להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה

המאמר פותח באמרת חז״ל ״האבות הן הן המרכבה״: אברהם, יצחק ויעקב היו מסורים כל כך לה׳, עד שהיו כמרכבה, הכפופה לחלוטין לרוכב עליה. מובן מדוע החיות שבחזון יחזקאל, המלאכים שפניהם פני אריה ופני שור, הן מרכבה: הן באות משבירת הכלים שנפלו לבריאה, ושורשן בזמן ״לפני מלך מלך״.

המלכים שמלכו ״לפני מלך מלך״ מסמלים בקבלה את עולם התוהו, שאורותיו הגדולים שברו את הכלים שלהם; שורש זה מעניק לחיות את הכוח להרים ולשאת את הכיסא האלוקי. הן גם מרכבה משום שכיצורים נבראים הן בטלות לחלוטין לפני ״רוכבן״, כשם שהסוס בטל לפני הרוכב עליו.

זו השאלה. שורש האבות באצילות, העולם שבו האורות והכלים של ה׳ הם אחד עמו; מדוע אפוא נשמות ששורשן נעלה כל כך נקראות מרכבה — מונח המתאים לכאורה לנבראים הנושאים דבר שמעליהם?

לפני שהוא משיב, המאמר מסביר תחילה את מרכבת החיות: ארבע החיות נושאות את הכיסא, ומעל הכיסא נמצאת ״דמות מראה אדם״. הבנת הסיבה שהחיות נושאות את ה״אדם״ הזה תבהיר מה פירוש הדבר שהאבות הם מרכבה.

בקבלה, ״אדם״ מציין מבנה של שלושה קווים — ימין, שמאל ואמצע — השזורים זה בזה. האות אל״ף ממחישה זאת: יו״ד עליונה, יו״ד תחתונה וקו המחבר ביניהן. שם מ״ה הוא שם הוי׳ במילוי כזה שסכום האותיות שלו הוא 45, הערך המספרי של ״אדם״.

מ״ה פירושו ״מה״ — מילה המבטאת את תחושתו של מי שרואה את עצמו כאין; לכן שם מ״ה מייצג ביטול והתמזגות במקור. כיצד אפוא הוא יכול לציין ״אדם״ מובנה, בעל שלושה קווים? התשובה היא שהשניים תלויים זה בזה: קווים מנוגדים יכולים להתאחד רק כשהם חדורים בביטול.

חסד, שתיקוני הזוהר מכנה ״הזרוע הימנית״, הוא נתינה הזורמת כלפי מטה, כמו מים הזורמים ממקום גבוה לנמוך. גבורה היא התנועה ההפוכה: האור נסוג כלפי מעלה ונמנע מלהשפיע.

הפסוק ״ועבד הלוי הוא״ מובא כדוגמה לגבורה, לתנועה כלפי מעלה. הקו האמצעי, תפארת, מחבר בין שתי התנועות ההפוכות, וכעת המאמר מסביר מה מאפשר חיבור כזה.

שני הפכים יכולים להתאחד רק באמצעות אור ממדרגה גבוהה משתיהן, שבה אין הם קיימים ככוחות נפרדים. המשכה והסתלקות שייכות לחיות, שיחזקאל ראה אותן ״רצות ושבות״ — נעות תמיד מעלה ומטה.

למעלה מהחיות יש מדרגה של ביטול גמור, שאין בה תנועה לא לכאן ולא לכאן. האור ממנה מאפשר לשלושת הקווים להתכלל וליצור ״אדם״ אחד, והוא מגיע אל ה״אדם״ באמצעות חיות המרכבה.

זו כל תכליתן של החיות: להמשיך את האור הזה, כדי שה״אדם״ יהיה משולב באמת וקוויו לא יתפצלו לענפים נפרדים. לכן הן נושאות את ה״אדם״ למעלה, כדי להמשיך משם את הביטול שמאפשר את ההתכללות.

יחזקאל ראה ארבעה פנים על כל אחת מהחיות, ואחד מהם הוא פני אדם. מלבד הפנים האלה, אומר המאמר, גם המרכבה כולה מעוצבת על פי ה״אדם״ שהיא נושאת.

כל אחת מהחיות, גם האריה, השור והנשר, כוללת משהו מן ה״אדם״, מפני שכל מגמתן הפנימית היא להביא לידי גילוי את המבנה המשולב הזה, שבו שלושת הקווים מתחברים ונכללים זה בזה. לכן המילים ״ודמות פניהם: פני אדם״ מתארות את כולן.

כעת המאמר חוזר לשאלתו. האבות מקבילים לחסד, גבורה ותפארת של אצילות — חסד, ריסון והרמוניה בין השניים; מה משמעות הכינוי ״מרכבה״ ביחס אליהם?

האידרא זוטא, חלק מן הזוהר, מלמדת שאבא ואמא, חכמה ובינה, יוצאים מן ״המוח הסתום״, ואילו ז״א, המדות, קשור ישירות לעתיק, מדרגה גבוהה עוד יותר. כדי להבהיר זאת, המאמר עובר למשל מחוויה אנושית, כפי שנאמר בדברי איוב: ״מבשרי אחזה אלוקה״.

אצל האדם, רעיון נולד ממקור שלמעלה מן השכל, המשכיל; שם עדיין לא מתגלה שום רעיון או טעם.

ובכל זאת, מקור זה נחשב חלק מתחום השכל: הוא המעיין שממנו השכל נובע. הרגשות, לעומת זאת, באים ממקום גבוה יותר, אף שהם נולדים מן השכל ונמשכים אחריו, כפי שאדם מרגיש בהתאם למה שהוא מבין.

בינה נקראת ״אם הבנים״ וחכמה היא האב, משום שהמדות נולדות מהן. אולם המאמר מסייג זאת: השכל רק מוציא את המדות מן ההעלם אל הגילוי; הוא אינו יוצר את עצמותן.

עצם המדות בא ממקום עליון יותר. הדבר ניכר בשני סוגי אהבה ויראה: טבעיות, שיש לאדם בלי שיקול שכלי, ושכליות, המתפתחות מתוך התבוננות.

אהבה ויראה טבעיות נקראות ״אהבה רבה״, ואהבה ויראה שכליות נקראות ״אהבת עולם״. מכיוון שרגשות טבעיים עלולים להתלבש גם בצד הלא־קדוש, ב״זה לעומת זה״, יש להמשיך אהבה ויראה שכליות כדי שיכוונו אותם.

המדות מתבררות באמצעות חכמה, כפי שהוסבר קודם לכן בתורה אור. לאחר הבירור, האהבה הטבעית שבה ונקראת ״אהבה רבה״, והיא נעלית מן האהבה השכלית שביררה אותה, כמאמר חז״ל: ״יפה כוח הבן מכוח האב״.

כידוע בקבלה, אבא ואמא מעניקים לז״א רק את המוחין שלו; ה״טיפה״ שממנה הוא נוצר באה מן העצמיות, מדרגה גבוהה יותר. כעת המאמר שואל מדוע המדות, ששורשן גבוה כל כך, נעשות מדות טבעיות.

המדות הטבעיות נמצאות למטה מן ההבנה המודעת, אף ששורשן גבוה יותר. כשחומה קורסת, האבנים הגבוהות ביותר נוחתות רחוק יותר; כך גם מה שבא ממקום גבוה יותר יורד למקום נמוך יותר.

בדומה לכך, אבוקה שאורה רב מאירה גם בחשכה הרחוקה. מכאן שז״א, המדות של הקב״ה, מושרש למעלה מאבא ואמא, חכמה ובינה.

הוא רק נמשך למטה. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר על ״שימני כחותם על לבך״, העוסק ברצועות של תפילין של ראש, המשתלשלות כלפי מטה לעבר הלב ושורשן גבוה מכפי שנראה. מכיוון ששורש המדות גבוה כל כך, האבות — חסד, גבורה ותפארת — יכולים להיות מרכבה המעלה את ה״אדם״ של חכמה.

יש שתי בחינות של ״אדם״: העליונה היא חכמה, והתחתונה היא ז״א. המאמר מפרש כך את הפסוק ״מה שמו ומה שם בנו״: ״מה שמו״ — חכמה, ו״שם בנו״ — ז״א.

כאשר הרגשות מזדככים ומתעלים, הבן עולה על האב: המדות מעלות גם את חכמה, כדי שאור אין סוף יתלבש בה. אז חכמה נעשית גילוי של ה׳, כפי שפונים אליו בתיקוני זוהר: ״אתה חכם״.

בעצמותו של ה׳ אין אף אחת מן המדות האלה; החכמה אינה מגדירה אותו. אור אין סוף נכנס בחכמה רק באמצעות נשמות הצדיקים, שעבודתן ממשיכה אותו למטה ומעלה את המדות.

חז״ל דורשים את ״ועשיתם אותם״ מלשון עשייה, כך שקיום המצוות נחשב ״כאילו עשאוני״: עבודת האדם בונה, כביכול, את האלוקות. בדומה לכך, בקריאת שמע ״הוי׳ אלקינו״ מייחד את אבא ואמא, חכמה ובינה, אך תחילה אומרים ״שמע ישראל״, מפני שישראל הוא שמביא לייחוד הזה. המאמר מראה כעת כיצד הדבר מתבטא, החל באברהם, שהוא חסד, הקו הימני הנמשך מלמעלה למטה.

יצחק הוא הקו השמאלי, גבורה, העולה מלמטה למעלה, ועל ה׳ נאמר ״פחד יצחק״. את שמו של יעקב דורשים כיו״ד ועקב, והוא בחיר האבות משום שהוא מחבר בין שני האחרים, כפי שאמר: ״אלקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי״.

״היה לי״ פירושו ששתי המידות נמשכו אל יעקב למטה. לכן יכלו חכמים לומר ״יעקב לא מת״: שורשו הוא מבחינת ביטול, הנמשך כדי לחבר בין שני הפכים.

ישראל, כמו יעקב, הוא הקו האמצעי, ובאמצעותו מתאחדים אבא ואמא העליונים, חכמה ובינה, כפי שמתבטא בקריאת שמע. המדרש אומר שישראל ״עלו במחשבה״ לפני בריאת העולם; המאמר מפרש שהכוונה היא לאותיות המחשבה — בחינה המאוחדת עם ה׳ עד שנאמר עליה ״הוא וכליו אחד״.

המדות הן מקורן של אותיות המחשבה, שכן המילה ״אותיות״ קשורה למילה המציינת ביאה, כמו ״ואתה מרבבות קודש״ ו״אתא בוקר״. האותיות הן האופן שבו דבר יוצא ונמשך.

ההמשכה שייכת לרגשות: המחשבה אינה מקבלת צורה של אותיות באמצעות השכל בלבד, אלא רק כשהרעיון בא לידי הרגשה במדות. לכן ישראל, הקו האמצעי שבמדות, מושרש באותיות המחשבה.

הגמרא מלמדת ש״זכור את יום השבת״ ו״שמור את יום השבת״, שנוסחו באופן שונה בשתי הגרסאות של עשרת הדיברות, נאמרו בבת אחת, בדיבור אחד. במונחים של קבלה, ״זכור״ שייך לזכר ולבחינת המשכה, ואילו ״שמור״ שייך לנוקבא, הבחינה הנשית — מלכות — ולבחינת העלאה.

לשבת יש שני היבטים: הלילה והיום. ליל שבת הוא זמן של העלאה, שבו העולמות עולים אל מקורם; תפילות הערב — ״מזמור שיר ליום השבת״, ״ברכו״ ו״מזמור לדוד״ — מבטאות כולן את העלייה הזאת.

שבת היום היא זמן של המשכה. לכן ההמנונים של סעודות השבת שונים: בלילה שרים ״אזמר בשבחין״, וביום ״אסדר לסעודתא״, בהתאם לעלייה שבלילה ולהמשכה שביום. כל אלה, העליות וההמשכות, נאמרו יחד בסיני.

כדי להסביר זאת, המאמר מברר תחילה מה משיגים התורה והמצוות, ומתחיל בשכר של העולם הבא. לשכר זה שני שלבים: גן עדן לנשמות ותחיית המתים. לדעת הרמב״ן בשער הגמול, עיקר השכר הוא בתחיית המתים, ומעלתו גדולה אפילו מזו של גן עדן העליון.

גן עדן הוא עולמן של הנשמות בלי גופים; בגן עדן העליון שוכנים הצדיקים הגדולים ביותר, כשהם משוחררים לחלוטין מגופם.

הגוף אינו מסוגל לקלוט את הזיו והתענוג של גן עדן. ואף על פי כן, בתחיית המתים הנשמות יחזרו לגופיהן, ומכאן מתעוררת השאלה שתבוא בהמשך.

כיצד ייתכן שהחיים בגוף יביאו תענוג גדול מזה של הנשמה בגן עדן? דברי הגמרא על אחר, החכם שסטה מן הדרך, מוסיפים לשאלה: רבי מאיר אמר שמוטב שיידון וייכנס לעולם הבא, כלומר לגן עדן.

מכאן שגן עדן כדאי כנגד כל ייסורי גיהינום, משום שהנשמה אינה יכולה לקבל את תענוגו עד שתזדכך. אם כן, גן עדן נראה כשכר גדול מאוד.

ואולם, על תחיית המתים אומרת המשנה: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״, כלומר, כולם יקומו, מלבד המעטים שהחכמים מנו. שכר שניתן כמעט לכולם נראה קטן מזה של גן עדן, שיש לזכות בו; המאמר יראה למעשה שהוא נעלה יותר.

התשובה מבוססת על שני אופנים של אור ה׳: האור שממלא את כל העולמות, ונכנס לכל עולם לפי יכולתו, והאור שמקיף את כל העולמות, גדול מכדי להיכנס לתוכם ומשפיע עליהם מבחוץ.

גן עדן שייך לאופן הראשון. הגמרא אומרת שהעולם הבא נברא באות יו״ד, הרומזת לחכמה; תענוגו מתגלה כשהוא נמשך לבינה, וגן עדן העליון הוא הבינה שבבינה.

גן עדן התחתון נובע מבינה של מלכות, ולכן גם התענוג שבו מגיע רק לנשמות. בתחיית המתים, לעומת זאת, יתגלה האור המקיף את כל העולמות, ובפניו הנשמה והגוף שווים, מפני שהוא נעלה משניהם.

גילוי זה בא באמצעות המצוות שאנשים מקיימים. שש מאות ועשרים המצוות — תרי״ג מצוות התורה ושבע מצוות חכמים — הן ״שש מאות ועשרים עמודי אור״ שבכתר, הכתר המקיף את כל העולמות, והוא נעשה ממצוות שנעשות בעשייה גשמית.

גם כתר מלכות עשוי מאבנים טובות, מחומר דומם, ואף על פי כן הוא מונח על ראש המלך, למעלה. כך גם המעשים הגשמיים הנמוכים ביותר יוצרים את הכתר העליון.

מכיוון שכתר נוצר ממצוות שנעשו במעשה, אפילו לחוטאי ישראל, ש״מלאים מצוות כרימון״, יש חלק בו. משום כך כל ישראל שותפים בתחיית המתים, מלבד אלה שחכמים הוציאו מן הכלל.

שכרם של הצדיקים בגן עדן, הניתן לנשמות בלי גוף, הוא זמני בלבד, עד שהאור המקיף יתגלה בתחיית המתים.

זו הסיבה שהגלות מתארכת: כל נשמה יהודית צריכה לקיים בפועל את כל תרי״ג המצוות, כדי שאור הכתר יוכל להתגלות באמצעותן.

במעמד הר סיני פתח ה׳ במילים ״אנכי״, שהמאמר מזהה עם אור הכתר. נתינת התורה העניקה לישראל את הכוח להמשיך את האור הזה באמצעות מעשיהם למטה.

המצוות מושרשות בכתר, אך רק מי שמצווה עליהן ממשיך את האור שלהן: קטן, או אישה במצווה שהיא פטורה ממנה, אינם ממשיכים אותו באמצעות אותה מצווה. הדבר עולה בקנה אחד עם העיקרון ההלכתי שמי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם. כל שכן עובדי עבודה זרה, שאינם מצווים כלל במצוות אלה, אינם ממשיכים באמצעותן דבר.

הגמרא מספרת שכאשר ישראל אמרו ״נעשה״ לפני ״נשמע״, קשרו מלאכים שני כתרים על ראשו של כל אחד מהם. לאחר חטא העגל הוסרו הכתרים, כפי שאומר הפסוק שהם הסירו את עדים. המאמר מזהה את העדים האלה עם האור של כתר.

שני הכתרים מקבילים להעלאה ולהמשכה. ״נשמע״ הוא העלאה: מי שרוצה באמת להקשיב משקיט את כל חושיו ואת מחשבותיו.

בהקשבה, החושים והמחשבות מתרוממים אל הרוממות של הדבר ששומעים. ״נעשה״ הוא התנועה ההפוכה: באמצעות העשייה ממשיכים מלמעלה למטה.

כעת המאמר חוזר ל״זכור״ ו״שמור״, שנאמרו כאחד. ״זכור״ הוא בחינת הזכר והמשכה, ו״שמור״ בחינת הנקבה והעלאה.

המשל הוא על אדם בעל שכל גדול שמצמצם את שכלו ומבטא אותו בעבודה מעשית, כגון ציור או כתיבה.

כשהוא מסיים ונח, שכלו מסתלק מן העבודה וחוזר למקורו — בחינת העלאה. לאחר מכן, כשהוא מתבונן מחדש במלאכה שהושלמה בעיני שכלו, ומוצא שהיא ישרה בעיניו, שכלו נמשך לתוכה שוב — בחינת המשכה מחודשת.

ליל שבת דומה למנוחה הזאת: ה׳ עשה את העולם בשישה ימים, וביום השביעי שבת, וכוח הבריאה שלו חזר למקורו.

הכתוב אומר תחילה ״ויכלו השמים״ ו״ויכל אלקים״ — הכוח היוצר מסתלק וחוזר למקורו — ולאחר מכן ״ויברך אלקים את יום השביעי״, כלומר, ההמשכה מתחדשת. אלה מקבילים לליל שבת וליום השבת.

לכן סעודת יום השבת נקראת ״סעודתא דעתיקא קדישא״: תענוג עליון נמשך בה מלמעלה למטה. בזמן הזה העלייה והירידה מתחלפות בדרך זו.

לעתיד לבוא, בזמן התחייה, יהיה ״יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים״, ולא יהיו עוד חילופים בין עלייה לירידה.

באור של כתר, הסובב כל עלמין, אין מעלה ומטה. כאשר הוא יתגלה, העלייה וההמשכה יהיו לדבר אחד, כפי ש״זכור״ ו״שמור״ נאמרו בדיבור אחד.

בסיני, כשאמר אותם בדיבור אחד, הראה ה׳ לישראל שהמצב העתידי הזה יושג באמצעות המצוות, שכן התורה והמצוות באות מאותו מקום נעלה, והכוח להגיע אליו ניתן להם.

הפסוק ״רכב אלקים רבותיים אלפי שנאן, אדנ״י בם״ נדרש על פי הדקדוק: הבי״ת במילה ״בם״ רפה, ללא דגש. דגש מציין התחלה, וכאן אין התחלה, שכן ״אלפי שנאן״ הם חיות המרכבה.

חיות המרכבה מתהוות מבחינת אדנ״י, מלכות דאצילות, ולכן אדנ״י הוא מקורן; ובכל זאת ״אדנ״י בם״ — היא כלולה בהן, משום שהן מעלות אותה. יוצא שהמקור והתוצר כלולים זה בזה, ואין כאן ראש וסוף, ולכן אין דגש.

מכיוון שהשכינה מתגלה רק כשהיא כלולה במרכבה, כל גילוי שלה מלווה במרכבה. כאשר ה׳ ״עלה מעל אברהם״, המרכבה הסתלקה, שכן אברהם עצמו היה המרכבה.

כך גם יעקב ראה מלאכים ואמר: ״מחנה אלקים זה״, ומשה שמע את הקול מבין שני הכרובים שעל הארון, שהמאמר מזהה עם המלאכים מטטרון וסנדלפון.

ישעיהו ויחזקאל ראו שניהם את המרכבה, משום שהשכינה אינה יכולה להתגלות בלעדיה. לפעמים היא מתלבשת במרכבה אחת, ולפעמים באחרת.

הגמרא קוראת את הביטוי ״אלפי שנאן״ כ״שאינן״, ואומרת שה׳ רוכב על כרוב קל שלו ומשוטט בי״ח אלף עולמות. כעת המאמר מסביר את משמעות ״כרוב קל״ ואת המספר י״ח אלף.

הנקודה המרכזית היא י״ח הברכות של שחרית, המקבילות לשתי אותיות טי״ת (תשע) שבשם מט״ט: תשע אחת שיורדת מלמעלה למטה, וכפי שייאמר בהמשך — תשע אחת שעולה מלמטה למעלה.

הת׳ השנייה של מטטרון היא תשע העולות מלמטה. מטטרון נקרא במילות הפסוק המתארות את עבדו של אברהם: ״זקן ביתו המושל בכל אשר לו״, משום שהוא מנהיג את העולמות בימות החול כשש המדות של עולם היצירה. מבין שני הכרובים, מטטרון הוא היצירה וסנדלפון הוא העשיה, ומטטרון הוא ״כרוב קל״.

מט״ט לבדו, שעדיין לא התחבר עם סנדלפון ועם עולם העשיה, הוא ״קל״. באמצעותו הקב״ה מתרומם.

כאן ״הקב״ה״ פירושו ז״א של עולם הבריאה, שבאמצעות מט״ט מתעלה אל שמונה־עשר אלף העולמות של עולם האצילות. שמונה־עשר מורכב משתי פעמים תשע: אחת יורדת מלמעלה למטה, ואחת עולה מלמטה למעלה, כפי שנאמר בפסקה הבאה.

תשע הבחינות העולות מלמטה הן ה״אדם״: מבנה שלם של תשע ספירות, שכל אחת מהן כוללת תשע, יוצר שמונים ואחת. שלוש פעמים שמונים ואחת הן מאתיים ארבעים ושלוש, וחמשת החסדים משלימים את המספר למאתיים ארבעים ושמונה — כמספר איברי גוף האדם.

פעמיים תשע — בירידה ובעלייה — הן שמונה עשרה; בבחינת אצילות הן נקראות שמונה עשר אלף. שמונה עשרה ברכות השחר הן אותה בחינה של שמונה עשרה ביצירה.

שמונה־עשרה ברכות העמידה הן בעולם האצילות. העניין הוא שמט״ט וסנד״ל, שהם יצירה ועשיה, צריכים להתייחד, ולכן שני הכרובים פנו זה אל זה.

הדיבור הוא בעולם היצירה, ובכל זאת הוא מחבר את היצירה עם העשיה. בהלכה, מחשבה אינה נחשבת כדיבור עד שאומרים אותה בפה, משום שתנועת השפתיים נחשבת למעשה, שכן הדיבור יוצא דרך חמשת אברי ההגייה הגשמיים, החל מן הגרון.

בדיבור, אותיות המחשבה עצמן מתגלות כאותיות מדוברות, והקול הרוחני מחבר ביניהן.

לכן מט״ט, ״כרוב קל״, הוא המעלה באמצעות הדיבור, שבו מתייחדים מט״ט וסנד״ל, שהם יצירה ועשיה.