תורה אור · פרשת תולדות · מאמר 5
ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳
״ראה ריח בני כריח שדה״
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 511 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
יצחק רצה לגלות אור מקיף גדול בתוך עשו עצמו, אך אור כזה יכול להפוך את החושך רק באמצעות יעקב. יעקב, שקיבל את הברכה ״במרמה״, המשיך אור שלמעלה מכל סדר העולמות אל תוך התורה והמצוות הגשמיות.
המאמר בקצרה
המאמר שואל מדוע יצחק החשיב את עשו, אף שידע שעשו מעולם לא הוציא מפיו את שם ה׳. עשו הוא הפסולת שבגבורה של יצחק, ובכל זאת ראשו מונח בחיקו של יצחק. על יסוד אחד־עשר סממני הקטורת מסביר אדמו״ר הזקן: עשרה מהם מקבילים לעשר הבחינות של הקליפה, שהחיות הקדושה שבהן נתונה ״בגלות״ ונבלעת בהן, וכך מזינה את גאוותן; הסממן האחד־עשר, הלבונה, הוא אור מקיף המקיים אותן מלמעלה, בלי שייבלע בהן. השורש המקיף הזה הוא ״ראשו״ של עשו: לכן שאל שאלות שנראו יראות־שמיים, ובה בעת פנימיותו הייתה ריקה משם ה׳. יצחק, שהביט על עשו מלמעלה, רצה להמשיך לתוכו אור גדול כדי לחלץ את הניצוצות שהיו בו; אך הדבר יכול להיעשות רק באמצעות יעקב, ולכן לעשו נשאר רק שיור, והוא נדרש ״ואת אחיך תעבד״. ריח הוא העלאה מלמטה, וכדי להמשיך אור מקיף דרושה העלאה מקיפה: אצל יעקב זו התשובה של ״בוגדיו״, תשובה שלמעלה מכל כלי. הברכה ממשיכה אור שלמעלה מהשתלשלות העולמות, באמצעות כוח המדידה של יצחק, אל התורה והמצוות הגשמיות; היא ניתנה במרמה, בלא ידיעתו של יצחק, כדי לתקן את מרמת הנחש.
מבנה
- השאלה: כיצד ראה יצחק את עשו?עשו הרשים את יצחק בשאלות שנראו יראות־שמיים, אך מעולם לא הוציא מפיו את שם ה׳. הוא הפסולת שבגבורה של יצחק, ובכל זאת ״ראשו״ מונח בחיקו של יצחק.¶1
- אחד־עשר הסממנים והקליפותעשרה סממנים מקבילים לעשר הבחינות של הקליפה, שהחיות הקדושה שבהן נבלעת בגלות; הסממן האחד־עשר, הלבונה, הוא אור מקיף עליהן. השורש המקיף הזה הוא ״ראשו״ של עשו.¶2–4
- הניצוצות שבעשו וכוונתו של יצחקעשו מחזיק בניצוצות קדושים, ובהם נשמות גדולות העתידות לבוא. יצחק רצה לחלץ אותם מעשו ישירות, באמצעות תוספת אור גדולה — ה״טל״ וה״שמן״ העליונים.¶5–6
- טעותו של יצחק והברכה שקיבל עשו בפועלאפשר לברר את עשו רק באמצעות יעקב; לכן עשו מקבל רק חלק מן ״משמני הארץ״, את הטל רק ״מטל השמים מעל״, ובתנאי ״ואת אחיך תעבד״.¶7
- הריח כהעלאה מלמטהכל המשכה מלמעלה מתעוררת בעקבות העלאה מלמטה; אור מקיף דורש העלאה מקיפה. הריח הוא העלאה כזאת, ו״שדה אשר ברכו ה׳״ הוא העלאת המלכות הזקוקה לעזרה מלמעלה.¶8–11
- ריחו של יעקב: בעלי תשובהאצל יעקב, ״בגדיו״ הם ״בוגדיו״ — בעלי התשובה, הממשיכים אור שלמעלה מכל כלי מתוך התבוננות בגדולת ה׳ וזעקה על היותם נפרדים ממנו.¶12–14
- מה הוסיפה הברכה, ומדוע ניתנה במרמההברכה ממשיכה אור שלמעלה מהשתלשלות העולמות אל התורה והמצוות הגשמיות באמצעות כוח המדידה של יצחק. היא ניתנה בלא ידיעתו של יצחק, ותיקנה את מרמת הנחש בכך שהמשיכה את הרוחני אל הגשמי.¶15–16
מושגים
- לבונהלבונה
- הסממן האחד־עשר של הקטורת: אור מקיף המקיים את הקליפות מלמעלה בלי להיבלע בהן. זהו ״ראשו״ של עשו, שעדיין שייך לקדושה.
- עשר הכתרים של הטומאהיו״ד כתרין דמסאבותא
- עשר הבחינות של הקליפה, המקבילות לעשר הספירות הקדושות ומקבלות מהן הארה של חיות.
- חיות בגלותחיות בסוד גלות
- חיות קדושה המוחזקת בשבי בתוך הקליפה ונבלעת בה, כך שהיא מולידה גאווה במקום ביטול.
- אור מקיף ואור פנימימקיף ופנימי
- אור פנימי נכנס במקבל לפי מידת יכולתו; אור מקיף גדול מכדי להיכלל בו, ומשפיע עליו מבחוץ.
- העלאת מיין נוקביןהעלאת מ״ן
- העלאה מלמטה (״מים נקביים״) המעוררת המשכה מלמעלה; סוג ההעלאה — פנימית או מקיפה — קובע איזה אור יימשך למטה.
- ריחריח
- אור חוזר העולה מלמטה, הקשור לגבורה ולבירור ניצוצות שנפלו; הוא ״משיב את הנפש״ וממשיך את האור המקיף.
- בוצינא דקרדוניתאבוצינא דקרדוניתא
- ״נר החשכה״, שורש הגבורות וקו המידה; זהו המקור של יצחק, שבאמצעותו מגיעה תוספת אור אל העולם הגשמי.
- מזלא לעומת זכותאמזלא / זכותא
- זכות נמשכת לפי המידה המסודרת של העולמות; מזלא הוא שפע שמקורו למעלה מכל מידה, הניתן גם למי שאינו ראוי לו.
השאלה: כיצד ראה יצחק את עשו? ¶1
1ראה ריח בני12 כריח שדה אשר3 ברכו ה׳. להבין דהא יצחק הבין שהוא עשו ואיך היה חשוב בעיניו כ״כ [כל כך]. גם באמת אינו מובן איך היה עשו בעיני יצחק.
״ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳״. [יש] להבין: יצחק חשב שזה עשו, אז כיצד היה עשו כה מוערך בעיניו? וגם, למעשה, לא מובן כיצד נתפס עשו בעיני יצחק.
המאמר פותח בדברי יצחק, כאשר הריח את בגדי הבן שאותו בירך. השאלה היא: יצחק חשב שעשו עומד לפניו, אז מדוע ה״ריח״ של עשו ריגש אותו כל כך, ומה באמת חשב יצחק על עשו?
כי במקום אחד נאמר ״כי ציד בפיו״: הוא היה מרמה אותו בשאלות כגון איך מעשרים את התבן וכדומה.
התורה אומרת שיצחק אהב את עשו ״כי ציד בפיו״: חז״ל פירשו זאת כאילו עשו ״צד״ את אביו בפיו, כשהציג שאלות שנשמעו יראות שמים, כמו איך מעשרים את התבן — אף שבפועל אין צורך לעשר תבן. מכאן נראה שיצחק חשב שעשו מקפיד על המצוות.
ופעם אמר הכתוב הקל קול יעקב6 והיינו לפי שאמ׳ כי הקרה7 ה׳ אלקיך כו׳ וידע שעשו אין ש״ש [שם שמים] שגור בפיו.89
ובמקום אחר נאמר ״הקל קול יעקב״: זאת משום שאמר ״כי הקרה ה׳ אלקיך״ וכדומה, ויצחק ידע שעשו אינו רגיל להזכיר את שם שמים.
אולם כאשר יעקב המחופש אמר ״כי הקרה ה׳ אלקיך״, יצחק חשד שאין זה עשו, משום שעשו לא נהג להזכיר את שם ה׳. מכאן שגם יצחק הכיר את גסותו הפנימית של עשו; לכאורה, שני הפסוקים סותרים זה את זה.
אך הענין כי הנה עשו סוספיתא דדהבא10 פסולת הגבו׳ [הגבורה] דיצחק שהוא בחי׳ מעלת הזהב על הכסף ומפסולת שלו יצא עשו ורישא דעשו בעטפוי דיצחק.11
אבל העניין הוא כך: עשו הוא ״סוספיתא דדהבא״ (sosfisa dedahava [פסולת הזהב]), פסולת הגבורה של יצחק, שהיא בחינת מעלת הזהב על הכסף; ומתוך הפסולת הזאת יצא עשו. וכן נאמר ״ורישא דעשו בעטפוי דיצחק״ — ראשו של עשו [נמצא] בחיקו של יצחק.
התשובה נפתחת בדימוי קבלי: עשו הוא ה״פסולת״ שנותרת לאחר זיקוק הזהב, והזהב מסמל את הגבורה, מידתו של יצחק, שבקדושה נעלית מ״הכסף״ של החסד. עשו יצא מאותה פסולת, ובכל זאת ״ורישא דעשו בעטפוי דיצחק״ — שורש עליון של עשו נשאר נטוע בקדושה.
הפסקה מציגה את שאלת המאמר: נראה שיצחק גם העריך את עשו וגם הכיר את גסותו. התשובה היא שעשו נובע מפסולת הגבורה של יצחק, ואילו ״ורישא דעשו בעטפוי דיצחק״ — ראשו של עשו נשאר בחיקו של יצחק.
הביטוי ״ורישא דעשו בעטפוי דיצחק״ מזכיר את המסורת, המובאת בהערות קה״ת בשם תרגום יונתן בן עוזיאל על סיפור קבורת יעקב, שראשו של עשו התגלגל לתוך מערת המכפלה ונח בחיקו של יצחק. הקריאה החסידית רואה ב״ראש״ את שורשו העליון והמקיף של עשו, שמעולם לא עזב את הקדושה.
מראי מקומות
- 1ראה ריח בני · ב׳ נוסחאות אחרות בסה״מ תקס״ה ע׳ יז. הנחה אחרת מהמאמר עם הגהות באוה״ת כרך ד תתכט, ב. כרך ז תתתיט, א. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. מאמר זה נזכר באוה״ת ואתחנן כרך ו ע׳ ב׳תסז. ד״ה זה בסה״מ תרל״ט ח״א ע׳ כו מיוסד על מאמר זה. וראה במ״מ לשם. ראה עבודת הלוי לא, ב.
- 2ראה ריח בני · Genesis 27:27
- 3
- 4כי ציד בפיו · Genesis 25:28
- 5איך מעשרין את התבן · בלקו״ש חכ״ה ע׳ 121 מבאר הטעם שרימה ליצחק במצות מעשר דוקא ע״ש.
- 6הקל קול יעקב · Genesis 27:22
- 7כי הקרה ה׳ אלקיך · Genesis 27:20
- 8אין ש״ש שגור בפיו · Bereshit Rabbah 65:19–20
- 9וידע שעשו אין ש״ש שגור בפיו · Rashi on Genesis 27:21
- 10עשו סוספיתא דדהבא · Zohar I, 137b
- 11ורישא דעשו בעטפוי דיצחק · Genesis 50:17
אחד־עשר הסממנים והקליפות ¶2–4
2ולהבין ענין רישא הנה יש י״א סממני הקטרת הצרי והצפורן1 כו׳ והם כנגד יו״ד כתרין דמסאבותא2 שהוא החיות שבקדושה המחי׳ [המחיה] את זלע״ז [זה לעומת זה]
כדי להבין את עניין ה״רישא״: יש אחד־עשר סממני קטורת, ״הצרי והצפורן״ וכו׳, והם כנגד עשר כתרין דמסאבותא (כתרי הטומאה); זהו החיות שבקדושה המחיה את ״זלע״ז״.
כדי להסביר מהי ה״רישא״ של עשו, אדמו״ר הזקן פונה לקטורת שבבית המקדש, שהורכבה מאחד־עשר סממנים. הם כנגד ״יו״ד כתרין דמסאבותא״, מבנה הצד שאינו קדוש, ומייצגים את החיות שבאה מהקדושה ומקיימת את הצד שה׳ ברא כ״זלע״ז״, כנגד הקדושה.
כמו שיש בקדושה י״ס [י׳ ספירות] כך יש ממש בקליפה הארה מי״ס [מי׳ ספירות] דקדושה. אך בקדושה עשר ולא תשע345 ולא6 י״א ובקליפה הוא י״א סממני הקטורת.
כשם שבקדושה יש עשר ספירות, כך יש ממש בקליפה [אותו הדבר]: הארה מעשר הספירות שבקדושה. אבל בקדושה [הן] ״עשר ולא תשע ולא י״א״, ואילו בקליפה יש אחד־עשר סממני קטורת.
הקליפה משקפת את הקדושה: יש בה עשר מדרגות משלה, משום שהיא מקבלת הארה מכל אחת מעשר הספירות שבקדושה. אבל בקדושה המספר הוא בדיוק עשר — ״עשר ולא תשע ולא י״א״ (ספר יצירה) — ואילו בקליפה המספר הוא אחד־עשר, כמו אחד־עשר סממני הקטורת; הסממן האחד־עשר, הלבונה, מוסבר בפסקה הבאה.
הפסקה מציגה את מודל הקטורת: עשרה סממנים המקבילים לעשר המדרגות שבקליפה, השואבות את חיותן מעשר הספירות שבקדושה, ולצדם סממן אחד־עשר שמעבר להן.
הערת קה״ת מסבירה שהמדרגות נקראות ״כתרים״ מפני שכתר מונח מעל הראש ומקיף אותו, והוא דימוי לאור מקיף. הרכיב האחד־עשר מצביע על אור שמקיים את הקליפות מלמעלה, בלי להיכנס לתוכן.
מראי מקומות
- 1הצרי והצפורן · Keritot 6a:15–16
- 2כתרין דמסאבותא · ונק׳ כתרין, דכתר הוא עטרה ע״ג הראש שהוא מקיף. ראה ד״ה פתח אליהו תש״ב ע׳ 82. בד״ה ויתן לך תשכ״ח הערה 17 (בסה״מ מלוקט חלק ד ע׳ סד) מציין ”ראה ע״ח שער יא (שער המלכים) פ״י. פע״ח שער ו׳ (שער הקדישים) פ״ד”.
- 3עשר ולא תשע · Zohar II, 187b
- 4עשר ולא תשע · Zohar, Ki Tisa 2:4–6
- 5עשר ולא תשע · Pardes Rimmonim 1:7:1–2
- 6עשר ולא תשע ולא י״א · Sefer Yetzirah 1:4
3והענין כי ע״י החיות1 שנמשך בקדושה הנה כתיב וצבא השמים לך משתחוים2 שהם בטלים מחמת שמשיגים החיות שנמשך עליהם מקדושתו ית׳ משא״כ הקליפות הם מגביהים א״ע [את עצמו] כנשר3 כו׳
ביאור העניין: בנוגע לחיות (כוח החיים) הנמשכת בקדושה, נאמר: ״וצבא השמים לך משתחוים״, שכן הם בטלים מפני שהם משיגים את החיות הנמשכת עליהם מקדושתו יתברך. לעומת זאת, הקליפות מרימות את עצמן ״כנשר״ וכו׳,
בקדושה, הנבראים (״צבא השמים״) משתחווים לפני ה׳, משום שהם משיגים את החיות האלוקית המקיימת אותם, ולכן הם בטלים לפניה. הקליפות, אף שגם הן מקבלות חיות מן הקדושה, עושות את ההפך: הן מרימות את עצמן ״כנשר״, מתוך גאווה.
בחוצפה והיינו לפי שהחיות הנמשך אליהם הוא אצלם כ, גבסוד גלות4 ולפיכך הגם שנמשך אליהם מחיות דקדושה אינם בטלים ואדרבה מגביהים א״ע [את עצמו] כנשר כו׳5 והחיות שנמשך להם הוא נבלע בתוכם.6
בחוצפה. הסיבה לכך היא שהחיות הנמשכת אליהן נמצאת אצלן במצב של גלות; לכן, אף שהן מקבלות חיות מן הקדושה, הן אינן בטלות. אדרבה, הן מרימות את עצמן ״כנשר״ וכו׳, והחיות הנמשכת אליהן נבלעת בתוכן.
הסיבה היא שהחיות הקדושה שבתוכן נתונה ״בגלות״: היא כלואה ומוסתרת, ולכן הן אינן חשות בה כחיות אלוקית. במקום להביא אותן לידי ענווה, היא נבלעת בתוכן ומזינה את תחושת הישות שלהן.
אך כיצד הם חיים וקיימים מקדושה מאחר שהחיות נבלע בתוכם הנה זהו ענין לבונה7 שבי״א סממני הקטורת שהוא אור המקיף עליהם מלמעלה8 ואינו נבלע בתוכם.
אך כיצד הן חיות ומתקיימות מן הקדושה, אם החיות נבלעת בתוכן? זהו עניין הלבונה שבאחד עשר סממני הקטורת: היא האור המקיף שמעליהן, שאינו נבלע בתוכן.
השאלה היא: אם החיות הקדושה נבלעת בתוכן, מה מקיים אותן? התשובה היא הסממן האחד עשר, הלבונה: אור מקיף שמאיר עליהן מלמעלה ואינו נספג בתוכן.
הפסקה מסבירה את ההבדל בין הקדושה לקליפה באופן שבו הן מקבלות חיות אלוקית, ומציגה את הלבונה כאור מקיף המקיים את הקליפות מלמעלה.
הערות קה״ת קושרות זאת לתורה אור, בראשית, שם מוסבר שהלבונה היא ״כולה טוב״, משום שהיא רק מקיפה את הקליפות ואינה מתערבת בהן; וכן ללקוטי תורה, תזריע, המצטט את המאמר הזה בעניין שאור אין סוף מאיר לקליפות רק בבחינת מקיף. אור התורה על נ״ך מוסיף, כפי שמציינת ההערה, שהמקיף הזה הוא בחינה גבוהה מאוד, ששורשה באור המקיף של עולם התוהו.
מראי מקומות
- 1והענין כי ע״י החיות · בכת״י 1099: על החיות. ראה אוה״ת תבוא ע׳ תתרעב.
- 2וצבא השמים לך משתחוים · Nehemiah 9:6
- 3מגביהים א״ע כנשר · Obadiah 1:4
- 4שהחיות . . אצלם בסוד גלות · ראה הערות וקיצורים לתניא לכ״ק אדמו״ר הצ״צ לפרק ו. ובליקוט פי׳ שם ובאוה״ת כאן.
- 5שו״ה ואדרבה — א״ע כנשר כו׳ · בבוך 1824 בשינוים: א״ע בחופצה וגסה״ר והיינו לפי שהחיות הנמשך אליהם הוא בסוד גלות נבלע בתוכם: הנה זהו.
- 6הוא נבלע בתוכם · מענין הבליעה — ראה בד״ה פתח אליהו תש״ב ע׳ 80.
- 7הנה זהו ענין לבונה · ראה לעיל ה, ג. המשך זאת חנוכת המזבח תר״מ סעי׳ יז. בלקו״ת שה״ש י, א מציין לכאן. מובא בביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תתקמו. ושם מציין לאוה״ת חנוכה כרך ב רפב, ב.
- 8שהוא אור המקיף עליהם מלמעלה · ראה לקו״ת תזריע כג, ד. ובהמשך תער״ב ר״פ רי. באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ תקלג מבאר שכאן נתבאר דזה המקיף הוא בחי׳ גבוה ושרשו ממקיף דתהו שלמעלה מהתיקון ע״ש.
4ולפי שהוא אור המקיף מלמעלה מן הדעת שלהם ואינם מרגישים בו והחיות שנמשך להם בפנימית נבלע כנ״ל לפיכך הם מתגאים ומגביהים א״ע [את עצמו] בחוצפה כנ״ל.
ומכיוון שזהו אור מקיף, שלמעלה מדעתם, והם אינם חשים בו, ואילו החיות הנמשכת אליהם בפנימיות נבלעת, כפי שהוסבר לעיל, לכן הם מתגאים ומרוממים את עצמם בחוצפה, כפי שהוסבר לעיל.
מכיוון שאור הלבונה נשאר למעלה מתודעת הקליפות (כוחות הטומאה), הן אינן חשות בו; והחיות הפנימית נבלעת. לכן אין בחוויה שלהן דבר שמכניע אותן, והן נעשות גאות וחצופות.
ובחי׳ לבונה הוא המחבר י״ס [י׳ ספירות] דקדושה להאיר לע״ס [לעשר ספירות] דמסאבותא והוא רישא דעשו דהיינו בחי׳ המקיף מלמעלה הוא נכלל בעטפוי דיצחק ממש בקדושה
דרגת הלבונה היא המחברת את עשר הספירות של הקדושה, כדי שיאירו לעשר הספירות של הטומאה. והיא ״רישא דעשו״: כלומר, דרגת המקיף [האור] שמלמעלה נכללת ״בעטפוי דיצחק״, ממש בתוך הקדושה.
הלבונה היא החוליה המקשרת, המאפשרת לספירות הקדושות להאיר אל הספירות הטמאות. האור המקיף הזה הוא ״רישא דעשו״: הנקודה העליונה של עשו, שנותרת בתוך הקדושה, ״בעטפוי דיצחק״.
ולכן מצד בחינת המקיף עשו שואל איך מעשרין את התבן ומצד הפנימיות אין ש״ש [שם שמים] שגור בפיו:
לכן, מצד בחינת המקיף [האור], עשו שואל ״איך מעשרין את התבן״; ואילו מצד הפנימיות, שם שמים אינו שגור בפיו:
כך מתיישבת השאלה שבפתיחה. מצד שורשו המקיף, עשו אכן נמשך למצוות, כפי שעולה משאלתו על הפרשת מעשר מן התבן; אך הפנימיות שלו, שבה נבלעה החיות הקדושה, הותירה אותו בלי ששם ה׳ יהיה שגור על שפתיו.
הפסקה מיישמת את המודל על עשו: ״רישא דעשו״ הוא האור המקיף שנותר בתוך הקדושה, ואילו בפנימיותו החיות הקדושה נבלעת. כך מתבארים שני הצדדים באופן שבו יצחק ראה את עשו.
הניצוצות שבעשו וכוונתו של יצחק ¶5–6
ידוע עתה שהחיות שבעשר הכתרים של הטומאה נובעת מכך ש״חיל בלע ויקיאנו״, וכן מן ״ועת אשר שלט האדם באדם לרע לו״.
לקליפות יש חיות משום ש״בלעו״ ניצוצות קדושים, שבסופו של דבר ייאלצו להחזיר (״חיל בלע ויקיאנו״). בדומה לכך, התקופה שבה הרע שולט באדם היא ״לרע לו״: כוחו עתיד להסתיים בכך שיפלוט את הטוב שהוא מחזיק בו.
והוא מפני הנצוצות שנפלו בהם בתחלת בריאת העולם בשבה״כ [בשבירת הכלים] וימלך וימת כו׳ וגם3 מחמת חטא עה״ד [עץ הדעת]
הדבר נובע מן הניצוצות שנפלו לתוכן בתחילת בריאת העולם, בשבירת הכלים (״וימלך וימת כו'״), וגם מחטא עץ הדעת,
הניצוצות נפלו לקליפות בשתי דרכים: באמצעות ״שבירת הכלים״ בראשית הבריאה, שהתורה רומזת עליה במלכי אדום ש״וימלך וימת כו'״, ובאמצעות חטאו של אדם בעץ הדעת.
כמ״ש בס׳ הגלגולים4 ולפיכך נמשך להם החיות בם5 שהוא בסוד גלות כמארז״ל [כמאמר רבותינו זכרונם לברכה] לא גלו ישראל6 אלא כדי להוסיף עליהם גרי׳ וכן בעשו היו ניצוצות כמו ר״מ [רבי מאיר]
כפי שכתוב בספר הגלגולים. לכן החיות נמשכת אליהן ונמצאת בתוכן בבחינת גלות, כפי שאמרו חז״ל: ״לא גלו ישראל אלא כדי להוסיף עליהם גרי'״. גם בעשו היו ניצוצות, כגון רבי מאיר,
משום שהניצוצות שבויים, החיות שבקליפות נתונה ״בגלות״. חז״ל אומרים שישראל גלו כדי שיתווספו אליהם גרים, כלומר, כדי להעלות את הניצוצות שהתפזרו בין האומות. גם עשו הכיל ניצוצות קדושים, והמסורת מזהה אותם עם נשמות גדולות שיצאו ממנו או באו מצד שלו, החל ברבי מאיר.
ואונקלוס ושמעי׳ [ושמעיין] ואבטליון ועובדיה ומהם הי׳ [היה] ציד בפיו והי׳ [והיה] רוצה יצחק להוציא ממנו בעצמו שלא ע״י יעקב
וכן אונקלוס, שמעיה ואבטליון, ועובדיה; ומניצוצות אלה היה ״ציד בפיו״. יצחק רצה להוציאם מ[עשו] עצמו, ולא באמצעות יעקב.
נשמות נוספות כאלה היו אונקלוס הגר, החכמים שמעיה ואבטליון, והנביא עובדיה. הניצוצות הללו היו המקור ל״ציד בפיו״ של עשו, לדבריו על מצוות, ויצחק רצה להוציאם מעשו ישירות, בלי מעורבותו של יעקב.
כי הרי גם עכשיו חיל בלע ויקיאנו רק שהוא ע״י יעקב שהוא בחי׳ ז״א שכל האורות שלמעלה נכללים בו והוא מתלבש ביצי׳ [ביצירה] ביומין דחול בחי׳ עבדו זקן ביתו7 להעלות משם ולברר כנ״ל.8
הרי גם עתה מתקיים ״חיל בלע ויקיאנו״, אלא שהדבר נעשה באמצעות יעקב, שהוא בחינת ז״א (המידות הרגשיות), שכל האורות שלמעלה נכללים בו. הוא מתלבש ביצירה בימות החול, בבחינת ״עבדו זקן ביתו״, כדי להעלות משם ולברר, כפי שהוסבר לעיל.
בדרך כלל הניצוצות נגאלים באמצעות יעקב, שמייצג את ז״א, התצורה הכוללת את כל האורות העליונים. בימות החול הוא יורד לעולם היצירה (בחינתו של אליעזר, ״עבדו זקן ביתו״), כדי להעלות ולברר את הניצוצות שם.
אך יצחק רצה שיהי׳ [שיהיה] זה שלא ע״י ז״א רק שיהי׳ [שיהיה] התגלות האורות העליונים בעשו עצמו והוא ענין תוס׳ [תוספת] ורבוי האור
אבל יצחק רצה שהדבר ייעשה שלא באמצעות ז״א, אלא שתהיה התגלות של האורות העליונים בעשו עצמו; וזהו עניין של תוספת וריבוי האור.
יצחק רצה דרך אחרת: שהאורות העליונים יתגלו בתוך עשו עצמו, ולא באמצעות ז״א. לשם כך נדרשת תוספת אור, במידה גדולה יותר.
כי הרי לברר הטוב מן הרע צריך להאיר שם אור רב כדי שיע״ז [שעל ידי זה] יקלוט וילקט כל הניצוצו׳ הנשפעים שמה.
כדי לברר את הטוב מן הרע, צריך להאיר שם אור רב, כדי שבאמצעותו יקלוט ויאסוף את כל הניצוצות שנשפעו לשם.
האור הנוסף הזה נדרש מפני שהפרדת הטוב מן הרע מצריכה אור חזק, שיוכל למשוך וללקט את כל הניצוצות שנפלו לשם.
הפסקה מסבירה מדוע עשו מחזיק ניצוצות קדושים, ומדוע יצחק רצה להוציא אותם מתוכו באמצעות תוספת אור גדולה, ולא באמצעות יעקב.
שתי הסיבות לנפילת הניצוצות — שבירת הכלים וחטא עץ הדעת — מובאות בהערת קה״ת על פי ספר הגלגולים, פרק ב׳. הרעיון שיעקב (ז״א) יורד ליצירה בימות החול כדי לברר עומד בניגוד לשבת, שבה העולמות עולים.
מראי מקומות
- 1חיל בלע ויקיאנו · Job 20:15
- 2ועת אשר שלט האדם · Ecclesiastes 8:9
- 3שו״ה וימלוך — כו׳ וגם · בבוך 1824 במקומו: והוא.
- 4בס׳ הגלגולים · פ״ב.
- 5שו״ה נמשך — בם · בבוך 1824: גם.
- 6לא גלו ישראל · Pesachim 87b
- 7עבדו זקן ביתו · Genesis 24:2
- 8שו״ה ביתו — כנ״ל · בבוך 1824: כו׳.
6וזהו ויתן לך האלקים מטל השמים1 הוא טלא דעתיקא דנטיף לז״א בחי׳ שמים. ומשמני הארץ שמן הוא חכמה2 ואבא יסד ברתא3456 הנקרא ארץ ורצה להמשיך בחי׳ הטל והשמן דלעילא שעי״ז יהי׳ [יהיה] העלאת הניצוצים
זהו [פירוש] ״ויתן לך האלקים מטל השמים״: זהו ״טלא דעתיקא דנטיף לז״א״, טל עתיקא (Atika) המטפטף לז״א, בחינת ״שמים״. ״ומשמני הארץ״: השמן הוא חכמה, ו״אבא יסד ברתא״ — הבת, המכונה ״ארץ״. יצחק רצה להמשיך את בחינת הטל והשמן שלמעלה, כדי שעל ידי כך יעלו הניצוצות,
בברכת יצחק רואים מעין מפה של אורות עליונים. ״מטל השמים״ הוא ״טלא דעתיקא״ שבזוהר: עתיקא (Atika), כלומר עתיק יומין (Atik Yomin, העתיק של הימים), הבחינה הפנימית ביותר של כתר, שמטפטף לתוך ז״א, המכונה ״שמים״. ״ומשמני הארץ״ הוא שמן, סמל לחכמה, ואבא — חכמה — מייסד את מלכות, הבת המכונה ״ארץ״. יצחק רצה להמשיך למטה את האורות העליונים האלה, כדי שהניצוצות יעלו.
וכפי שאנו רואים, למשל, כשהשמש זורחת על הארץ בחום היום, היא שואבת את לחות הארץ, ו״אד יעלה מן הארץ״;
הדימוי הראשון: חום השמש מעלה את לחות הארץ כאדים. אור חזק מלמעלה מעלה אליו את מה שלמטה.
וכן בנר לפני האבוקה הגדולה שואבת אור הנרות כך ע״י הארה עליונה הבאה בתוס׳ [בתוספת] ורבוי מלמעלה שואב ולוקט כל הניצוצין שנפלו למטה.
וכך גם נר העומד לפני אבוקה גדולה: [האבוקה] שואבת אליה את אור הנרות. כך גם, באמצעות הארה עליונה שבאה בתוספת ובריבוי מלמעלה, כל הניצוצות שנפלו למטה נמשכים מעלה ונאספים.
הדימוי השני: להבה קטנה שמניחים ליד אבוקה גדולה נמשכת אליה. כך אור גדול, שנוסף מלמעלה, ימשוך אליו את הניצוצות שנפלו ויאסוף אותם.
אך הארה זו צריך להיות בתוס׳ [בתוספת] ורבוי דייקא בחי׳ ברכה שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות שלפי סדר ההשתלשלות לא הי׳ [היה] עשו כדאי לו.
אלא שהארה זו צריכה לבוא דווקא בתוספת ובריבוי — בחינת ״ברכה״, שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות; שכן לפי סדר ההשתלשלות, עשו לא היה ראוי לה.
הארה כזאת אינה יכולה לבוא בסדר הרגיל של העולמות, שכן לפי הסדר הזה עשו לא היה ראוי לה. עליה לבוא כ״ברכה״ — מתנה מלמעלה, מעבר לסדר ההשתלשלות.
הפסקה מסבירה את תוכן הברכה שיצחק התכוון לתת: ״טל״ ו״שמן״ עליונים, כלומר אור גדול מלמעלה שיעלה את הניצוצות בכוחו שלו.
הערת קה״ת מפנה ל״מאורי אור״ (Me'orei Or) (אות שי״ן, 48), המבאר את השמן כחכמה. הדימוי של נר לפני אבוקה תואם לתורה אור, בראשית 6a, שם הניצוצות נאספו מאליהם בזמן המקדש.
מראי מקומות
- 1ויתן לך האלקים מטל השמים · Genesis 27:28
- 2שמן הוא חכמה · מאו״א אות ש, מח.
- 3ואבא יסד ברתא · Zohar III, 248b
- 4ואבא יסד ברתא · Zohar, Pinchas 99:674–102:681
- 5ואבא יסד ברתא · Zohar, Pinchas 121:822–831
- 6ואבא יסד ברתא · Zohar, Pinchas 124:867–126:878
- 7שו״ה שאנו — כשהשמש · בבוך 1824: כמו ע״י שהשמש.
- 8ואד יעלה מן הארץ · Genesis 2:6
טעותו של יצחק והברכה שקיבל עשו בפועל ¶7
7וזהו ואברככה לפני1 ה׳. לפני הוי׳ דוקא והרצון שהי׳ [שהיה] ליצחק להמשיך לעשו עצמו שלא ע״י יעקב הוא מפני שראה אותו מלמעלה למטה
וזה [פירוש] ״ואברככה לפני ה׳״: דווקא לפני הוי׳. רצונו של יצחק להמשיך [את הברכה] לעשו עצמו, ולא באמצעות יעקב, נבע מכך שהוא ראה אותו מלמעלה למטה,
יצחק אמר לעשו שיברך אותו ״לפני ה׳״ — לפני הוי׳, שלמעלה מסדר העולמות. הוא רצה לתת זאת לעשו ישירות משום שראה אותו מלמעלה, מצד שורשו העליון ביותר של עשו.
ע״י בחי׳ לבונה2 שהוא בחי׳ המקיף ע״כ רצה להמשיך בו בחי׳ גלוי המקיף בתוס׳ [בתוספת] ורבוי אור.
באמצעות בחינת הלבונה, שהיא בחינת המקיף [האור]; לכן רצה להמשיך לתוכו את גילוי המקיף [האור], בתוספת ובריבוי אור.
יצחק ראה את עשו דרך בחינת הלבונה שבו, שורשו המקיף שבקדושה; לכן רצה לגלות בעשו את האור המקיף בתוספת אור גדולה.
אך מ״מ טעה בזה שאין עשו כדאי בבחי׳ זו כ״א ע״י יעקב שלפי שאם הי׳ [היה] החיות נמשך אל עשו יבלע ח״ו [חס ושלום] כמקדם או שלא יהיה מבחי׳ עשו כלום
אולם הוא טעה בכך, שכן עשו אינו ראוי לבחינה זו אלא באמצעות יעקב. אילו החיות הייתה נמשכת לעשו, היא הייתה נבלעת בו, חס ושלום, כבעבר, או שלא היה נותר כלל דבר מבחינת עשו;
אלא שיצחק טעה: עשו יכול לקבל בחינה זו רק באמצעות יעקב. אילו נמשכה אליו ישירות, האור היה נבלע בעשו כפי שהיה קודם לכן ומזין את גאוותו, או מציף אותו עד שלא היה נותר ממנו דבר.
אבל שיהא לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא א״א כ״א ע״י יעקב ז״א דקדושה שע״י יתברר מעשו ויוכלל בקדושה
אך הפיכת חושך לאור ומרירו למיתקא אינה אפשרית אלא באמצעות יעקב, ז״א דקדושה, שבאמצעותו [מה שיש] בעשו יתברר וייכלל בקדושה.
המטרה האמיתית היא ״לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא״ — להפוך את החושך לאור ואת המרירות למתיקות, כך שמה שבעשו יתברר ויהפוך לחלק מן הקדושה. הדבר אפשרי רק באמצעות יעקב, ז״א של הקדושה.
ולכן הסכים יצחק ג״כ לברכת יעקב אח״כ ולעשו אמר הנה משמני הארץ3 כו׳ משמני מקצת שמני45 (וליעקב א׳ ומשמני בתוס׳ [בתוספת] וא״ו)
לכן הסכים יצחק לאחר מכן גם לברכת יעקב. ולעשו אמר: ״הנה משמני הארץ וכו׳״ — ״משמני״, [כלומר] חלק מן השפע (ואילו ליעקב אמר ״ומשמני״, בתוספת ו׳),
לכן הסכים יצחק בהמשך לברכת יעקב. ההבדל בניסוח מלמד על ההבדל בין הברכות: עשו קיבל ״משמני״ — רק חלק מן השפע, ואילו יעקב קיבל ״ומשמני״, בתוספת ו׳, שמשמעותה תוספת.
דהיינו מתמצית הנשאר משמן שנמשך אל הארץ שם יהיה מושבך בחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] ומטל השמים של יעקב יומשך לך ג״כ
כלומר, מן השארית שנותרה מן השמן שנמשך אל הארץ: ״שם יהיה מושבך״ — בחינת הפנימיות. וגם אליך יימשך [משהו] מ״מטל השמים״ של יעקב,
חלקו של עשו ב״שמן״ הוא רק השארית שנותרת לאחר שהוא נמשך אל הארץ; זהו ״שם יהיה מושבך״ שלו, בחינת הפנימיות. הוא יקבל גם משהו מ״מטל השמים״ של יעקב.
אבל אינו אלא מעל דהיינו בחי׳ מקיף בלבד (משא״כ6 ביעקב ויתן לך) ובתנאי ואת אחיך תעבוד7 שתהי׳ [שתהיה] בטל אל בחי׳ יעקב שע״י יהי׳ [יהיה] עליי׳ [עלייה] דוקא כנ״ל:8910
אך לעשו הדבר מגיע רק ״מעל״, כלומר בחינת המקיף [האור] בלבד (בשונה מיעקב: ״ויתן לך״ [ה׳ ייתן לך]); וזאת בתנאי ש״ואת אחיך תעבוד״ — שתהיה בביטול כלפי בחינת יעקב, שרק באמצעותו תהיה עלייה, כפי שהוסבר לעיל.
לעשו הדבר מגיע רק ״מעל״, כאור מקיף, ואילו ליעקב הדבר ניתן בפועל. הדבר מותנה בכך שעשו ״ואת אחיך תעבוד״: רק כאשר הוא נכנע ליעקב הוא יכול להתעלות.
הפסקה מסבירה את טעותו של יצחק ואת תיקונה: עשו יכול להתעלות רק באמצעות יעקב, וההבדל בין הברכות שנתן יצחק לכל אחד מהם משקף זאת.
הביטוי ״לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא״ הוא מלשון הזוהר ומתאר בירור של הרע, ולא רק את סילוקו. הערת קה״ת (20:69) מאשרת שהמוסגר ״משא״כ ביעקב ויתן לך״ מופיע גם בכתבי יד שנכתבו בחיי אדמו״ר הזקן, ולכן הוא חלק מן המאמר.
מראי מקומות
- 1ואברככה לפני ה׳ · Genesis 27:7
- 2שו״ה יעקב — לבונה · בבוך 1824 נוסף: שבו.
- 3הנה משמני הארץ · Genesis 27:39
- 4משמני מקצת שמני · ראה ב״ר פ׳ ס״ז.
- 5משמני מקצת שמני · Bereshit Rabbah 67:6
- 6(משא״כ . .) · המוסגר נמצא גם בכת״י שנכתבו בחיי אדה״ז.
- 7ואת אחיך תעבוד · Genesis 27:40
- 8שו״ה אחיך — שע״י יהי׳ עלייה דוקא כנ״ל · בבוך 1824: שע״י דוקא יהי׳ עלי׳ כו׳. וזהו ויתן לך האלהי׳ גם בבחי׳ צמצום וקאי על בחי׳ הוי׳ שלמעלה בפסוק אשר ברכך הוי׳ ועתה מבואר הכתבו הנה יצחק רצה להמשיך בחי׳ מ״ן בבחי׳ פנימי׳ אבל להמשכת המקיף צ״ל בעלאות מ״ן: כנודע.
- 9שו״ה יהיה — מבחי׳ · בבוך 1824: בבחי׳.
- 10וליעקב אמר ומשמני · Genesis 27:28
הריח כהעלאה מלמטה ¶8–11
8ועתה יבואר1 הכתוב ראה ריח בני כו׳. כי הנה יצחק רצה להמשיך בחי׳ מקיף ולבונה כנ״ל וכל המשכה הוא ע״י העלאת מ״ן [מיין נוקבין] כנודע.2
כעת יתבאר הפסוק ״ראה ריח בני כו׳״. יצחק ביקש להמשיך את בחינת המקיף [האור המקיף] ואת הלבונה, כפי שהוסבר לעיל; וכל המשכה נעשית באמצעות העלאת מ״ן (מיין נוקבין [מים נקביים]), כידוע.
כעת המאמר חוזר לפסוק עצמו. יצחק ביקש להמשיך את האור המקיף, המכונה כאן ״לבונה״; ובקבלה כל המשכה מלמעלה (״מים זכריים״) מתעוררת בעקבות העלאה מקבילה מלמטה, ״מים נקביים״ (מיין נוקבין).
והנה להמשכת מ״ד [מיין דוכרין] של פנימי׳ [פנימיות / פנימית] די בהעלאת מ״ן [מיין נוקבין] בבחי׳ כ, דפנימי׳ [פנימיות / פנימית] אבל להמשכ׳ מ״ד [מיין דוכרין] של מקיף צ״ל העלאת מ״ן [מיין נוקבין] ג״כ בבחי׳ מקיף.3
כדי להמשיך מ״ד (מיין דכורין [מים זכריים]) של הרובד הפנימי [הבחינה הפנימית], די בהעלאת מ״ן בבחינה הפנימית; אבל כדי להמשיך מ״ד של המקיף [הרובד המקיף], נדרשת גם העלאת מ״ן בבחינת המקיף.
ההתעוררות מלמטה צריכה להתאים למה שהיא מעוררת מלמעלה. כדי להמשיך אור פנימי די בהתעוררות פנימית, אך כדי להמשיך אור מקיף גם ההתעוררות מלמטה צריכה להיות מסוג מקיף.
הפסקה מציגה את העיקרון שעליו מבוסס המשך המאמר: כדי להמשיך אור מקיף, דרושה העלאה ״מקיפה״ מלמטה.
מראי מקומות
- 1שו״ה ועתה יבואר · בבוך 1824: ועתה מבואר.
- 2רצה להמשיך . . כנודע · בבוך 1824 הנוסח במקומו: ”רצה להמשיך בחי׳ מ״ן בבחי׳ פנימי׳ אבל להמשכת המקיף צ״ל העלאות מ״ן כנודע”.
- 3בהעלאת מ״ן בבחי׳ פנימי׳ . . העלאת מ״ן ג״כ בבחי׳ מקיף · ראה לקמן כ, ד במ״מ ד״ה ויש.
9והנה ריח הוא העלאת מ״ן [מיין נוקבין] שהוא בחי׳ אור חוזר.1 והוא מהגבורות כמו שרואים שתפוח מתוק אין בו ריח.
עתה, הריח הוא העלאת מ״ן (מיין נוקבין; העלאה מלמטה), שהיא בחינת אור חוזר (אור העולה חזרה אל מקורו). הוא בא מן הגבורות (כוחות הדין והעוצמה), כפי שרואים שבתפוח מתוק אין ריח;
הריח הוא העלאה מלמטה, ״אור חוזר״ העולה בחזרה אל מקורו. מקורו בגבורות, בצד של העוצמה והדין: לתפוח מתוק אין ריח.
רק החמוץ וכל הדברים החריפים יש בהם ריח חזק. והוא לפי שהעלאת מ״ן [מיין נוקבין] הוא בירורים מניצוצות שנפלו בשבה״כ [בשבירת הכלים].
רק לדברים חמוצים ולכל הדברים החריפים יש ריח חזק. הסיבה לכך היא שהעלאת מ״ן מורכבת מבירורים (זיכוך והעלאה) של ניצוצות שנפלו בשבירת הכלים.
רק לדברים חמוצים ולכל הדברים החריפים יש ריח חזק. הסיבה היא שהעלאה מלמטה מורכבת מבירורם של ניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, עניין השייך לדין קשה; לכן הריח קשור לחריפות ולחומרה.
ולכן בכל המצות לא נאמר ריח ניחוח2 כמו בקרבנות שהוא ע״י שמעלין נפש הבהמה ומתהפך ועולה ונכלל באש שלמעלה.
לכן, ביחס לכל המצוות לא נאמר ״ריח ניחוח״, כפי שנאמר בקרבנות, שבהם מעלים את נפש הבהמה, והיא משתנה, עולה ונכללת באש שלמעלה.
לכן התורה אומרת ״ריח ניחוח״ על קרבנות ולא על מצוות אחרות. קרבן מעלה את נפשה החיונית של הבהמה, והיא משתנה ונכללת באש שמלמעלה: זהו בירור מלמטה, ולכן יש כאן ״ריח״.
הפסקה מזהה את הריח עם העלאה מלמטה ועם בירור הניצוצות, ולכן התורה קושרת אותו לקרבנות.
מראי מקומות
- 1העלאת מ״ן שהוא בחי׳ אור חוזר · בלקו״ת נשא כט, א מציין לכאן.
- 2ריח ניחוח · Leviticus 1:9
10והנה הריח משיב את הנפש דהיינו מה שהיה בתחלה בבחי׳ הסתלקות המוחין חוזר ומאיר כאדם שהוא נרדם וע״י הריח הוא חוזר ומקיץ.
והנה, הריח משיב את הנפש: כלומר, מה שהיה בתחילה במצב של הסתלקות המוחין, חוזר ומאיר, כמו אדם שנרדם שינה עמוקה ומתעורר באמצעות הריח.
הריח ״משיב את הנפש״: אדם ששקע בשינה עמוקה או התעלף, ומוחו הסתלק, מתעורר לחיים בעקבות ריח.
דהיינו ע״י השינה היה השכל בהעלם. ואח״כ כשניער משנתו הנה השכל מאיר בו בגילוי והכל נעשה ע״י הריח שהוא אור החוזר ממטה למעלה.
כלומר, בשעת השינה השכל היה בהעלם. אחר כך, כשהוא מתעורר משנתו, השכל מאיר בו בגלוי. וכל זה נעשה באמצעות הריח, שהוא אור חוזר מלמטה למעלה.
בשעת השינה השכל נסתר; כשהאדם מתעורר, הוא שוב מאיר בו בגלוי. הריח, שהוא אור העולה מלמטה, הוא שמביא לכך.
וזהו ענין נח״ר [נחת רוח] לפני שאמרתי ונעשה רצוני.1 והנה עשו לא היה בו בחי׳ גילוי פנימי׳ [פנימיות / פנימית] כי הפנימי׳ [הפנימיות / הפנימית] שלו נבלע כנ״ל רק שהוא בחי׳ המקיף ולבונה.
זהו עניין ״נח״ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני״. והנה, אצל עשו לא הייתה בחינה של גילוי פנימיות, שהרי פנימיותו נבלעה בו, כפי שהוסבר לעיל; הוא היה רק בבחינת המקיף והלבונה.
חז״ל דורשים את הריח הנעים של הקרבן כנחת רוח — הסיפוק של ה׳ מכך שרצונו נעשה. הם שומעים במילה ניחוח רמז לנחת: תגובה מלמטה שמעוררת את התענוג שלמעלה. לעשו, לעומת זאת, לא הייתה קדושה פנימית גלויה, שכן היא נבלעה בו; כל שהיה לו הוא השורש המקיף שלו, הלבונה.
וזהו וירח את ריח בגדיו2 הוא בחי׳ המקיפים שיהיה מזה ריח הוא העלאת מ״ן [מיין נוקבין] להמשיך המקיף מטל השמים:3
זהו [פירוש] ״וירח את ריח בגדיו״: [הבגדים] הם בחינת המקיפים, שמהם יהיה ריח — כלומר, העלאת מ״ן [מים נוקבין] — כדי להמשיך את המקיף ״מטל השמים״.
יצחק הריח את ״בגדיו״ של עשו: הבגדים מקיפים את הגוף, והם מסמלים את האורות המקיפים. מהם יעלה ריח, כלומר התעוררות מלמטה, שבכוחה להמשיך את האור המקיף של ״מטל השמים״.
הפסקה מראה כיצד ריח מעורר מחדש חיות נסתרת, ומפרשת את הרחת הבגדים בידי יצחק כהתעוררות מקיפה שנועדה להמשיך את הברכה המקיפה.
מראי מקומות
- 1שאמרתי ונעשה רצוני · Rashi on Leviticus 1:9
- 2וירח את ריח בגדיו · Genesis 27:27
- 3והנה ריח · לקמן פ, ג מציין לכאן.
11כריח שדה אשר ברכו1 ה׳. הנה השדה הוא בחי׳ מל׳ דאצי׳ שיש בה ג״כ בחי׳ העלאת מ״ן [מיין נוקבין] ויש בזה ב׳ בחי׳2 הא׳ היא העלאת מ״ן [מיין נוקבין] בטבעה ומאליה וממילא כמ״ש למען יזמרך3 כבוד ולא ידם.
״כריח שדה אשר ברכו ה׳״: השדה הוא בחינת מלכות דאצילות, שיש בה גם העלאת מ״ן (מים נוקבין; mayin nukvin) [התעוררות מלמטה]. ובכך יש שתי בחינות. הראשונה היא העלאת מ״ן מכוח טבעה, מעצמה ובדרך ממילא, כמו שנאמר ״למען יזמרך כבוד ולא ידם״.
״השדה״ מסמלת את מלכות דאצילות, הבחינה המקבלת, שגם עולה אל ה׳. היא עושה זאת בשתי דרכים. האחת טבעית ומתמדת, כמו בפסוק ״למען יזמרך כבוד ולא ידם״.
קארי תדיר4 לנהורא עלאה ולא שכיך כו׳ והוא העלאת מ״ן [מיין נוקבין] לפנימי׳ [לפנימיות / לפנימית] דהיינו לעורר המשכת הקו. ויש העלאת5 מ״ן [מיין נוקבין] שצריך סיוע מלמעלה שאין כח בה להעלות מ״ן [מיין נוקבין] מעצמה.
״קארי תדיר לנהורא עלאה ולא שכיך״ וכו׳. זו העלאת מ״ן לפנימיות [הבחינה], כלומר, לעורר את המשכת הקו (קו של אור). ויש העלאת מ״ן שזקוקה לסיוע מלמעלה, משום שאין בכוחה להעלות מ״ן מעצמה.
תיקוני זהר מתאר את מלכות כמי שקוראת תמיד לאור העליון ואינה שוקטת; העלייה הזאת ממשיכה את הקו, קו האור המסודר שנכנס לעולמות. העלייה השנייה זקוקה לסיוע מלמעלה, משום שמלכות אינה יכולה ליצור אותה בכוחות עצמה.
והוא בחי׳ מקיף שהוא בחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה בעצמו (שהקו6 מאיר לתוך מקום החלל עצמו)
זוהי בחינת המקיף, בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא עצמו (שהרי הקו מאיר לתוך מקום החלל עצמו).
העלייה השנייה מכוונת לאור המקיף: לגילוי אור אין סוף עצמו. הסוגריים מוסיפים שמדובר באור כשהקו מאיר לתוך החלל עצמו.
והנה העלאת מ״ן [מיין נוקבין] של בחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] הוא בחי׳ בארה של מרים7 שהוא מעיין הנובע מאליו משא״כ העלאת מ״ן [מיין נוקבין] של המקיף כתיב באר חפרוה שרים.8
העלאת מ״ן של בחינת הפנימיות היא בחינת בארה של מרים, מעיין הנובע מעצמו; ואילו על העלאת מ״ן של המקיף נאמר ״באר חפרוה שרים״.
עלייה פנימית דומה לבארה של מרים, שנבעה מעצמה. עלייה של המקיף דומה לבאר שהשרים נאלצו לחפור; היא דורשת מאמץ וסיוע מלמעלה.
ויכרו שם עבדי יצחק9 באר. עבדי יצחק הן המשכות מבחי׳ יצחק שהוא עיקר האבות10 מבחי׳ בוצינא דקרדוניתא11 מקור הגבורות כמ״ש כי אתה אבינו.1213
״ויכרו שם עבדי יצחק באר״. עבדי יצחק הם ההמשכות מבחינת יצחק, שהוא ראש האבות, מבחינת בוצינא דקרדוניתא (botzina dekardinusa) [נר החושך], מקור הגבורות (Gevuros), כמו שנאמר ״כי אתה אבינו״.
עבדי יצחק שחפרו באר הם הכוחות הנמשכים מיצחק, ראש האבות, ששורשם ב״נר החושך״ (בוצינא דקרדוניתא), מקור הגבורות וכל המידה. חז״ל מייחסים את ״כי אתה אבינו״ ליצחק.
ולכן כתיב ויריבו רעי גרר14 לאמר לנו המים שבחי׳ המקיף נמשך גם אליהם מלמעלה שאינו נבלע כמו בחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] שלהם כנ״ל. וזהו אשר ברכו הוי״ה שהוא ע״י סיוע מלמעלה כנ״ל:
לכן נאמר ״ויריבו רעי גרר לאמר לנו המים״: בחינת המקיף נמשכת גם אליהם מלמעלה, משום שאינה נבלעת כמו בחינת הפנימיות שלהם, כנ״ל. וזהו ״אשר ברכו הוי׳״ — הדבר נעשה בסיוע מלמעלה, כנ״ל.
רועי גרר רבו על המים משום שאור המקיף מגיע מלמעלה גם אל הטומאה, ואינו נבלע כמו החיות הפנימית שלה. ״אשר ברכו הוי׳״ פירושו שעלייה שנייה זו מתאפשרת בסיוע מלמעלה.
הפסקה מבחינה בין עלייה פנימית וטבעית של מלכות לבין עלייה של המקיף, הזקוקה לסיוע מלמעלה, ומסבירה לאור זאת את ״כריח שדה אשר ברכו ה׳״ ואת בארות יצחק.
הערת קה״ת מפנה כאן לדרך מצותיך (Derech Mitzvosecha), שם העלייה של המקיף מזוהה עם עבודת ה׳ ״בכל מאדך״ (bechol me'odecha). הביטוי ״קארי תדיר לנהורא עלאה ולא שכיך״ לקוח מתיקוני זהר, תיקון 5, כפי שמציינת ההערה.
מראי מקומות
- 1כריח שדה אשר ברכו ה׳ · Genesis 27:27
- 2ויש בזה ב׳ בחי׳ · ”שם [הכוונה לכאן] נת׳ ג״כ ענין ב׳ מיני העלאת מ״ן, הא׳ לעורר בחי׳ מקיפים, הב׳ לעורר בחי׳ פנימיים, ונת׳ שם [הכוונה לכאן] ג״כ שענין העלאת מ״ן דמקיפים היינו בחי׳ מאדך, ולפענ״ד ג״כ שזהו כענין ב׳ מיני העלאת מ״ן דאו״כ הנ״ל ודו״ק כי בשניהם הכוונה א׳ רק שהלשון מחולק” — דרך מצותיך קסה, ב. באוה״ת חוקת ע׳ תתפ [שם מציין לד״ה זה משנת תקס״ה], דברים כרך ז ע׳ ב׳רסז מציין לכאן.
- 3למען יזמרך · Psalms 30:13
- 4קארי תדיר · Tikkunei Zohar, Tikkun 5
- 5שו״ה מ״ן — המשכת הקו. ויש העלאת . . · בבוך 1824 הקטע זה בשינוי: ויש העלאת מ״ן של המקיף וכתיב באר חפרוה שרים ויכרו שם עבדי יצחק שצריך סיוע מלמעלה שאין כח בה להעלות מ״ן בעצמו והוא לבחי׳ המקיף שהוא בחי׳ אוא״ס עצמו כשהקו מאיר לתוך מקום החלל: והנה מ״ן.
- 6(שהקו . .) · בבוך 1824 בלי מוסגר.
- 7בארה של מרים · בלקו״ת חקת סד ג מציין לכאן. בענין בארה של מרים ראה בלקו״ת חקת סד, ג הנסמן לעיל. אוה״ת חקת ע׳ תתסו ואילך.
- 8באר חפרוה שרים · Numbers 21:18
- 9ויכרו שם עבדי יצחק · Genesis 26:25
- 10מבחי׳ יצחק שהוא עיקר האבות · Zohar III, 99b
- 11בוצינא דקרדוניתא · ראה במ״מ לקמן לט, א.
- 12והנה העלאת . . אתה אבינו · ראה קטע זה באוה״ת פ׳ חקת ע׳ תתמג ע״ש.
- 13כי אתה אבינו · Isaiah 63:16
- 14ויריבו רעי גרר · Genesis 26:20
ריחו של יעקב: בעלי תשובה ¶12–14
12והנה כ״ז [כל זה] הוא הבנת הפסוק לפי דעתו של יצחק שהבין שעשו היה לפניו. אך באמת היה זה יעקב. ואיך יבואר בחי׳ זו על יעקב:
והנה, כל זה הוא פירוש הפסוק לפי דעתו של יצחק, שסבר שעשו נמצא לפניו. אבל באמת היה זה יעקב. ואם כן, כיצד יש לבאר בחינה זו ביחס ליעקב?
עד כאן קרא המאמר את הפסוק מנקודת מבטו של יצחק, משום שסבר שהוא מברך את עשו. אבל למעשה היה זה יעקב, ולכן המאמר שואל כעת כיצד ״ריח״ והברכה המקיפה חלים על יעקב.
נקודת מפנה: המאמר עובר מכוונתו של יצחק כלפי עשו אל משמעותה של הברכה עבור יעקב, שקיבל אותה בפועל.
נאמר במדרש: ״וירח את ריח בגדיו״ (בְּגָדָיו, ״בגדיו״): [קראו] ״בוגדיו״ (בּוֹגְדָיו, כלומר ״מורדיו״); [זוהי] בחינת בעלי תשובה (baalei teshuvah, השבים אל ה׳), שהיא בחינת מקיף, שכן הם ממשיכים אותו בכוח רב יותר.
המדרש קורא את ״בגדיו״ כ״בוגדיו״: גם החוטאים שבין צאצאיו של יעקב מעלים ריח ניחוח. אלה הם בעלי תשובה, השבים אל ה׳, השייכים לבחינת מקיף משום שהם ממשיכים אור אלוקי בכוח רב יותר.
שבזוהר אמר3 ע״פ ואברהם זקן4 בא בימים5 כו׳. זכאין אינון מארי דתיובתא דמשכין כו׳. פי׳ למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת שאין לו בחי׳ כלי להכיל.
בזוהר נאמר על ״ואברהם זקן בא בימים״ וכו׳: ״זכאין אינון מארי דתיובתא דמשכין כו׳״. פירוש הדבר: [הם ממשיכים] למעלה מכפי שהנשמה מסוגלת לשאת, ואין לו בחינת כלי שיוכל להכיל זאת.
הזוהר משבח את בעלי התשובה, שממשיכים את האור בכוח רב יותר. כלומר, הם מגיעים למעלה ממה שהנשמה יכולה להכיל, לאור שאין לו ״כלי״ שיכיל אותו; זהו פירושו של ״מקיף״.
הפסקה מיישמת את רעיון ה״ריח״ המקיף על יעקב: ״בגדיו״ הם בעלי התשובה, ששיבתם ממשיכה אור למעלה מכל שיעור.
אור התורה (Or HaTorah), כפי שמצוין בהערת קה״ת, קושר בין ״בגדים״ ל״בוגדים״: בעקבות הבגידה (בגידה) בעץ הדעת נזקקו בני אדם לבגדים.
מראי מקומות
- 1אי׳ במדרש . . ריח בגדיו, בוגדיו · Sanhedrin 37a:7–8
- 2וירח את ריח בגדיו. בוגדיו · Bereshit Rabbah 65:22–23
- 3שבזהר אמר · Zohar I, 129b
- 4שבזוהר אמרו ע״פ ואברהם זקן · נסמן לעיל טז, א.
- 5ואברהם זקן בא בימים · Genesis 24:1
14וכמעשה דר״א [דרבי אלעזר] בן דורדייא.1 משא״כ באברהם כתיב בא בימים.2 בחי׳ כלי ולבוש כו׳. והעלאת מ״ן [מיין נוקבין] כזה שהוא בחי׳ מקיף3 הוא מפני שמתבונן בגדולת א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו.
וכמו בסיפורו של רבי אלעזר בן דורדייא. לעומת זאת, על אברהם נאמר ״בא בימים״ — בחינת כלי ולבוש וכו׳. והעלאת מ״ן (מיין נוקבין, התעוררות מלמטה) כזו, שהיא בחינת מקיף [אור], נובעת מכך שאדם מתבונן בגדולתו של אין סוף יתברך, בעצמו ובכבודו.
רבי אלעזר בן דורדייא, לאחר חיים של חטא, שב בתשובה בעוצמה כזו עד שמת בבכי, ונקבע שעתיד הוא לחיי העולם הבא: תשובה שמעבר לכל ״כלי״. לעומתו, על אברהם נאמר ״בא בימים״, וימיו יצרו כלי ולבוש מדודים. העלאה בבחינת המקיף נובעת מהתבוננות בגדולתו של אין סוף עצמו.
כי אני הוי״ה לא שניתי4 כתיב רק הודו על ארץ ושמים.5 וירם קרן לעמו6 כו׳. ונק׳ בחי׳ בע״ת [בעלי תשובה] אף מי שאין עבירות בידו.7
שהרי נאמר ״כי אני הוי׳ לא שניתי״; רק ״הודו על ארץ ושמים״, ״וירם קרן לעמו״ וכו׳. ואדם נקרא בעל תשובה גם אם אין בידו עבירות,
ה׳ עצמו אינו משתנה; רק ״הודו על ארץ ושמים״, ו״וירם קרן לעמו״. מתוך התבוננות בכך, אדם יכול להיקרא בעל תשובה גם אם אין בידו עבירות.
רק צועק על הפירוד כו׳. והוא בחי׳ ריח שהיא העלאת מ״ן [מיין נוקבין] לבחי׳ מקיף להמשיך בחי׳ מקיף דלעילא מטל השמים כו׳:
אלא הוא זועק על הפירוד וכו׳. וזוהי בחינת ריח, שהיא העלאת מ״ן אל בחינת המקיף, כדי להמשיך את בחינת המקיף שלמעלה, מ״טל השמים״ וכו׳:
אדם כזה זועק על היותו נפרד מה׳. זעקה זו היא בחינת ״ריח״: העלאה בבחינת המקיף, שממשיכה את האור המקיף שלמעלה, את ״טל השמים״.
הפסקה מתארת כיצד נראית בעבודת האדם העלאה בבחינת המקיף: תשובה שמעבר למדידה, הנולדת מהתבוננות בעצמותו של ה׳, ופתוחה גם למי שלא חטא.
תשובה כאן היא ״שיבה״ במלוא מובן המילה: לא רק חרטה על חטא, אלא זעקה על הריחוק מה׳, בדומה לתפיסה הרחבה יותר של תשובה בתניא.
מראי מקומות
- 1וכמעשה דר״א בן דורדייא · Avodah Zarah 17a:12
- 2באברהם כתיב בא בימים · Genesis 24:1
- 3והעלאת מ״ן כזה שהוא בחי׳ מקיף · מובא בלקו״ת שה״ש לז, ב.
- 4אני ה׳ לא שניתי · Malachi 3:6
- 5הודו על ארץ ושמים · Psalms 148:13
- 6וירם קרן לעמו · Psalms 148:14
- 7בע״ת אף מי שאין עבירות בידו · Shabbat 153a
מה הוסיפה הברכה, ומדוע ניתנה במרמה ¶15–16
15אך להבין כ״ז [כל זה] והלא יעקב הוא בחי׳ קדושה ובלא״ה [ובלאו הכי] נמשכים בו כל האורות עליונים א״א ואו״א [ואבא ואימא] כנ״ל.
אבל כדי להבין את כל זה: הרי יעקב הוא בחינת קדושה, וגם בלי זאת נמשכים אליו כל האורות העליונים — אריך אנפין ואבא ואמא, כפי שהוסבר לעיל?
השאלה היא: הרי יעקב קדוש, והוא כבר מקבל את כל האורות העליונים — אריך אנפין (״הפנים הארוכות״, הבחינה החיצונית של כתר) ואבא ואמא (חכמה ובינה). מה עוד יכולה הברכה להוסיף?
אך הברכה היא בתוס׳ [בתוספת] ורבוי המשכה מלמעלה מסדר ההשתלשלו׳ [ההשתלשלות] שאינו לפי ערך ההשתלשלו׳ [ההשתלשלות] כדי להיות ורב דגן ותירוש1 אלו הלכות ואגדות שנתלבשו בלבושים גשמיים זרעים בחסד כו׳
אלא שהברכה מוסיפה ומרבה את ההמשכה שמעל לסדר ההשתלשלות, שלא לפי ערכה של ההשתלשלות, כדי שיהיה ״ורב דגן ותירוש״ — אלו ההלכות והאגדות שהתלבשו בלבושים גשמיים: ״זרעים״ בחסד וכו׳.
התשובה היא שהברכה ממשיכה תוספת אור שמקורה למעלה מסדר העולמות, ואינו לפי ערכו. ״ורב דגן ותירוש״ הם ההלכות והאגדות של התורה המלובשות בלבושים גשמיים, כגון סדר זרעים, המקביל לחסד.
וכן כל התורה ספורי מעשיות כו׳ וכן נביאים שופטים מעשה דשמשון ופלגש בגבעה וכן כל מעשה המלכים וספורי מעשיות שבגמ׳ [שבגמרא] דרבב״ח [דרבה בר בר חנה]2 ודומיהן הכל מרומז בהן סודות התורה, ועד״ז ג״כ מעשה המצות
וכך גם סיפורי התורה וכו׳; וכן בנביאים — בספר שופטים, סיפור שמשון והפילגש בגבעה; וכן כל מעשי המלכים וסיפורי המעשיות שבגמרא על רבה בר בר חנה וכיוצא בהם — בכל אלה רמוזים סודות התורה. וכך גם מעשה המצוות בפועל,
כך גם לגבי סיפורי התורה, התיאורים שבנביאים (שמשון, הפילגש בגבעה ומעשי המלכים) והסיפורים המוזרים של רבה בר בר חנה בגמרא: בכולם טמונים סודות התורה. כך גם במצוות שמקיימים באמצעות חפצים גשמיים.
שע״י סוכה ולולב וציצית ותפילין גשמיים יהיה המשכת אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה שלמע׳ [שלמעלה] מעלה מהשתלשלו׳ [מהשתלשלות] שלפי כא, אערך וסדר השתלשלות בעשי׳ [בעשיה] החיות מצומצם מאד ובכדי שיאיר אור רב מאא״ס [מאור אין סוף] ב״ה בעצמו ובכבודו הוא
שעל ידי סוכה, לולב, ציצית ותפילין גשמיים תימשך המשכת אור אין סוף ברוך הוא, שלמעלה, למעלה מן ההשתלשלות. שהרי לפי מידתה וסדרה של ההשתלשלות, החיות בעשיה מצומצמת מאוד; וכדי שאור רב יאיר מאור אין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו, הרי הדבר נעשה
באמצעות סוכה, לולב, ציצית ותפילין גשמיים נמשך למטה אור אין סוף שלמעלה מן ההשתלשלות. בסדר הרגיל של ההשתלשלות, החיות שמגיעה לעולם העשיה מצומצמת מאוד.
ע״י יצחק דייקא שהוא שרש הגבורות בוצינא דקרדוניתא שהוא קו המדה3 שמודד להיות חכם כו׳ ומשם נמשך תוס׳ [תוספת] אור וגילוי גם בעשי׳ [בעשיה] הגשמי׳ [הגשמיים / הגשמיות / הגשמית].4
דווקא באמצעות יצחק, שהוא שורש הגבורות — בוצינא דקרדוניתא, שהוא קו המידה שמודד ״להיות חכם״ וכו׳; ומשם נמשכת תוספת אור וגילוי גם בעשיה הגשמית.
כדי שאור רב מאין סוף עצמו יאיר גם שם, הוא צריך לעבור דרך יצחק, שורש הגבורות, ובחינת בוצינא דקרדוניתא: קו המידה הקובע את מנת חלקו של כל אדם, כגון אם יהיה חכם. מאותו מקור של מדידה בא הכוח להוסיף אור גם בעשיה הגשמית.
הפסקה משיבה מה הוסיפה הברכה ליעקב: אור שמעל להשתלשלות, הנמשך באמצעות כוח המדידה של יצחק אל התורה והמצוות הגשמיות.
בהערת קה״ת נכתב שליקוטי תורה, נשא, מצטט את הקטע הזה ומסביר אותו שם באופן אחר, ומשאיר אותו כשאלה; ההערה מציעה שייתכן ששתי הגישות עולות בקנה אחד: מקורו של אור זה למעלה מקו המידה, ובכל זאת עליו להימשך דרכו.
מראי מקומות
- 1ורב דגן ותירוש · Genesis 27:28
- 2וספורי מעשיות שבגמ׳ דרבב״ח · Bava Batra 73b
- 3ובכדי שיאיר אור רב . . שהוא קו המדה · בלקו״ת נשא כז, ד מביא קטע זה דשם מבואר באופן אחר והניח בצ״ע. ביהל אור ע׳ תנט מציין לכאן ”בענין הברכה של יצחק שורש קו המדה שיהי׳ בבחי׳ ברכה” וע״ז מציין קודם מגמרא ב״ב דף פח, ב.
- 4בעשי׳ הגשמי׳ . . ואף גם זאת · בבוך 1824: בעשי׳ הגשמי׳ כי זאת הי׳ בלי דעתו של יצחק רק בא במרמה כו׳ שא״א להתלבש.
16וזהו ויתן לך האלקים1 גם בבחי׳ צמצום2 וקאי ויתן על בחי׳ הוי״ה האמור למעלה בפ׳ אשר ברכו3 ה׳ ואף גם זאת בלי דעתו של יצחק4 רק בא אחיך במרמה5
זהו [פירוש] ״ויתן לך האלקים״: גם בבחינת צמצום [הגבלה]; ו״ויתן״ מוסב על בחינת הוי׳ שנזכרה לעיל בפסוק ״אשר ברכו ה׳״. ואף גם זאת [באה] בלי ידיעתו של יצחק, אלא ש״בא אחיך במרמה״,
הברכה פותחת במילים ״ויתן לך האלקים״: אלקים הוא שם הצמצום, כלומר, הצמצום העצמי של ה׳, ולכן הברכה מגיעה גם לרובד המצומצם והגשמי. ״ויתן״ מבטא את המשכת האור של הוי׳, שנזכר בפסוק הקודם — ״אשר ברכו ה׳״ — האור שלמעלה מהשתלשלות. יעקב קיבל את הברכה בלי ידיעתו של יצחק, באמצעות ״מרמה״.
שא״א להתלבש בבחי׳ הדעת וכענין שאמרו לאו בזכותא תליא כא, במילתא6 אלא במזלא תליא מילתא כי ענין בזכותא הוא לפ״ע [לפי ערך] ההשתלשלות שכך ראוי לו
שכן אי אפשר לו להתלבש בבחינת דעת [ידיעה]; כמו שאמרו: ״לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא״. עניין הזכות הוא בהתאם למידת ההשתלשלות: שכך ראוי לו,
הדבר היה צריך לבוא בלי ידיעתו של יצחק, משום שאור נעלה כל כך אינו יכול להתלבש בדעת, כלומר, בהכרה מודעת. הגמרא מלמדת שיש דברים שאינם תלויים בזכות אלא במזלא, שורש נעלה יותר: הזכות נמדדת לפי הסדר והמידה של העולמות, כלומר, לפי מה שאדם ראוי לו.
משא״כ במזלא הוא למעלה מלפ״ע [מלפי ערך] אף שאינו ראוי כו׳ והיה צריך לזה לתקן חטא עה״ד [עץ הדעת]78 שהיה ג״כ במרמה ופתוי של נחש
ואילו המזלא הוא למעלה מכל מידה, אף שאינו ראוי וכו׳. והדבר נדרש כדי לתקן את חטא עץ הדעת, שגם הוא נעשה במרמה ובפיתוי הנחש,
המזלא נותן למעלה מכל מידה, גם למי שאינו ראוי לכך. המרמה נדרשה כדי לתקן את חטא עץ הדעת, שגם הוא נגרם באמצעות מרמה — פיתויו של הנחש.
שע״י נתגשמו העולמות ונעשה עירוב גשמיות ברוחניות9 ולתקן זה עשה מהפוך אל הפוך והמשיך רוחניות ואורות העליונים שיהיה נמשך גם לגשמיות.
שבעקבותיו נעשו העולמות גשמיים, ונוצר עירוב בין גשמיות לרוחניות. כדי לתקן זאת, עשה [זאת] מהפוך אל הפוך, והמשיך רוחניות ואורות עליונים, כדי שיימשכו גם אל הגשמיות.
החטא הזה גרם לעולמות להיעשות גשמיים ולעירוב בין הגשמיות לרוחניות. כדי לתקן זאת, יעקב הפך את הדבר על פניו: מרמה כנגד מרמה, והמשכת רוחניות ואורות עליונים אל תוך הגשמיות עצמה.
משא״כ אלו לא קבל יעקב הברכות היה נמשך מן התורה רק ברוחניות לבד כמו שהוא למעלה וכדה על שכמה10 כו׳:1112
אולם אילו יעקב לא היה מקבל את הברכות, [האור] שבתורה היה נמשך ברוחניות בלבד, כפי שהוא למעלה, ״וכדה על שכמה״ וכו׳.
אילו יעקב לא היה מקבל את הברכות, האור שבתורה היה נשאר רוחני בלבד, כפי שהוא למעלה — כמו הכד של רבקה שנישא למעלה, ״וכדה על שכמה״. בזכות הברכות האור מגיע גם ללימוד התורה ולקיום המצוות בעולם הגשמי.
פסקת הסיום מסבירה מדוע הברכה באה באמצעות מרמה ובלי ידיעתו של יצחק: אור שלמעלה מכל מידה אינו יכול לעבור דרך דעת מודעת, והמרמה של יעקב תיקנה את מרמת הנחש בכך שהמשיכה את האור העליון ביותר אל העולם הגשמי.
לקוטי תורה, בפרשת וזאת הברכה, מצטט את הקטע הזה ומשווה אותו לדברי התוספתא על מצווה שבאה בלי ידיעתנו, משום ששורש הברכות הוא הטל הנוטף מעתיקא. אור התורה, כפי שמובא בהערת קה״ת, מסיק מן הקטע הזה שלפני הנחש הטוב והרע לא היו מעורבים: הקליפות היו מתחת לעולמות הקדושה, ועלו רק בעקבות חטאו של אדם.
מראי מקומות
- 1ויתן לך האלקים · Genesis 27:28
- 2ויתן לך האלקים גם בבחי׳ צמצום · ראה סידור שער התקיעות. ד״ה פדה בשלום תש״ג.
- 3אשר ברכו ה׳ · Genesis 27:27
- 4ואף גם זאת בלי דעתו של יצחק · בלקו״ת ברכה צט, ג מציין לכאן, שזהו ע״ד התוספתא פ״ג דפיאה שמצוה זו שלא לדעתנו ומסיים ”והיינו לפי ששרש ברכות אלו הוא ג״כ מבחי׳ טלא דנטיף מעתיקא” ע״ש.
- 5בא אחיך במרמה · Genesis 27:35
- 6לאו בזכותא תליא מילתא · Moed Katan 28a:13
- 7והי׳ צריך לזה לתקן חטא עה״ד · Zohar II, 141b
- 8לתקן חטא עה״ד · Tanya, Iggeres HaKodesh 7
- 9ונעשה עירוב גשמיות ברוחניות · Tikkunei Zohar, Tikkun 40 · 80a:6
- 10וכדה על שכמה · Genesis 24:15
- 11וכדה על שכמה כו׳ · בבוך 1824 נוסף: ”כמ״ש במ״א” ראה לקו״ת ברכה צה, ד.
- 12בעשי׳ הגשמי׳ . . ואף גם זאת · בבוך 1824: בעשי׳ הגשמי׳ כי זאת הי׳ בלי דעתו של יצחק רק בא במרמה כו׳ שא״א להתלבש.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
״ריח״ מקיף עולה מבעל התשובה: אדם שמתבונן בגדולתו של אין סוף עצמו וזועק על היותו נפרד ממנו. במובן זה כל אדם יכול להיקרא בעל תשובה, גם אם לא חטא. באמצעות לימוד תורה וקיום מצוות גשמיות — סוכה, לולב, ציצית ותפילין — נמשך אל העולם הגשמי אור שלמעלה מכל סדר העולמות.
שאלות לשיחה
- כיצד המודל של אחד־עשר הסממנים מסביר גם את שאלותיו שנראו יראות־שמיים של עשו וגם את העובדה ששם ה׳ לא עלה על שפתיו?
- מדוע החיות הקדושה מביאה את צבא השמים לענווה, ואילו הקליפות נעשות גאות בגללה?
- מה הייתה טעותו של יצחק כשרצה לברך את עשו ישירות, וכיצד מראות המילים שקיבל עשו בפועל שהדבר תוקן?
- מדוע המשכת אור מקיף דורשת העלאה מקיפה מלמטה, וכיצד תשובה היא העלאה כזאת גם למי שלא חטא?
- מדוע היה צורך שהברכה תינתן במרמה ובלא ידיעתו של יצחק, וכיצד הדבר מתקן את חטא עץ הדעת?