משה ידבר והאלהים יעננו בקול

המאמר פותח בפסוק ממעמד מתן תורה בסיני: ״משה מדבר, וה׳ עונה לו בקול״. הגמרא מפרשת את המילים ״בקול״ כמתייחסות לקולו של משה עצמו. אדמו״ר הזקן שואל מה אמר משה ומה ענה לו ה׳, שהרי הפסוק אינו מפרט זאת, ואין הוא יכול לתאר את עשרת הדיברות.

חז״ל לימדו שאת שתי הדיברות הראשונות, ״אנכי״ ו״לא יהיה לך [אלוהים אחרים]״, שמעו בני ישראל ישירות מפי ה׳. ומשה עצמו מתאר את תפקידו כמי שעומד בין ה׳ ובין העם כדי למסור להם את דבר ה׳; כלומר, הוא היה המוסר ולא מי שה׳ ענה לו.

כך או כך, אין כאן התאמה לדו־שיח שבו משה מדבר וה׳ עונה. שאלה נוספת היא שהפעלים ״ידבר״ ו״יעננו״ הם בלשון שיכולה להתפרש כעתיד או כהווה מתמשך, ואילו אירוע חד־פעמי שהתרחש בסיני היה צריך להיות מתואר בלשון עבר.

התשובה נפתחת באמירה מן הגמרא. בחג השבועות הכינו לרב יוסף עגל מובחר, והוא אמר שאלמלא היום הזה — יום מתן תורה — שבזכותו נעשה למה שהוא, היו בשוק הרבה אנשים רגילים ששמם יוסף.

כדי להגיע לתשובה, אדמו״ר הזקן שואל תחילה מה ייחד את יום מתן תורה. חז״ל אומרים שאברהם קיים את כל התורה לפני שניתנה, עד לפרט של עירובי תבשילין — התקנה מדרבנן המתירה לבשל ביום טוב לצורך שבת — מפני שלמד את כולה; אם כן, מה נוסף במעמד הר סיני?

הפסוק אומר שאברהם שמר את משמרת ה׳, את מצוותיו, חוקותיו ותורותיו. אדמו״ר הזקן מוסיף שבוודאי העביר זאת ליצחק, ויצחק לבניו של יעקב; נמצא שהתורה כבר הייתה ידועה ונשמרה אצל האבות, והדבר מחדד את השאלה מה הוסיפה נתינתה.

התשובה מתחילה בביאור מהותן של המצוות. מאמר ידוע מכנה את רמ״ח המצוות ״רמ״ח איברי המלך״, אך הדבר תמוה, שהרי לה׳ אין גוף או דמות גוף.

המפתח הוא דברי הזוהר שכל קיום המצוות נועד ״לתקן את סוד שמו״: כל מצווה ממשיכה שם אלוקי מסוים. אלה הם שבעת שמות ה׳ שאינם נמחקים, והפסקאות הבאות מבארות אותם.

השמות האלוקיים הם המפיצים את חיותו והשפעתו של ה׳, כדי שמדותיו יבואו לידי קיום: הגדולה, הגבורה, התפארת ושאר המדות המנויות בדברי הימים. אולם ביחס לה׳ עצמו, המדות הללו אינן אלא ״שם״.

שם אינו האדם עצמו; הוא קיים רק עבור אחרים, כדי שיוכלו לקרוא לו. כך גם מדותיו של ה׳ אינן מגדירות את עצמותו, שהיא ״רם ונישא״ ונעלה מהן; הן האופן שבו הוא נקרא ונעשה קשור לברואיו.

בתפילתו של אליהו, הפותחת את תיקוני זוהר, נאמר שה׳ ״אינו מכל המידות הללו כלל״, וכן שהוא חכם אך לא בחכמה ידועה. ״חכמה ידועה״ היא חכמתם של הנבראים: השכל שתופס רעיון.

אי אפשר לייחס לה׳ חכמה מסוג זה. אפילו על ״המחשבה״ של ה׳, הנמוכה מחכמה, נאמר שהיא שונה לחלוטין ממחשבתנו, כפי שעולה מהפסוק המצוטט בהמשך.

בישעיהו אומר ה׳: ״מחשבותיי אינן מחשבותיכם״. אם אפילו ״מחשבתו״ נעלית ממחשבתנו, כך גם ״חכמתו״; הבחינה האלוקית נקראת חכמה ומחשבה רק מפני שהיא המקור שממנו נובעות המחשבה והחכמה.

הפסוק ״באורך נראה אור״ מתפרש כתיאור של המשכה כלפי מטה: רק כאשר אור ה׳ נמשך למטה, ה״אור״ של החכמה והמחשבה נעשה גלוי וניתן להשגה. החכמה האלוקית כפי שהיא לעצמה אינה נתפסת.

כך גם בחסד. ״ועושה חסד לאלפים״ מרמז על אלפי מדרגות של צמצום והמשכה, שהאור עובר בהן עד שהוא נעשה חסד שיכול להתהוות.

הפסוק בתהילים אומר: ״עולם חסד ייבנה״ — את החסד עצמו יש לבנות, באמצעות השלבים שתוארו קודם, לפני שהוא מתהווה. המשכה זו אל חכמה וחסד נעשית באמצעות שניים משבעת השמות: הוי׳ בניקוד פתח, השייכת לחכמה, ושם אל, השייך לחסד.

הפסוק ״חסד אל כל היום״ קושר בין שם אל לבין חסד. אולם שמות אלה הם עדיין בבחינת ״שמות״ בלבד — ביטויים חיצוניים; בהמשך מתבאר מה מתרחש לאחר שהם נמשכים אל החסד והחכמה.

לאחר שההמשכה נמשכת, השפע האלוקי מלובש ממש במידות האלה ומתאחד עמן. זהו פירוש דברי תיקוני זוהר על הספירות דאצילות: ״הוא וחיותיו אחד, הוא וכליו אחד״.

ההשוואה היא לאמירה הידועה שה׳ עצמו הוא הדעת והיודע: חכמתו אינה דבר נפרד ממנו. כך גם בפסוק ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״ — המידות נעשות באמת ״לך״, מאוחדות עם ה׳.

יש להמשיך את אור אין סוף כך שיתפשט בחסד ובחכמה ויתלבש בהם. ואף על פי כן, אין למדות האלה שום ערך אליו, כפי שאומרים דברי תיקוני זוהר המצוטטים כאן שוב.

העיקרון שלפיו ״הדבר תלוי באתערותא דלתתא״ נותן את התשובה: מעשי האדם, קיום המצוות, מביאים לכך. מצווה הקשורה לחכמה ממשיכה את אור אין סוף לתוך החכמה.

כך גם מצווה הקשורה לחסד ממשיכה את אור אין סוף אל החסד. זהו פירוש הדבר שהמצוות ממשיכות את שמותיו של הקב״ה, וזו הסיבה שהן נקראות ״איברי המלך״, בדומה לחיות הנפש המתלבשת באיברי הגוף; ההשוואה נשלמת בחלק הבא.

באדם, חיות הנפש מתאחדת עם האיברים שהיא מחיה. בדומה לכך, אור אין סוף, הנמשך באמצעות שמותיו של הקב״ה, מתלבש בחכמה ובחסד שבמצוות עד שהן מתאחדות עמו לחלוטין; כך ניתן לומר על הקב״ה, שאין לו גוף, שיש לו ״איברים״.

הדברים מסבירים את הפסוק על אברהם: ״הוא שמר את משמרתי, את מצוותיי״. המצוות שלו גרמו לאור אין סוף לרדת ולהתלבש בחכמה ובחסד.

כך עשה כשהיה למרכבה לה׳, מסור אליו כולו מתוך אהבה. התורה מתארת אותו כ״הולך ונוסע דרומה״ — צד שהקבלה קושרת לחסד — בקצב של ״רצוא ושוב״ שראה יחזקאל בחיות הקודש. הזוהר מלמד שרוח מלמטה מביאה וממשיכה רוח מלמעלה.

נמנות כאן שלוש ממידותיו של אברהם. הוא שם את לבו אל ה׳ — הפסוק שהזוהר קושר להמשכת רוח על ידי רוח; הוא הרבה חסד בעולם, כפי שעולה מן האשל שנטע בבאר שבע; והוא היה עניו מאוד, וכינה את עצמו ״עפר ואפר״.

״כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם״: התגובה מלמעלה משקפת את עמדתו של האדם מלמטה. משום שאברהם השפיל את עצמו בענווה, גם אור אין סוף השפיל את עצמו וירד אל חכמה וחסד; עבורו זוהי ירידה.

חכמה וחסד הן ירידה עבור אור אין סוף, משום שאין להן שום ערך ביחס אליו, כפי שנאמר בתיקוני זוהר. מאמר חז״ל שהגדולה והענווה של הקב״ה מצויות יחד מתאים לכך: ירידתו אל המידות היא מעשה של ענווה אלוקית.

המאמר מבדיל כעת בין עבודתו של אברהם לבין מה שהתחדש במתן תורה. אברהם אכן המשיך אלקות אל תוך העולם הזה וגילה את ה׳, כפי שנאמר שהוא קרא שם בשם ה׳, אל עולם; אבל עיקר השפעת עבודתו הייתה בעולמות העליונים.

הוא גם הביא את ״הנפשות אשר עשו בחרן״ לאמונה, ונטע בלבם אמונה בה׳. אולם כל ההשפעה הזאת בעולמנו אינה משתווה למה שהמשיך למעלה.

למעלה הוא המשיך גילוי נוסף של אור אין סוף אל החכמה והחסד העליונים שבאצילות, העולם העליון ביותר. שם היה עיקר עבודתו, ועל כך נאמר שהוא שמר את משמרת ה׳ ואת מצוותיו.

״מצותי״ פירושו מצוות שה׳ עצמו, כביכול, מקיים, כמו שאמרו חז״ל: ״הקדוש ברוך הוא מבקר חולים״. בעולמות העליונים, ״החולים״ הם הנשמה החולה מאהבה שבשיר השירים: ״סמכוני באשישות... כי חולת אהבה אני״.

חולי האהבה הזה נובע מהסתרו של ה׳: כל האור הממלא את העולמות וכל האור המקיף אותם אינם אלא זיו ממנו. כמו שנאמר: ״הודו על ארץ ושמים״ — רק הודו, ולא עצמותו.

בגלל ההסתר הזה הנפש משתוקקת וכוספת להידבק באין סוף עצמו, ולא רק בהארתו. ה״אשישות״ וה״תפוחים״ המחזיקים את הנפש החולה באהבה הם גילוי אור אין סוף מתוך ההסתר; גילוי זה הוא הרפואה, והוא ה״ביקור חולים״ של ה׳.

עוד מצווה של ה׳ עצמו: הגמרא אומרת שהוא מניח תפילין. את המילה ״תפילין״ דורשים מלשון התקשרות — אור אין סוף מתקשר עם חכמה; והגמרא משיבה לשאלה מה כתוב בתפילין של ה׳ בפסוק המשבח את ישראל: ״מי כעמך ישראל״.

ישראל ״עלו במחשבה״ עוד לפני הבריאה, והמדרש דורש את ״בראשית״ כ״בשביל ישראל, שנקראו ראשית״. ״ראשית״ היא בחינת חכמה, ולכן תפילין של ה׳ קושרות את אור אין סוף עם ישראל, ששורשם בחכמה.

כך גם בשאר המצוות של ה׳: הן ממשיכות את אור אין סוף בעולמות העליונים, ושם הוא מתלבש בחכמה ובחסד מתוך אחדות שלמה. העולם הזה, לעומת זאת, הוא ״עולם של פירוד״, כפי שנאמר על הנהר היוצא מעדן: ״ומשם ייפרד״.

כדי שאחדות זו תהיה ממשית גם למטה, בעולם הפירוד, ניתנה התורה לישראל. באמצעות המצוות הגשמיות מתלבש אור אין סוף עצמו בחכמה ובחסד המצויים למטה ומתאחד עמם.

זהו פירוש הפסוק ״וירד ה׳ על הר סיני״: האלוקות ירדה אל העולם התחתון ביותר. על כך אמר רב יוסף ״שהיום הזה הוא שגרם״.

כדי להסביר כיצד הדבר פועל, אדמו״ר הזקן פונה לשירת חנה: ״הוי׳ הוא אל דעות״, בלשון רבים. שתי הדעות הן שתי דרכים לראות את אחדות ה׳: היחוד העליון והיחוד התחתון.

היחוד העליון מביט מלמעלה כלפי מטה. מנקודת מבט זו, ככל שדבר נמוך יותר, כך הוא נחשב יותר לאין; רק מה שגבוה יותר נחשב למציאות ממשית, ליש.

בספר משלי מתואר ה״יש״, כלומר הממשות, כנחלתם של אוהבי החכמה: הממשות האמיתית שייכת למדרגות העליונות. היחודא תתאה מביטה מלמטה למעלה; זו נקודת המבט של הבריאה, יש מאין, שבה ככל שהדבר נמוך יותר, כך הוא נראה קיים יותר ונראה לעיני בשר כדבר העומד בפני עצמו.

מנקודת מבט זו, מה שלמעלה אינו נראה, ואינו נתפס בתחושה ובהשגה. שתי נקודות המבט כלולות בשם אל, שבביטוי ״אל דעות״.

כשם שמלמעלה, מה שלמטה הוא כאין ואינו תופס מקום, כך צריך להיות גם מלמטה למעלה. הראיה היא המילים הבאות בפסוק: ״ולו״ כתוב באל״ף — ״ולא״ — ונקרא בוי״ו — ״ולו״, כפי שיוסבר בפסקה הבאה.

הכתיב באל״ף, ״לא״, מייצג את האיסורים, והקריאה בוי״ו, ״לו״, מייצגת את מצוות העשה. יחד הם גורמים לשני היחודים להיות ״נתכנו״, כלומר שווים, כך שהמציאות שלמטה תהיה ממש כפי שהיא למעלה.

אז היש, תחושת הקיום הנפרד, אינו תופס מקום כלל. התורה והמצוות הן שעליהן נאמר ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״: ״בצלמנו״ היא התורה.

״כדמותנו״ הן המצוות, ה״אדם״ שראה יחזקאל על דמות הכיסא. הן הפנימיות של רצון ה׳ וחכמתו, בלי שום הסתר פנים; לכן היש אינו מסתיר בהן על אור אין סוף השורה בתוכן.

באמצעותן ממשיכים את אור אין סוף, כך שלמטה יהיה כמו למעלה: ״אין עוד מלבדו״. את ״לא תחללו את שם קדשי״ דורשים כ״לא תעשו חלל״, חלל ריק מאלקות, ולא ״תדחקו את רגלי השכינה״ מתוך תחושת חשיבות עצמית; אלא ״ואשים דברי בפיך״ — דבריו של ה׳ ממש.

המצוות הן ״לבושים״ ואורות מקיפים, המקיפים את הנפש מבחוץ; התורה היא ״מזון״ ואור פנימי, שהנפש קולטת בתוכה. באמצעות המצוות אור אין סוף שורה על הנפש בבחינת מקיף.

באמצעות התורה תוכה של הנפש ״רצוף אהבה״ ומתמלא מבפנים. הפסוק ״כי הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא״ נדרש בהתאם לכך: ״הוי׳״ מציינת את התורה, ו״אלקיך״ — כפי שנאמר בחלק הבא — את המצוות.

״אלקיך״ מייצג את המצוות. אש הנמצאת גם בתוך כלי וגם סביבו נאחזת בו לכל עומקו ומכלה אותו לחלוטין; כך התורה שבתוכו והמצוות המקיפות אותו פועלות יחד.

מכיוון שהתורה והמצוות פועלות הן מבפנים והן מסביב, הן יכולות לשרוף ולסלק לגמרי את החומריות ואת הגסות של הנפש הבהמית.

הגסות הזאת היא שמסתירה את אור ה׳ וגורמת לדברים להיראות כיש, כמציאות נפרדת. לכן הנפש הבהמית זקוקה למירוק בגיהנם.

הגמרא אומרת שאש הגיהנם אינה שולטת בתלמיד חכם, מפני שהתורה והמצוות כבר מירקו אותו מבפנים ומבחוץ. בו מתגלה כבוד ה׳ למטה כפי שהוא מתגלה למעלה.

זו משמעות הפסוקים על הר סיני: ההר היה כולו עשן מפני שה׳ ירד עליו באש, והוא דיבר מתוך האש. אש סיני היא התורה והמצוות, המכלות את הגסות ומגלות את ה׳ למטה.

הכוח להמשיך את האלוקות באמצעות התורה והמצוות ניתן לישראל: הם ממשיכים את תורת ה׳ ואת מצוותיו באמצעות לימודם ועבודתם, ברוח ״ולא תחללו״ — בלי להותיר חלל.

הכוח הזה אינו טמון במעשים עצמם, אלא ניתן לישראל; לכן אומר אדמו״ר הזקן שעובדי עבודה זרה, גם כשהם עושים אותם מעשים, אינם ממשיכים דבר. הוא מכנה זאת ״מתנה טובה״ — ביטוי שהפסקה הבאה מביאה מדברי חז״ל.

חז״ל מדברים על שלוש מתנות טובות שה׳ נתן לישראל, ובהן התורה. המתנה של המשכת אלקות באמצעות התורה והמצוות ניתנת בשבועות, זמן מתן תורה, בגילוי ״כתר תורה״ — מדרגה שלמעלה מהתורה עצמה.

כעת מתבארים דברי רב יוסף: יש סוגים רבים של ״יוסף״, כלומר הוספה. קהלת אומר שמי שמוסיף דעת מוסיף מכאוב, ויש סוגים רבים של חכמה זרה.

על חכמה כזאת אומר ירמיהו: ״חכמים הם להרע ולהיטיב לא ידעו״; היא שייכת לעולם הפירוד. אבל ביום זה מתגלים חכמתו ורצונו של ה׳ עצמו, המלובשים בתורה, שבה מתלבש אור אין סוף עצמו והוא מתגלה למטה כמו למעלה.

שבועות חל ״ממחרת השבת״, לאחר שבעת השבועות של ספירת העומר. שבעת השבועות האלה מקבילים לשבעת השמות שאין נמחקים.

שמות אלה שייכים לסדר ההשתלשלות, שבו האור יורד שלב אחר שלב, ולכן ההמשכה צריכה לבוא תחילה מעט מעט. בשבועות בא גילוי שמעל לסדר ההשתלשלות, שבו מעלה ומטה, הרוחני והגשמי, שווים.

זהו ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״: מגובה זה, השמים והארץ נמוכים במידה שווה. זהו כתר תורה, ולכן בשבועות הוא מתגלה למטה כמו למעלה.

כעת מוסבר הפסוק הפותח: המשכת התורה בדרך זו היא ״משה ידבר״. משה הוא בבחינת ביטול; התורה מתארת אותו כעניו מכל בני האדם שעל פני האדמה.

גם על עצמו ועל אהרן אמר ״ונחנו מה״. ״ידבר״ פירושו גם הנהגה והמשכה, כמו ״ידבר עמים״; לכן ״משה ידבר״ פירושו שמשה ממשיך את אור אין סוף למטה באמצעות הביטול.

החכמה ״מאין תמצא״ — מן האין: חכמה באה באמצעות ביטול. וכפי שגדולתו של ה׳ קשורה לענוותנותו, כך ההמשכה נעשית באמצעות ענווה.

משה ממשיך מלמעלה למטה. הזוהר מכנה אותו ״שושבינו של המלך״ — מי שמוביל את החתן אל הכלה; ואת ״איש האלקים״ דורשים כבעלה של המטרוניתא, השכינה. משה ממשיך את היחודא עילאה, שבה המציאות התחתונה נחשבת לאין, ו״אין עוד מלבדו״.

אלקים, החלק השני של הפסוק, הוא היחודא תתאה: כיסא הכבוד, מקור הנפש הבהמית, כפי שמתבטא בפניהם של האריה והשור במרכבת יחזקאל. משה, לעומת זאת, הוא בחינת מה — ה״אדם״ שעל הכיסא; אותיות אדם (1+4+40) עולות בגימטרייה מה (40+5).

יחודא תתאה הוא הצמצום שמאפשר ליש להתהוות מאין. אלקים פירושו שררה, ו״אין מלך בלא עם״; המילה ״עם״ קשורה ללשון עוממות, כלומר עמימות, שכן בני העם מרוחקים דיים מן המלך כדי שיוכל למשול בהם.

״ענייה״ בלשון הקודש פירושה לחזור על דברי המדבר, כפי שנאמר במשנה לגבי הלל: מי ששומע את הקורא ״עונה אחריהם מה שהם אומרים״.

״האלקים יעננו״ פירושו שיחודא תתאה חוזר על מה שמשה ממשיך מיחודא עילאה: מלמטה למעלה נעשה כפי שמלמעלה למטה. החלק הבא מסביר מדוע הפעלים הם בלשון הווה.

משה מתפשט בכל דור, כפי שנאמר בתיקוני זוהר: התפשטותו היא הביטול שבכל אדם, כל אחד לפי מה שהוא ״משער בלבו״, בקיום התורה והמצוות מתוך ״בטל רצונך״. לכן ״משה ידבר והאלקים יעננו״ הוא עניין מתמשך, ולא אירוע שהתרחש בעבר בלבד.

כך מתבאר מאמר חז״ל שמי שקורא ושונה בתורה, הקדוש ברוך הוא קורא ושונה כנגדו. לא כולם נמצאים באותה מדרגה בעניין זה.

כל אחד ממשיך זאת לפי מידת הביטול שלו לאור אין סוף: ההכרה ש״אין עוד מלבדו״ ושה׳ לא השתנה.

הביטול המדובר כאן הוא ההכרה שאור אין סוף ממלא את חללו של העולם הזה לאחר הבריאה בדיוק כפי שהיה לפני הבריאה. זהו ״ונחנו מה״ של משה.

משה היה בטל לחלוטין, ולכן ״השכינה דיברה מתוך גרונו״; וכך בכל דור ודור, כפי שאמר המגיד השמימי לבית יוסף, רבי יוסף קארו: ״אני המשנה המדברת בפיך״.

זו הסיבה שהגמרא פונה לתלמיד חכם בשם ״משה״: ״משה, יפה אמרת״. התלמיד החכם מקבל מחכמה עילאה, הנקראת כוח מ״ה — ״כוח מה״, מדרגתו של משה; וכפי שאומר הזוהר, ״אבא יסד ברתא״: החכמה יסדה את ה״ארץ״, שהיא ״דבר ה׳״ — ההלכה שבפי התלמיד החכם.

כעת מוסברים המילים ״בקולו״ — קולו של משה. הקול הוא המשכה מן ההעלם אל הגילוי, בדומה להבל העולה מן הלב אל הגרון.

הדבר ידוע מן הביאור על ״קנה חכמה״: ״קנה״ נקרא גם ״קנה״, כלומר קנה הנשימה, שדרכו יוצא הקול. לכן האלקים עונה בדיוק לפי מידת הביטול שנמשכת: ה׳ קורא ושונה כנגד כל אדם בהתאם לכך.