וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת…

1״וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר וגו׳״. [יש להבין] מדוע נשמע קול שופר בעת מתן תורה. וכי היו זקוקים לכלי נגינה?

ועוד: וכי אין כלי נגינה נאה ממנו? והעניין הוא שקול השופר הוא קול פשוט, והוא מטיל אימה, שכן זהו קול של חרדה, כמו שכתוב: ״אם ייתקע שופר בעיר, והעם לא יחרדו?״

2כך גם במתן תורה נאמר: ״ויהי קולות וברקים וגו׳״, ״וקול שופר חזק מאד ויחרד וגו׳״. ואף על פי כן, הוא נקרא שופר על שם ״שפרו מעשיכם״, שכן הוא הממשיך את התענוג שבו,

ובאמצעותו נמשך התענוג למטה, עד שהוא מתהווה; שכן השופר הוא מבחינת מקור התענוגים. המשכה זו הייתה צריכה להתרחש במתן תורה מבחינת ״כי עמך מקור חיים״ — מקור התענוגים.

3ביאור העניין הוא שעלינו להבין מה חידשה נתינת התורה, שהרי גם לפני נתינת התורה היו צדיקים ונביאים,

כמו אדם הראשון, חנוך, מתושלח וכו׳. ואברהם קיים את כל התורה עוד לפני שניתנה, כמו שכתוב: ״וישמור משמרתי״; אלא שקיום זה היה ברוחניות וכו׳.

אם כן, איזה שינוי התחולל כשניתנה התורה בגשמיות? אך מעלתו של אברהם הייתה בכך שהיה ״הולך ונסוע הנגבה״: הוא נעשה בחינת מרכבה לבחינת הנגב.

עד שנעשה מרכבה, היה אברהם תמיד בבחינת ״הולך ונסוע״, כלומר בבחינת ״רצוא ושוב״. (אלא שעל חיות המרכבה נאמר ״והחיות רצוא ושוב״, ואילו מדרגתו של אברהם הייתה למעלה מהן, ולכן היא מכונה ״הולך ונסוע״.)

ומה עניינו של ״רצוא ושוב״? נאמר: ״עושה שלום במרומיו״ — יש שם אש ומים, והמים אינם מכבים את האש.

ולכאורה הדבר אינו מובן: כיצד אפשר לדבר על אש ומים ״במרומיו״? ומה פירוש הדבר שהמים מכבים את האש, עד שהיה צורך לעשות שלום?

אך העניין הוא שאש ומים הם עצמם בחינות של ״רצוא״ ו״שוב״. כידוע, יסוד האש נמצא בלב, שבו נמצאת הצמאון — בחינת הרצוא.

4וכמאמר: ״אם רץ לבך״ — לבך דווקא. כלומר, באמצעות בינה, שהיא ״הלב״: הוא שם את הדברים על לבו ומתבונן בגדולתו של אין סוף, ברוך הוא, שהוא כשמו כן הוא — אין לו סוף ואין לו תכלית, ורק ״הודו על הארץ״ וגו׳.

5״ומלכותך מלכות כל עולמים״: שכן חיותם, קיומם והתהוותם של כל העולמות מאין ליש באים מבחינת מלכותו יתברך,

שהיא הארה בלבד, התפשטות אל מה שאינו הוא, שאינה נוגעת לעצמותו ומהותו, כביכול; שכן הוא קדוש ונבדל מגדר העולמות, ואינו בבחינת ממלא כל עלמין ואף לא בבחינת סובב כל עלמין.

על כן תכלה ותכסוף נפשו להיכלל ולהתבטל במציאות ממש באור אין סוף עצמו, ברוך הוא, ולדבוק בו ממש.

6לכן החיות הן בבחינת רצוא ושוב: כאשר הן משיגות את החיות הנמשכת אליהן מקדושת אין סוף ברוך הוא, שאין לו סוף וראשית וכו׳,

הן בוערות ״כמראה הלפידים״ בבחינת ״רצוא״, משום ש״היא מתהלכת בין החיות״: החיות הנמשכת אליהן היא עצמה המתהלכת תמיד בבחינת ״רצוא״

וכן, כדי להיות בבחינת ״ואל אישך תשוקתך״: להתבטל ולהיכלל ממש באור אין סוף ברוך הוא, כשלהבת העולה מאליה. אך לאחר מכן הן בבחינת ״שוב״, וכמאמר: ״אם רץ לבך, שוב לאחד״.

ו״שוב״ זה נובע מיסוד המים שבמוח, מבחינת חכמה, כוח מה: ״מה פשפשת? מה ידעת?״ וכו׳. וזהו ״שוב לאחד״: גם ה״שוב״ הוא מבחינת אחד.

7והנה, במדרגת השוב הזאת, המים שבמוח אינם מכבים את הצמאון שמקורו ביסוד האש שבלב, ואינם משקיטים אותו עד כדי כיבוי האש לגמרי ונפילה ממדרגת הצמאון והכמיהה שבלב.

שהרי בכוחו של הלב להתחזק עוד בבחינת אש וצמאון ולהוסיף על מדורת האש שלהבת עזה ביתר שאת, וכמו שכתוב בספר יצירה: ״אש ממים״ וכו׳. ויש כמה מיני אש: אש אוכלת ואש שותה.

וכך הייתה מעלתו ומידתו של אברהם אבינו עליו השלום: ״הלוך ונסוע״ תמיד, בבחינת רצוא ושוב, אש ומים — אש למעלה ממים ומים למעלה מאש — עד רום המעלות, עד שנעשה מרכבה.

8אלא שכל זה שייך למעלה ולמדרגה של רוחניות העולמות: למעלת הצדיקים ההולכים לפני ה׳ ולמעלת מלאכי השרת.

אלא שלא כל אדם זוכה לכך ש״רוח ממרום״ תישפך עליו, כדי להגיע לבחינה ולמדרגה זו ולהיות

תמיד בבחינת ״הלוך ונסוע״. לשם כך ניתנה התורה, כלומר המצוות הגשמיות שבעשייה גשמית, שבהן ועל ידן יכול גם כל אדם להיות בבחינת ״הלוך ונסוע״.

9ההסבר הוא שגם בקיום התורה בפועל הגשמי יש בחינה של אש ומים. התורה היא מים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך. ועל כך נאמר: [״מים, כמו בפסוק] ״אל תאמרו מים מים״״ — המילה ״מים״ נאמרת פעמיים.

המים העליונים הם בחינת ים החכמה והיו״ד העליונה, שלמעלה מגילוי התורה עצמה; שהרי ״אורייתא מחכמה נפקת״ — התורה יוצאת מן החכמה, כלומר, גילויה הוא מן החכמה ולמטה. היא ירדה ממקום גבוה למקום נמוך, אל היו״ד התחתונה.

המים התחתונים נמצאים בסוף, במעשה קיום המצוות הגשמיות בפועל ממש, השייכות לבחינת ״מלכותך מלכות כל עולמים״. ואף על פי כן, נאמר ״מלכותך״ — עם כינוי השייכות ך׳, ״שלך״,

מפני ששורשן הוא מבחינת המים העליונים, מבחינת מלכותו של אין סוף ברוך הוא עצמו ובכבודו, כביכול; אלא שהיא נמשכת למטה ונעשית מלכות כל העולמים והמים התחתונים.

ובדרך כלל, רמ״ח מצוות עשה הן בחינת מים, שהם חסדים, מפני שבהן ועל ידן נמשכת למטה המשכת אור אין סוף ברוך הוא,

כמאמר הברכה: ״אשר קדשנו במצוותיו״. באמצעות המצוות נמשכת הקדושה העליונה, כלומר, בחינת ״קדוש ומובדל״ וכו׳, כדי שתשרה ותתגלה למטה; וכל המשכה היא בחינת חסד ומים וכו׳.

אולם יש בהן גם בחינת אש — גבורות וצמצומים: שהמצווה צריכה להיעשות דווקא באופן ובצורה שציווה עלינו, שכן ציוויו הוא דווקא כך. למשל, סוכה שגבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה,

וכן בציצית, שהחוטים צריכים להיות שלמים; וכך בכל המצוות, שפרטיהן ודקדוקיהן הם עצמם בחינת גבורות וצמצומים, אלא שהם כלולים גם בחסדים וכו׳.

10נמצא אפוא שגם בתורה יש בחינה של אש ומים, גם בעשייה גשמית; ובאמצעות אתערותא דלתתא באה אתערותא דלעילא, כך שיש גם ״הלוך ונסוע״. וכוח זה, לעורר אתערותא

דלעילא באמצעות אתערותא דלתתא, ניתן לישראל במתן תורה. זהו עניינה של נתינת התורה: ניתנה האפשרות לקרוא לדברים גשמיים בשם ״מצווה״, כדי שיהיה בהם כוח זה, שעל ידם יימשך אור אין סוף ברוך הוא.

אך צריך להבין: מאחר שגם באמצעות בחינת התורה האדם יבוא ויגיע לבחינת ״הלוך ונסוע״, מדוע לא ניתנה התורה לאברהם, שקיים את התורה כולה ברוחניותה? ומדוע לא ניתנה לו גם בגשמיותה?

11כדי להבין זאת, יש להקדים ולהסביר מדוע יש למצוות כוח גדול כזה, שעל ידיהן דווקא נמשכת אור אין סוף, ברוך הוא;

והרי כל המצוות נעשות באמצעות דומם, צומח וחי: למשל, מנחת סולת, שמקורה בצומח [ממלכת הצומח]; קרבנות מן החי; ותפילין העשויות מקלף, מעור בהמה וכו׳ — שהיו תחת שלטונה של קליפת נוגה.

12אם כן, כיצד דווקא הקרבנות הם ״אשה ריח ניחוח לה׳״? ״ריח״ הוא עלייה מלמטה למעלה. ״ניחוח״ הוא לשון תרגום של ״נחת״, כלומר ירידה והמשכה מלמעלה למטה, ״להוי׳״.

כלומר, שתהיה התגלות של הוי׳ והמשכה של אור אין סוף ברוך הוא בעולם הגלוי (עלמא דאתגליא); באמצעות הקרבנות נמשכת למטה התגלות של אור אין סוף ברוך הוא. וכך גם באמצעות מצוות תפילין וציצית ממשיכים אור אין סוף ברוך הוא על נפשו.

אך ידוע שהחיות המלובשת בדומם, בצומח ובחי מקורה בבחינה של ״לפני מלך מלך וגו׳״.

13כמו שכתוב: ״מאחור ומלפנים יצרת אותי״: ״מאחור״ — במעשה בראשית, שכן המאמר ״נעשה אדם״ הוא האחרון מכל המאמרות;

שהמאמר ״תוציא הארץ״ וכו׳, ו״נפש חיה״ וכו׳, קדמו לו. ולכן המאכל מחיה את האדם, אף שזהו [באמצעות] מוצא פי ה׳ שבמאכל,

14כפי שנאמר: ״כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם״. ואף על פי כן, גם באדם יש מוצא פי ה׳ [בתוכו]; מדוע, אם כן, הוא אינו חי ממוצא פי ה׳ שבתוכו?

אלא הטעם הוא שמוצא פי ה׳ שבמזון גבוה ממוצא פי ה׳ שבאדם, וכו׳, כפי שמוסבר במקום אחר. ואף על פי כן, המזון נפל למטה בשבירת הכלים וירד תחת שלטונה של נוגה.

15לכן הוא נעשה גס מאוד, והוא מגשם את האדם שאוכל אותו, ומוריד את נפשו להימשך אחר הגשמיות של העולם. ואף הצדיק, שאוכל ״לשובע נפשו״ וכו׳, כפי שהוסבר עניין זה במקום אחר, מכל מקום מוטב היה לו בלי המאכל.

16לכן משה רבנו עליו השלום לא אכל בהר במשך כל ארבעים הימים. אף שמדרגתו הייתה גבוהה מאוד, מכל מקום, מחמת החומריות והגסות של המאכל הוא לא אכל; ואפילו מן, שנקרא ״לחם

אבירים״, לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו, את הלחם הזה לא אכל ״איש זה״ — משה — מפני שרצה לקבל את התורה, שהיא למעלה ממדרגת המלאכים; שהרי הם ביקשו: ״תנה הודך על השמים״ וגו׳.

17לכן התורה לא ניתנה עדיין בימי אברהם: בימיו טרם נבררה ונתעדנה גשמיות העולם, כך שאור אין סוף ברוך הוא יוכל להימשך באמצעות קיום המצוות הגשמיות, שנלקחו מתחת שלטונה של קליפת נוגה.

הם לא יכלו לקבל את הארת אין סוף ברוך הוא, כך שייקרא עליהן השם ״מצוות״, עד לאחר יציאת מצרים. שכן מצרים היא ״כור הברזל״,

כמו ״מצרף לכסף וכור לזהב״. כלומר, כדי ״הגו סיגים מכסף״: הכור הוא שמפריד את הסיגים, כך שלא תהיה תערובת של פסולת בכסף ובזהב.

18כך גם מצרים, כור הברזל, זיככה את ישראל באמצעות קושי השעבוד ״בחומר ובלבנים״, כדי שהרע ייפרד מן הטוב ו״כל פועלי האוון יתפזרו״,

שכן כאשר הרע עושה מעשים רעים, הוא כלה ואובד, כפי שנאמר: ״אכלה את חיציי״ וגו׳ — ״חיציי כלים״ וכו׳.

19כמו במשל העלוקה, שמתה מיד לאחר שהיא מוצצת את דמו של אדם. וכאשר ישראל הזדככו, הזדכך גם העולם, על הגשמיות והחומריות שבו; שהרי העולם כולו תלוי בישראל, כמו שנאמר: ״גם את העולם נתן בלבם״.

ואז התבררו גם המצוות המעשיות, כך שיוכלו להיקרא ״מצוות״, ושבאמצעותן ועל ידן תימשך גם בהן אור אין סוף ברוך הוא: אפילו באכילת הקרבנות ובהקרבת מנחת סולת, שהיא מן הצומח, מתקיים ״אישה ריח ניחוח לה׳״.

(ואף שגם האבות הקריבו קרבנות, מכל מקום הם הקריבו רק עולות, ולא זבחים שנאכלים, ולא מנחות שמקורן מן הצומח.)

ועל פי כל האמור יובנו כמה קושיות שנידונו בספרים, כגון מדוע נשא יעקב שתי אחיות, ועמרם נשא את דודתו.

וכשם שמצרים הייתה כור הברזל, כדי שעל ידה תינתן התורה, כך גלות אדום היא כור הברזל, כדי שעל ידה יבואו ימות המשיח.

שהרי לדברי הכול המצוות לא יתבטלו בימות המשיח, והן יזדככו עוד, בבחינת פנימיות, כמו שנאמר: ״ומלאה הארץ דעה״.

וכך גם בפרט אצל כל אדם: הייסורים שלו נועדו לזכך את המצוות ״אשר יעשה אותם האדם״, כדי שיתוקנו, יעלו וייכללו באור אין סוף ברוך הוא.

20נחזור לענייננו: נתינת התורה היא בבחינת אש ומים למטה, ועל ידי כך יהיה ״הולך ונוסע״, כנזכר לעיל. אך כיצד יכולים להתקיים שני הפכים, אש ומים, בלי שהמים יכבו את האש וכו׳?

על כך נאמר: ״עושה שלום במרומיו״. השלום כולל שני הפכים, והוא המחבר ביניהם, מפני שהוא נעלה משניהם; הם בטלים ונכללים בו.

21וזוהי בחינת קול השופר: תוקעים בשופר מן הפתח הצר שלו, והקול יוצא ומתרחב, עד שהוא יוצא בקצהו, במקום הרחב. על כך נאמר: ״מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה״.

כלומר, ״מן המצר״ הוא מקום צר שאי אפשר להשיגו, מקום ש״לית מחשבה תפיסא ביה״ — אין מחשבה תופסת בו — שכן הוא למעלה מכל השגה. זהו גם עניינו של השופר: ״שפרו מעשיכם״ — שפרו את מעשיכם; הוא ממשיך תענוג.

אך בעצמו הוא קול פשוט, מקור התענוגים, ככתוב: ״כי עמך מקור חיים״ — בחינת ״עמך״, בטלה ונכללת ממש באור אין סוף ברוך הוא. ומשם ״קראתי יה״ — היו״ד העליונה,

בחינת חכמה; והה״א העליונה, בינה, היא ״רחובות הנהר״ — הרחבת הדעת במה שמתבונן בו וכו׳. כלומר, כאן כבר יש בחינת השגה, בשונה מחכמה, שהיא בחינת ברק, כמבואר במקום אחר.

כלומר, משם מתחילות להתהוות חכמה, עדן ותורה, כדי ״לעבדה ולשמרה״, ולעשות את גן עדן, שבו מתגלים התענוג והשגת הנשמות. ועל ידי כך ״ענני במרחב יה״.

כשם שיש י״ה עלאין, כך יש בחינת י״ה תתאין: היו״ד היא בחינת ביטול, המים התחתונים, חכמה תתאה — יו״ד בראש ויו״ד בסוף; והה״א היא בחינת האש והצימאון שבלב. כל אלה נמשכים מן המצר, שהוא קול השופר שנזכר לעיל.

22בדרך כלל, זו בחינת התפילה הנאמרת בלחש. שכן קריאת שמע וברכותיה — ״יוצר משרתים״ ו״והאופנים ברעש גדול״ — מתארות אש בוערת ״כמראה לפידים״.

על כך נאמר: ״ותחת הרקיע כנפיהם ישרות״. ״כנפיהם״ הן מעופם ב״רצוא״ מלמטה למעלה, ברשפי אש ולהבה בוערת; וכל זה נמצא תחת הרקיע, שהרקיע נטוי מעל ראשיהם ״כעין הקרח הנורא״. בחינת הקרח היא בחינת הביטול.

אבל כאשר ״ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם״ — זהו קול השופר, שהוא למעלה מעלה אפילו מבחינת הרקיע; והיינו ״בעמדם״ בתפילה,

אזי ״תרפינה כנפיהם״: גם בחינת ה״רצוא״ וגם בחינת ה״שוב״ בטלות ונכללות, ומתאחדות באחדות גמורה; ואין הדבר נקרא בשם ״רצוא״

ולא בשם ״שוב״. ומשם ״ענני במרחב״, כדי שתהיה התגלות הוי׳ גם בהתרחבות הלב. וזהו ״או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי;

שלום יעשה לי״: שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה; כלומר, שהמעלה והמטה יהיו שווים, וכשם שהיה במקום הצר כך יהיה במרחב, כנזכר לעיל.

23וזהו ״וכל העם ראו את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר״. ״קולות״ הם המשכות, כמו הקול הגשמי,

שהוא עניין המשכת ההבל מן הלב, כדי להוציאו דרך הפה בדיבור. כך גם, בדרך משל, המשכת אור אין סוף ברוך הוא מן ההעלם אל הגילוי נקראת בשם קול.

24ו״קולות״ הוא לשון רבים, כפי שאמרו חז״ל: ״זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות״. אלה הם חמש פעמים ״מים״, כשם שיש חמש פעמים ״אור״ וכו׳.

״ומים״ הם המשכת החסדים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כלומר גילוי המשכת אור אין סוף ברוך הוא בקיום המצוות. ״ואת הלפידים״ — כלומר בחינת אש בוערת, ״כמראה הלפידים״, בריצה ובכמיהה מלמטה למעלה.

וכל העם ראו והשיגו [זאת] עין בעין, ״רואים את הנשמע״. כל זה היה בגלל קול השופר: קול השופר, שהוא ״מן המצר״, הוא מקור התענוגים, וממנו נמשכים מים ואש, שהם הפכים וכו׳, כפי שהוזכר לעיל.

25״וההר עשן״. עשן נוצר כאשר אש נאחזת בדבר גשמי שיש בו יסוד העפר.

כך גם, בדרך משל, הפיכת הנפש הבהמית שמנוגה לצד הקדושה נקראת ״עשן״. טבעו של העשן הוא לעלות; כשהוא מתקרב לאש, הוא מצית אותה וגורם לה להיאחז בדבר שממנו העשן יוצא.

26כך גם, באמצעות ״ההר עשן״, נמשכת בחינת ה״קולות״ וה״לפידים״, שהם בחינות ה״רצוא״ וה״שוב״ של צד הקדושה, כנזכר לעיל.

״וירא העם וינועו״. והנה, העם שנזכר למעלה, בתחילת הפסוק, ״וכל העם רואים״ וגו׳, הם ישראל.

אבל סוף הפסוק, ״וירא העם וינועו״, מוסב על הערב רב, שלא ראו את הקולות אלא רק ״ויעמדו מרחוק״.

27ביאור העניין: ה״קולות״ הם המשכות מאור אין סוף, ברוך הוא; כלומר, אור אין סוף, ברוך הוא, שורה ומתגלה במה שבטל אליו יתברך. ביטול זה נובע מכך שהנפש מתעוררת ״מקרב איש ולב עמוק״.

28וכאשר הנפש, שהיא נברא ובעלת גבול, מתעוררת מן האין סוף ברוך הוא, שאינו מוגבל וש״אין מחשבה תופסת בו״ כלל — הרי זו בחינה של ״קול״ והמשכה מן האין־סוף והבלתי־מוגבל אל הגבול.

אבל לערב רב לא היה כוח והתעוררות זו, הבאים מהתבוננות בגדולת האין סוף ברוך הוא עצמו, כביכול.

לדוגמה, עיקר ההתפעלות שלהם היה מן התנועה של הגלגלים ומגודלם ומגובהם, שהם עצומים כל כך; אך אין זו אלא בחינת יש.

אבל מן הבחינה של האין סוף ברוך הוא, שאין לו סוף וכו׳, לא נמשכה אליהם כל התעוררות. לכן אמרו ערב רב: ״אלהים אשר ילכו לפנינו״, כדי שיראו אותו בעין גשמית.

29בכך יובן מה שאמרו חז״ל על המזיקים: ״אילו ניתנה רשות לעין״ וכו׳. ואף על פי כן אין הם עושים דבר, מפני יראת שמים, כפי שמובא בגמרא: ״אילו לא הוכרז עליך ברקיע״ וכו׳.

ומכיוון שיש להם יראת שמים גדולה כל כך, עד שאינם יכולים לעבור על פי ה׳, הרי שבחינה זו גדולה מזו של האדם, שהוא בעל בחירה חופשית. ואם כן, מדוע הם נקראים ״מזיקים״?

אך העניין הוא שזהו כלל גדול: עיקר ההבדל בין צד הקדושה ובין קליפה וסטרא אחרא הוא שלמלאכים ולנשמות שבצד הקדושה יש ביטול הנובע מהמשכת אור אין סוף ברוך הוא עצמו ובכבודו, כביכול.

30לכן ביטול המלאכים גדול עד מאוד, עד ש״אימה ופחד נופלים עליהם״, והם אינם יכולים לשאת זאת; שכן ההמשכה מאור אין סוף ברוך הוא עצמו מתגלה להם.

לא כך הדבר אצל הקליפות והסטרא אחרא: יניקתן ואחיזתן הן מעולם הפירוד, ושם ההמשכה מאור אין סוף ברוך הוא אינה שורה ואינה מתגלה בהן כלל בבחינת אין סוף; שהרי הן תופסות מקום, כמו שאומרים עליו: ״אלוה האלוהים״.

31על כך נאמר: ״מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור״: כל העולמות העליונים מקבלים מבחינת מלכותו יתברך,

שהם ממליכים אותו ומקבלים עליהם ברצון את מלכותו; לכן חל עליהם השם ״מלכות״. כך גם מלך בשר ודם נקרא מלך כאשר בני המדינה ממליכים אותו עליהם.

אך לא כך ב״כל דור ודור״, שהם עולם הפירוד: עליהם לא חל השם ״מלכות״, אלא ״ממשלה״, שהיא בעל כורחם.

32וזהו ״ומברכים אותך, יתברך שמך בפי כל חי״. כלומר, אנחנו, בני ישראל, מברכים וממשיכים אותך ממש,

כלומר, ממשיכים את אור אין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו יתברך. וברכה והמשכה זו נעשית באמצעות ה״קולות״, כלומר באמצעות התורה, שניתנה בחמישה קולות — חמש המשכות.

אף שהתורה מלובשת בעניינים גשמיים, וגם אנחנו מלובשים בגוף גשמי, לפניו יתברך ״כחשכה כאורה״.

ו״כל היושב ושונה, הקדוש ברוך הוא שונה כנגדו״ וכו׳. וכן ״ודברי אשר שמתי בפיך״. ו״יתברך שמו בפי כל חי״ — שכן כל שאר בעלי החיים מברכים רק את שמך בלבד.