וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים…

המאמר פותח בפסוק מתקופת הרעב במצרים: יוסף אסף את כל הכסף ששולם תמורת התבואה והביא אותו לאוצר פרעה. לצדו מביא המאמר את דברי חז״ל שיוסף הטמין שלושה אוצרות; שניים מהם התגלו — אחד אצל קרח ואחד אצל אנטונינוס — ואילו השלישי ממתין לצדיקים לעתיד לבוא.

כדי להסביר את האוצר הגנוז, המאמר פונה לפסוק ״אור זרוע לצדיק״. אור זה מזוהה עם האור הקדמון, האור הראשון, שהאיר מקצה העולם ועד קצהו, עד שה׳ גנז אותו לצדיקים.

כדי להסביר מה פירוש הדבר שהאור ״נגנז״, המאמר מבחין בין שני סוגים של אהבה לה׳. הראשונה נולדת מתוך התבוננות: כשאדם חושב לעומק על גדולתו של אור אין סוף, מתעוררות בו כמיהה והתלהבות לה׳.

הפסוק ״האדם משובח לפי שכלו״ מבסס את העיקרון שהרגשות נמשכים אחר השכל. מכיוון שהאהבה הזאת נוצרת בעקבות ההתבוננות, היא ״לידה חדשה״ — דבר שלא היה קיים באדם קודם לכן.

האהבה השנייה היא ״אהבה מסותרת״, חלק מהטבע המולד של הנפש האלקית. מאחר שהאין סוף הוא מקור הנפש ושורשה, טבעה הוא לרצות להיכלל בו.

אצל האדם האהבה הזאת נתונה בהסתר עמוק, וההתבוננות היא שמביאה אותה לידי גילוי, כפי שמוסבר בתניא. לכן, כשהיא מתגלה באמצעות התבוננות, השכל אינו מוליד אותה.

ההוכחה היא שהאהבה היתה בנפש מלכתחילה, ורק היתה מוסתרת. ההתבוננות אינה יוצרת אותה, אלא רק מוציאה אותה מן ההעלם אל הגילוי.

מאמר חז״ל ״נכנס יין יצא סוד״ מתפרש כאן כתיאור של האהבה המסותרת. ה״סוד״ הוא האהבה המסותרת, וה״יין״ שמגלה אותה הוא ההתבוננות, המכונה ״יינה של תורה״.

כאן משווים בין שתי האהבות. האהבה שנולדת מן ההתבוננות היא אכן דבר חדש, ואילו האהבה המסותרת רק יוצאת מהסתרה; ואף על פי כן, האהבה המסותרת נעלית יותר, מפני ששורשה גבוה יותר.

האהבה שמקורה בהתבוננות נמוכה ממנה במדרגה. יתרונה היחיד הוא שלא ירדה למדרגה נמוכה כל כך כמו האהבה המסותרת, שלמרות שורשה הנעלה באה לידי הסתר עמוק.

הסוגריים מביאים את דברי התניא: כשהאהבה המסותרת מתגלה, היא נקראת אהבה רבה, ונעלית מאהבת עולם, שמקורה בהתבוננות. נוסף לכך, יש כאן הפניה למאמר בתורה אור על ברכת יעקב ליהודה, ״חכלילי עיניים מיין״ (בראשית מט, יב), פסוק שגם בו מדובר על יין, ושבו נדונות שתי האהבות הללו.

האהבה המסותרת נקשרת כאן ליוסף, ״צדיק עליון״. יוסף מכוון ליסוד, הספירה המכונה בקבלה ״צדיק״, ומדרגתו היא האהבה רבה המסותרת המצויה בכל נפש מישראל. את המילה ״יסוד״ דורשים כיו״ד וסוד — אותו ״סוד״ שהוא האהבה המסותרת.

הפסוק ״אור זרוע לצדיק״ מתפרש כך: האור הזרוע הוא האור הקדום שנגנז לצדיקים, והוא האהבה רבה המסותרת. גם אהבת עולם נקראת ״אור״, אך היא נמוכה בהרבה מן האור הקדום.

ההערה מסבירה מדוע אהבה נקראת אור: אור הוא בחינת חסד. לכל אחת מהאהבות מקבילה בחינת חסד המתאימה לשמה: אהבת עולם, הנמשכת מן השכל, היא חסד עולם; ואילו אהבה רבה, האור הקדום שלמעלה מן השכל, נלקחת מבחינת ״ורב חסד״ ומבחינת החסד שעליו נאמר בישעיהו: ״וחסדי מאתך לא ימוש״.

ה׳ גנז את האור הזה לצדיקים בבחינת יוסף צדיק עליון, וממנו נזרעת בכל יהודי האהבה המסותרת. מכיוון שהיא נזרעת ונגנזת, היא נשארת ״סוד״, היוצא רק כאשר נכנס ״יין״ ההתבוננות.

הזוהר המצוטט מתאר כעת את אותו אור: ה׳ זרע אותו בגן עדנו באמצעות ״צדיק זה״, הגנן, שנטל את האור וזרע אותו כ״זריעה של אמת״. כפי שייאמר בהמשך המאמר, הגנן הוא יוסף הצדיק.

בזמן הגלות הגנן אינו נכנס לגן, ואף על פי כן האור שנזרע ממשיך להניב פירות ולזרוע את עצמו ״כפי שהיה בתחילה״. המאמר ישתמש בדימוי האור הזורע את עצמו כדי לתאר את האהבה הנסתרת.

״הגן״ הוא מלכות. הקו, הקו הדק של האור האלוקי, והחוט הנמשך עמו, מתחילים במלכות של אין סוף — מידת המלכות שבאור אין סוף עצמו — וכל הקו, מתחילתו ועד סופו, נקרא ״גן״.

הסוגריים מפנים למקדש מלך, פירוש על הזוהר, לקטע בפרשת בא העוסק ב״צדיק אחד שזרע בגן״. כפי שמביא הצמח צדק בקטע המצוטט בהערת קה״ת, מקדש מלך מסביר בשם רבי חיים ויטאל שצדיק זה הוא יסוד דאדם קדמון — המדרגה הגבוהה ביותר בסדר האלוקי — הזורע במלכות הנסתרת בתוכו.

חז״ל משווים את כנסת ישראל לגן שיש לעדור, להשקות ולזמור. טיפוח זה הוא עבודת הבירורים — בירור הטוב והעלאתו — והוא נעשה באמצעות יוסף הצדיק.

כדי להמחיש את שתי האהבות, המאמר עובר לדימוי מעבודת האדמה. בארץ הגשמית יש שני מיני צמיחה, והראשון הוא התבואה שנזרעת מדי שנה ולאחר מכן נובטת וצומחת.

הסוג השני של הצמיחה הוא ספיחין: צמחים שעולים מאליהם, בלי זריעה חדשה, מזרעים שנפלו באדמה קודם לכן. האמרה הארמית ״ספיחא דארעא דמקיימי ארעא״ — ספיחי הארץ מקיימים את הארץ — מציגה את הצמיחה שלא נזרעה כגורם העיקרי לקיומה של הארץ.

שני סוגי הצמיחה קיימים גם למעלה, ב״ארץ העליונה״, ה״גן״ שהוא מלכות. הסוג הראשון הוא השפע האלוקי הנמשך לתוכה בדרך של זריעה.

הזריעה מקבילה לפסוק ״אור זרוע״. הסוג השני דומה לספיחים, העולים ממה שנזרע לפני זמן רב; והמאמר מודה שאין כאן ממש התהוות חדשה או המשכה חדשה.

למרות זאת, לספיחים יש מעלה מיוחדת: שורשם גבוה ביותר. כך נאמר גם על האהבה המסותרת, שאינה מתהווה מחדש כשהיא יוצאת לידי גילוי.

אף שאין זו התהוות חדשה כמו האהבה שנולדה מן ההתבוננות, שורשה של האהבה המסותרת גבוה יותר. גילויה הוא הספיחים שהארץ מוציאה מעצמה.

הביטוי של הזוהר ״מגרמיה אזדרע״ מתייחס לאהבה שנזרעה בנפש לפני זמן רב ונותרה בהעלם. זהו ״אור זרוע״ לצדיקים.

ההערה משלימה את ההקבלה: האהבה המסותרת נזרעה בנפש האלקית לפני זמן רב, ואילו אהבת עולם, שנולדת מן ההתבוננות, היא כזריעה חדשה.

כל הזריעות הללו באות מיוסף הצדיק, ״גננא דגנתא״, שבאמצעותו נמשך האור למלכות, ה״גן״. מלכות היא מקור נשמות ישראל, ולכן מה שנזרע בה מגיע לכל נשמה יהודית.

המאמר חוזר לפסוק הפותח. ה״כסף״ שאסף יוסף הוא החסדים האלוקיים — בקבלה הכסף מסמל את מידת החסד — שכולם נמשכים באמצעות יוסף הצדיק, כשם שהאור הקדמון נגנז לצדיקים בבחינתו.

יוסף נקרא ״צדיק עליון״: כפי שמבואר בלקוטי תורה על ראה, הוא מחבר את המשפיע שלמעלה עם המקבל שלמטה וממשיך את השפע כלפי מטה. הוא ״גנן הגן״, ובאמצעותו נמשכת האהבה המסותרת לכל נשמה יהודית.

״בית פרעה״, שאליו הביא יוסף את הכסף, הוא מלכות, הנקראת ״הגן״ ו״העולם הנגלה״ — בניגוד לבינה, ״העולם הנסתר״ — והיא מקור נשמות ישראל. מכאן עובר המאמר לביאור שלוש המטמוניות שהטמין יוסף.

לפי האר״י, החסד — כאן מדובר בחמשת החסדים הנמשכים בז״א, בתצורת שש הספירות הרגשיות, ובחסד שבתפארת — נחלק לשלושה ״פרקים״, כלומר לשלישים. השליש העליון נשאר נסתר ונקרא ״חסדים מכוסים״, ואילו שני השלישים התחתונים מתגלים.

שלוש המטמוניות הן שלושת השלישים הללו. שני השלישים שהתגלו הם שתי המטמוניות שנחשפו, ואילו השליש העליון — ה״שכל״ שבתוך החסד, חכמה, בינה ודעת שבו — נותר מכוסה עד שיתגלה לצדיקים לעתיד לבוא.

השליש העליון הנסתר הוא ״האור הזרוע לצדיק״ — האור הקדמון. יוסף ״הטמין״ את כל זאת משום שהוא בחינת יסוד, הערוץ שדרכו נמשכים החסדים.

הביטוי ״כידוע ליודעי חן״ מציין שמדובר בתוכן קבלי. בסוגריים מובא פירוש נוסף: החסדים המכוסים הם אהבה רבה, האהבה הנסתרת, והחסדים המגולים הם אהבת עולם; יוסף ליקט אפוא ״את כל הכסף״, את שני הסוגים.

כל החסדים מובאים אל ״בית פרעה״, מלכות, ושם הם מתגלים באמצעות ייחוד ז״א ונוקבא — המידות הרגשיות ומלכות. פירוש נוסף קושר את ״פרעה״ למילה ״פריעה״, גילוי, שבאמצעותו מתגלים שלושת פרקי החסד, כפי שנאמר בעץ חיים; שני הפירושים עולים לאותו עניין. לאחר מכן מפנה הטקסט לזוהר על בלק בעניין ״בוקרו של יוסף״.

הזוהר שם מדבר על שני ״בקרים״: של אברהם ושל יוסף. האור של בוקרו של יוסף התפשט ״מקצה העולם ועד קצהו״ — הביטוי ששימש לעיל לתיאור האור הקדמון — עד שהעולמות התחתונים לא יכלו לשאת אותו. לכן דוד, המייצג את מלכות, עשה לו חופה שכיסתה אותו ואפשרה לעולמות שמתחתיו להתקיים. בהערה של קה״ת מוצע שהכוונה בטקסט עשויה להיות לקטע שנדפס בביאורי הזוהר של אדמו״ר האמצעי.

הזוהר מפרש כך את הפסוק של דוד: ״הבוקר״ הוא בוקרו של יוסף, ״אערוך״ פירושו לסדר את האור שלו, ואת ״ואצפה״ — שפירושו הרגיל ״ואשקיף״ — הוא קורא במשמעות של ציפוי, כפי שצופה ארון הברית בזהב. וזהו, אומר הטקסט, ״וילקט יוסף את הכסף ויבא ביתה פרעה״: האור שנאסף ביוסף מובא אל המלכות; נקודה זו נותרת למבין.

את הפסוק ״וימינך מקרב חיקך״ מפרשים במקום אחר כגילוי החסדים — ״ימינו״ של ה׳ — מתוך הכיסוי שלהם, יסוד דאימא, כלומר יסוד של בינה, המכסה אותם. אפשר לקרוא זאת גם כך: הכסף ״בארץ מצרים״ הוא החסדים המכוסים, והכסף ״בארץ כנען״, במילים הבאות בפסוק, הוא החסדים המגולים.