ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה׳…

המאמר פותח בפסוק העוסק ביום השביעי של פסח (דברים טז, ח), המכנה את היום הזה ״עצרת״ — יום של התכנסות והימנעות ממלאכה — ״לה׳ אלקיך״. לעומת זאת, על שמיני עצרת אומרת התורה ״עצרת לכם״ (במדבר כט, לה), והאדמו״ר הזקן שואל מדוע שני הימים מתוארים באופן שונה כל כך.

שאלה נוספת: בחגים התורה אוסרת בדרך כלל רק ״מלאכת עבודה״, משום שמלאכה הנחוצה להכנת אוכל מותרת ביום טוב. כאן נאמר בפסוק בפשטות ״לא תעשו מלאכה״, ונראה מכך שגם הכנת אוכל אסורה.

התשובה מתבססת על מחלוקת התנאים, חכמי המשנה, בפרק השישי של מסכת פסחים (סח ע״ב). רבי אליעזר סובר שיום טוב של האדם צריך להיות מוקדש כולו או ל״ה׳״ — לתפילה וללימוד תורה, או ל״לכם״ — לאכילה ולשתייה.

רבי יהושע סובר שיש לחלק את היום: חציו לה׳ וחציו לאכילה ולשתייה. הגמרא מסבירה ששניהם לומדים את דעתם מאותו זוג פסוקים: באחד החג נקרא עצרת ״לה׳ אלקיך״, ובאחר — עצרת ״לכם״.

רבי אליעזר קורא את שני הפסוקים כחלופות, ואילו רבי יהושע מבין שיש לחלק את היום. כך או כך, אדמו״ר הזקן מסיק שהיום השביעי של פסח, המתואר כ״לה׳ אלקיך״, מתאים יותר להיות מוקדש כולו לה׳ מאשר שמיני עצרת, המתואר כ״לכם״.

כך מתורצת השאלה השנייה. כיוון שביום השביעי של פסח אדם יכול לבחור להקדיש את היום כולו לה׳, הפסוק יכול לומר ״לא תעשה מלאכה״ ללא סייג.

ההיתר להכין אוכל ביום טוב הוא כדי לאכול, והמגן אברהם, פרשן הלכתי קלאסי, פוסק שמי שמתענה ביום טוב בעקבות חלום מטריד אינו רשאי לעשות אפילו מלאכה לצורך הכנת אוכל. בדומה לכך, מי שעושה את היום כולו ״לה׳״ אסור בכל מלאכה.

אדמו״ר הזקן עובר לעסוק בנושא השמחה. השמחה האמיתית היא השמחה בה׳ עצמו, כפי שנאמר בתפילת יום טוב: ״וישמחו בך ישראל״. שמחה זו שייכת לכל יום בשנה, אך המועדים נקראים ״מועדים לשמחה״ משום שאז שמחת המצווה עזה הרבה יותר. הביטוי החותם את הקטע שואל את לשונו של יעקב בדבריו לראובן (בראשית מט, ג).

מדוע השמחה גדולה יותר בחגים? כל מצווה ממשיכה אור חדש לאצילות, העולם העליון ביותר, ולכלים — הצורות המקבלות את האור ומבטאות אותו; ומקור נפש האלקית הוא בפנימיות הכלים הללו.

אפשר היה לצפות שהנפש תחוש ישירות באור החדש. אולם האור הנמשך על ידי המצוות אינו מתגלה בתוך הנפש כאור פנימי, הנקלט ומורגש מבפנים.

שורש הנפש נמצא בפנימיות הכלים של העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה, שבהם האור אכן נכנס פנימה. אולם בתוך נפש האלקית עצמה הוא מאיר רק כמקיף — אור שמשפיע עליה מבחוץ, בלי להיות מורגש בה.

הסיבה היא נפש הבהמית — הנפש המחיה את הגוף ואת דחפיו. היא עוטפת את נפש האלקית מכל עבר ואינה מותירה פתח שדרכו יוכל האור להיכנס אליה באופן פנימי.

בשיר השירים מתואר האהוב, ה׳, כעומד ״מאחורי כותלנו״ (שיר השירים 2:9): האור נוכח, אך מוסתר. ביום טוב יש תוספת גילוי אור, חזקה דיה כדי למרק גם את כלי נפש הבהמית.

הפסוק ממשיך ואומר ״משגיח מן החלונות״: ביום טוב האור פורץ דרך החומה. לכן החגים הם ״מועדים לשמחה״, משום שהשמחה עצמה היא מעין גילוי.

זו גם הסיבה שהקריבו שלמי שמחה בחגים: הם פועלים על נפש הבהמית, המסתירה את הניצוץ האלקי וחוסמת את השמחה בה׳. כשהאימורים, כלומר החלקים הנשרפים על המזבח, והדם הועלו על המזבח, נפש הבהמה נכללה באש שלמעלה ועלתה עמה.

היא עלתה אל מקורה הרוחני, פני השור שבמרכבה האלקית שראה יחזקאל, שבה השור נמצא בצד שמאל (יחזקאל א, י). כתוצאה מכך נעשה בשר הקרבן, שנאכל בידי מביאיו, לממוצע שאפשר להם לשמוח בה׳.

כאן מזכיר אדמו״ר הזקן עיקרון ידוע: האדם, הנברא בדרגת המדבר, מקבל חיות וכוח מן הדומם, הצומח והחי, הנמוכים ממנו. זאת משום שמקורם נעלה ממקורו, כפי שרומז הפסוק ״אחור וקדם צרתני״ (תהלים קלט, ה): המדרגות שמתחת לאדם, שנבראו לפניו, מושרשות למעלה ממנו.

מקורם הוא עולם התוהו, מדרגה של אור אלקי בעוצמה רבה שקדמה לעולמות המסודרים. בשבירת הכלים נפלו ניצוצותיו ונעשו דומם, צומח וחי. לאחר שהאימורים והדם עלו למקורם, נעשה הבשר שנותר ערוץ שדרכו יכלו האוכלים לשמוח בה׳.

בסוגריים מסביר אדמו״ר הזקן את השם ״שלמים״. מדרש רבה קושר אותו למילה שלום: בסוף פרק ט על פרשת צו (ויקרא רבה ט, ט), ובפרק יג על פרשת נשא, בעניין קרבן השלמים של נתנאל, נשיא שבט יששכר.

המדרש קושר את ״שלמים״ גם ל״שלמות״, בעניין קרבנו של נחשון, נשיא שבט יהודה, שמזרעו מלכו דוד ושלמה על ממלכה שלמה. הביטוי ״שני שלומות״ — שלום למעלה ושלום למטה — תואם את דברי הזוהר ״שלם למעלה ושלם למטה״; את ״למטה״ מפרשים, כפי שמובא במאמר אחר, כ״שלום בפמליא של מטה״.

שלום ״למטה״ פירושו שכוחות הנפש האלקית מאירים בנפש הבהמית, כך שהגוף וכוחותיו לא יפריעו עוד לעבודת ה׳. באותו אופן, שלמי השמחה מביאים את השמחה בה׳ גם אל נפש הבהמית עצמה.

יש כאן הקבלה: במקום אחר מפרשים את ״שור הבר״ על דרך ״בר לבב״ — ״טהור לב״ (תהילים כד, ד) — כלומר דבר שכבר התברר. כך גם בשר שלמי השמחה כבר התברר, ולכן הוא נותן כוח לנפש הבהמית.

אדמו״ר הזקן מציין מקורות נוספים העוסקים במונח ״שלמים״: הפרדס, בחלק ערכי הכינויים, ומאורי אור, מילון קבלי הערוך לפי אותיות. השל״ה, בחלק העוסק במסכת פסחים, מפרש את המילה על דרך השלמות.

דברי השל״ה מזכירים את הדרשה שלפיה שם ה׳ וכיסאו אינם שלמים עד שיימחה עמלק, שאדמו״ר הזקן מבאר במאמר על הפסוק ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ (דברים כה, יז). ״שלמים״ מבטא אפוא שלמות, ובכך מסתיים הביאור מדוע הקריבו שלמי שמחה בכל חג.

החלק השני של המאמר עוסק באכילה, ומתחיל בדברי חז״ל: ״בעולם הבא אין אכילה ושתייה״ (ברכות יז ע״א). הרמב״ם מפרש שהדברים מתייחסים לעולם הנשמות, שבו הנשמות קיימות ללא גופים; הרמב״ן משיב שאם כך, האמירה מובנת מאליה, שהרי נשמה ללא גוף אינה יכולה לאכול בכל מקרה.

לכן הרמב״ן מפרש שהדברים מתייחסים לתקופה שלאחר תחיית המתים, שבה הנשמות יחזרו להיות בגופים ובכל זאת לא יאכלו. הדבר מעלה את השאלה שעליה משיב כעת המאמר: מדוע בני אדם בגופים לא יאכלו אז.

התשובה נפתחת בפסוק ״אכלו רעים, שתו ושכרו דודים״ (שיר השירים ה, א). ״אכלו רעים״ מתייחס למדרגה העליונה, חכמה ובינה, זוג המדות השכליות.

״שתו ושכרו דודים״ מתייחס למדרגה התחתונה, ז״א ונוקבא, המדות של חסד, גבורה ורחמים. מכאן העיקרון: כדי שחכמה ובינה יבואו לידי קיום, צריכה להיות ״אכילה״.

המדות, המכונות כאן ״האהובות״, זקוקות ל״שתייה״. כדי להסביר זאת, אדמו״ר הזקן פותח בכך שהקב״ה עצמו נעלה מכל השוואה לדבר כלשהו.

חסד אינו שייך לקב״ה כפי שהוא, ואף לא חכמה: ביחס אליו, גם חכמה, הראשונה שבספירות השכל, נחשבת לעשייה בלבד, ככתוב: ״את כולם עשית בחכמה״ (תהילים קד, כד). היא אף נקראת ״אדם דעשייה״, כאילו כל מבנה הספירות, ובכללו השכל, הוא העולם הנמוך ביותר ביחס אליו; ובתיקוני הזוהר נאמר: ״אתה חכם״, אך לא בחכמה ידועה.

הקטע ממשיך: ״אינו מכל המדות האלו כלל״. המדות הן גבולות ומידות שהקב״ה מאמץ כדי שיוכל לתת שכר לצדיקים, שצריכים להיות מסוגלים לקבל את שכרם — ״להתענג מזיו השכינה״ (ברכות יז, א).

גם לשם קיום הדין נחוצים גבולות: רחמים פשוטים ובלתי מוגבלים היו חלים גם על הרשעים. המדות הן אפוא ערוצים מדודים, ולא עצמותו של הקב״ה.

מכיוון שה׳ אין־סופי ונעלה מכל השוואה, חכמה ובינה והמדות אינן יכולות להיווצר מעצמן. עליהן לקבל שפע מלמעלה, והשפע הזה הוא מה שהמאמר מכנה ״אכילה״.

בזוהר ובעץ חיים מוסבר שהספירות מקבלות חיות באמצעות המזלות — שלושה־עשר ערוצי השפע שמדרגה שלמעלה מהן. אבא, כלומר חכמה, מקבל מהמזל השמיני. קבלה זו, הנמשלה לאכילה ולתינוק היונק, היא שמביאה את השכל לידי קיום.

זהו ״אכלו רעים״ למעלה. כדי שייווצרו המדות, ה״דודים״, השפע צריך לרדת עוד ועוד, וזו בחינת ״שתייה״: כשם שהשתייה מוליכה את המזון מטה דרך הגוף, מפני שהמים זורמים כלפי מטה, כך השפע האלוקי יורד עד שהוא נעשה רגש.

״שכרו״ מתייחס להתגלות, כמאמר חז״ל: ״נכנס יין, יצא סוד״. בכך התבאר פירושה של ״אכילה״.

כעת עובר המאמר לעסוק ביום השביעי של פסח, שבו נקרע הים. חז״ל אמרו שעל הים ראתה אפילו שפחה את מה שהנביא יחזקאל לא ראה, ואדמו״ר הזקן שואל היכן רומזת התורה להתגלות כה גדולה.

במתן תורה נאמר בתורה במפורש שה׳ דיבר ״פנים אל פנים״ (דברים ה, ד), ולכן גדולתה של אותה התגלות מפורשת. השאלה היא היכן התורה רומזת שההתגלות שהייתה על הים הייתה גדולה באותה מידה.

הרמז נמצא בשני פסוקים: ה׳ שאל את משה ״מה תצעק אלי״ (שמות יד, טו), ומשה אמר לעם ״ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון״ (שמות יד, יד). כפי שמוסבר בהמשך, השתיקה היא סימן להתגלות גדולה מכדי שאפשר יהיה לבטאה במילים.

הדיבור נובע מחכמה: ״בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג, יט), והזוהר מפרש זאת כאבא, חכמה, המייסד את ״הבת״, מלכות, שהיא בחינת הדיבור. כך גם ילד קטן אינו יכול לדבר עד שיש לו מידה מסוימת של הבנה, כפי שאומרת הגמרא שילד אינו יכול לומר ״אבא״ ו״אמא״ עד שטעם דגן.

לעומת זאת, חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה (אבות ה, ז), כשם שאדם הבא לפני מלך גדול עומד בשתיקה. התגלות גדולה יותר משתיקה את השכל הקטן ממנה.

הטעם הוא העיקרון התלמודי ״כיוון שהוא טרוד בבליעה, אינו פולט״: מי שקולט אינו יכול להוציא באותו זמן. בים סוף קיבלו ישראל התגלות אלקות שלמעלה מחכמה, ולכן יכלו רק לקלוט אותה.

מכאן ״ואתם תחרישון״. תפילת שמונה עשרה היא מצב של ביטול לפני ה׳, הדומה לאותה התגלות, ולכן מתפללים אותה בלי להשמיע קול; הערת קה״ת מפנה כאן להלכות תפילה בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן.

בתהילים נאמר: ״הפך ים ליבשה... שם נשמחה בו״ (תהילים סו, ו), אף שאפשר היה לצפות לניסוח ״בקע ים״. ההסבר הוא שהים מסמל את המשפיע והיבשה את המקבל, מפני שהלחות שמעניק הים מצמיחה את הארץ.

כפי שנאמר בקהלת, כל הנחלים זורמים אל הים ושבים ממנו, שאם לא כן היו מתייבשים (קהלת א, ז); והעננים קולטים את מי האוקיינוס ומשקים את הארץ, בלשונו של ישעיהו על הגשם, ש״מרווה את הארץ ומצמיח אותה״ (ישעיהו נה, י). הים משפיע והארץ מקבלת.

כאשר בא הגילוי הגדול, הים — המשפיע — נעשה ליבשה, המקבלת, והמים עמדו ״כמו נד״ כחומה (שמות טו, ח; יד, כב). הם עמדו בלי תנועה, כאבן דוממת — והמילה ״דומם״ רומזת גם לשתיקה — כמו מי שטרוד כל כך בקבלה, עד ששום דבר אינו יוצא ממנו.

״נקרשו המים״ הוא הגילוי שלדברי חז״ל אפילו יחזקאל לא ראה. יחזקאל ראה את המרכבה ובה פנים נפרדות: אריה מימין, ושאר הפנים, כל אחת בצד שלה (יחזקאל א, י).

הפנים הנפרדות מייצגות התחלקות למדות מובחנות, כפי שמוסבר במאמר על ״כנשר יעיר קנו״. בים התגלה גילוי שלמעלה מכל התחלקות, בדומה לקרח, שבו המים הזורמים קופאים ונעשים לגוש אחד העומד במקומו.

גם יחזקאל מדבר על דבר שנמצא מעל הנבראים: מעל ראשיהם היה רקיע ״כעין הקרח״ (יחזקאל א, כב). תיקוני הזוהר מציין שהמילה ״קרח״ מורכבת מאותן אותיות כמו ״חיריק״, אחד מסימני הניקוד; אדמו״ר הזקן מזהה את הקרח שבים עם בחינה זו.

בים סוף נאמר: ״ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה״ (שמות יד, כ). מכיוון ש״ויאר״ הוא לשון זכר, אדמו״ר הזקן מפרש שהוא מוסב על ״החושך״: החושך עצמו האיר להם.

במעשה בראשית הפריד ה׳ ״בין האור ובין החושך״ (בראשית א, ד). ההפרדה הזאת היא פרסא, מחיצה, המאפשרת את השתלשלות העולמות המסודרת, כשכל עולם נבדל מחברו.

ביום הראשון שימשו האור והחושך בערבוביה, עד שה׳ הבדיל ביניהם כדי לאפשר את קיום השתלשלות העולמות, כפי שמסבירים רש״י והתלמוד הירושלמי. בים סוף האיר ״חושך״ נעלה יותר, שעליו נאמר ״ישת חושך סתרו״ (תהילים יח, יב), והוא למעלה מכל סדר ההשתלשלות.

מדרגה זו נקראת חושך רק מצדנו, כשאנו מביטים מלמטה למעלה: שום מחשבה אינה יכולה לתפוס בה, כפי שנאמר בתיקוני זוהר. המאמר ״שחורה אני ונאוה״ מרחיב על כך באמצעות הדימוי של התורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה.

אדמו״ר הזקן מציע שזו הסיבה לכך שלא הקריבו שלמי שמחה בשביעי של פסח, אף שהוא מציין שהעניין דורש עיון נוסף. השמחה של אותו יום הייתה מסוג אחר.

השמחה הייתה גדולה מכדי להיקלט בפנימיות, כפי שהמזון נקלט באמצעות אכילה; היא יכלה רק להקיף אותם מלמעלה, בבחינת מקיף. לכן נאמר ״שם נשמחה״: ״שם״ מצביע על דבר שמעבר להם, ולא בתוכם.

כך מתבאר מאמר חז״ל שבעולם הבא אין אכילה (ברכות יז ע״א). גם אז תתגלה אלקות ממדרגה שלמעלה מהשתלשלות העולמות.

גילוי כזה אינו יכול להיכנס בפנימיות, בדרך של אכילה, אלא רק כאור מקיף. מאורי אור מוסיף שבמונחי הקבלה, האכילה והשתייה נובעות כולן מחיבור ז״א ונוקבא.

התורה אומרת שבני ישראל ״הלכו ביבשה בתוך הים״ (שמות יד, כט). הגמרא (חגיגה יב ע״א) מביאה מחלוקת בשאלה אם השמים או הארץ נבראו תחילה.

שתי הדעות אמת: במעשה בפועל השמים קדמו, ואילו במחשבה האלוקית הקדומה הארץ קדמה. בים התגלתה אותה מחשבה עליונה, ולכן בני ישראל הלכו ב״יבשה״ הקודמת לשמים — המקבל, העומד ראשון במחשבת ה׳.