. ההפניה היא למאמר על תפילתו של משה: ״ועתה יגדל נא כוח ה׳... ה׳ ארך אפים״ (במדבר יד, יז–יח), שבו המילה ״ארך״ היא אותה מילה שפירושה ״ארוך״.

כעת אדמו״ר הזקן מסביר את המילים ״תצמח״. הבריאה מלמעלה למטה היא יש מאין, וכך גם הצמיחה, המתרחשת בכיוון ההפוך — מלמטה למעלה.

כוח הצומח שבארץ גורם לגרעין לנבוט, וגם מה שצומח ממנו הוא בדומה ליש מאין, שכן אין שום ערך בין הגרעין הנטוע לבין הפרי המתהווה ממנו.

המילים ״זורע צדקות, מצמיח ישועות״, מתוך ברכות תפילת שחרית, מבטאות אותו דפוס. ״זורע צדקות״ היא בחינת יעקב: הוא בוקע ומאפשר לאור אין סוף להאיר מלמעלה למטה בתוך הצדקות, שהיא מלכות.

הקטעים בזוהר המובאים כאן מזהים את הצדקות עם מלכות. באמצעות ״זריעה״ זו מלמעלה, ה״ישועות״ צומחות מלמטה למעלה, בדומה לצמיחה העולה מתוך המקבל.

צמיחה זו מלמטה למעלה היא בחינת ״ארוכתך״: אריך אנפין נמשך עד למטה, עד שהוא מוליד מלמטה ביטול והתכללות בה׳. הסוגריים משווים זאת ל״יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״ (אבות ד, יז), ול״יש קונה עולמו בשעה אחת״, הנידון במאמר ״מה יפו פעמיך״.

ישעיהו ממשיך ואומר: ״והלך לפניך צדקך״. את ״לפניך״ מפרשים כאן מלשון פנימיות, ואת ״והלך״ מלשון הולכה והמשכה: הפסוק עוסק בהמשכת פנימיות הלב לה׳, כפי שמבואר בתניא, איגרת הקודש, סימנים ד׳ וח׳. כל זה בא מ״זריעת הצדקות״ מלמעלה.

הסוגריים מפנים למאמרים נוספים: על ״שובה ישראל״ (הושע יד, ב), שבו נידון הזורע ״נושא משך הזרע״ (תהילים קכו, ו), ועל שירת הבאר (במדבר כא, יז), יחד עם ״מעיין גנים, באר מים חיים״ (שיר השירים ד, טו). כמו כן מובא הזוהר על הפסוק ״יצאו מים חיים״ (זכריה יד, ח).

סעיף 2 שואל מה מחולל מלכתחילה את ״בקיעתו״ של יעקב. התשובה היא השמחה, שהיא גילוי הפנימיות, כמו בברכת הכוהנים: ״יאר ה׳ פניו״ (במדבר ו, כה); הפנים מבטאות את מה שבפנים.

המשל מזכיר את הסיפור בתלמוד הירושלמי על רבי אבהו, שפניו צהבו כשלמד תוספתא, כלומר דבר תורה של חכמים, שזה עתה התחדש לו. התענוג מגילוי הרעיון החדש מילא אותו.

התענוג שבמוחו היה עז כל כך, שלא יכול היה להישאר בפנים: הוא האיר והתגלה בפניו. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על ספירת העומר, ״וספרתם לכם״ (ויקרא כג, טו), שבו השמחה מתוארת גם היא כגילוי הפנימיות, בדומה לפנים המאירות.

כך גם למעלה. ״יעקב חבל נחלתו״ (דברים לב, ט) מתאר את המצב שלאחר הבקיעה; מה שמעורר את הבקיעה מלכתחילה הוא ״עוז וחדוה במקומו״ (דברי הימים א טז, כז), תענוגו של המלך בעצמותו.

ההערה שבסוגריים משווה זאת למאמר על ״לסוסתי״ (שיר השירים א, ט), שבו מתבאר ״כחתן יוצא מחופתו״ (תהלים יט, ו): יציאת החתן נמשכת מן החופה עצמה, שהיא הבחינה המקיפה. ההפניה הנוספת היא למאמר לשמיני עצרת, בעניין הברכה ״אשר קדשנו במצותיו״.

מכאן באה ברכת הנישואין ״שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם״ (כתובות ח ע״א). ״רעים האהובים״ הם החתן והכלה, יעקב ורחל.

הכפילות ״שמח תשמח״ מבטאת את השמחה הגורמת לבקיעה, כך שהאור ״יורד מדרגה״, כפי שהחתן יוצא. התענוג הוא הגורם, והשמחה היא התענוג כשהוא מתגלה, כפי שנתבאר במאמר על ״שוש אשיש״ (ישעיהו סא, י).

הבקשה ״כשמחך... מקדם״ היא לשמחה שבאה בלי אתערותא דלתתא, כמו בעת בריאת העולם. אז לא קדם לנתינה של ה׳ דבר; הוא ברא את העולם מפני ש״חפץ חסד הוא״ (מיכה ז, יח).

זוהי אתערותא דלעילא שאין לה קדימה של אתערותא דלתתא. חז״ל אומרים שאין עצבות לפני ה׳ (חגיגה ה ע״ב); אדמו״ר הזקן מצטט זאת כ״לפני המקום״ ומדגיש את המילה: בתוך הזמן והמקום יכולה להיות עצבות, אבל למעלה, ב״מקום אתי״ (שמות לג, כא), יש ״עוז וחדוה במקומו״.

בישעיהו סא, י נאמר ״כחתן יכהן פאר״, כשהפועל ״יכהן״ קשור למילה כהן. ברכת כהנים היא אתערותא דלעילא שאינה תלויה באתערותא דלתתא; אילו הייתה הברכה דבר שאדם זוכה בו בזכות מעשיו, לא היה צורך בברכה.

״ישא ה׳ פניו אליך״ (במדבר ו, כו) פירושו שההשפעה מתרוממת למעלה, למדרגה שאליה אתערותא דלתתא אינה יכולה להגיע. גם החתן הוא בבחינת ״יכהן״, ״כחתן״, כך שהבקיעה באה בדומה לשמחת הבריאה ״מקדם״, בלי אתערותא דלתתא; ההפניה היא למאמרים על ״כה תברכו״ ועל ״שחורה אני ונאוה״.

בזמן הגלות נקראת המשכה זו ״משמח חתן וכלה״. הוי״ו, כלומר ״ו״ החיבור, היא המשכה מן החתן אל הכלה: הכלה מקבלת מלמעלה.

הברכה האחרונה, המתחילה ״מהרה... ישמע״, שייכת לזמן העתיד. אז ״אשת חיל״ תהיה ״עטרת בעלה״ (משלי יב, ד), ו״יהיה אור הלבנה כאור החמה״ (ישעיהו ל, כו): השמש והירח יהיו שווים בקומתם וישתמשו ב״כתר אחד״ — השוויון שהלבנה ביקשה בתלמוד (חולין ס ע״ב).

אז תהיה הברכה ״משמח חתן עם הכלה״ — שמחה אחת לשניהם, מפני שסובב כל עלמין יתגלה למטה. כמו בעיגול, שאין בו נקודה גבוהה מחברתה, החתן והכלה ישמחו במידה שווה, בלי מעלה ומטה כלל.

אדמו״ר הזקן מפנה לעץ חיים של האריז״ל, שער מיעוט הירח, פרקים א–ב, העוסקים בשוויון העתידי של הלבנה עם השמש. הוא מפנה גם לביאורו על ״ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו״ (הושע ב, ב), ולסוף המאמר ״ויגש״ בתורה אור, המסביר את ״ו״ ואת ״עם״ בשתי הברכות.

סיכום של המאמר. רחל היא הכלה ויעקב הוא החתן, והכינויים קשורים ל״יבקע״; ״וארוכתך״ ו״תצמח״ מתארים צמיחה מלמטה למעלה — הישועות של ביטול והתכללות.

מה שמעורר את הבקיעה הוא ה״עוז והחדווה״ של המלך — השמחה ״מקדם״, ללא התעוררות קודמת מלמטה. כעת השמחה היא בחתן ואחר כך בכלה; לעתיד לבוא ישמח החתן ״עם הכלה״, בשמחה אחת.