וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת…

1וכל העם רואים1 את הקולות2 ואת הלפידים ואת קול3 השופר וגו׳. להבין למה היה קול השופר במ״ת.4 וכי לכלי שיר היו צריכין. ועוד וכי אין כלי זמר משובח ממנו. הענין הנה קול השופר הוא קול פשוט ומטיל אימה שהוא קול חרדה5 וכמ״ש אם יתקע שופר בעיר6 ועם לא יחרדו.

2וכן במתן תורה כתיב ויהי קולות וברקים1 וגו׳ וקול שופר חזק מאד ויחרד וגו׳. אך על כל זה נק׳ שופר על שם שפרו מעשיכם2 שהוא הממשיך תענוג שבו ועל ידו נמשך למטה להיות התהוות תענוג כי הוא מבחי׳ מקור התענוגים והמשכה זו היתה צריכה להיות במתן תורה מבחינת כי עמך מקור חיים מקור התענוגים:

3וביאור ענין זה כי הנה צריך להבין ענין מתן תורה שהרי גם קודם מתן תורה היו צדיקים ונביאים. כמו אדם הראשון חנוך מתושלח כו׳. ואברהם1 קיים כל התורה2 גם עד שלא ניתנה. כמ״ש וישמר משמרתי3 רק שהיה זה ברוחניות4 כו׳. ואיזו שינוי5 היה בנתינת התורה בגשמיות. אך הנה מעלת אברהם היתה הלוך ונסוע הנגבה67 שנעשה בחי׳ מרכבה לבחי׳ נגבה. ועד שנעשה מרכבה היה תמיד בבחי׳ הלוך ונסוע דהיינו בחינת רצוא ושוב (רק דגבי חיות המרכבה כתיב והחיות רצוא ושוב. ומדרגת אברהם היתה למעלה מהם נקרא בשם הלוך ונסוע) ומהו ענין רצוא ושוב. הנה כתיב עושה שלום במרומיו.8 שיש אש ומים ואין המים מכבין את האש.9 ולכאורה אינו מובן איך שייך לומר במרומיו אש ומים10 ומהו המים מכבין את האש עד שהוצרך לעשות שלום. אך הענין דאש ומים הן הם בחינת רצוא ושוב וכנודע שיסוד האש בלב11 ששם הצמאון בחינת רצוא.

4וכמאמר אם רץ לבך1 לבך דייקא והיינו ע״י בינה לבא שישים אל לבו ויתבונן בגדולת א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף ואין לו תכלית רק הודו על ארץ2 וגומר.

5ומלכותך מלכות1 כל עולמים. שכל עולמים חיותם וקיומם והתהוותם מאין ליש הוא מבחי׳ מלכותו ית׳ שהיא בחי׳ הארה בעלמא התפשטות לזולתו שאינו נוגע לעצמותו ומהותו כביכול כי הוא קדוש ומובדל מגדר עלמין לא בבחינת ממלא ולא בבחי׳ סובב. אשר ע״כ תכלה ותכסוף נפשו ליכלל וליבטל במציאו׳ באור א״ס ב״ה ממש לדבקה בו ממש.

6ולכן החיות רצוא ושוב1 כי בהיותם משיגים החיות הנמשך להם מקדושת א״ס ב״ה שאין לו סוף ותחלה כו׳ הרי הם בוערים כמראה הלפידים בבחי׳ רצוא כי היא מתהלכת בין החיות שהחיות הנמשך להם היא היא מתהלכת תמיד בבחי׳ רצוא ג״כ להיות ואל אישת תשוקתך ליבטל וליכלל באור א״ס ב״ה ממש כשלהבת העולה מאיליה אך אח״כ הם בחינת שוב וכמאמר אם רץ לבך שוב לאחד. ובחינת שוב הזה הוא מבחינת יסוד המים שבמוח בחי׳ חכמה כח מ״ה מה פשפשת מה ידעת כו׳. וזהו שוב לאחד שהשוב הוא ג״כ מבחינת אחד.

7והנה בבחי׳ שוב בבחי׳ ומדרגה זו אין המים שבמוח מרוין את הצמאון שמיסוד האש שבלב להיות מכבין את האש לגמרי ולהיות נופל עי״ז ממדרגת הצמאון והתשוקה שבלב. כי הנה יש בכח הלב להתגבר עוד בבחי׳ אש וצמאון ולהוסיף מדורת אש השלהבת עזה ביתר שאת וכמ״ש בס״י אש ממים1 כו׳. וכמה מיני אש.2 אש אוכלת ואש שותה. וכך היתה מעלת ומדת אברהם אבינו ע״ה הלוך ונסוע תמיד בבחי׳ רצוא ושוב3 אש ומים אש למעלה ממים ומים למעלה מאש עד רום המעלות עד שנעשה מרכבה:

8אך הנה כל זה הוא במעלת ומדרגת רוחניות העולמות במעלת הצדיקים ההולכים לפני האלהים ומעלת מלאכי השרת. אך לא כל אדם זוכה לזה שיערה עליו רוח ממרום1 לבא לבחי׳ ומדרגה זו להיות תמיד בבחי׳ הלוך ונסוע לזה ניתנה התורה הן הם המצות גשמיים בעשיה גשמיית שבהן ועל ידם יוכל כל אדם ג״כ להיות בבחי׳ הלוך ונסוע.2

9והענין כי הנה בעשיה גשמית של התורה יש ג״כ בחי׳ אש ומים. כי הנה התורה היא מים שיורדת ממקום גבוה למקום נמוך.1 ונקרא אל תאמרו מים מים2 ב״פ מים. מים העליונים בחי׳ ים החכמה ויו״ד עלאה שהיא למעלה מבחי׳ גילוי התורה עצמה דאורייתא מחכמה נפקת3 שגילויה הוא מחכמה ולמטה4 וירדה ממקום גבוה למקום נמוך יו״ד תתאה. ומים תחתונים בסוף מעשה קיום המצות גשמיות בפועל ממש שהם בבחי׳ מלכותך מלכות כל עולמים. אבל על כל זה מלכותך כתיב (בכינוי ך׳).5 ששרשם הוא מבחי׳ מים העליונים בחי׳ מלכותו של א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו כביכול6 רק שנמשך למטה להיות מלכות כל העולמים ומים התחתונים. ודרך כלל רמ״ח מ״ע הם הן בחי׳ מים שהם חסדים לפי שבהם ועל ידם נמשך המשכת אוא״ס ב״ה למטה כמאמר אשר קדשנו במצותיו שע״י המצות נמשך קדש העליון דהיינו בחי׳ קדוש ומובדל כו׳ להיות שורה ומתגלה למטה וכל המשכה היא בחי׳ חסד ומים כו׳ אך יש בהם ג״כ בחי׳ אש גבורות וצמצומים להיות המצוה דוקא באופן זה ובענין זה שצוה עלינו, שמצותיו הוא בכך דוקא וכמו סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה וכן ציצית להיות החוטין שלמים וכיוצא בזה בכל המצות שפרטיהן ודקדוקיהן הן הם בחי׳ גבורות וצמצומים אלא שהם כלולים מחסדים ג״כ כו׳.

10והרי נמצא שיש בתורה ג״כ בחי׳ אש ומים בעשיה גשמית ג״כ וע״י אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא להיות ג״כ הלוך ונסוע וכח זה להיות נמשך אתערותא דלעילא על ידי אתערותא דלתתא ניתן לישראל במתן תורה שזהו ענין נתינת התורה שניתן להיות נק׳ שם מצוה על דברים גשמיים להיות בהן כח זה שעל ידם יומשך אוא״ס ב״ה. אך להבין מאחר שגם ע״י בחי׳ התורה יבא ויגיע לבחי׳ הלוך ונסוע א״כ למה לא ניתנה התורה לאברהם שקיים כל התורה ברוחניותה ולמה לא ניתנה לו גם בגשמיותה:

11ולהבין זה1 צריך להקדים באור הטעם שיש הכח הגדול הזה במצות להיות על ידם דוקא המשכת אור א״ס ב״ה והרי כל המצות נעשים מדומם צומח חי כגון קרבן מנחה סולת מצומח וקרבנות בהמה ותפלין של קלף מעור בהמה כו׳ שהיו תחת ממשלת קליפת נוגה.

12ואיך יהיו הקרבנות דוקא אשה ריח ניחוח לה׳ ריח היא העלאה ממטה למעלה. ניחוח לשון תרגום נחת דהיינו ירידה והמשכה מלמעלה למטה להוי״ה. פי׳ להיות גלוי הוי״ה והמשכת אוא״ס ב״ה בעלמא דאתגלייא שע״י הקרבנות נמשך גלוי אוא״ס ב״ה למטה וכן ע״י מצות תפלין וציצית ממשיך אוא״ס ב״ה על נפשו. אך הנה נודע שהחיות המלובש בדומם צומח חי. שרשו הוא מבחי׳ לפני מלך מלך וגו׳.

13וכמ״ש אחור וקדם צרתני.1 אחור למעשה בראשית שמאמר נעשה אדם הוא מאמר אחרון שבכל המאמרות. שמאמר תוצא הארץ וגו׳ ונפש חיה וגו׳ קדמו לו. ולכך המאכל מחיה את האדם הגם דהיינו מוצא פי הוי״ה שבמאכל.

14וכמ״ש כי על כל מוצא פי הוי״ה1 יחיה האדם. מ״מ הרי גם באדם יש מוצא פי הוי״ה ולמה לא יחיה על מוצא פי הוי״ה שבעצמו אלא דהיינו משום שמוצא פי הוי״ה שבמאכל גבוה ממוצא פי הוי״ה שבאדם כו׳ כמ״ש במ״א. אך על כל זה הרי המאכל נפל למטה בשבירת הכלים וירד תחת ממשלת נוגה.2

15ולכך נתגשם מאד ומגשם את האדם האוכלו שמוריד את נפשו להמשיך אחר גשמיות העולם ואפי׳ הצדיק שאוכל לשובע נפשו כו׳ כמ״ש באור ענין זה במ״א1 מ״מ יותר היה יפה לו בלא המאכל.2

16ולכך משה רבינו ע״ה לא אכל בהר כל ארבעים יום הגם שמעלתו גבוה מאד מ״מ מצד חומריות המאכל וגסותו לא אכל ואפי׳ מן שנק׳ לחם אבירים לחם שמלאכי השרת ניזונים הימנו לא אכל איש זה משה1 לפי שרצה לקבל את התורה שהיא למעלה ממדרגת המלאכים שהרי הם בקשו תנה הודך על השמים2 כו׳.

17ולכך לא ניתנה תורה עדיין בימי אברהם כי בימי אברהם עדיין לא נתברר ונזדכך חומריות העולם להיות המשכת אוא״ס ב״ה ע״י מעשה המצות גשמיות שנלקחו מתחת ממשלת קליפת נוגה. ולא היו יכולין לקבל הארת א״ס ב״ה להיות נק׳ עליהם שם מצות עד אחר יציאת מצרים שמצרים הוא כור הברזל1 כמו מצרף לכסף וכור לזהב2 והיינו כדי להיות הגו סיגים מכסף3 שהכור הוא המפריד הסיגים4 דהיינו שלא יהיה תערובת פסולת בכסף וזהב.56

18וכך הוא מצרים כור הברזל שזיכך את ישראל ע״י קושי השעבוד בחומר ובלבנים להיות נפרד הרע מן הטוב ויתפרדו כל פועלי און1 שע״י שהרע עושה פעולות רעות הוא כלה ונאבד כמ״ש חצי אכלה וגו׳ חיצי כלים23 כו׳.

19וכמשל עלוקה1 שכאשר מוצצת דם האדם מיד מתה. וכאשר נזדככו ישראל נזדכך ג״כ העולם וגשמיותו וחומריותו כי כל העולם תלוי בישראל וכמ״ש גם את העולם נתן בלבם.2 ואזי נתבררו ג״כ מצות מעשיות להיות נק׳ בשם מצות שבהם וע״י תהיינה המשכת אוא״ס ב״ה גם באכילת קרבנות והקרבת מנחה סלת שמצומח הוא אשה ריח ניחוח לה׳ (ואף שגם האבות הקריבו ג״כ קרבנות מ״מ לא הקריבו אלא עולות ולא זבחים הנאכלים ולא מנחות שמצומח). ועם כל הנ״ל יובנו כמה קושיות המבוארים בספרים3 כגון למה נשא יעקב ב׳ אחיות ועמרם נשא דודתו.4 וכמו שהיה מצרים כור הברזל להיות ע״י זה מתן תורה כך גלות אדום הוא כור הברזל להיות עי״ז ימות המשיח. שהרי המצות אינן בטלות לימות המשיח5 לכולי עלמא והמצות יזדככו יותר בבחי׳ פנימיות וכמ״ש ומלאה הארץ דעה.6 וכן בפרט כל אדם היסורים שלו לזכך מצותיו7 אשר יעשה אותם האדם שיהיו מתוקנים להיות עולה ונכלל באור אין סוף ב״ה:8

20ונחזור לעניננו שנתינת התורה בבחי׳ אש ומים1 למטה שע״י זה יהיה הלוך ונסוע כנ״ל. אך איך יהיו שני הפכים אש ומים ואין המים מכבין כו׳. ועל זה נאמר עושה שלום במרומיו שהשלום הוא כולל ב׳ הפכים והוא המחבר שניהם לפי שהוא גדול משניהם והם בטלים ונכללים בו.2

21וזהו בחי׳ קול השופר כי שופר תוקעין אותו מפיו הקצר והקול יוצא ומתרחב ויוצא בסופו במקום הרחב. ועל זה נאמר מן המצר קראתי1 יה ענני במרחב יה. פי׳ מן המצר מקום צר שאינו מושג ולית מחשב׳ תפיסא ביה שהוא למעלה מכל ההשגות והוא ענין שופר שפרו מעשיכם ממשיך תענוג. אבל בעצמו הוא קול פשוט מקור התענוגים כי עמך מקור חיים2 כתיב בחי׳ עמך בטל ונכלל באוא״ס ב״ה ממש ומשם קראתי יה יו״ד עלאה בחי׳ חכמה וה׳ עלאה בינה היא רחובות הנהר הרחבת הדעת במה שמתבונן כו׳ (דהיינו שכבר יש בחי׳ השגה. משא״כ חכמה היא בחי׳ ברק כמ״ש במ״א). דהיינו שמשם התחלת התהוות חכמה ועדן ותורה להיות לעבדה ולשמרה ולעשות גן עדן וגלוי תענוג והשגת הנשמות ועי״ז ענני במרחב יה. כי כמו שיש י״ה עלאין כך יש בחי׳ י״ה תתאין3 יו״ד בחי׳ בטול מים התחתונים חכמה תתאה יו״ד בראש ויו״ד בסוף4 וה׳ הוא בחי׳ אש וצמאון שבלב שכל זה נמשך מן המצר הוא קול השופר הנ״ל.

22ודרך כלל הוא בחי׳ תפלה בלחש כי ק״ש וברכותיה יוצר משרתים והאופנים ברעש גדול בוערת כמראה לפידים. וע״ז נאמר ותחת הרקיע כנפיהם ישרות1 שכנפיהם נק׳ עפיפתם ברצוא ממטה למעלה ברשפי אש שלהבת ובוערות וכל זה הוא תחת הרקיע שהרקיע נטוי על ראשם כעין הקרח הנורא. בחי׳ קרח הוא בחי׳ בטול. אבל כאשר ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם הוא קול השופר שהוא למעלה מעלה גם מבחי׳ הרקיע והיא בעמדם בתפלה ואזי תרפינה כנפיהם שבטל ונכלל גם בחי׳ הרצוא גם בחי׳ השוב2 ומיוחדים ביחוד גמור ואינו עולה לא בשם רצוא ולא בשם שוב ומשם ענני במרחב להיות גלוי הוי״ה גם בהתרחבות הלב וזהו או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי. שלום יעשה לי. שלום בפמליא של מעלה ושל מטה3 דהיינו שיהיה מעלה ומטה שוין וכמו שהיה במצר כך במרחב כנ״ל:4

23וזהו וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר. קולות הם המשכות כמו קול הגשמי שהוא ענין המשכת ההבל מהלב להוציא בפה בדבור. וכך על דרך משל המשכת אור א״ס ב״ה מההעלם אל הגלוי נק׳ בשם קול.1

24וקולות לשון רבים כמארז״ל זוכה לתורה שניתנה1 בחמשה קולות הם ה׳ פעמים מים2 כמו שיש ה׳ פעמים אור כו׳. ומים הם המשכות החסדים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך דהיינו גלוי המשכת אוא״ס ב״ה במעשה המצות. ואת הלפידים דהיינו בחי׳ אש בוערות כמראה הלפידים ברצוא ותשוקה ממטה למעלה. וכל העם ראו והשיגו עין בעין רואים את הנשמע3 והכל היה מפני קול השופר שקול השופר שהוא מן המצר הוא מקור התענוגים וממנו נמשך מים ואש שהם הפכים כו׳ כנ״ל:

25ואת ההר עשן.1 הנה עשן הוא ע״י שנאחז האור בדבר גשמי2 שיש בו יסוד העפר. וכך ע״ד משל התהפכות נפש הבהמית שמנוגה לסטרא דקדושה נקרא בשם עשן. וטבע העשן שעולה כשמתקרב לאש מדליק ומאחיז את האש בדבר שהעשן יוצא ממנו.

26וכך ע״י ההר עשן נעשה המשכת קולות ולפידים שהם בחי׳ רצוא ושוב דסטרא דקדושה כנ״ל. וירא העם וינועו. הנה העם האמור למעלה ברישיה דקרא וכל העם רואים וגו׳ קאי על ישראל. אבל סיפא דקרא וירא העם וינועו קאי על ערב רב1 שלא היו רואים את הקולות רק ויעמדו מרחוק.2

27וביאור ענין זה הנה קולות הם המשכות מאור א״ס ב״ה. דהיינו מה שאור א״ס ב״ה שורה ומתגלה במה שבטל אליו ית׳. ובטול זה מפני מה שמתפעל הנפש מקרב איש ולב עמוק.

28ולהיות הנפש בחי׳ נברא ובעל גבול ותתפעל מא״ס ב״ה שאינו בבחי׳ גבול ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הרי זה בחי׳ קול והמשכה מא״ס ובלי גבול לבחי׳ גבול. אבל ערב רב לא1 היה בהם כח והתפעלות זו מהתבוננות בגדולת א״ס ב״ה בעצמו כביכול. וכמו עד״מ שעיקר התפעלות שלהם הוא שמתפעלים מהליכת הגלגלים2 וגדלם וגבהם שיעור גדול כל כך ואין זה אלא בחי׳ יש אבל מבחי׳ א״ס ב״ה שאין לו סוף וכו׳ לא נמשך להם התפעלות כלל. ולכן אמרו ערב רב אלהים אשר ילכו3 לפנינו שיראוהו בעין גשמי:

29ובזה יובן מה שאמרו רז״ל על המזיקין שאלמלא ניתן רשות לעין1 כו׳. ואעפ״כ אין עושים כלום מפני מורא שמים. וכדאיתא בגמרא אלמלא מכרזי עלך ברקיע כו׳.2 ומאחר שיש להם מורא שמים כל כך עד שלא יוכלו לעבור את פי ה׳ הרי בחינה זו גדולה משל אדם שהוא בעל בחירה וא״כ למה נקראו מזיקין. אך הענין שזהו כלל גדול שעיקר ההפרש בין סטרא דקדושה ובין קליפה וסטרא אחרא שהמלאכים ונשמות דסטרא דקדושה יש להם בטול מהמשכת אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו כביכול.

30ולכן בטול המלאכים גדול עד למאד שתפול עליהם אימתה ופחד אשר לא יוכלו שאת כי המשכה זו מאור א״ס ב״ה עצמו היא אצלם בבחי׳ גילוי. משא״כ הקליפות וסטרא אחרא יניקתם ואחיזתם מעלמא דפרודא שאין המשכת אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה בהם כלל בבחי׳ א״ס שהרי תופסים מקום דקרו ליה1 אלהא דאלהיא.

31ועל זה נאמר מלכותך מלכות כל עולמים1 וממשלתך בכל דור ודור שכל עולמות עליונים מקבלים מבחי׳ מלכותו ית׳ שממליכים אותו ומלכותו קבלו עליהם ברצון לכך חל עליהם שם מלוכה כמו במלך בשר ודם שנק׳ מלך שכאשר בני המדינה המליכוהו עליהם. משא״כ בכל דור ודור שהם עלמא דפרודא לא יחול עליהם שם מלוכה אלא ממשלה2 שהוא בעל כרחם.

32וזהו ומברכים אותך יתברך שמך בפי כל חי פי׳ שאנחנו בני ישראל מברכים וממשיכים אותך ממש דהיינו המשכת אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו יתברך וברכה והמשכה זו היא בקולות דהיינו בתורה שניתנה בה׳ קולות ה׳ המשכות. הגם שהתורה מלובש׳ בענייני׳ גשמיים וגם אנחנו מלובשים בגוף הגשמי הנה לפניו יתברך כחשכה כאורה. וכל היושב ושונה1 הקב״ה שונה כנגדו כו׳. ודברי אשר שמתי בפיך2 ויתברך שמו בפי כל חי ששאר כל חי מברכים רק שמך בלבד: