ביאור על הנ״ל

הכותרת מציינת שזהו ביאור למאמר שלפניו, שנפתח בפסוק ״משה ידבר והאלקים יעננו בקול״. הביאור חוזר לשאלת המאמר ההוא על קיום התורה בידי אברהם, ומפתח אותה בפירוט על פי הקבלה.

אדמו״ר הזקן חוזר על הנקודה שבמאמר הקודם: אברהם קיים את התורה כולה לפני שניתנה, אך מה שהמשיך באמצעותה היה בעיקר ״למעלה״, במדרגות הרוחניות העליונות.

לעומת זאת, באמצעות משה הגילוי נמשך עד למטה, אפילו לעולם העשיה, העולם הנמוך ביותר, הכולל גם את העולם הגשמי שלנו. כדי לעמוד על ההבדל, המאמר שואל תחילה מה בדיוק המשיך אברהם למעלה באמצעות מצוותיו.

התשובה נפתחת בדבר הידוע: 248 מצוות עשה נקראות ״רמ״ח איברים דמלכא״, כלומר, איברי ז״א, המבנה של מדות ה׳. כדי למנות את האיברים האלה, ז״א נחשב למבנה שלם הכולל תשע ספירות, שכל אחת מהן כוללת את כל תשע הספירות, ובסך הכול שמונים ואחת.

בכל אחת מהספירות יש שלושה כלים: פנימיים, אמצעיים וחיצוניים, הידועים בראשי התיבות סת״ר — סוף, תוך, ראש. לכן כל אחת משמונים ואחת הבחינות היא עצמה משולשת.

שלוש פעמים שמונים ואחת הן 243; בצירוף חמשת החסדים, הכוחות המגדילים את ז״א, מתקבלים 248. 248 איברי ז״א אלה הם השורש של 248 מצוות עשה, וכעת נשאלת השאלה כיצד נמשכת בו הגדילה המלאה, ״תשע פעמים תשע״.

ז״א מתפתח בשלושה שלבים, הנקראים על שם שלבי גדילתו של ילד: עיבור, יניקה ומוחין. בעיבור יש רק ״תלת כלילן מתלת״ — שלושת המדות כלולות זו בזו; ביניקה הוא גדל לשש המדות, ״שש הקצוות״, שכל אחת מהן כוללת את כל השש, ובסך הכול שלושים ושש.

הפסוק ״מי ברא אלה״ רומז לכך. ״מי״ מציין את בינה, שמולידה את ז״א; ״אלה״, שערכן בגימטרייה שלושים ושש, מציין את שש המדות של ז״א, שכל אחת מהן כוללת שש.

גם בשלב היניקה יש לז״א סוג מסוים של שכל, ״מוחין דיניקה״, ובכל זאת הוא נחשב רק שש המדות, משום ששכל זה שייך למדות. המשל הוא אדם שאוהב דבר־מה מסיבה מסוימת: הסיבה מזינה ומגדילה את האהבה, כשם שחלב מגדל את התינוק.

מכיוון ששכל זה הוא חלק מן הרגש, השלב עדיין נקרא רק שש הקצוות. רק לאחר מכן באים מוחין ממש, מחשבה העומדת בפני עצמה, כמו אדם הלומד תחום חכמה; למעלה, אלו חכמה, בינה ודעת דאצילות.

כעת המאמר מיישם זאת באברהם: המצוות שקיים המשיכו את אור אין סוף בז״א. את שמו דורשים כ״אבר מה״, משום שהוא היסוד, הצינור שדרכו אבא, בחינת חכמה, נמשך בז״א.

היסוד של אבא שבז״א הוא ״השכל של המידה״ שהוזכר לעיל. אברהם המשיך אורות בכלים: לפני הבריאה היו הוא ושמו בלבד, אך כעת שמו נחלק לשבעה שמות, כנגד שבע המידות, החל בחסד.

במאמר מוסבר בסוגריים ששבעת השמות הם האורות של שבע המידות. אור אין סוף, כשהוא מתלבש בכלי החסד, נקרא אל, ככתוב: ״חסד אל כל היום״; וכשהוא מתלבש בגבורה הוא נקרא אלקים, וכן הלאה.

לפני שנברא העולם, ולפני שנאצלו המידות, היה אור אין סוף למעלה מכל התלבשות בכלים; זהו פירוש הביטוי ״הוא ושמו בלבד״. באמצעות מעשי החסד המשיך אברהם את האור במלכות, ה״בת״ שבמאמר חז״ל שלאברהם הייתה בת ושמה בכל.

לכן פנה אברהם אל ה׳ בכינוי ״אדנ־י״, כלומר ״אדון״, ולפי דברי חז״ל איש לא קרא לה׳ ״אדון״ לפני אברהם. הכינוי ״אדון״ מבטא את המשכת אור אין סוף במלכות, כלומר במלכותו של ה׳ בעולם.

עם זאת, כל ההמשכות של אברהם נותרו בתחום האצילות, העולם שעדיין מאוחד עם ה׳. במונחים שהוסברו לעיל, הוא חולל את גידול רמ״ח איברי ז״א באמצעות מוחין דיניקה.

המשכת האור לעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה דרשה את משה, ששורשו בחכמה סתימאה שבכתר דאריך אנפין, בחינת הרצון האלוקי, מקום גבוה בהרבה משורשו של אברהם. הוא הונמך ליסוד אבא; ומכיוון שמקורו כה גבוה, הוא יכול לרדת נמוך יותר.

שתי דוגמאות ממחישות שמקור גבוה יותר יכול להגיע למקום נמוך יותר: ביציאת מצרים עבר ה׳ בעצמו במצרים, ״אני ולא מלאך״; ובאדרא רבא שבזוהר נאמר על שלושה עולמות היוצאים מהתיקון הראשון ממש.

אדמו״ר הזקן מזהה את שלושת העולמות כבריאה, יצירה ועשיה. הם נמשכים מהראשון מבין שלושה עשר תיקוני הדיקנא של אריך אנפין שבאצילות, המקושרים בקבלה עם שלוש עשרה מידות הרחמים; התיקון הראשון הוא בחינת ״מי אל כמוך״.

הדבר מעורר תמיהה: כיצד יכולים העולמות התחתונים להימשך ישירות משלושה עשר תיקוני הדיקנא של אריך אנפין, מקור האצילות כולה, תוך דילוג על כל המדרגות שביניהם?

התשובה היא להפך: כדי שהאור יגיע נמוך כל כך, עליו לבוא מהמקום הגבוה ביותר, שכן רק מה שנעלה באמת מסוגל להשפיל את עצמו עד כדי כך.

לכן העולמות התחתונים מתהווים דווקא באמצעות המשכה מהתיקון הראשון. זו משמעות הפסוק ״מי הוא אֵל כמוך״: איש אינו יכול להנמיך את עצמו כפי שה׳ יכול, עד למטה מטה.

כך גם לגבי המשכת האור לעולמות התחתונים באמצעות התורה והמצוות: לשם כך נדרש משה, ששורשו גבוה משורשו של אברהם. משום כך משה יכול היה להמשיך את האור עד לעולמות בריאה, יצירה ועשיה, ואילו ההמשכה של אברהם הגיעה רק לעולם האצילות.

כך מתפרש הפסוק ״כי אל דעות הוי׳״: לשון הרבים מצביעה על שני סוגי דעת — יחודא עילאה ויחודא תתאה. ביחודא עילאה, במבט מלמעלה כלפי מטה, הכול לפני ה׳ הוא כאין, ורק הוא שלמעלה הוא היש האמיתי.

יחודא תתאה הוא ההפך: במבט מלמטה, העולם הוא ״יש מאין״, והעולם הנברא הוא היש. שם אל, בחינת התיקון הראשון, כולל את שני סוגי הדעת.

אדמו״ר הזקן מוסיף פסוקים המתארים את ה׳ כמי שיוצר את כל הלבבות ״יחד״, מבין את כל המעשים ובוחן את ה״כליות״ — את פנימיותו של האדם. משם אל, הכולל את שני סוגי הידיעה, נמשך הכוח לכך שגם למטה תהיה ההתגלות, כך שהעליון והתחתון יהיו שווים.

״שווים״ פירושו שיחודא תתאה, הידיעה שמביטה מלמטה למעלה ורואה את העולם כמציאות ממשית, לא תסתיר את גילוי הדעת העליונה. כך האלוקות תהיה גלויה למטה כפי שהיא גלויה למעלה.

לכן נאמר בפסוק במעמד הר סיני: ״והאלקים יעננו״. אלקים, השם המסתיר ומאפשר לעולם להיראות כיש, הוא יחודא תתאה; והוא ״עונה״ למטה בהתאם למידה שבה קולו של משה מוריד אליו את הגילוי העליון. דברי חז״ל שהוא ״יושב ושונה כנגדו ממש״ מתארים את ההתאמה המדויקת הזאת.