מראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן

המאמר פותח במילים מחזון המרכבה של יחזקאל: האופנים, שהם גם סוג של מלאכים, נראו ״כאשר יהיה האופן בתוך האופן״. אדמו״ר הזקן מתאר אופן קטן בתוך אופן גדול: למעלה האופן הגדול גבוה יותר, אך למטה האופן הקטן גבוה יותר, כך שהמעלה והמטה מתחלפים.

יחזקאל אומר גם ״רוח החיה באופנים״ בלשון יחיד, אף שראה ארבע חיות, היצורים החיים הנושאים את המרכבה. אדמו״ר הזקן מסביר שהרוח המניעה את האופנים באה ממקום נעלה כל כך, שלפניו המעלה והמטה שווים; ורק דבר שנעלה כל כך יכול לרדת ולהתפשט עד למטה.

ה״חיה״ בלשון יחיד היא הבחינה הכוללת את ארבע החיות. לכל אחת מחיות המרכבה שראה יחזקאל היו פני אדם, פני אריה מימין, פני שור משמאל ופני נשר. האריה והשור שייכים כל אחד לצד אחד, ואילו אדם הוא הכלל הכולל את כולם.

בניגוד לאריה ולשור, בחינת אדם אינה שייכת לצד זה או לצד אחר. שמה, אדם, קשור למילה ״אדמה״, מתוך הפסוק בישעיהו ״אדמה לעליון״: בחינה זו דומה לאדם — דמות אדם — שראה יחזקאל על הכיסא.

מה שנאמר על האופנים נכון בכל דרגה מדרגות הבריאה, מן הגבוהה ביותר ועד הנמוכה ביותר. כמו גלגל גדול המקיף גלגל קטן, כל דרגה עליונה היא עיגול המקיף את כל מה שמתחתיה.

ארבעים ותשעת ימי ספירת העומר, מפסח ועד שבועות, שייכים לשבעת שמות ה׳ שאינם נמחקים. בדומה לאור ממלא כל עלמין, הם מתפשטים בסדר שיש בו מעלה ומטה, ראש ורגל; בשבועות, היום החמישים, מתגלה השער החמישים שמעבר להם.

השער החמישים כולל ומקיף את כל ארבעים ותשע הבחינות, ולכן אין שייכות בו כלל למעלה ולמטה. בו ניתנה התורה, הכוללת מצוות לעשות ומצוות שלא לעשות, המקוימות במעשה גשמי וממשיכות את אור אין סוף אל העולם הגשמי; זהו ״כתר תורה״.

כתר מונח מעל הראש, וכעיגול אין בו ראש ורגל. לכן מה שנמשך מדרגה זו מתפשט למטה כפי שהוא למעלה, בדומה לאופן החיצון, שהוא הגבוה ביותר למעלה וגם הנמוך ביותר למטה.

שער החמישים נמשך באמצעות משה, כפי שנאמר בפסוק על מתן תורה: ״משה ידבר״. הגמרא דורשת את הפסוק ״ותחסרהו מעט מאלקים״, ומלמדת שמתוך חמישים שערי בינה נמסרו למשה כל השערים מלבד אחד; לכן עמד סמוך לשער החמישים ויכול היה להמשיך ממנו.

מאותה סיבה משה הוא שהמשיך את שלוש עשרה מידות הרחמים. הזוהר מפרש את ״ויקרא: הוי׳, הוי׳״ כקריאה של משה, שבאמצעותה המשיך את שם הוי׳.

לפי פירוש זה של הפסוק, ה׳ עבר לפני משה, ומשה הוא שקרא. שלוש עשרה המידות הן המקורות שמהם משתלשלים העולמות, החל באצילות.

״נוצר חסד״ היא אחת משלוש עשרה המידות. אפשר לצרף מחדש את אותיות ״נוצר״ וליצור מהן את המילים ״צנור״ ו״רצון״; ״נוצר״ פירושו גם לשמור, כמו רעיון הנשמר בהעלם במחשבה קודם שהוא מתגלה.

החסד שנעשה בעולם הזה, כ״ועושה חסד״ שבעשרת הדיברות, שונה: ״עושה״ פירושו לתקן, כמו בפסוק על אישה שנשבתה: ״ועשתה את צפרניה״, כלומר טיפלה בהן. זהו חסד דאצילות, מדרגתו של אברהם; סדר הפסוקים מראה את ההבדל: בשלוש עשרה המידות ״נוצר חסד״ בא לפני ״פוקד עוון אבות״.

שלוש עשרה המידות מסתיימות ב״ונקה״, ורק אחריהן מופיע ״פוקד עוון אבות״. אבל בעשרת הדיברות ״ועושה חסד״ בא אחרי ״פוקד עוון אבות״, מפני שזהו חסד הפועל בתוך סדר העולמות.

״נוצר חסד״, לעומת זאת, הוא חסד הנעלה הרבה מסדר זה. הוא אינו חלק מן ההשתלשלות עצמה, אלא המקור והשורש שלה.

שני הפסוקים העוסקים בשני סוגי החסד האלה ממשיכים ואומרים ״לאלפים״: ״נוצר חסד לאלפים״ ו״עושה חסד לאלפים״. אדמו״ר הזקן מפרש את המילה ״אלפים״ כאלפי מדרגות, שכל אחת באה בעקבות זו שלפניה.

לדוגמה, לאחר העולם הזה בא גן עדן התחתון, וביניהם מפריד נהר דינור, שבו על הנשמה לטבול. הטבילה גורמת לנשמה לשכוח את זיכרונותיה הגשמיים, שכן כל עוד היא זוכרת דברים גשמיים, היא אינה יכולה להתענג בגן עדן.

כך גם בדרגה גבוהה יותר: העלייה מגן עדן התחתון לגן עדן העליון מחייבת מעבר נוסף בנהר של אש, כדי לשכוח אפילו את ההבנה והתענוג שבגן עדן התחתון. הגמרא מספרת שכאשר רבי זירא עלה לארץ ישראל, הוא צם מאה צומות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי.

הוא עשה זאת אף שלמד את התלמוד הבבלי באהבה ויראה, בטהרה כזאת שלא הייתה לאש שליטה עליו. הגמרא מספרת שהיה יושב בתנור חם בלי להינזק, עד שיום אחד נכוו רגליו והוא כונה ״קטינא חריך שקיה״ — הקטן שרגליו חרוכות.

ה״אלפים״ הם מדרגות העולות, שכל אחת מהן גבוהה מקודמתה. בכיוון ההפוך, מלמעלה למטה, האור יורד באמצעות צמצום אחר צמצום.

רק לאחר צמצומים רבים יכול להיות גן עדן העליון, תענוג שהנבראים יכולים לקבל. מדרגות אלה נקראות אלפים משום ששורשן באות אל״ף: שם מ״ה הוא שם הוי׳ שאותיותיו נכתבות במילוי אלפי״ן (יו״ד־וָ״ו־דל״ת, ה״א־אָלֶ״ף, וָ״ו־אָלֶ״ף־וָ״ו, ה״א־אָלֶ״ף), שערכן המספרי 45, מ״ה.

האל״ף הזאת היא האות הראשונה בשם ״אהיה״, שהזוהר מפרש כ״אני מוכן להתגלות״; אדמו״ר הזקן מוסיף ״עתיד״. בעברית, אל״ף בראש פועל מציינת גוף ראשון בעתיד, כמו ״אעשה״, ולכן האל״ף מסמלת את מה שעומד להתגלות.

יתרה מזו, כל ירידה של אור נושאת את צורת האל״ף: האות מצוירת כיו״ד למעלה, יו״ד למטה ווי״ו ביניהן.

הווי״ו, קו הנמשך כלפי מטה, מסמלת את ההמשכה; היו״ד העליונה, שהיא נקודה בלבד, מסמלת את הצמצום שצריך להקדים לה. בלי צמצום לא היה אפשר לגלות דבר בצורה אחרת ונמוכה יותר; הכול היה נשאר אחד.

לאחר שההמשכה יורדת, היא מצטמצמת שוב לנקודה, בדומה ליו״ד התחתונה של האל״ף. נקודה זו נעשית התחלה של צמצום והמשכה נוספים.

לכן כל סדר העולמות הוא רצף של אלפי״ן, זו אחר זו, וזהו ה״אלפים״ שבפסוקים. הדבר אמור הן ב״עושה חסד״ — מדרגתו של אברהם, חסד דאצילות — והן ב״נוצר חסד״ — מדרגתו של משה.

עשיית החסד של אברהם מגיעה רק עד אצילות, העולם שבו ה׳ וחיותיו אחד, משום שהיא נמשכת משבעת השמות שאינם נמחקים, כנגד ארבעים ותשעת ימי ספירת העומר. גם שם יש אלפי מדרגות.

״נוצר חסד״ של משה נמשך משער החמישים, שהוא כתר. ערכה המספרי של המילה כתר הוא 620, ולכן כתר נקרא ״תר״ך עמודי אור״; כמו עמוד, הוא מחבר בין מעלה למטה.

לכן משה יכול היה להמשיך את האור גם בבריאה, ביצירה ובעשיה, עולמות שבהם הנבראים נראים כמציאות נפרדת, שעליהם נאמר בתורה ״משם ייפרד״. בגמרא פנה רב ספרא לרבא ואמר לו ״משה, יפה אמרת״, כי רבא היה מבחינתו של משה; ואילו רב יוסף קרא ״אדונו של אברהם!״ — כל אחד מהם זיהה את הבחינה שלו.

ראשי הישיבות שבכל דור הם מבחינתו של משה, שכן בחינה זו היא הממשיכה את היראה והאהבה. ההפניה שבסוגריים היא למאמר בלקוטי תורה על ״וידבר משה אל ראשי המטות״.