ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו׳

המאמר פותח בפסוק שבו יהודה ניגש לבקש מיוסף על בנימין, בשעה שהאחים עדיין אינם יודעים מי הוא, ומעמיד לצדו פסוק משיר השירים על בתים שקורותיהם עשויות ארזים. השאלה היא מה מבדיל בין המשכן, המקדש הנייד של המדבר, לבין בית המקדש הקבוע בירושלים, ״בית עולמים״, החל בעובדה שהמשכן נבנה מעץ.

הפסוק ״עצי שיטים עומדים״ מתאר את הקרשים הזקופים שיצרו את קירות המשכן; המאמר מכנה אותם ״ארזים״, וחז״ל מונים את השיטה בין מיני הארזים. מעל הקירות היו פרושות יריעות עשויות שיער עיזים וכיסויים מעורות אילים ותחשים, ואילו בית המקדש נבנה מאבן ומעפר.

בסוגריים מציין אדמו״ר הזקן שההלכה אוסרת לבנות את בית המקדש מעץ בולט או מאכסדרות עץ, כפי שפוסק הרמב״ם וכפי שנידון בספר החינוך. העץ היחיד שהיה בו היה קורות ארז בתקרת האולם, אולם הכניסה שלפני ההיכל.

שאלת המאמר היא: מדוע העץ היה החומר העיקרי במשכן, ואילו העפר היה רק בקרקע שמתחתיו?

בבית המקדש היחס היה הפוך. האבן והעפר היו חומרי הבניין כולו, אפילו בגג, וקורות הארז היו רק תוספת למבנה האבן.

התשובה מתחילה בחלוקה הידועה של הבריאה לארבע ממלכות: הדומם (מינרלים ואדמה), הצומח (צמחים), החי והמדבר (האדם). כל ממלכה גבוהה מזו שקדמה לה.

האדם, שהוא המדבר, הוא הנעלה מכולם. הדבר מעורר תמיהה: אם הצמחים גבוהים מן הארץ, מדוע הם צומחים מן הארץ, הדרגה הנמוכה, כך ש״הארץ תוציא את צמחה״?

התשובה היא שלכל דרגה יש יתרון משלה. הדומם נמוך בדרגתו הגלויה, אך שורשו גבוה משורשי הצומח והחי.

כדי להסביר את עניין השורש, המאמר מביא מחלוקת המופיעה בגמרא, במסכת חגיגה, בשאלה אם השמים או הארץ נבראו תחילה. הדעה האחת מסתמכת על הפסוק הראשון בתורה, שבו השמים נזכרים לפני הארץ.

הדעה האחרת מסתמכת על פסוק שבו הארץ נזכרת תחילה. בעזרת הביטוי של הגמרא לשתי דעות ששתיהן אמת, ״אלו ואלו דברי אלקים חיים״, המאמר מקבל את שתיהן: במחשבת ה׳ הארץ קדמה, ואילו במעשה הבריאה השמים נבראו תחילה.

״סוף מעשה במחשבה תחילה״ הוא משפט מתוך הפיוט לשבת ״לכה דודי״: מה שנשלם אחרון, תוכנן תחילה. הארץ, שהיא השלב האחרון בבריאה בפועל, שורשה אפוא בראשית מחשבתו של ה׳.

השמים, שנבראו ראשונים בפועל, היו אחרונים במחשבה. בסדר העשייה, העליון בא תחילה, ולכן הצומח נעלה מן הדומם.

גם החי נעלה מן הצומח. בסדר שבו ארבעת הסוגים משתלשלים בעולמות, עפר הארץ הדומם הוא השלב האחרון.

סדר ההשתלשלות הוא משמעותו של ״שמים קדמו לארץ״. אולם במחשבה הקדומה, הארץ קדמה לכל שאר הבחינות.

בזכות שורשה הנעלה, דווקא לארץ יש הכוח להצמיח, והצמחים, בעלי החיים ובני האדם מקבלים ממנה את מזונם. בכך נפתרת התמיהה שהועלתה בפסקה 2.

המשכן עדיין לא הגיע לשלמות המוחלטת: הוא היה רק משכן זמני לה׳, שנישא ממקום למקום במדבר.

דברי ה׳ אל דוד המלך באמצעות נתן הנביא, ״ואֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבַמִּשְׁכָּן״, מתארים את המשכן הזמני הזה. מכיוון שהיה זמני, המשכן נבנה לפי הסדר הנוכחי של העולמות, שבו השמים קודמים לארץ.

קירות המשכן היו עשויים מקרשי עץ, השייכים לממלכת הצומח, ורק רצפתו הייתה עשויה עפר. הדבר תואם את הסדר הנוכחי, שבו הצומח נמצא בדרגה גבוהה מן הדומם.

הקרשים היו עשויים מארז, הגדל לגובה יוצא דופן, ולכן מייצג את הצורה הנעלית ביותר של הצומח. לעומתו, הדומם אינו מוסיף על עצמו ואינו צומח כלל.

כיסויי המשכן היו יריעות ועורות בעלי חיים, כלומר מן החי, שמדרגתו גבוהה אף מזו של הצומח.

היריעות שנפרשו מעל הקירות נקראות מקיפים — דברים המקיפים את מה שמתחתיהם ונעלים ממנו, כפי שמכונה הדבר בחסידות. בהתאם לכך, הן היו מן החי, שמדרגתו גבוהה מזו של הצומח, שממנו נעשו הקרשים שעליהם נפרשו.

המשכן היה ערוך אפוא בדומה לסדר העולמות, מלמעלה למטה: החי מעל הצומח, והצומח מעל הדומם — כסדר של ״השמים קדמו״. לעומתו, בית המקדש היה דירת הקבע של ה׳, ובה נגלתה השלמות העליונה ביותר.

הפסוק ״זאת מנוחתי עדי עד״, הנאמר על ציון, מבטא את היותו של בית המקדש מקום של קבע, מעין האלף השביעי — תקופת המנוחה השלמה. אז תתעלה ״הארץ העליונה״, מלכות דאצילות, המדרגה האחרונה מבין המידות האלוקיות, ותהיה למעלה מכולן.

בלשון הקבלה, ״אשת חיל״ היא מלכות, הבחינה המקבלת, ו״בעלה״ הוא ז״א, המדות שכעת משפיעות לה. לעתיד לבוא היא תהיה עטרה מעליו. שינוי זה נובע משורשה, שקדם לכל במחשבה הקדומה.

מכיוון שבית המקדש הקדים והמחיש את העתיד, הוא נבנה בעיקר מאבן ומעפר, שהם דומם. גם הגג ושכבת הטיח שעליו, המקיפים את הבניין מלמעלה בבחינת מקיף, היו עשויים מאבן ומעפר.

הגג לא נעשה מארזים, משום שבית המקדש שיקף את הסדר העתידי, שבו ה״ארץ״, ששורשה קודם במחשבה, נעשית לעטרה.

כלונסאות הארז המעטות שבתקרה רק תמכו בגג האבן, בדומה ל״תמכין דאורייתא״ — כינוי למה שמחזיק את התורה אך אינו התורה עצמה. הסוגריים מפנים למאמר אחר, על דברי יהונתן לדוד: ״ואנכי אהיה לך למשנה״, שבו יורש שאול המלך מקבל עליו להיות שני לדוד משבט יהודה.

יתרונה של הארץ ניכר לעין: היא מונחת תחת רגליהם של הכול, ביטוי לביטול מוחלט. הצמחים, לעומתה, גדלים כלפי מעלה ומתנשאים.

ביטולה של הארץ נובע משורשה שבמחשבה. את אותיות המילה ״מחשבה״ אפשר לקרוא גם ״חשב מה״ — ״מה?״ המבטא ביטול מוחלט; זהו אותו ״מה״ שבו אמרו משה ואהרן על עצמם: ״ונחנו מה״.

הביטול שבמחשבה נמשך ומתלבש בארץ, ובזכותו תתרומם הארץ בעתיד ותהיה לעטרה. זו גם הסיבה שבית המקדש היה צריך להיבנות מאבן.

ההערה בסוגריים מפנה למאמר על המזמור לחנוכת הבית. הגמרא אומרת שכורש, שהתיר את בניית בית המקדש השני, החמיץ לאחר מכן; המאמר מסביר שהפגם היה בציוויו להוסיף שורת עץ בין שורות האבן, ובכך לערב את הצומח בבניין שהיה צריך להיות עשוי כולו מאבן.

כך גם בתפילה: ההשתחוויות שבתפילת שמונה עשרה, הנאמרת ב״קול דממה דקה״, שייכות לבחינת הביטול של הדומם, וכך גם אותיות התפילה. המילה ״דממה״ קשורה בשורשה למילה ״דומם״.

המשכן, לעומת זאת, נעשה לפי הסדר הקיים כיום, שבו הצומח מדורג מעל הדומם; לכן קירותיו היו מעץ ורק רצפתו הייתה עשויה עפר.

אותו ניגוד — בין שמים לארץ ובין מה שצומח למה שהוא דומם — מתאר גם את יוסף ואת יהודה.

השם ״יוסף״ פירושו תוספת: הוא מבטא את מי שמוסיף ומתעלה ללא הרף, בדומה לצומח, ובייחוד לארז ההולך וגובה.

הפסוק משווה את הצדיק לתמר ולארז, ויוסף מכונה ״הצדיק״. ההערה שבסוגריים מסבירה שז״א, המדות האלוקיות, הוא בבחינת ״צומח״ משום שהמדות מתפתחות וגדלות, ואילו מלכות, המתבטאת באותיות ובדיבור, היא בבחינת ״דומם״. גם במדות יש שלב לא־בשל ושלב בשל, הנקראים ״קטנות״ ו״גדלות״.

האזוב, צמח נמוך, מסמל את השלב הלא־בשל של המדות, והארז — את השלב הבשל שלהן. יוסף מקביל ליסוד, המדה המאחדת ומעבירה, העולה עד הדעת ומשם עד הכתר; כשהוא מתעלה לגובה זה הוא נקרא ״ארז בלבנון״.

יהודה הוא מלכות דאצילות, ה״ארץ״, בחינת הדומם של עולם זה. שמו קשור להודאה — הכרה וכניעה — ולביטול, המתבטא בדומם יותר מכול.

בסדר הנוכחי יוסף נמצא למעלה מיהודה, שכן מלכות מקבלת את כל השפע והחיות שלה מז״א.

יוסף משל במצרים מפני שהוא מייצג את הבחינה הצומחת והעולה, והוא סיפק תבואה ומזון לכולם, כולל לאחיו.

יהודה, בחינת מלכות, הוא המקבל. המילים ״בי אדני״, שבדרך כלל מובנות כ״בבקשה, אדוני״, נקראות כאן כפשוטן: ״בי, אדוני״ — ביהודה תימשך ההשפעה מיוסף. הזוהר מסביר ש״ויגש״ פירושו התקרבות של עולם אחד לעולם אחר.

ה״עולם התחתון״, מלכות, מתייחד ומתקרב אל ה״עולם העליון״, ז״א, כדי לקבל ממנו את ההשפעה.

הסדר שבמשכן, שבו המשפיע למעלה מהמקבל, הוא הסדר הקיים כעת. לעתיד לבוא הסדר יתהפך ויהודה יעלה מעל יוסף, כאשר ״אשת חיל״ תהיה עטרת בעלה, משום ששורשו עלה במחשבה תחילה.

מחשבה היא ״חשב מה״ — ביטול מוחלט, שהוא חכמה דאצילות. את המילה ״חכמה״ קוראים כ״כוח מה״: החכמה מתחילה בתודעה שאינה מחשיבה את עצמה לדבר.

״אבא ייסד את הבת״ הוא מאמר מן הזוהר: אבא, האב, הוא חכמה, והבת היא מלכות. מאחר שחכמה נקראת ״יראה עילאה״ ומלכות ״יראה תתאה״, פירוש המאמר הוא שמלכות נמשכת מחכמה ומיוסדת עליה.

לעתיד לבוא מלכות תעלה אל מקורה, היראה העילאה, וכך תהיה לעטרה. הביטול נעלה מאהבה ויראה, שהן רגשות הנמשכים מחסד וגבורה, המדות של ז״א.

הארץ, ששורשה בחכמה, יש בה גם עכשיו ביטול רב יותר. הביטול של יראה עילאה הוא מדרגתו של משה רבינו, שאמר: ״ונחנו מה״.

ההערה מפנה לשלושה מאמרים הקשורים לעניין: אחד בהמשך תורה אור, על ״יהודה אתה״; אחד על קטע מן הזוהר בפרשת אמור, העוסק בדברי אברהם על שרה, ״אחותי בת אבי״, ובפסוק ״בחכמה יסד ארץ״; ואחד בפרשת בראשית, העוסק בשאלה מדוע יצירת גוף האדם הייתה שונה מיצירת שאר הברואים.

בהפטרה של פרשת ויגש, מספר יחזקאל, מתוארים שני עצים: על אחד כתוב ״ליהודה״ ועל האחר ״ליוסף, עץ אפרים״. הנביא מצווה לקרב אותם זה לזה.

ה׳ אומר שהוא ייקח את עץ יוסף ויצרף אליו את עץ יהודה. הנבואה ממשיכה ומתארת את מלכות ״עבדי דוד״, מלך משבט יהודה, על העם שהתאחד.

כעת יוסף נמצא למעלה מיהודה, כמו הארז שממשיך לגבוה ולגדול.

גדולתו של יוסף ניכרת במספר השבטים: הפסוק מכנה את שבטי ישראל ״חבריו״, ולכן עשרת השבטים שייכים אליו ויש לו יותר שבטים מאשר ליהודה.

שמו של יוסף, שמשמעותו תוספת, מבטא את ההוספה שבו, שכן הוא בחינת דעת עליון. אולם לעתיד לבוא יוסף ויהודה יתחברו באחדות שלמה ואמיתית.

החיבור העתידי של יוסף ויהודה הוא התוכן הפנימי של ״ויגש אליו יהודה״ ושל הפסוק באיוב ״אחד באחד יגשו״. בחיבור זה יהודה יתעלה מעל יוסף, בדומה ל״אשת חיל״ הנעשית עטרת בעלה.

לכן הנבואה מסתיימת בכך שדוד, משבט יהודה, יהיה מלך על כל ישראל. כאשר יוסף כבר לא היה יכול להתאפק והתגלה לאחיו, יוסף ויהודה התחברו באחדות שלמה.

הסוגריים מפנים לשלושה מאמרים הקשורים לנושא: על הנבואה שבני יהודה ובני ישראל יתקבצו יחד תחת ראש אחד; על כך שלעתיד לבוא דוד המלך יברך על כוס יין המשומר; ועל יהונתן ודוד.

בלקוטי הש״ס של האריז״ל מוסבר קטע מהתלמוד: הקב״ה תפס את ירבעם בן נבט, המלך הראשון של השבטים שנפרדו מבית דוד, וקרא לו לחזור בתשובה. כשירבעם שמע שדוד, בן ישי, יהיה בראש, הוא סירב.

סיפורו של ירבעם מתאים לנושא המאמר: אילו חזר בתשובה, הייתה מאירה בו בחינת יוסף, ״עץ אפרים״, שכן ירבעם היה משבט אפרים.

במסופר בתלמוד, ה׳ אומר לירבעם: ״אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן״. המאמר מסביר שאור אין סוף יאיר בשלושתם באור גדול; מילות הסיום שלו, ״וזהו ׳אני׳ וכו׳״, מצביעות על משמעות נוספת בדברי ה׳ ״אני״, שאינה מפורטת כאן.

ירבעם שאל מי יהיה בראש, מפני שרצה שהסדר הנוכחי יישאר על כנו, ובו יוסף, שורש שבטו, עומד למעלה מיהודה; לכן רצה להיות בראש, מעל דוד.

ה׳ השיב שלעתיד לבוא יהודה יעלה, ולכן דוד בן ישי יהיה בראש. ירבעם סירב, משום שחסרו בו הביטול והשפלות שהיו מאפשרים לו לקבל את עליית יהודה.

חז״ל אומרים שגאוותו של ירבעם גרמה לו להידחות מן העולם. במקום אחר מוסבר אותו עניין גם ביחס למרגלים שמשה שלח לתור את הארץ: גם הם לא נהגו בשפלות כלפי ה״ארץ העליונה״.

המרגלים חשו שאין להם צורך בארץ, ה״ארץ״ שהיא מלכות, מפני ששורשם היה ב״עולם הזכרי״, צד המשפיע; התורה מכנה אותם ״כולם אנשים״. יוסף הצדיק ויהודה, לעומתם, יהיו מאוחדים בשלמות לעתיד לבוא.