ביאור על הנ״ל

מאמר קצר זה מוסיף ומבאר רעיון מן המאמר הקודם לפרשה זו, על הפסוק ״ויגש אליו״. במאמר ההוא נלמד שלעתיד לבוא תעלה מלכות למעלה מז״א, וכותרת זו מודיעה לקורא שהדברים הבאים מבהירים עניין זה.

העניין שדורש ביאור הוא שמלכות, האחרונה בספירות, שמקבלת כעת מז״א, תעלה בעתיד לבוא למעלה ממנו. המפתח לכך הוא הברכה האחרונה משבע ברכות הנישואין, שבה מתפללים שבקרוב יישמעו שוב בערי יהודה וברחובות ירושלים קולות השמחה וקולות החתן והכלה, והיא מסתיימת במילים: ״משמח החתן עם הכלה״.

הברכה השישית מסתיימת במילים ״המשמח חתן וכלה״, ואילו השביעית מסתיימת במילים ״המשמח חתן עם הכלה״. המאמר שואל מדוע הנוסח משתנה מ״ו״ ל״עם״.

שאלה נוספת נוגעת ל״קול חתן וקול כלה״ שבברכה האחרונה: מה מסמל קולה של הכלה? התשובה מתחילה כאן: הנוסח הקודם, ״חתן וכלה״, מתאר את הזמן הזה.

הברכה האחרונה מבקשת תחילה על הגאולה — ״מהרה יישמע״ — ורק לאחר מכן נאמר בה ״עם הכלה״. הסדר מלמד ש״עם הכלה״ מתאר את התקופה שלאחר ביאת הגואל.

כדי להסביר מדוע העתיד מתואר במילים ״עם הכלה״, המאמר פונה לשני שלבי הנישואין בעם ישראל. אירוסין (קידושין) קושרים בין בני הזוג, אך הם עדיין אינם חיים יחד; הנישואין משלימים את החיבור.

הקשר שלנו עם ה׳ באמצעות התורה בזמן הזה הוא כעין אירוסין. חז״ל דורשים את הפסוק ״תורה צוה לנו משה מורשה״ כאילו נאמר בו ״מאורשה״, ומלמדים שהתורה וישראל קשורים זה בזה כבאירוסין.

חז״ל מפרשים את הביטוי ״ביום חתונתו״ כמתייחס למתן תורה; המאמר מדייק שמעמד הר סיני היה בבחינת אירוסין. אף שה׳ דיבר שם ״פנים אל פנים״, מה שהתגלה היה הצד החיצוני של התורה — דיניה של מה אסור ומה מותר.

פנימיות התורה — התענוג האלוקי שבתוכה — לא התגלתה במתן תורה; היא נותרה בבחינת אור מקיף, אור שמקיף את האדם מלמעלה ואינו נכנס פנימה. כך גם באירוסין: הקשר קיים, אך עדיין לא נמשך פנימה.

באירוסין מורגשת רק הארה חיצונית של הקשר, בעוד שעיקרו נותר מקיף ומעל האדם. המאמר מביא את טבעת הקידושין כדימוי: בהיותה עגולה, היא מקיפה את האצבע מבחוץ, ומבטאת היטב אור מקיף.

לעתיד לבוא תתגלה פנימיות התורה, התענוג העליון שבה. אז יהפוך הקשר בין ישראל לה׳ לבחינת נישואין — קשר שלם.

הנביא מכנה את ה׳ ״בועליך״ — בעלך, מילה המציינת קשר של נישואין; ודיני הקידושין נפתחים במילים ״האשה נקנית...״, ומונים את דרכי יצירת הקשר. נישואין, בניגוד לאירוסין, באים לאחר שהקשר נכנס פנימה, ולכן הם מתארים את העתיד לבוא.

המאמר מציג כעת עיקרון ידוע בנוגע לסדר זרימת האור. בזמן הגלות מלכות מקבלת את אורה רק באמצעות ז״א, וז״א עצמו מקבל מאמא, ״האם״, שהיא בחינת בינה.

הפסוק ״בעטרה שעטרה לו אמו״ מתאר את ז״א, המלך, כשהוא מוכתר בידי אמא, ורק לאחר מכן משפיע למלכות. בזמן העתיד, לעומת זאת, ״אשת חיל עטרת בעלה״: מלכות תהיה כתר מעל ז״א, משום ש״נעוץ סופן בתחילתן״ — הדרגה האחרונה מושרשת בראשונה.

לאמירת חז״ל שבעתיד יאמרו ״קדוש״ לפני הצדיקים יש אותו טעם: התחתון יתרומם מעל העליון. כיום הברכה אומרת ״חתן וכלה״, מפני שהכלה, מלכות, מקבלת הכול באמצעות החתן, ז״א.

לאחר הגאולה, כשמלכות תתרומם, הברכה תאמר ״חתן עם הכלה״: ה׳ ישמח את החתן באמצעות הכלה, שכן היא נעשתה ״עטרת בעלה״. משום כך הברכה האחרונה מצרפת את התפילה לגאולה עם ״קול כלה״.

בגלות מלכות שותקת, ככתוב ״נאלמתי דומיה״: היא מקבלת ואינה משפיעה. כך הדבר גם בחופה: החתן אומר ״הרי את מקודשת לי״ והכלה אינה אומרת דבר. לעתיד גם היא תשפיע, והשפעה זו היא ״קול כלה״.

המאמר קושר בין תפילת שמונה עשרה הנאמרת בלחש לבין נוקבא, כלומר מלכות. מכיוון שבעידן הנוכחי היא מקבלת בלבד ואינה משפיעה, התפילה נאמרת בלחש.

לעתיד לבוא מלכות תתרומם ותשפיע כמו הזכר, זעיר אנפין, ואז שמונה עשרה תיאמר בקול; גם זהו ״קול כלה״. המילים החותמות, ״וד״ל״, מזמינות את הקורא לחשוב על הרעיון ולהבינו.