זכור את יום השבת לקדשו

המאמר פותח בשתי הגרסאות של מצוות השבת: בעשרת הדיברות שבספר שמות נאמר ״זכור״, ובעשרת הדיברות שבספר דברים נאמר ״שמור״. חז״ל מלמדים שה׳ אמר את שתי המילים בדיבור אחד — דבר שאף פה אנושי אינו יכול לומר ושום אוזן אנושית אינה יכולה לקלוט.

השאלה היא על התכלית: אם שום אוזן אינה יכולה לשמוע שתי מילים הנאמרות בעת ובעונה אחת, מדוע ה׳ אמר אותן כך, והשמיע לנו דבר שאי אפשר לשמוע?

השאלה נמשכת: מה הושג באותה דרגה של דיבור שלא ניתן לשמיעה? התשובה מתחילה בברית שכרת משה בסוף ימיו, וה׳ כרת אותה לא רק עם מי שעמדו שם, אלא גם עם ״מי שאיננו כאן״.

אדמו״ר הזקן מפרש את המילים ״מי שאיננו כאן״ כמתייחסות לכל נשמה יהודית שתיוולד אי פעם. כולן עמדו בסיני וקיבלו את התורה, אף שנכנסו לגופים רק זמן רב לאחר מכן.

מתעורר כאן קושי: את רוב מצוות התורה מקיימים באמצעות הגוף. אם כן, מה יכולה נשמה בלי גוף לקבל, וכיצד תועיל קבלתה לקיום התורה מאוחר יותר, כשתהיה מלובשת בגוף?

אדמו״ר הזקן מוסיף טיעון הלכתי: אדם אינו יכול להקנות או להתחייב לדבר שעדיין אינו ברשותו. במעמד הר סיני עדיין לא היה לנשמה גוף, וייתכן שהגוף יתנגד בהמשך וימנע ממנה לקיים את התורה.

שאלה נוספת: במצווה נאמר ״לא יהיה לך אלקים אחרים על פני״. מדוע דווקא ״על פני״, כאשר הכתוב אומר שאין כלל דבר מלבד ה׳? אלקים אחרים אינם קיימים בשום מקום, ולא רק על פניו.

שתי השאלות יתבארו לאחר שנקדים להסביר מה היה עניינו של מתן תורה. אדמו״ר הזקן מציין שכל הלכות התורה, כלליהן ופרטיהן, לא נאמרו כולן בסיני באותו זמן.

בסיני נאמרו רק עשרת הדיברות; שאר התורה נלמדה פרשה אחר פרשה במשך ארבעים השנים במדבר. אם כן, מה שהתרחש בסיני היה יותר ממסירת ההלכות.

בסיני קיבלו ישראל כוח ומוכנות ״לקבל את התורה״ במובן העמוק: להמשיך גילוי של אור אין סוף אל העולם באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות. בסיני ניתנה יכולת, ולא רק תוכן.

כך מתיישבת השאלה הראשונה. מאחר שמה שניתן היה כוח, הנשמות נזקקו לו עוד לפני שנכנסו לגופים, ולכן כולן נכחו במעמד.

באמצעות התורה והמצוות אור אין סוף מתייחד עם נפשו של האדם ומתגלה בה. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר ״בעצם היום הזה״ בפרשת בא, המבאר את השם צבאות: אור אין סוף מתייחד עם העולמות התחתונים ועם כליהם כפי שהוא מתייחד באצילות, עד שהוא עצמו, כביכול, הצבאות.

כאן מתעורר הקושי שהכוח שניתן בסיני פותר. הנפש היא דבר נברא, שנוצר יש מאין, ואין לנברא כל יחס לבוראו, הקדוש — כלומר, נבדל ונעלה ממנו.

שני כתובים תומכים בכך. בתפילה נאמר ששמו של ה׳ קדוש, ובפסוק נאמר ״נשגב שמו לבדו״: מה שמגיע אל השמים והארץ הוא רק הודו, זיו שמו, ולא שמו עצמו.

התפילה ממשיכה: ״והקדושים יהללוך בכל יום, סלה״; אדמו״ר הזקן מפרש ש״הקדושים״ הם הנשמות, והגמרא מלמדת ש״סלה״ פירושו בלי הפסק. כיצד, אם כן, יכולה אחדותו של ה׳ להתגלות בנשמה באמצעות התורה והמצוות שלה? לא די בעצם המעשה: אדמו״ר הזקן אומר שאילו עובד כוכבים ומזלות היה עושה אותם מעשים, לא היה ממשיך דבר, משום שכוח ההמשכה של אור אין סוף אינו טמון במעשה עצמו, אלא ניתן במתן תורה.

אדם כזה לא היה גורם כלל להתגלות של אור אין סוף. היכולת ניתנה לישראל בלבד במעמד הר סיני: הכוח והמוכנות להמשיך את אור אין סוף עצמו באמצעות לימוד התורה והעבודה הרוחנית שלהם.

משום כך ניתנה התורה בתוך רעש, קולות וברקים, שהרעידו את כל המחנה. הטעם לכך מבוסס על עיקרון ידוע: דבר חדש באמת אינו יכול לצמוח מתוך דבר שנותר כפי שהיה.

המשל הוא לזרע, שמצמיח צמח חדש רק לאחר שהוא נרקב ושב אל העפר. תחילה מציאותו צריכה להתבטל, והביטול הזה, ה״אין״, הוא שמוליד את הצמיחה החדשה.

בסיני הרעידו הקולות והברקים את העם עד שחרד, והביאו אותו לביטול מוחלט של מציאותו לפני אור אין סוף. כמו בזרע, תחושת העצמיות שלהם התבטלה.

הגמרא אומרת שעל כל אחד מדיבורי ה׳ פרחה נשמתם. באמצעות ביטול ה״יש״ ל״אין״ נמשך אליהם אור חדש מאור אין סוף עצמו, כדי שאין סוף יתגלה בנפשותיהם.

משה אמר לעם המפוחד שה׳ בא ״לנסות אתכם״. בדרך כלל קוראים את המילה ״נסות״ במשמעות של להעמיד בניסיון. אדמו״ר הזקן דורש אותה מלשון ״נס״ — דגל שמרימים לגובה: ה׳ בא בקולות ובברקים כדי להביא את העם לביטול, וכך לרומם אותו.

הגמרא מספרת שכאשר משה עלה לקבל את התורה, המלאכים התנגדו וביקשו אותה לעצמם, תוך שהם מצטטים את הפסוק ״תנה הודך על השמים״; אולם התורה לא ניתנה להם. אדמו״ר הזקן מסביר שהטעם לכך הוא שהמלאכים נבראו מ״דיבורו״ של ה׳, כפי שנאמר: ״וברוח פיו כל צבאם״.

הדיבור שייך ל״עולם הגלוי״. אצל האדם, הדיבור הוא לבוש אמצעי של הנפש: הוא אינו מאוחד עמה בעומק, אלא יוצא ממנה כדי להגיע אל אדם אחר.

הדיבור נעשה לדבר בפני עצמו. לעומת זאת, נשמות ישראל ״עלו במחשבתו״ של ה׳, והמחשבה היא הלבוש הפנימי של הנפש, המאוחד עמה ושייך ל״עולם הנסתר״.

המחשבה נשארת בפנים ומאוחדת תמיד עם הנפש המשכלת, ואינה נפרדת ממנה לעולם. אי אפשר לגלות רעיון כלל בלי לחשוב עליו במחשבה.

לעומת זאת, הדיבור נושא את השכל רק לעיתים, כאשר אדם מחליט לדבר. כך יש גם למעלה ״אותיות״: המילה ״אותיות״ קשורה למילה ״אתא״, שפירושה ״בא״, כמו בביטוי ״אתא בוקר״; כלומר, האותיות הן צינורות שממשיכים דבר מה.

בפסוק ״והוא בא מן הרבבות הקדושות״ מופיעה אותה מילה, ״בא״, במשמעות של ביאה. יש אפוא ״אותיות הדיבור״, שמהן נבראו המלאכים, ו״אותיות המחשבה״, שבהן עלו נשמות ישראל.

שורשם של ישראל באותיות התורה: שש מאות אלף אותיותיה מקבילות לשש מאות אלף נשמות השורש של ישראל. האותיות הן ״לבושים״, כדברי אליהו בתיקוני הזוהר: ה׳ תיקן לבושים לספירות, ומהם פורחות נשמות לבני אדם.

ישראל עלו במחשבה, הלבוש הפנימי המאוחד עם הנפש. הזוהר מכנה קשר כזה ״הוא וכליו אחד בהם״; הפסקאות הבאות מסבירות את הביטוי.

כעת יש לבאר שתי לשונות מן הזוהר. ״הוא וחייו אחד בהם״ מתייחס לחכמה של ה׳, שעליה נאמר בתפילת אליהו: ״אתה חכם״, ובהמשך נאמר שהוא חכם בחכמה שאינה ידועה.

החכמה נקראת ״חייו״ של ה׳, משום שבכתוב נאמר שהחכמה נותנת חיים. ״הוא״ הוא אור אין סוף עצמו, הנעלה לאין שיעור מן החכמה.

אף שאור אין סוף נעלה מחכמה, כשהוא מתלבש בחכמה הם נעשים אחד: ״הוא וחיותו אחד״. כידוע, הקב״ה עצמו הוא הדעה והידוע; ידיעתו אינה דבר נפרד ממנו.

״הוא וחכמתו אחד״. הביטוי השני, ״הוא וכליו אחד״, מתייחס לאותיות המחשבה: הלבושים, שהזוהר מכנה ״כליו״, שבהם אור אין סוף מתלבש.

אלה הלבושים שבתפילת אליהו. ואף שם הוא ו״כליו״ אחד, שהרי, כפי שנאמר בישעיהו, ״לא מחשבותי מחשבותיכם״: בניגוד למחשבת האדם, מחשבת ה׳ אינה נפרדת ממנו.

זו הסיבה שהתורה לא ניתנה למלאכים. מקורם בדיבור של ה׳, הלבוש האמצעי, שאינו מאוחד עם מקורו כמו המחשבה.

המחשבה היא הלבוש הפנימי. המלאכים, שמקורם בדיבור בלבד, אינם יכולים להמשיך באמצעות התורה והמצוות גילוי של אחדות ה׳ האמיתית, כך שתתגלה למטה כפי שהיא למעלה; רק ישראל, שעלו במחשבה, יכולים לעשות זאת.

נשמות ישראל נעלות מהמלאכים, כפי שהוסבר לעיל; ואף על פי כן, התורה ניתנה להם רק כשהן מלובשות בגוף ובנפש החיונית. הנשמות לבדן, במעמד הר סיני, לא הספיקו; הגוף היה צריך להיות חלק מן הדבר.

הטעם הידוע הוא שירידת הנשמה לעולם הזה, לגוף ולנפש החיונית, היא ירידה לצורך עלייה. היא יורדת כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר מזו שהייתה בה קודם.

העלייה היא מ״הוא וכליו״, אחדות באמצעות לבושים, ל״הוא וחייו״, אחדות עמוקה יותר. הזוהר מכנה זאת ״להשתאב בגופא דמלכא״ — להיבלע בגוף המלך.

הדוגמה לאחדות הזאת היא האופן שבו הנשמה מחוברת לגוף. הנשמה חשה כל כאב ומכה שהגוף סובל, והיא מושפעת מכל מה שקורה לו.

הסיבה לכך היא שהנשמה והגוף נעשו ממש לאחד. הנשמות לבדן אינן יכולות להגיע לעלייה כזאת, שכן הן עלו רק במחשבה, והמחשבה היא רק לבוש של הנשמה.

אליהו מכנה את האותיות ״לבושים״. אף שהשכל מתאחד עם אותיות המחשבה, ואין רעיון בלי מחשבה, האותיות הללו עדיין דומות ללבוש שאפשר להחליף, כפי שנאמר: ״כלבוש תחליפם ויחלופו״.

ההוכחה היא שאפשר לחשוב את אותו רעיון במילים אלה או במילים אחרות, ולכן הוא אינו נעשה אחד עמן ממש כפי שהנשמה אחת עם הגוף. אחדות הנשמה עם הגוף היא בחינת ״הוא וחייו״, שכן הנשמה חיה וחשה באמצעות חיי הגוף.

האחדות העמוקה הזאת אינה מתגלה בנשמה כשהיא לעצמה, אלא רק כשהיא מלובשת בגוף עם הנפש החיונית. לכן ירידת הנשמה היא לצורך עלייה.

שורשה של הנפש הבהמית-החיותית הוא בחיות הקודש, היצורים החיים שבמרכבת יחזקאל, שפניהם פני אריה, פני שור וכן הלאה. החיות הללו נושאות את הכיסא, ובה בעת נישאות עמו.

הן ״נישאות״ בכך שהן בטלות לכיסא, כמו שסוס בטל לרוכבו והולך לכל מקום שהרוכב רוצה. לכן הן נקראות מרכבה — כלי שאין לו רצון משלו.

בסוגריים: גם האבות נקראים ״המרכבה״, מפני שהיו בטלים תמיד לייחודו של ה׳. ומכיוון שהחיות בטלות, הן גם נושאות את הכיסא.

המשל נמשך: הרוכב הוא העיקר, והסוס בטל וטפל לו. ואף על פי כן, הסוס הוא שנושא אותו.

הסוס מביא את הרוכב למקומות שלא היה יכול להגיע אליהם בכוחות עצמו. כך גם החיות נושאות את הכיסא ממקומו, משכן כבודו של ה׳, אל מדרגה נישאה ונעלה ממנו.

יחזקאל ראה על הכיסא ״דמות כמראה אדם״. כ״ף הדמיון שבמילה ״כמראה״ מציינת שמדובר בדמיון בלבד: כל סדר העולמות, מן הדרגה הגבוהה ביותר ומטה, בנוי בדומה לצורת אדם.

בדומה לאדם, גם הוא בנוי משלושה קווים: יד ימין, יד שמאל והגוף שבאמצע. כך מתפתח סדר ההשתלשלות, כפי שמונה תפילת אליהו: חסד הוא הזרוע הימנית, גבורה השמאלית, וכן הלאה.

כשהחיות נושאות את הכיסא, הן מעלות את ה״אדם״ שעליו כלפי מעלה, אל הבחינה שעליה נאמר בפסוק ״כי לא אדם הוא״ — ה׳ כפי שהוא, מעבר לכל צורה.

בחינה זו היא למעלה מגבולות ההשתלשלות. משם מורידות החיות אור חדש אל ה״אדם״ שעל הכיסא: המשכה חדשה מסובב כל עלמין אל ממלא כל עלמין, שהרי ה׳ הוא ״חכם״ רק כשהוא מתלבש בחכמה.

הקב״ה עצמו נעלה מכל זה; כפי שנאמר בתפילת אליהו, הוא ״אינו מכל המידות הללו כלל״. על מדרגה זו נאמר ״כי לא אדם הוא״: הוא אינו נתון לשינויים ולהתחלקות למדרגות — חסד שהוא הזרוע הימנית וכדומה — השייכים לצורת ״אדם״.

סדר ההשתלשלות נמשך מעילה לעלול, מעולם האצילות, העולם העליון ביותר, ועד סוף העשיה, שהוא חיותה של הארץ הזאת מן המאמרים שבהם נבראה, כגון ״ייקוו המים״, ״ותיראה היבשה״ ו״תדשא הארץ״. השפע המדורג הזה הוא ממלא כל עלמין.

למעלה מן ההשתלשלות נמצא סובב כל עלמין: אור אין סוף בהעלם. הוא נמצא במידה שווה בקצה התחתון של העשיה ובראש האצילות, שכן לפניו, כלשון הפסוק, החושך והאור שווים.

מנקודת מבט זו, ״אין עוד על הארץ למטה״, והכול לפניו נחשב כאין. אפילו עולם האצילות ומה שמעליו הם כטיפת מים לעומת האוקיינוס.

רק באמצעות צמצומים עצומים נאצלו הספירות בצורת ״אדם״: חסד — הזרוע הימנית, תפארת — הגוף, חכמה — המוח, בינה — הלב, וכתר — הגולגולת שעליה מונחות התפילין. המבנה הזה הוא ה״אדם״ שעל הכיסא.

המטרה היא להמשיך מבחינת ״כי לא אדם״ אל בחינת ״אדם״, כך שהקב״ה יהיה ״חכים״, וששלושת הקווים — חסד כזרוע ימין וכן הלאה — יימשכו.

זוהי עבודת המלאכים: הם מרימים את הכיסא ואת ה״אדם״ שעליו אל הבחינה של ״כי לא אדם הוא״, ומשם ממשיכים המשכה חדשה והתהוות חדשה אל בחינת ״אדם״.

גם האבות הם ״המרכבה״, מרכבה עליונה: הם העלו את מדותיו של ה׳ אליו בביטול, כמאמר ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״, מתוך הכרה שהמדות שייכות לו בלבד.

באמצעותם נמשכו למטה האלקות ואור אין סוף עצמו. הדבר נעשה בזכות מסירות נפשם, כמיהתם וצימאונם להיספג בה׳ ולהתבטל בו; אברהם עבד את ה׳ באהבה, כפי שה׳ מכנה אותו ״אברהם אוהבי״.

יצחק עבד את ה׳ מתוך גבורה ויראה, כפי שיעקב מתאר את ה׳ כ״פחד יצחק״. אנחנו, צאצאיהם, הם ״זרע אברהם אוהבך, בני יצחק יחידו״, כפי שנאמר בתפילת הבוקר.

הדבר נעשה באמצעות קיום המצוות והתורה. יש מצוות שפועלות על ידי העלאה, כגון תרומה, מעשרות וצדקה; הפסוק ״צדקה תרומם גוי״ משתמש בשורש של המילה תרומה.

מצוות אחרות פועלות בדרך של המשכה, כמו ציצית ותפילין. באמצעות שני סוגי המצוות מתעלה הנפש אל אין סוף, ואור אין סוף נמשך אל הנפש.

אלא שהתורה והמצוות באות כשהן מלובשות בשלושה ״גוונים״: תורה, עבודה וגמילות חסדים. חסד הוא הזרוע הימנית, הנמשכת מלמעלה למטה.

עבודת ה׳, עבודת הקרבנות, עולה מלמטה למעלה, כ״אשה ריח ניחוח״. לימוד התורה הוא הקו האמצעי, משום שהוא כולל את שני הכיוונים.

לכן התורה נקראת ״בריח התיכון״, שעבר בכל קרשי המשכן מקצה אל קצה. העלאת התורה עצמה וקשירתה באור אין סוף, שלמעלה מבחינת ״אדם״, תלויות בישראל, זרע אברהם, יצחק ויעקב.

ירשנו מהאבות את הכמיהה והצימאון להתבטל באור אין סוף. בסיני ניתן לישראל הכוח להעלות את ה״אדם״, שלושת הקווים, מעל לבחינת ״אדם״, כפי שהוסבר לעיל.

באמצעות ישראל נמשכים אלקות ואור אין סוף, שלמעלה מ״אדם״, אל לימוד התורה שלהם ולעבודת ה׳ שלהם, אף שהמצוות עצמן שייכות לבחינת ״אדם״.

זהו פירוש הדיבר הראשון, ״אנכי הוי׳ אלקיך״. ״אנכי״ הוא אור אין סוף עצמו, שלמעלה מהשתלשלות, והוא יהיה באמת ״אלקיך״, וישרה ויתגלה בנפש האדם.

ההמשכה נעשית באמצעות שם הוי׳, שאותיותיו מורות על צמצום (היו״ד) והתפשטות (הה״א). אך לישראל נמשכת בחינת הוי׳ זו מבחינת ״אנכי״ ממש.

הכוח הזה פועל דווקא כשהנשמה מתלבשת בגוף ובנפש חיונית. הנפש החיונית באה מפני האריה והשור, החיות הנושאות את הכיסא ואת ה״אדם״ שעליו כלפי מעלה.

הם נושאים אותה למעלה, אל הבחינה של ״כי לא אדם הוא״. לכן, בהתלבשותה בהם, הנשמה זוכה ליתרון שלא היה לה קודם, וירידתה נעשית ירידה לצורך עלייה.

ידוע שמי שחוזר לה׳ לאחר שחטא, בעל תשובה, כוחו גדול מכוחו של צדיק. חז״ל אומרים שבמקום שבו עומדים בעלי תשובה, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

הזוהר מסביר את הטעם לכך: מושכים את נוכחותו של ה׳ ״בכוח גדול יותר״. כך גם הנשמה, בירידתה ״פלאים״ לתוך גוף, נעשית בדומה לבעל תשובה.

הכמיהה והצימאון שלה לה׳ גדלים בעוצמה רבה, במידה שהנשמה יכולה לשאת בהשגתה, משום שהיא מתבוננת בגדולתו של אין סוף, שאכן כפי ששמו מעיד עליו, אין לו סוף.

כל תענוגי העולם הזה, שהגוף והנפש החיונית רודפים אחריהם, רחוקים מאוד מאור ה׳ ומקדושתו.

לנוכח זאת, הנפש משתוקקת וכוספת לצאת מ״נרתיקה״ — הלבושים של הגוף והנפש החיונית. כך היא באה לקיים: ״ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך״.

המזמור מבטא את הכמיהה הזאת: ״מי לי בשמים? ... כלה שארי ולבבי״. זו מעלה שהנשמה זוכה לה רק לאחר כניסתה לגוף, והיא גדולה יותר מזו שהייתה לה קודם.

זהו יתרון האור הבא מן החושך: הנשמה מגיעה לאהבה ״בכל מאודך״, למעלה מהבנתה. זהו ביטול באור אין סוף עצמו, שממנו נמשכת אלקות ממשית לתוך לימוד התורה ועבודת ה׳.

כל זה נובע ממתן תורה, כאשר ישראל קיבלו את הכוח להביא לידי העלאה והמשכה אלו.

מסירות הנפש שלהם עולה ונכללת באין סוף, והתורה והמצוות שלהם ממשיכות מאור אין סוף. הדבר נעשה דווקא באמצעות ישראל, שזכו לכך במתן תורה.

אילו לא ניתן כוח זה, מסירות הנפש שלהם לא הייתה מגיעה בעומק כזה אל עצמות אור אין סוף.

גם התורה ועבודת ה׳ שלהם לא היו ממשיכות במידה כה רבה מאור אין סוף, שהוא למעלה מגדר עולמות ולמעלה הרבה מבחינת ״אדם״, מבחינת ״כי לא אדם״.

על אותה בחינה אומר הכתוב: ״אם צדקת מה תתן לו״: הטוב האנושי כשלעצמו אינו יכול להגיע אליו. אך במתן תורה קיבלו ישראל את הכוח שהמשכת המצוות תהיה תלויה בהם, ו״אנכי״ ממש נמשך בהם, להיות אלקיך ממש.

הדברים מסבירים את ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״. מצרים קשורה למֵצַר, כלומר למקום צר ולהגבלה: כל סדר ההשתלשלות נקרא ״מצרים״, משום שהוא מוגבל במבנה של ״אדם״, בעל שלושה קווים ומדרגות עליונות ותחתונות, המחולקות זו מזו.

לישראל ניתן הכוח להתייחד עם אור אין סוף, שלמעלה מסדר ההשתלשלות, בבחינת ״כי לא אדם״, שבה אין חלוקה למדרגות כלל. זוהי היציאה האמיתית מ״מצרים״.

״לא יהיו לך אלקים אחרים על פניי״ מנוסח כציווי, אך יש בו גם הבטחה: שום צמצום או הסתר לא יסתירו את אורו של ה׳.

שום דבר לא יסתיר את החיות הפנימית שמקורה באור אין סוף עצמו, שלמעלה מהשתלשלות, ועליה נאמר: ״גם חושך לא יחשיך״. לעומת זאת, בסדר ההשתלשלות המדרגות יורדות ומתלבשות בשרים; אור התורה קורא להם ״שבעים שרים״ — הכוחות השמימיים הממונים על האומות.

משה אומר שהמאורות השמימיים הם מה ש״ה׳ אלקיך חילק לכל העמים״, ואילו את ישראל ״ה׳ לקח והוציא מכור הברזל, ממצרים״. ישראל נלקחו ממדרגה שבתוך השתלשלות אל מדרגה שלמעלה ממנה.

לכן הפסוק מוסיף ״מבית עבדים״: בתוך ״מצרים״, סדר ההשתלשלות המדורג, יכולה להיות עבדות, ואפילו ממקור קדוש יכול לצאת דבר נחות יותר, כפי שישמעאל יצא מאברהם. למעלה מההשתלשלות אין שום העלם והסתר, כפי שנאמר בתהלים: ״יאר פניו עמנו, סלה״.

כעת אפשר לבאר את הלימוד הפותח. ״זכור״ קשור ל״דכר״, הצד הזכרי והמשפיע, ומציין זרימה מלמעלה למטה; המילים הבאות מסבירות מדוע זרימה זו נקראת ״זכירה״.

זוכרים דבר שנמצא במרחק; דבר נקבע כתזכורת ״בין עיניו״ משום שהוא רחוק, כפי שאומרת התורה על התפילין. כך גם אור אין סוף, שלמעלה מהשתלשלות, הוא מצד עצמו רם, קדוש ומובדל, ורחוק מן העולמות.

אף על פי כן, הוא מתלבש בחכמה, כפי שנאמר ״אתה חכם״. כדי שהתלבשות זו תתרחש, נדרשת ״זכירה״ — חציית המרחק, כמו בתפילה ״זכרנו ה׳ אלקינו״.

״שמור״ קשור לצד הנקבי, נוקבא, שהוא המקבל. הדבר נלמד מן הביטוי ״אביו המתין לדבר״, כלומר, חיכה לו; לכן ״שמור״ מבטא תקווה ממושכת: המקבל ממתין ומצפה למשפיע, כעני שמביט בבעל הבית ומחכה שייתן לו דבר־מה.

המזמור מתאר את אותה עמדה: כשם שעיני העבדים נשואות אל יד אדוניהם, ועיני השפחה אל יד גבירתה, כך עינינו נשואות אל ה׳.

כמאמר: ״אליך נשואות עינינו״. כדי שההמתנה של המקבל וההשפעה של המשפיע יתייחדו, וכל אחד ייכלל בזולתו, צריך לעורר דבר שהוא נעלה משניהם.

זו הבחינה של ״כי לא אדם הוא״, שבה אין כלל חלוקה בין משפיע למקבל. משם נמשכת התכללותן של שתי הבחינות, זכור ושמור, זו בזו.

לכן נאמרו בדיבור אחד, שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע: התגלתה הבחינה שלמעלה מכל התחלקות. בסיני התגלתה בחינת אנכי — אור אין סוף, שלמעלה מהשתלשלות.

זהו לב העניין של נתינת התורה: שהמשכת אור אין סוף, שלמעלה מההשתלשלות, תהיה תלויה בישראל.

לכן מסופר בגמרא שרב יוסף הכין עגל משובח לשבועות ואמר: ״אילו לא היום הזה שגרם לכך, כמה יוסף יש בשוק!״ אילו הר סיני לא היה נותן את הכוח לגלות את אור אין סוף עצמו, לימוד התורה היה נשאר במסגרת ההשתלשלות, מחכמה ולמטה.

אזי רב יוסף היה כמו כל יוסף אחר בשוק: לימוד התורה שלו לא היה ממשיך דבר מאור אין סוף. רק ישראל, שזכו לכך בסיני וקיבלו את הכוח הזה, ממשיכים אותו באמצעות לימוד התורה.

כאן מתחיל הסבר נוסף לפסוק ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״. ההסבר עוסק באופן שבו החכמה מלובשת ברגשות, אשר אכן פועלים לפי החכמה שבתוכם.

כפי שנאמר, ״לפי שכלו יהולל איש״: רגשותיו של האדם תואמים את הבנתו, ולכן ילד אוהב דברים קטנים. ובכל זאת, לא כל השכל נכנס למדות, אלא רק עשירית ממנו.

יחזקאל ראה ״פני אריה אל הימין״. המילה ״אריה״ מורכבת מאותן אותיות כמו ״ראיה״, והראיה היא חכמה, כפי שאמרו חז״ל: ״איזהו חכם? הרואה את הנולד״.

״ראייה״ זו מתלבשת בצד ימין, בחסד; וגבורה שווה בגימטרייה לראי״ה, 216, כמו אריה. בחינה זו של ראייה היא המדרגה האחרונה שבחכמה.

זו העשירית, המלכות שבחכמה. כדי שהרגשות, שאינם ממהות החכמה, ייוולדו מן החכמה, יכולה להיכנס בהם רק הארה מן החכמה, ולא כולה.

המעבר הצר הזה הוא ״מצרים״, מלשון מֵצַר. הדבר ניכר בגוף האדם: האהבה שוכנת בלב.

החכמה שוכנת במוח, והמוח מגיע אל הלב רק דרך מֵצַר הגרון. לכן מצרים נקראת מֵצַר מ״י; מ״י, ״מי״, הוא כינוי קבלי לבינה, המוחין העליונים.

במֵצַר הצר הזה שולטים שלושת השרים מסיפורו של יוסף. שר המשקים נמצא בקנה, שדרכו עוברת חכמה כלפי מטה.

שר האופים נמצא בוושט, שדרכו עוברת בינה, ושר הטבחים בוורידים, שדרכם עוברת דעת. מכיוון שהמֵצַר מצומצם כל כך, שלושת השרים האלה יכולים לינוק ממנו.

לכן יוסף, שהורד למצרים, למקום שלושת השרים, דיבר עם פרעה רק על אלקים: ״אלקים יענה את שלום פרעה״, ו״את אשר אלקים עושה הראה את פרעה״.

כל זה הוא אלקים, השם הקשור לצמצום. אבל כאשר יצאו ישראל ממצרים, בסיני התגלה ״רכב אלקים״.

שם אלקים עצמו התרומם באמצעות המרכבה שלו. הסוס בטל לרוכבו, ובכל זאת הרוכב מתעלה על ידו; כך באמצעות המרכבה מתעלה אלקים למעלה מן הצמצום.

המרכבה יכולה להעלות את הרוכב משום שכוחותיה הם, כלשון המזמור, ״רבותיים אלפי שנאן״. שנאן נדרש כראשי תיבות של שור, נשר ואריה.

הנו״ן הסופית רומזת לאדם, הפנים הרביעיות. פני החיות נלקחו מהמדרגה של ״לפני מלך מלך״ — מלכי אדום שמלכו לפני שהיה מלך בישראל; בחסידות רואים בהם מדרגה ששורשה גבוה מעולמות ההשתלשלות.

לכן יש להם הכוח להעלות את אלקים, את הכיסא ואת ״מראה אדם״ שעליו, לבחינת ״כי לא אדם הוא״.

בפסוק נאמר על סיני: ״אדני בם, סיני בקודש״. הבי״ת במילה ״בם״ כתובה רפה, בלי דגש, אף שעל פי כללי הדקדוק היה ראוי שתהיה דגושה, משום שהמילה שלפניה, ״אדני״, מסתיימת ביו״ד שנשמעת בהגייה.

דגש מציין התחלה, כמאמר ״כל ההתחלות קשות״, והוא גם מקשה את האות. אילו הייתה במילה ״בם״ בי״ת דגושה, היה משמע שהחיות מתחילה מאדנ״י, מלכות, הנמצאת בהם כ״נקודה בהיכל״; כך מלכות מתלבשת בשלושת העולמות התחתונים.

כל הנהגת העולמות בריאה, יצירה ועשיה נעשית באמצעות מלכות המתלבשת בהם, כמו שכוחו של העושה נמצא במה שהוא עושה. זהו המסלול מלמעלה למטה, שבאמצעותו העולמות מתהווים ומונהגים.

אבל במסלול העלייה מלמטה למעלה, בבחינת ״רכב אלקים״, החיות נושאות את הכיסא. הכיסא אינו נושא אותן, כפי שקורה במסלול הירידה, שבו מלכות מתלבשת בהן.

לכן הבי״ת במילה ״בם״ רפה: אדנ״י אינה עומדת מעליהם כמקורם וכ״התחלתם״, אלא בטלה ביחס אליהם ונכללת בהם בשווה.

זהו ״סיני בקודש״. הגמרא דורשת את השם סיני מלשון שנאה: זהו ההר שממנו ירדה שנאה על האומות; כאן בחינה זו מתעלה אל הקדושה העליונה.

לכן ״בם״ נאמר ברפיון, משום שהוא מבטא התכללות: העלייה מתרחשת יחד, ״על קנה אחד״. וזהו ״שהוצאתי אותך מארץ מצרים, מבית עבדים״: בתוך ״מצרים״ יש בחינה של עבדים.

בשרשרת המדרגות המדורגת, שהיא בחינת ״מצרים״, יצאו מאברהם גם ישמעאל וגם יצחק.

אבל כאשר ״הוצאתי אותך ממצרים״, ישראל עמדו למעלה משרשרת ההשתלשלות, ושם לא יהיו עבדים כלל, כי לכוחות המתנגדים לקדושה, הסטרא אחרא, אין יניקה ואחיזה.

בחזרה ל״אלפי שנאן״: הגמרא קוראת זאת ״שאינן״, כלומר ״אינן קיימות״, כך שמ״עשרים אלף״ חסרים אלפיים ונותרים שמונה עשר אלף. הטעם הוא ששורש הכוחות הללו בז״א, שיש לו רק תשע ספירות, שכן מלכות היא ״העשירית של כולן״.

בז״א יש תשע ספירות מלמעלה למטה ותשע מלמטה למעלה, ובסך הכול שמונה עשרה. אלו הן שתי אותיות הטי״ת (תשע) שבשם מטטרון, ושמונה עשרה ברכות התפילה, שהן באצילות.

בסוגריים: לעומת זאת, שמונה עשרה ברכות השחר הן בבחינת מטטרון שבעשיה. אבל במלכות יש ״עשרים אלף״ שלמים, שכן יש בה עשר ספירות שלמות.

חוזרים לדברי הגמרא: ״בכל דיבור פרחה נשמתן״. הגמרא אומרת שהעולם הבא נברא באות יו״ד, האות הקטנה ביותר. היו״ד מסמלת צמצום, המאפשר את הנאת הנשמה בגן עדן — הנאה מגילוי זיו הנוכחות האלוקית — שכן העולמות לא יכלו לסבול את אור אין סוף עצמו בלי לחדול מלהתקיים.

העולמות אינם יכולים לקבל את תענוג אור אין סוף עצמו, הנעלה מהם, אלא באמצעות צמצום עצום המסתיר את אורו הגדול ומגלה אותו רק בבחינת יו״ד.

מה שמעורר מלמטה את הצמצום הזה הוא פריחת הנשמות אל אור אין סוף, מקור כל התענוג. מסירותן המלאה מושכת משם את תענוג הנשמות.

לכן, כפי שמספרת הגמרא, ה׳ החיה אותם בטל שבו עתיד להחיות את המתים. זהו ״טל בדולחא״ — המשכת התענוג העליון לגן עדן, תענוג הנשמות.