ביאור מעט על פסוק ואכלתם אכול כו׳

זהו ביאור קצר נוסף למאמר הקודם על הפסוק ביואל ב, כו: ״ואכלתם אכול ושבוע״. במאמר פורשה הכפילות ״אכול״ כהעלאה עתידית: גם הנשמות הנעלות של ימינו, שכבר מעלות אחרים, ״ייאכלו״ ויעלו על ידי הנשמות החדשות שלעתיד לבוא, שלעומתן הן מכונות ״בהמות״. כאן נשאל כיצד נשמות המכונות נוני ימא — בארמית: דגי הים — הבאות מייחוד אבא ואמא, בחינת המוחין של העולם הנעלה ביותר, יכולות להיחשב בהמות בלבד.

התשובה מתחילה בביאור שבתורה אור על נבואת ירמיהו, שה׳ יזרע בישראל ״זרע אדם וזרע בהמה״. בגימטרייה, ״בהמה״ עולה ב״ן, שם בן ארבע אותיות במילוי העולה בגימטרייה ל־52, ו״אדם״ עולה מ״ה, שם במילוי העולה ל־45. לכן ״בהמה״ מסמלת את נשמות הבריאה, ו״אדם״ את נשמות האצילות.

האצילות נקראת ״אדם״ על פי המילים ״אדמה לעליון״ (ישעיהו יד, יד): האצילות דומה למקורה, מפני שאינה אלא גילוי של מה שהיה כבר בהעלם. המילה ״אצילות״ קשורה למילה ״ויאצל״ — כאשר נמשך מן הרוח שעל משה אל הזקנים (במדבר יא, כה); הדבר שנמשך נשאר מאוחד עם מקורו. לעומת זאת, בבריאה מתהווה דבר חדש, יש מאין.

הפניה למאמר בתורה אור על מגילת אסתר, העוסק בפסוק ״יביאו לבוש מלכות״ (אסתר ו, ח). המאמר מבחין בין הרצון האלוקי המקיף לבין האור הנמשך באמצעות הקו והחוט ונעשה לעשר ספירות. הקו, שראשיתו בחכמה, הוא השלב הראשון של הגילוי; והוא ממחיש את משמעות האצילות: אור שהיה בהעלם ונעשה גלוי.

כל עולם כולל בתוכו את ארבעת העולמות, ולכן גם לאצילות יש אצילות, בריאה, יצירה ועשיה משלה. הנפש, הרוח והנשמה דאצילות הן שלוש הבחינות התחתונות שלה — ״הבריאה, היצירה והעשיה שבאצילות״ — כפי שמוסבר במאמר על דברי בלעם ״מי מנה עפר יעקב... ומספר את רובע ישראל״ (במדבר כג, י).

שלוש הבחינות התחתונות של אצילות מקבילות לבינה, ז״א ומלכות, ואילו שתי דרגות הנשמה העליונות, חיה ויחידה, נקראות ״אצילות שבאצילות״. לשם כך מפנה אדמו״ר הזקן למאמרו על תפילת משה ״ועתה יגדל נא כוח אדנ־י״ (במדבר יד, יז), לעץ חיים ולרמ״ז, רבי משה זכות, מגדולי מפרשי הזוהר.

החיבור הקבלי ספר הגלגולים אומר שלפני החטא הייתה לאדם הראשון ״נשמה לנשמה״ מאצילות. זוהי בחינת אצילות שבאצילות, שלמעלה מנפש, רוח ונשמה דאצילות.

הזוהר (משפטים, צד ע״ב) מתאר מדרגות של נשמות: ככל שאדם זוכה יותר, נותנים לו נפש, רוח ונשמה, אחר כך את מקבילותיהן שבאצילות, ולבסוף ״הוי׳ בשלימו״; הוא נעשה ״אדם בארח אצילות דלעילא״ — אדם בדמות אדונו. על אדם כזה מחיל הזוהר את הפסוק שנאמר לאדם הראשון: ״ורדו בדגת הים״ (בראשית א, כח).

רעיא מהימנא, חלק בזוהר המופיע כאן בהשמטות שבסוף הכרך הראשון, אומר אותו דבר על משה: ה״מ״ה״ שלו, שם מ״ה, הוא תפילת שבת, שעליה נאמר הפסוק העוסק בשלטון. כך משה, כמו אדם, קשור למדרגה השולטת על ״דגת הים״.

מ״ה הוא ״אדם בדרך האצילות שלמעלה״, כפי שנאמר בתיקוני זוהר בתפילת אליהו: ״בפנים הוא שם מ״ה, שהוא דרך האצילות״ — הערוץ שדרכו נמשכת האצילות. שלוש המדרגות של האצילות שהזוהר מונה תחילה הן רק בריאה, יצירה ועשיה של האצילות.

באותו קטע בזוהר נקראת נפש האצילות ״בת״, מצד מלכות, הנוקבא, והרוח שלה נקראת ״בן״, מצד ז״א; ואילו הנשמה באה ״מצד אבא ואמא״. נשמת האצילות הזאת, שנולדת מייחוד אבא ואמא, היא נוני ימא שעליהם מדבר המאמר: מדרגה נעלית, אך למטה ממדרגת אדם של ״הוי׳ במילואו״.

הקריאה שהובאה כאן, שלפיה נוני ימא הם נשמות דאצילות, היא גם פירושו של אשל אברהם לפרשת חיי שרה, והיא עולה גם מעץ חיים, שער מ״ן ומ״ד. הרמ״ז ומקדש מלך, שני פירושים קלאסיים לזוהר, מפרשים את הקטע אחרת, כפי שיוסבר בהמשך.

הדברים מבארים אמירה במאמר קודם על הפסוק ״הן האדם היה כאחד ממנו״ (בראשית ג, כב): אדם עמד במדרגה אחרת לגמרי, גבוהה אפילו מזו של רבי שמעון בר יוחאי, בעל הזוהר.

אפילו הנשמות הנעלות ביותר שבדורנו, נשמות דאצילות שנולדו מזיווג אבא ואמא, הן ביחס לנשמת אדם כערך הבריאה לגבי אצילות. הזוהר בפרשת תרומה (קס״ז ע״ב), המצוטט כאן, מתאר את אדם הראשון כמי שנוצר ונחקק מלמעלה בלי נקבה, בניגוד לכל אדם שנולד אחריו.

המדרש (בראשית רבה כ״א, ה) מפרש ״כאחד ממנו״ כ״כיחידו של עולם״, האחד של קריאת שמע. בלקוטי תורה, פרשת שלח, מסביר אדמו״ר הזקן שכוח החיים של אדם נמשך ישירות משם הוי׳, בלי השתלשלות של מתווכים.

הזוהר מייחס את הפסוק ״ורדו בדגת הים, בעוף השמים ובכל חיה״ לאדם שהגיע לבחינת ״הוי׳ במילואו״. הרמ״ז, בהתאם לשיטתו הכללית, מפרש שהיצורים האלה הם הנפש, הרוח והנשמה של העולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה.

אדמו״ר הזקן מציע במקום זאת שמדובר בנפש, רוח ונשמה דאצילות עצמה: ״דגת הים״ הם נוני ימא, נשמה דאצילות, ו״עוף״ הוא הרוח דאצילות. הדבר מתאים למבנה שהזוהר עצמו מציג, שבו מדרגות אלה דאצילות באות מיד לפני ״הוי׳ במילואו״.

אף שמדובר במדרגות של אצילות, הן רק הבריאה, היצירה והעשיה שבה. לכן נאמר לאדם, ששורשו באצילות שבאצילות, למשול גם בהן.

אדמו״ר הזקן מפרש את ״ורדו״ מלשון ירידה: תפקידו של אדם היה להוריד ולהמשיך חיות למדרגות התחתונות של אצילות ולעולמות התחתונים עצמם. הוא יכול היה לעשות זאת מפני שהיה אדם ממש, מי ש״אדמה לעליון״, ושורשו באצילות.

דברי רעיא מהימנא למשה, ״מ״ה שלך [היא] תפילת שבת״, מתפרשים באותו אופן שבו התפרשה מדרגתו של אדם. משה זכה לחיה, מדרגת הנשמה שלמעלה מהנשמה של אצילות.

גם החיה שייכת לאצילות שבאצילות. הרמ״ז כותב שהחיה של משה באה מפנימיות אריך אנפין, פרצוף של כתר שמעל המוחין, כפי שהיא נמשכת לאבא, פרצוף של חכמה.

זהו מה שרעיא מהימנא מתכוון אליו בביטוי ״המ״ה של משה״. כפי שהתבאר במאמר על ״יונתי״ שבלקוטי תורה, שיר השירים, ״שם מ״ה, שהוא דרך האצילות״ שבתקוני הזוהר שייך לכתר, שמעל השכל.

זו הסיבה שהפסוק על שליטה בדגת הים נאמר על המ״ה של משה. לחלופין, ״דגת הים״ כאן עשויה להתייחס למלאכי האצילות, שגם הם נקראים נוני ימא.

ההבנה השנייה הזאת מיישבת קושי בדברי הזוהר (1:71a) על הברכה לנח ולבניו: ״ובכל דגי הים בידכם נתנו״ (בראשית ט, ב). הזוהר מוסיף ״ואפילו נוני ימא״, אך מדוע נאמר ״ואפילו״?

דגי הים בעברית ונוני ימא בארמית פירושם שניהם פשוט ״דגי הים״, ולכן המילה ״ואפילו״ מוכרחה להוסיף דבר נעלה יותר. הכוונה לנוני ימא העליונים — המלאכים — שגם הם ניתנו ביד האדם.

המ״ה של משה קשור לתפילת שבת משום שמ״ה פירושו ״מה״, ביטוי של התבטלות, כפי שאמרו משה ואהרן: ״ונחנו מה״. תפילת שבת עולה לבחינת אצילות, עולם של ביטול.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על ״את שבתותי תשמרו״, העוסק בשבת תחתונה ובשבת עליונה. השבת העליונה היא בחינת ״כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא״ (בראשית ב, ג), והיא עולה אף למעלה מבחינת ״בריאה״, שפירושה כאן בריאה שבאצילות, כלומר חכמה.

במאמר על ״יונתי״, על המילים ״ולכי לך״ (שיר השירים ב, י), מסביר אדמו״ר הזקן שמקורן ושורשן של נשמות ישראל הוא ב״מחשבה הקדומה״, בחכמה ובכתר העליון.

השורש הזה אינו מתלבש בגוף, אלא נשאר למעלה כאור מקיף, הנקרא מזל הנשמה. זהו מונח תלמודי המציין את מקורו העליון של האדם. באמצעות התפילה הנשמה מקיימת את ״קומי לך״ ועולה אל שורשה, ועיקר עלייה זו מתרחש בשבת.

עליית הנשמה בשבת לשורשה היא ה״נשמה היתרה״ שהגמרא (ביצה טז ע״א) אומרת שה׳ נותן לאדם בערב שבת. לכן מ״ה של משה, בחינת הממשלה, היא ״תפילת שבת״. כפי שמוסבר במאמר על ״יונתי״, מכוח שורש זה נקראים ישראל ״קודש... ראשית תבואתה״ (ירמיהו ב, ג), שכן הנשמות הן המקור והיסוד אפילו לתורה.

הדברים מבארים קטע בזוהר (בא, לד ע״א) על ״בא אל פרעה״ (שמות י, א): ה׳ הביא את משה, חדר אחר חדר, אל ״תנין אדיר אחד״, ומשה פחד ממנו. הסיבה לפחדו תתבאר בהמשך.

הקדושה והצד שכנגדה נבראו ככוחות מקבילים — ״את זה לעומת זה עשה האלקים״ (קהלת ז, יד): כשם שיש לויתן ונוני ימא בקדושה, כך הם קיימים גם בצד הטומאה. הפסוק בישעיהו ״לויתן נחש בריח״ (ישעיהו כז, א) מתייחס למקבילו הבלתי־קדוש, כפי שמבארים הזוהר שם ור׳ משה קורדובירו בספר פרדס רימונים.

הכוחות המקבילים הם הפכים ממש. הלויתן ונוני ימא שבקדושה בטלים לחלוטין במקורם, אין סוף, ואילו הלויתן שבקליפה הוא פרעה, שעליו נאמר ביחזקאל ״התנים הגדול״ (יחזקאל כט, ג).

התנין מתפאר: ״יאורי ואני עשיתני״ — לא זו בלבד שאינו בטל, אלא הוא חש את עצמו כיש וכמציאות נפרדת ועצמאית. אדמו״ר הזקן מפנה גם לרמ״ז על פרשת יתרו, בעניין ״כהן מדין״.

משה נקרא על שם שנמשה ״מן המים״ (שמות ב, י), והוא היה מבית לוי, שהזוהר (שמות, יא ע״ב) מקשר ללווייתן: הוא השתייך ללווייתן דקדושה, יצור של הים. רבנו הזקן מפנה גם למאמרו במקום אחר על ״וללבן שתי בנות״ (בראשית כט, טז).

אולם משה התעלה לדרגה גבוהה יותר, לדרגת ״אדם בדרך האצילות שלמעלה״, שעליה מחיל הזוהר את הפסוק ״ורדו בדגת הים״.

אבל משה, שהיה ״עניו מכל האדם״ (במדבר יב, ג), ראה את עצמו רק בדרגתו העצמית, זה שנמשה ״מן המים״, לווייתן דקדושה. מאחר שתנין הקליפה עומד בדיוק כנגד דרגה זו, המפגש עם פרעה היה מלחמה בין כוחות מקבילים, ולכן משה פחד.

לכן ה׳ אמר לו: ״בא אל פרעה״, שכן על משה נאמר ״ורדו בדגת הים״: מכוח דרגתו הגבוהה יכול היה להכניע את התנין. רבנו הזקן מפנה גם לראשית תיקון ע׳ בתיקוני זוהר.

אותו רעיון מסביר את סעודת הלווייתן ושור הבר שלעתיד לבוא, שעליהן מדובר בגמרא (Bava Basra 75a) ובמדרש (Vayikra Rabbah 13:3). במאמר הקודם הוסבר שהנשמות של ימינו ירדו אל היצורים האלה וייאכלו על ידם, כלומר, יתעלו באמצעות הצדיקים.

גם לפי פירוש הרמ״ז, שלפיו ״ורדו בדגת הים״ מתייחס לעולמות התחתונים, או לחלופין למלאכים שבאצילות, יש להביא בחשבון מדרגה נוספת: הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד לבוא מבחינת סובב כל עלמין.

ביחס לאותן נשמות חדשות, אפשר לפרש ש״ורדו בדגת הים״ מתייחס לנשמות הנעלות שבאצילות, הנקראות נוני ימא, ושהנשמות החדשות יצטרכו להעלותן. זהו המשמעות הפנימית של סעודת הלווייתן: ״דגת הים״ של ימינו ייאכלו, כלומר, יתעלו באמצעות נשמות העתיד.

קושיה: בשערי קדושה, לרבי חיים ויטאל, נאמר שגם נשמות הדור הזה מושרשות באדם קדמון, הדרגה הקדמונית שלמעלה מאצילות, לפחות בבחינת היחידה שלהן. אם כן, לכאורה גם שורש נשמות הדור הזה הוא למעלה מאצילות.

התשובה: עץ חיים מלמד שבמסגרת הכוללת את כל העולמות, אדם קדמון נקרא ״אדם דבריאה״, עולם העקודים נקרא ״אדם דיצירה״, ואצילות כולה נקראת ״אדם דעשיה״. הדבר נרמז בפסוק ״כולם בחכמה עשית״ (תהלים קד, כד): ביחס למה שלמעלה ממנה, גם אצילות נחשבת ״עשויה״.

אם אדם קדמון הוא רק ״בריאה״, הרי ש״אצילות״ האמיתית של כל המערכת אינה יכולה להיות אלא אור אין סוף עצמו, המתגלה מן ההעלם (ראו הביאור על ״מוצאיהם למסעיהם״, במדבר לג, ב). לעתיד לבוא יתגלה אור אין סוף הסובב כל עלמין, וזוהי אותה ״אצילות עליונה״.

הנשמות הנעלות ביותר כיום, נוני ימא, מושרשות ב״בריאה העליונה״, אדם קדמון, שתיקוני זוהר מכנה ״ים״ — הים שבו חיים אותם ״דגים״. הן יתעלו באמצעות הנשמות החדשות שמקורן באצילות העליונה, והפסקה מסתיימת בתפילה שהדבר יתרחש במהרה בימינו.

על הנשמות החדשות מופנה הקורא לספר הגלגולים, פרק ז. גם גילוין מבחינת סובב כל עלמין יובן מסוף המאמר על נדרו של יעקב: ״ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי׳ לי לאלקים״ (בראשית 28:21).

שורש כל הנשמות נמשך משם הוי׳, המבטא את ה׳ שלמעלה מן הזמן ואת מקור התהוות הכול, כפי שמוסבר במאמרים על ״ראה אנכי נותן לפניכם״ (דברים 11:26) ועל ״ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם״ (דברים 23:6). במאמר האחרון מוסבר שבכל נשמה יהודית יש הארה משם הוי׳ עצמו.

רק לאחר מכן נמשכות הנשמות למטה באמצעות שם אלקים, המבטא את ה׳ בהעלם ובהגבלה, כדי לרדת ולהתלבש בגוף. אדמו״ר הזקן מפנה לתחילת הזוהר על במדבר ולמאמרו על הפסוק ״מה טובו אוהליך יעקב״ (במדבר 24:5).

דברי יעקב ״והיה הוי׳ לי לאלקים״ נקראים כנבואה: לעתיד לבוא יהיה שם הוי׳ עצמו כיסוי, בדומה לשם אלקים, ביחס לעצמות אור אין סוף שתתגלה אז. שם אלקים נמשל למגן ולנרתיק (״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״, תהילים 84:12): הוא מכסה את אור שם הוי׳, אך באמצעותו נמשך שם הוי׳ למטה.

את המילים ״כי הוי׳ הוא האלקים״ קוראים באותו אופן: כפי שכעת אלקים מסתיר ומעביר את הגילוי של הוי׳, כך לעתיד לבוא יהיה הוי׳ בבחינת ״אלקים״ — המעטה והצינור לגילוי מעצמות אור אין סוף.

זהו מקורן של הנשמות החדשות: הן יימשכו מאור אין סוף הסובב כל עלמין, באמצעות ״אלקים שלעתיד לבוא״, שהוא שם הוי׳. הנשמות של ימינו מושרשות בהוי׳ ומגיעות באמצעות אלקים; הנשמות החדשות יימשכו מעצמות אור אין סוף באמצעות הוי׳.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על ״אני ה׳ אלקיכם״ (במדבר טו, מא), החותם את פרשת ציצית שבקריאת שמע, ובו נדונה השאלה מדוע נאמר ליעקב פעמיים ששמו יהיה ישראל. בפעם הראשונה אמר זאת המלאך שנאבק עמו (בראשית לב, כט).

בפעם השנייה אמר זאת ה׳ עצמו, בכבודו (בראשית לה, י). אדמו״ר הזקן מציע ששתי הפעמים שבהן ניתן השם ישראל מקבילות לשני סוגי הנשמות שנידונו כאן: הנשמות של עכשיו והנשמות שלעתיד לבוא.