הים ראה וינוס כו׳

המאמר פותח בשני פסוקים מתהילים קי״ד, המזמור של יציאת מצרים שנאמר בהלל: ביציאת מצרים ״הים ראה ונס״ ו״ההרים רקדו כאילים״. השאלה היא מדוע אותה התגלות גרמה להרים לרקוד ולים לברוח.

השל״ה (שני לוחות הברית), בחלק הנקרא מסכת פסחים, משיב שהבריחה מבטאת עבודת ה׳ מתוך יראה, ואילו הריקוד מבטא עבודתו מתוך אהבה. אדמו״ר הזקן מקביל לכך שתי דמויות: שר ועבד.

שר משרת את המלך מתוך שמחה וקרבה, ולכן כאשר המלך מופיע שמחתו רק גדלה. ״ההרים״ הם המדות של אצילות, שורש הנשמות העומדות לפני ה׳ כ״אחים״, בדומה לשר לפני המלך; משום כך ההרים רקדו.

עבד משרת מתוך יראה, ולכן כאשר המלך מתגלה האימה והפחד שלו מתגברים. ״הים״ הוא שורש הנשמות העומדות ״כעבד לפני המלך״, ולכן בעת ההתגלות הוא ״ראה ונס״.

ההערה בסוגריים מפנה תחילה למאמר בתורה אור ״רני ושמחי בת״, להרחבה בנושא השר והעבד. אחר כך היא מצטטת את המדרש: משה שאל את הים מדוע הוא בורח, והוא השיב, בלשון תהילים קי״ד, פסוק ז׳, ״מפני אלוה יעקב״ — מתוך יראה מהקדוש ברוך הוא, כתגובת העבד.

תגובת הים מתוך יראה דומה לתגובת ישראל בהר סיני: הם ראו, נרתעו ועמדו מרחוק. לאחר מכן הסוגריים מונים מקורות נוספים העוסקים בפסוק: מדרש רבה על במדבר ועל עקב, המדרש בבראשית, פרק פ״ז, שלפיו הים נקרע בזכות יוסף ש״נס״ מן החטא, ושני מקומות בזוהר המספרים שהים ראה את ארונו של יוסף ונס.

כדי להסביר את הפסוקים בעומק, אדמו״ר הזקן מבאר תחילה את עניינו של היום השביעי של פסח, היום שבו נקרע הים. פרי עץ חיים, המבוסס על תורת האריז״ל, אומר שיום זה הוא גם ״לידת״ הנשמות.

הפסוק על בני ישראל שהלכו ״ביבשה בתוך הים״ רומז ללידה הזאת: כפי שהמאמר יסביר, הנשמות יוצאות מן ה״ים״ המסתיר אל מציאות גלויה, ה״יבשה״. קודם לכן הנשמות ״עלו במחשבה״, ובמצב זה הן נקראות ״אחים ורעים״ להקדוש ברוך הוא.

בקבלה, ״הקדוש ברוך הוא״ מציין את אור אין סוף כפי שהוא מלובש במדות של אצילות. הנשמות, ששורשן במחשבה של מדות אלה, הן אפוא ״אחים״ שלהן.

אין סוף עצמו, כפי שנאמר בתפילת אליהו שבתיקוני זוהר, אינו אף אחת מן המדות, ואי אפשר לתת שם לעצמותו. שמות שייכים רק להתגלותו; לכן שם הוי׳ מתאר אותו כפי שהוא מתגלה באמצעות הספירות: היו״ד היא חכמה, הה״א היא בינה, וכן הלאה.

בשורשן, נשמות ישראל הן שש מאות אלף, והן נמשכות משש מאות אלף ״אותיות״ של המחשבה העליונה; לכן הן ״אחים״ של הקב״ה, המדות. המשל הוא אדם שחושב על רעיון: אותיות המחשבה שלו הן דבר אחד עם הרעיון עצמו, ולא לבוש נפרד ממנו.

כך גם מחשבה על רגש היא דבר אחד עם הרגש. לכן באצילות הנשמות הן אלקות ממש, כפי שנאמר בתיקוני זוהר ששם ״הוא, חיותיו וכליו אחד״.

הסוגריים מפנים למאמרים נוספים המבארים את העניין: אחד בתורה אור על פרשת יתרו, ואחרים על פסוקים משיר השירים ומישעיהו. הערות קה״ת מציינות את מיקומם של רוב המאמרים, ולגבי ״אני ישנה״ הן מציעות מקום אפשרי בלבד.

כדי שהנשמה תהיה נברא נפרד, שנוצר יש מאין ממש, צריך להתרחש בה דבר מה, שהרי באצילות היא אלקות ממש. גם הכינוי ״אותיות המחשבה״ הוא רק דרך דיבור שהאוזן יכולה לקלוט.

דברי ישעיהו ״מחשבותי אינן מחשבותיכם״ מלמדים שמחשבת ה׳ אינה כמחשבתנו, ולכן המשל הוא רק בקירוב. מה שהופך את הנשמה לישות נפרדת הוא מלכות, מדת המלכות של ה׳, כפי שמבאר אדמו״ר הזקן באגרת הקודש, באיגרת הפותחת במילים ״איהו וחיוהי חד״.

מלכות נקראת ״לבוש״ משום שהיא מסתירה את האלקות, ורק תחת כיסוי זה יכול דבר להיראות כקיים בפני עצמו. הפסוק מתהלים צ״ג מחבר בין שני הרעיונות: ה׳ ״מלך״, ולכן ״גאות לבש״.

מלך זקוק לנתינים הנבדלים ממנו, שעליהם הוא מתנשא ושעומדים באימה מפניו; אב למאה בנים עדיין אינו מלך. לכן המלכות מחייבת מעצם טבעה נבראים נפרדים, וה״לבוש״ שלה הוא שמתהווה אותם.

תפקיד ההסתר הזה הוא הסיבה שמלכות נקראת ״ים״ (הערת קה״ת מפנה לפרדס, בשער הכינויים, בערך זה). הסוגריים מפנים למאמר על ״מי מנה עפר יעקב״, בעניין הפסוק ״והים עליהם מלמעלה״, הנאמר על הכיור הגדול שבבית המקדש של שלמה, שעמד על שנים עשר שוורים.

הגמרא אומרת שכל מה שיש ביבשה נמצא גם בים, אלא שהוא חבוי מתחת למים. מלכות דומה לים: היא כוללת הכול, אך מכסה עליו.

למעלה, האותיות של מאמרות הבריאה, כגון ״יהי אור״ ו״יהי רקיע״, המחיות את כל העולמות, נמצאות בעצמן באצילות. מלכות, ה״ים״, מכסה עליהן, כדי שהנבראים לא יראו אותן.

אילו הנבראים היו רואים את מקורם, הם היו מתבטלים בתוכו, כשם שקרני השמש נבלעות ואינן נראות בתוך השמש עצמה, ונראות כמציאות בפני עצמה רק מחוץ לה. כך גם הגשמיות הייתה מתבטלת ברוחניות.

בדומה לכך, נשמה או מלאך לא היו יכולים להתקיים כישות נפרדת, גם אם הם אוהבים את ה׳, אילו האלוקות הייתה גלויה לעין. עצם קיומם תלוי בכך שהאלוקות אינה נראית.

ההסתר הזה נעשה על ידי מלכות, ואדמו״ר הזקן מציג ככלל גדול את העובדה שמלכות היא היוצרת ״יש״. לכן הקבלה מכנה את מלכות ״אימא תתאה״, האם התחתונה: בדומה לאם, היא מביאה לעולם ישויות נפרדות.

בתניא, פרק נ״ב, בשם הזוהר, מלכות נקראת גם ״מטרוניתא״ ו״אם הבנים״, משום שממנה נאצלות נשמות האצילות ונבראות נשמות הבריאה. בסוגריים מובאים שני מאמרים בלקוטי תורה: על ״יונתי״ בשיר השירים, ועל ״למען תירא״ בפרשת ואתחנן.

מכיוון שמלכות היא ה״אם״, התהוות הנשמה ל״יש״ מתרחשת כעיבור בתוכה. בשמיני עצרת, כשמתחילים לומר ״מוריד הגשם״, הנשמות נמשכות אל ״רחם״ הנוקבא, כלומר מלכות, ונשארות שם שבעה חודשים, עד היום השביעי של פסח, שהוא זמן ה״לידה״ שלהן.

המשל הגשמי הוא שילד מתפתח מן הטיפה רק לאחר חודשים ברחם, כשהוא ניזון ממה שאמו אוכלת ושותה. המזון הזה נותן לו את החיות שבאמצעותה הוא נעשה לישות מעוצבת בפני עצמה.

כך גם נשמת אצילות, שהיא ״אין״, אלוקיות טהורה, נעשית ״יש״ במהלך החודשים שבהם היא שוהה במלכות. ״אכילתה ושתייתה״ שם פירושן האורות העליונים הנמשכים לתוך מלכות בזמן הזה.

הלידה עצמה, יציאת הנשמה מן ההעלם אל הגילוי, דורשת יותר מזרימת האור הרגילה: אור שמעל כל סדר ההשתלשלות צריך להאיר במלכות. כך קורה ביום השביעי של פסח.

הסוגריים מפנים לביאורים במקומות אחרים על דברי הזוהר בעניין ״כאיל תערוג״ ועל הפסוק העוסק במיילדות העבריות. שם דורשים את ״האחת״ כ״ה׳ אחת״ — ה״א אחת: הה״א הראשונה בשם הוי׳, שמבטאת את בינה, ודרכה מגיע כוח הלידה.

הדבר מתבאר מתוך מה שמוסבר בתורה אור בתחילת פרשת לך לך על הה״א שנוספה לשמו של אברם והפכה אותו לאברהם. הסוגריים מפנים את הקורא לעיון באותה ה״א שנוספה.

לכן נאמר שה׳ הוליך את הים ״ברוח קדים עזה״. במסגרת סדר ההשתלשלות הרגיל, מן השכל למדות ומן המחשבה לדיבור, אין אפשרות לעבור מ״אין״ ל״יש״; לשם כך נדרש סובב כל עלמין, האור המקיף את ארבעת העולמות בשווה, שכן כל הדרגות שוות לפניו.

״רוח קדים״ היא גילוי זה שמעל סדר העולמות, ובאמצעותו נקרע הים. הים, כלומר ההסתר, קיים רק במסגרת ההשתלשלות.

כאשר מאיר אור שמעל סדר ההשתלשלות, הים המסתיר נהפך ליבשה גלויה. לכן אומר הזוהר שקריעת הים ״תלויה בעתיקא״, הדרגה העתיקה שלמעלה מסדר העולמות: משם מגיע הכוח ללידה.

המאמר חוזר כעת אל הפסוק. ״הרים״ הם ספירות המדות העליונות — חסד, גבורה ותפארת; ו״גבעות״ הן אותן שלוש ספירות בבריאה, או שלוש הספירות התחתונות של אצילות — נצח, הוד ויסוד (הערת קה״ת מפנה לפרדס ולעץ חיים בנושא זה). כולן עומדות מעל ה״ים״, מלכות, שהיא הצמצום המסתיר.

כאשר התגלה סובב כל עלמין, ההרים יכלו להיבלע בו, כשם שאור הנר מתבטל בפני אבוקה. במונחים קבליים, האורות של עולם התיקון הסתלקו מכליהם ונכללו באור המקיף; בכך מתבטא ה״ריקוד״ של ההרים.

גם בכל שבת עולים העולמות, אך העלייה היא בסדר מדורג: כל עולם עולה שלב אחד — עשיה ליצירה, ויצירה לבריאה. עלייה מסודרת זו נקראת ״הילוך״.

״ריקוד״ הוא קפיצה המדלגת על השלבים לגמרי, והיא אפשרית רק מכוח סובב כל עלמין, שלמעלה מכל סדר. לאילים ״אין דעת״, וגם הריקוד נובע משורש שלמעלה מדעת, למעלה מן השכל; ההערה שבסוגריים מפנה למאמר תורה אור לפורים העוסק בנושא זה.

הים הוא מלכות, שהזוהר מכנה ״סופא דכל דרגין״, ותפקידה להסתיר. היא לא יכלה להיבלע באור כפי שנבלעו ההרים, משום שההסתרה היא מהותה.

לכן הוא ״נס״: ההסתרה עצמה התרחקה ונעלמה. המשל הוא אדם שכוחותיו משתלשלים בסדר מן השכל ועד לדיבור; כשנופל עליו שפע גדול של אור שמעל לשכלו, הדיבור נפסק והוא משתתק.

זו הסיבה שמשה היה ״כבד פה״, וזו גם הסיבה שהתפילה נאמרת בחשאי: אור שלמעלה מן השכל משתיק את הדיבור. ההערה שבסוגריים מפנה ללקוטי תורה על ״אלה מסעי״, העוסק בארבעים ושניים המסעות ובארבעים ותשעת ימי ספירת העומר.

מזמור קי״ד ממשיך: לפני האדון הארץ רועדת, והוא ההופך את הצור לאגם מים. המאמר מפרש זאת כגילוי סובב כל עלמין, שהפך את החלמיש — אבן שמכים בה כדי להוציא אש — למים.

האש שהפכה למים היא גבורה שהפכה לחסד: שני הפכים שהתבטלו ממציאותם הנפרדת, כמו בלימוד הידוע שה׳ ״עושה שלום״ בין מיכאל, מלאך המים, ובין גבריאל, מלאך האש. הדבר התרחש בפסח, שהוא בחינת ״פסח״ — דילוג מעל הסדר, הניתן מלמעלה ללא אתערותא דלתתא, ״מדלג על ההרים״.

לאחר מכן היה על ישראל לפעול מלמטה: ספירת העומר במשך ארבעים ותשעה ימים ״ממחרת השבת״ היא אתערותא דלתתא. באמצעותה באה ההתגלות ״פנים בפנים״ במתן תורה בשבועות.

המאמר מסיים בהפניה למאמר שבלקוטי תורה על ״במדבר סיני באוהל מועד״, המבאר את מדרש רבה במדבר על הים שנס. שם נידון בהרחבה עניין ״הים ראה וינוס״.