להבין מפני מה יו״ט דפסח הוא ביום שנעשה…

המאמר פותח בשאלה על מועדי החגים. פסח נחוג בדיוק ביום שבו התרחש נס יציאת מצרים — בלילה שבו הוכו בכורי מצרים וישראל יצאו לחירות — ואילו פורים וחנוכה נחוגים ביום שבו נחו היהודים לאחר הלחימה, ולא ביום הניצחון עצמו.

ההערה שבסוגריים מפנה את הקורא למאמר בתורה אור על הפסוק ״ונתתי לך מהלכים״ (זכריה ג, ז), שבו מצוין גם שחנוכה ופורים באו תחילה בעקבות מלחמה, ואחר כך ביום מנוחה. כדי לענות על השאלה, אדמו״ר הזקן מסביר תחילה שני אופנים של אור אלקי: ממלא כל עלמין, הממלא את העולמות, וסובב כל עלמין, המקיף אותם.

ממלא הוא אור היורד בשלבים, כאשר כל מדרגה מקבלת מזו שמעליה: מעולם הנשמות למלאכים, ומהם לעולם הזה הגשמי. לפי המסורת, העולם הזה מקבל את חיותו באמצעות שבעים שרים שמימיים, השרים על שבעים האומות, והם מקבלים ממלאכים נעלים יותר, ככתוב בקהלת: ״גבוה מעל גבוה שומר״ (קהלת ה, ז).

לעומת זאת, סובב אינו עובר ממדרגה למדרגה, אלא מגיע לכל מדרגה בבת אחת ובאופן שווה. הנפש משמשת לכך משל: סוג אחד של חיות נמשך בסדר הדרגתי, מן השכל אל הרגשות, מן הרגשות למחשבה, ומן המחשבה לדיבור, כשכל שלב נובע מן השלב שקדם לו.

הסוג השני של חיות מאיר בכל הכוחות בבת אחת, בלי לעבור בשלבי ביניים. הדבר ניכר בחוויה היומיומית: אדם מחליט במחשבתו להזיז את רגלו.

הרגל זזה מיד. אילו השפעת המוח הייתה צריכה לעבור בשלבים בזה אחר זה, היה נוצר עיכוב; מכיוון שאין עיכוב, המוח חייב להאיר ברגל גם באופן ישיר, שלא לפי סדר המדרגות. זהו המשל האנושי לסובב.

אותם שני אופני השפעה קיימים גם למעלה. ממלא כל עלמין הוא האור הגלוי שיורד מדרגה אחר מדרגה; השרפים מכריזים: ״מלא כל הארץ כבודו״ (ישעיהו ו, ג), ו״כבודו״ הוא רק זיו מאורו של ה׳. סובב כל עלמין אינו מתגלה בתוך הדברים כלל, אלא נוגע בהם מבחוץ, כאור המקיף אותם.

מכיוון שסובב כל עלמין אינו יורד בשלבים, הכול שווה לפניו: נשמות ומלאכים, רוחניות וגשמיות, ואפילו קליפות. זהו פירוש הפסוק ״אני מלא את השמים ואת הארץ״ (ירמיהו כג, כד): ״אני״ — הווייתו ועצמותו של ה׳ — ממלא את הכול בשווה; ואילו ״כבודו״ ממלא את הארץ רק כזיו.

השם פסח מבטא דילוג: ה׳ ״פסח״ על פתחי ישראל (שמות יב, כג). אדמו״ר הזקן מפרש זאת כאופן של אור המדלג על המדרגות שביניהם, במקום לרדת בהן זו אחר זו.

דילוג כזה הוא בחינת סובב כל עלמין, ולכן ההגדה דורשת את ״ועברתי בארץ מצרים״: ״אני ולא מלאך״. הדבר היה שונה מהשמדת מחנה סנחריב, כאשר ״ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור״ (מלכים ב יט, לה), או מהתבוסה של סיסרא (שופטים ד–ה); שני האירועים הללו נעשו באמצעות שליחים.

שם יכול היה מלאך לפעול, מפני שמשימתו הייתה פשוטה ומוגדרת מראש: להכות מחנה שלם. הערת קה״ת משווה את הניסוח ״צא ופגע בהם״ לציווי שאול: ״סוב ופגע בכהנים״ (שמואל א כב, יח). לעומת זאת, במצרים היה צריך להכות ״כל בכור״ (שמות יב, כט), דבר שדרש הבחנה מדויקת.

אי אפשר היה לזהות בסימן חיצוני מיהו בכורו של אביו, שכן, כפי שמסביר רש״י על שמות יב, ל, נשים מצריות ילדו לגברים שאינם בעליהן, ולכן ייתכן שלאישה אחת יהיו כמה בנים בכורים, שכל אחד מהם בכור לאביו. גם זיהוי בכור האם היה קשה.

חלק מהבכורים היו זקנים, וכבר קשה היה לדעת מהו סדר לידתם; הבחנה כזאת היא מעבר לכוחו של מלאך. יש ספרים המסבירים אחרת: שמלאך אינו יכול לרדת למקום טמא כל כך כמו מצרים. אך אדמו״ר הזקן אומר שהסבר זה דחוק, שכן מלאך ירד להכות את מחנה אשור.

יהיה הטעם אשר יהיה, המסקנה אחת: יציאת מצרים נבעה מגילוי של סובב כל עלמין, ״אני״ של ה׳, הווייתו ועצמותו ממש, ולא מן האור המדורג של ממלא כל עלמין, הפועל באמצעות שליחים.

כעת אפשר להשיב על השאלה שבפתיחה. יום טוב הוא השראת קדושה עליונה, והקדושה יכולה לשרות רק לאחר שמסירים תחילה את הכוחות החיצוניים, כוחות ההסתר המונעים אותה, כפי שהתורה מצווה: ״ובערת הרע מקרבך״ (Deuteronomy 13:6).

לכן, בפורים היהודים נלחמו תחילה באויביהם והרגו שבעים וחמישה אלף מהם (Esther 9:16), וכן את עשרת בני המן. הם היו עמלקים, קליפה עצומה: ״ראשית גויים עמלק״ (Numbers 24:20), ויש למחות את זכרו (Exodus 17:14; Deuteronomy 25:19). רק לאחר הסרתו יכולה הייתה להתגלות קדושת החג.

רק לאחר המלחמה עשו היהודים את פורים ״יום משתה ושמחה ומשלוח מנות״ (אסתר 9:19) — גילוי הקדושה. המשל הוא על מלך שרוצה לדור בבית חדש: תחילה מנקים אותו מכל לכלוך, ורק אחר כך הוא נכנס לגור בו.

לכן נדרשו לפורים יומיים: יום המלחמה, שבו הוסר הרע, ולמחרת — יום הגילוי. הסיבה היא שהגילוי בא מממלא כל עלמין, הפועל בשלבים: תחילה הסרה, ואחר כך גילוי; שני הדברים אינם מתרחשים בבת אחת.

בפסח היה הדבר שונה. הנס בא מסובב כל עלמין, שאינו מתחלק לשלבים ומאיר לכול כאחד. לכן אותו מעשה עצמו יכול היה להכות את מצרים במכת בכורות ולגלות קדושה לישראל, שאמרו הלל באותו לילה.

יש ספרים שכותבים שהמכה הייתה לפני חצות והגילוי לאחר חצות, אך אדמו״ר הזקן דוחה זאת: שני הדברים התרחשו באותו רגע, כראוי לגילוי סובב.

ההערה משווה זאת ל״זכור״ ו״שמור״, שני הנוסחים של ציווי השבת, שחז״ל אומרים שנאמרו בדיבור אחד. בסוף המאמר בתורה אור על ״זכור את יום השבת״ מוסבר שבעתיד יהיו שניהם לאחד, באמצעות גילוי סובב, שלגביו הכול שווה. המילה ״אבל״ שבסיום פותחת קושיה חדשה.

סובב, כפי שנאמר, הוא ״השווה ומשווה״ — ביטוי מתפילות הימים הנוראים. לפניו ״כחשכה כאורה״ (תהילים 139:12), ו״אם צדקת, מה תיתן לו?״ (איוב 35:7). אם כן, כיצד יכול סובב עצמו להבחין בין מצרים לישראל, להכות את מצרים ולהציל את ישראל?

התשובה עולה מפרי עץ חיים, מספרי הקבלה של האר״י, על דברי ההגדה ״עבדים היינו לפרעה... ויוציאנו הוי׳ אלקינו״. שם מפרשים את ״הוי׳ אלקינו״ כאבא ואמא, בחינות חכמה ובינה, המתלבשים ב״זרועות״ של אריך אנפין, החיצוניות של כתר.

שורשם של ישראל הוא ב״פנים״ של הקדושה — ההשפעה הפנימית והרצונית של ה׳ — ככתוב בברכת כהנים: ״יאר ה׳ פניו אליך״ (במדבר 6:25). שורש מצרים הוא ב״אחוריים״, בעורף; כפי שמובא בהערת קה״ת על פי ליקוטי תורה של האר״י, בתחילת פרשת שמות, אותיות ״פרעה״ הן אותיות ״העורף״.

לאחר שיוסף ואחיו מתו (שמות א, ו), פני ה׳ הוסתרו, והשפעתו הגיעה לעולם רק מבחינת ״אחוריים״ — ״כמי שמשליך מאחורי כתפיו״, כלומר, נתינה בלי רצון טוב, כפי שמוסבר בתניא, פרק כ״ב. במצב זה ישראל היו משועבדים לפרעה, שגם הוא נמשך מבחינת העורף.

אז ״הוי׳ אלקינו״ — אבא ואמא, שהתלבשו בזרועות אריך אנפין — הוציא את ישראל, כדי שההשפעה תבוא מבחינת הפנים, כפי שנאמר ״יאר ה׳ פניו״. כך התקיים ״יאר פניו עמנו סלה״ (תהלים סז, ב).

כך מתיישבת הקושיה. סובב כל עלמין מצד עצמו הוא למעלה מכל הבחנות, ו״כחשכה כאורה״, אך הוא אינו מגיע לעולמות בכוחות עצמו; הוא מאיר באמצעות ממלא כל עלמין.

לפי תיאור הבריאה של האריז״ל, לאחר שהצמצום הותיר חלל פנוי, האור נכנס אליו כקו, קו דק, ובאמצעות הקו הוא מגיע לכל מה שבחלל. מכיוון שאור סובב התלבש בממלא כל עלמין, באבא ואמא שהתלבשו בזרועות אריך אנפין, הוא יכול היה להבחין, להכות את מצרים ולהוציא את ישראל ״מעבדות לחירות״.

ההערה בסוגריים מפנה לדיונים נוספים. מאמר תורה אור על מאבקו של יעקב (בראשית לב, כה) מסביר את הפסוק ״אם תגביה כנשר... משם אורידך״ (עובדיה א, ד); והמאמר ״כי עמך מקור חיים״ (תהלים לו, י) מסביר את התפילה ״השקיפה ממעון קדשך... וברך את עמך את ישראל״ (דברים כו, טו).

עוד על כך נמצא במאמרים קודמים של לקוטי תורה לפרשת צו: בסוף המאמר על ״מצה זו״, בעניין דברי ההגדה ״אני הוא ולא אחר״; ובמאמר ״ואכלתם אכול״, בעניין ״אשר עשה עמכם להפליא״ (יואל ב, כו); וכן בסוף המאמר ״שימני כחותם״ (שיר השירים ח, ו). כיצד סובב מאיר באמצעות ממלא מוסבר במאמר תורה אור ״יביאו לבוש מלכות״ (אסתר ו, ח).

ההפניה האחרונה עוסקת בזוהר בתחילת ויקרא, על דברי ישעיהו לאחז: ״שאל לך אות... העמק שאלה או הגבה למעלה״ (ישעיהו ז, יא). ישנם שני סוגי נסים: אלה שהם ״העמק שאלה״, הבאים מן הה״א האחרונה של השם, מלכות, ומתלבשים באירועים טבעיים; ואלה שהם ״הגבה למעלה״, כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף, המשנים לחלוטין את דרכי הטבע.

הנסים הנעלים באים מגילוי של סובב כל עלמין, ואף על פי כן הם מאירים באמצעות ממלא כל עלמין. ״הגבה למעלה״ היא אות יו״ד של שם הוי׳, חכמה, בחינת אבא; ולכן גם כאן מדובר באבא ואמא שהתלבשו בזרועות אריך אנפין, כפי שהוסבר לעיל.