משה ידבר כו׳

המאמר פותח בפסוק ממעמד מתן תורה: ״משה ידבר והאלקים יעננו בקול״, והוא יבואר בפסקאות 8–13. תחילה הוא עוסק באברהם, שמידתו חסד וסמלו מים: ״זכור אב״ פותח את הבית העוסק באברהם בתפילה על הגשם, המזכירה אותו כמי ש״נמשך אחריך כמים״. המים מצמיחים דברים, כשם שהחלב מגדל תינוק.

במונחי הקבלה, גדילה זו היא השלב המכונה ״מוחין דיניקה״: כשם שהיניקה מגדלת את איברי התינוק, כך שפע של אור אלוקי הנכנס לכלים — הצורות המחזיקות ומבטאות אותו — גורם לכלים עצמם לגדול. הגדילה ניכרת בחלוקה הפנימית שלהם, חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכן הלאה, וכן בכך שחסד וגבורה נכללים זה בזה.

תפקידו של אברהם היה לגלות את ה׳ בעולם. עליו נאמר שהוא ״קרא בשם הוי׳ אל עולם״, ואדמו״ר הזקן מפרש את ״קרא״ במשמעות של ״המשיך״: אברהם המשיך את שם הוי׳ אל העולם, כדי שיתגלה בו בגלוי.

הדבר נצרך משום שבתהליך ירידת העולמות שלב אחר שלב הציב ה׳ גבול — כלשון חז״ל, אמר לעולמו: ״די״. רק בעולמות העליונים הייתה התגלות גלויה; בעולמות התחתונים נותר העלם.

אברהם הוריד את הגילוי לעולם התחתון בכמה דרכים. הוא קרא בשם ה׳, והביא אנשים לאמונה: ״הנפשות אשר עשו בחרן״. האותיות הבאות, שי״ח, מציינות ככל הנראה את המספר 318, המספר שהתורה נותנת (בראשית יד, יד) לאנשי ביתו המאומנים של אברהם, שהכתוב מצרף לנפשות האלה.

הוא נטע אמונה בלבם וגמל חסד, והכתוב קושר זאת לאשל שנטע בבאר שבע. ובכל זאת, מה שהגיע למטה היה מעט לעומת מה שהיה צריך להתרחש למעלה: כדי להוריד אפילו גילוי מועט לכאן, היה צורך להמשיך מלמעלה שפע גדול, כך שלאחר שירד בכל העולמות, יגיע מעט גם למטה.

גם עבודתו של אברהם למטה הוסיפה אור באצילות, העולם העליון ביותר. הטקסט משווה זאת ל״ודוד עשה שם״, הנקרא כאילו דוד ״עשה״ שמות אלוקיים: השמות שעל פי ההלכה אסור למוחקם, כגון אל ואלקים, הם החיות של המדות האלוקיות, ולכן הוספה בהם היא הוספת אור. אברהם פעל זאת באמצעות ״הלוך ונסוע״ שלו, שהטקסט מכנה ״רצוא ושוב״ — התנועה שיחזקאל ראה בחיות המרכבה — וכן באמצעות מעשי החסד שלו, שהוסיפו חסד וחסד שבחסד.

אדמו״ר הזקן מביא תורה של רבו, המגיד ממזריטש, על דברי יחזקאל ״בעמדם תרפינה כנפיהם״. כאשר בני אדם עומדים בתפילה, המלאכים ״מרפים״ את כנפיהם — את אהבתם ויראתם — משום שלעומת האהבה והיראה הנמשכות מלמטה, המלאכים יורדים ממדרגתם.

אדמו״ר הזקן שואל כיצד ייתכן הדבר: יראתו של האדם היא גשמית ומלובשת בגוף, ולכן כיצד היא יכולה לעלות על יראת המלאכים? התשובה היא שהאדם ממשיך אור חדש.

כאשר אדם מעורר אהבה ויראה שלא היו בו קודם לכן, הוא ממשיך אותן מלמעלה. השפע יורד דרך השתלשלות ועובר בעולם המלאכים. מאחר שזהו אור חדש עבורם, המלאכים ״מרפים את כנפיהם״.

באותו אופן גרם אברהם להגדלת האורות בתוך הכלים למעלה. הסוגריים מפרטים את החשבון: תשע ספירות מחכמה ולמטה, כפול תשע, הן 81; שלוש פעמים 81 הן 243, הגימטרייה של אברם; בצירוף חמשת החסדים מתקבל 248, הגימטרייה של אברהם. בהמשך נאמר שהקב״ה מרפא את החולים: בדרך כלל כל עילה דבקה בעילתה, ולכן דבר אינו נפרד ממקורו.

בגלות אומרת כלת שיר השירים ״אני ישנה״, ולכן היא ״חולת אהבה״: הסתר האלקות גורם לה לחלות מרוב געגועים, והמשכת הגילוי מרפאת אותה. מאמר הגמרא שהקב״ה ״מניח תפילין״ מתפרש כמצב שבו הקב״ה נעשה, כביכול, חכמה — המקור המשפיע.

הפסוק ״כולם בחכמה עשית״ נדרש כך: בחינת עשיה נעשתה כדי שהחכמה תהיה מקור המשפיע את השפע לתוכה. זוהי משמעות ״מניח תפילין״, שכן התפילין מבטאות קשירה וחיבור מלמעלה למטה. הגמרא שואלת מה כתוב בתפילין של הקב״ה, ומשיבה בפסוקים המשבחים את ישראל, כגון ״מי גוי גדול״.

מכאן שהחכמה מושפעת בראש ובראשונה בשביל ישראל, כדי להמשיך חכמה בנשמותיהם. המלאכים אינם אלא שליחים, שדרכם עובר השפע; תכליתו היא ישראל.

כל זה היה עבודתו של אברהם. משה הלך רחוק יותר והמשיך אלוקות גם אל שלושת העולמות התחתונים: בריאה, יצירה ועשיה. אברהם הוא החסד של אצילות, אך הזוהר מבחין בין שני סוגי חסד, חסד עליון וחסד תחתון.

החסד העליון של משה נרמז בשמו, שניתן לו ״כי מן המים משיתיהו״. המים האלה הם ״השמיטה הראשונה״, מחזור קוסמי קדום; ההערה שבסוגריים מביאה את הדעות: שמחזור שלם נמשך שבעת אלפים שנה, או, כפי שמבואר בכתבי האריז״ל, שעולם התוהו נקרא שמיטה. נשמת משה מושרשת שם, ורק נמשכה למטה אל האצילות.

כך יכול היה משה להמשיך ממקור גבוה עוד יותר. הפסוק ״ויקרא הוי׳ הוי׳״, הפותח את שלוש עשרה מידות הרחמים, נדרש כמשה הקורא וממשיך מן המזלות — מקורות השפע שב״זקן״ של אריך אנפין — את האור שנעשה אבא, החכמה של האצילות. כפי שמוסבר בעץ חיים, אבא יונק מהמזל העליון, התיקון השמיני, הנקרא ״נוצר חסד״.

השפע הזה מגיע מלמעלה מכל שרשרת ההשתלשלות. בתוך ההשתלשלות, כל דרגה מתפתחת מן הדרגה שמעליה; כך, אצל אדם, החכמה מולידה הבנה ורגש, והרגש מוליד מחשבה, וכן הלאה.

בתוך שרשרת ההשתלשלות הרוחני רחוק מהגשמי, כפי שמעשה גשמי רחוק מדיבור רוחני. למעלה מההשתלשלות אין שום דבר משתווה לה׳, ולכן הרוחני והגשמי שווים ממש לפניו; משום כך יכול היה משה להגיע גם אל העולם הגשמי.

משה המשיך זאת באמצעות הביטול שלו, הנקרא מ״ה — ״מה״, בעקבות דבריו ״ונחנו מה״; מ״ה הוא גם שם בן מ״ה, כפי שיוסבר בפסקה 7. בפסוק ה׳ נקרא ״אל דעות״, בלשון רבים: יש שתי נקודות מבט, מלמטה כלפי מעלה ומלמעלה כלפי מטה, ובעיני ה׳ הן שוות, מפני שמה שלמטה אינו תופס מקום לפניו.

לכן משה היה יכול להמשיך את אור אין סוף לעשיה ולמצוות שמקיימים באמצעות דברים גשמיים, כגון הפרשת תרומה ומעשרות מן התבואה. הדימוי הוא ״אופן בתוך אופן״ שבחזון יחזקאל: האופן העליון, החיצוני, מקיף ומגיע למטה יותר, ואפשר לחוש ולראות זאת באופנים שבעשיה.

כך הוא גם בעולמות העליונים ביותר. באמצעות הביטול הזה מתקיים ״ולא תחללו״: המילה ״תחללו״ קשורה למילה ״חלל״, מקום ריק, והעולם הזה אינו מהווה הפסק כלל, שכן ״כולא קמיה כלא״ — הכול נחשב לפניו כאין. כך גם לפני בריאת העולמות, או לאחר ״ימות עולם״, אין דבר שמפסיק.

רב יהודה, מחכמי התלמוד, למד מתוך ביטול כזה: בתלמוד נאמר ״אימתא דמאריה עליה״, ואילו רבו שמואל אמר עליו: ״אין זה ילוד אשה״. משום שלימודו היה במדרגה זו, נאמר בהמשך שהיה פטור מתפילה.

לימוד תורה מתוך ביטול כזה ממשיך את האלוקות פנימה, כאור פנימי, ואילו המצוות ממשיכות אותה כאורות מקיפים וכלבושים. אלה מקבילים למ״ה ולב״ן, שתי דרכים של מילוי אותיות שם הוי׳, שסכומיהן 45 ו־52.

זהו פירוש הפסוק ״כי הוי׳ אלקיך אש אוכלה״: הוי׳ הוא מ״ה, האור הפנימי של התורה, ו״אלקיך״ (אלקים) הוא ב״ן, האור המקיף של המצוות. יחד הם כמו אש המונחת גם סביב כלי וגם בתוכו, ושורפת מבפנים ומבחוץ, כפי שיוסבר בפסקה 9.

כעת מוסבר הפסוק הפותח. ״משה היה מדבר״ פירושו המשכה מלמעלה למטה, באמצעות הביטול של משה (מ״ה), הממשיך את אור אין סוף גם לעשיה. גם אברהם עבד את ה׳ באמצעות ״הליכה ונסיעה״.

אך עבודתו של אברהם באה באמצעות האהבה והיראה שלו, וגם כשהמשיך לאחר מכן מלמעלה, הכול עבר דרך האהבה והיראה שלו. ההמשכה של משה שונה, משום שהיא באה באמצעות התורה, שהיא חכמתו של הקב״ה.

כוחם של התורה והמצוות מגיע גם לכאן למטה, כאש אוכלת מבפנים ומבחוץ, כדי לשרוף ולכלות את הנפש הבהמית.

כל מטרתה של המשכה זו היא העתיד, כאשר יתקיים מאמר חז״ל שלפני הצדיקים יאמרו ״קדוש״, כפי שאומרים לפני ה׳. אז יתהפכו בריאה, יצירה ועשיה לאצילות.

ישעיהו מנבא כי ״שמים כעשן נמלחו״ וכי ה׳ יברא ״שמים חדשים וארץ חדשה״, ו״שמים חדשים״ הם רזי התורה. הפנימיות והאורות המקיפים יהיו אז של אצילות ולא של העולמות התחתונים.

כעת מתבאר החלק השני של הפסוק, ״והאלקים יעננו״. אלקים מציין שלטון, כפי שמציין אדמו״ר הזקן, בהפניה לחלק בתניא הנקרא ״חינוך קטן״. כאן הכוונה למלכות של העולמות התחתונים, שאליה נמשכת התורה: סדרי המשנה מקבילים למדות של המלכות, וסדר זרעים, הראשון שבהם, הוא החסד של נוקבא. ״יעננו״ פירושו מענה, כמו בהלכה שבמשנה: מי שאינו יכול לצאת ידי חובתו בקריאת ההלל מפי אחרים ״עונה אחריהן מה שהן אומרים״.

״יַעֲנֶנּוּ״ פירושו תגובה מלמטה, המקבילה להמשכה מלמעלה. הביטול של משה, שאינו מותיר ״חלל״ — ״ולא תחללו״ — ממשיך את אור אין סוף למלכות של בריאה, יצירה ועשיה; מלכות משיבה בכך שהיא מתהפכת, עד שהעולמות התחתונים עצמם נעשים אצילות. הדבר אפשרי מפני שכל התורה היא המשכה במלכות.

המקובלים לימדו שהתלמוד הוא בבריאה, המשנה ביצירה והמקרא בעשיה. לכאורה הסדר הפוך, שהרי המקרא הוא הנעלה מבין השלושה.

התשובה היא שהמאמר מתייחס למידת ההמשכה של כל חלק בתורה, ולא למעלתו. המקרא ממשיך עד לעשיה, ואילו התלמוד ממשיך רק עד לבריאה; וכשם שהתלמוד ממשיך אל המלכות של בריאה, כך גם לגבי שאר החלקים.

כך מתבאר גם מאמר תנא דבי אליהו, שכאשר תלמיד חכם לומד, ״הקדוש ברוך הוא שונה כנגדו״. ״הקדוש ברוך הוא״ יכול לציין את המלכות, משום ש״ברוך״ מרמז על המשכה למטה; ״שונה כנגדו״ היא התורה שהתלמיד ממשיך אל המלכות.

זהו ״והאלקים יעננו״. למעלה אין לומר שה׳ ״שונה כנגדו״, שכן התורה כבר נמצאת שם, וכדברי הנביא: ״אני הוי׳ לא שניתי״; משם התלמיד ממשיך. יש כאן קשר בין המילים: ״שונה״ מרמזת גם על שינוי, ואילו למעלה אין שינוי — ״לא שניתי״.

המאמר מוסב על המלכות, שהתלמיד ממשיך אליה תורה שלא היתה בה קודם. מכיוון שמתחולל שם דבר חדש, יכלו חז״ל לומר שה׳ ״שונה כנגדו״.

הגמרא מפרשת את ״והאלקים יעננו בקול״ כ״בקולו של משה״. הקול מוציא החוצה את הבל הלב, ולכן מידת ההמשכה תלויה במידת הביטול של האדם.

לכן ההמשכה של רב יהודה או של רבי שמעון בר יוחאי אינה דומה לשלנו. כולם לומדים את אותם צירופי אותיות, אך מה שכל אחד ממשיך משתנה בהתאם למידת הביטול שלו.