תורה אור · פרשת תולדות · מאמר 3
ביאור על הנ״ל
ביאור הדברים שלעיל
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 555 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
יש שני סוגי דעת: דעת תחתון, המחברת את ההבנה אל המדות ומעדנת אותן, ודעת עליון, הממשיכה למטה את המדות הבלתי מחולקות של כתר (אהבה רבה); ולמעלה מזה, היא ממשיכה את ״עושרו״ של התורה משלוש הספירות הראשונות של כתר. עושר זה של התורה, שיתגלה בשלמות לעתיד לבוא, הוא שמרווה אפילו את האהבה שלמעלה מן השכל.
המאמר בקצרה
המאמר מבאר את המחצית השנייה של הפסוק ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה... אם יתן איש את כל הון ביתו״. ״אם״ פירושו ״כאשר״: לעתיד לבוא האדם אכן ייתן את העושר הזה, שעליו נאמר במשלי שהוא האוצר שהדעת מביאה אל החדרים. כדי להגדיר מהי דעת, אדמו״ר הזקן מיישב בין שני מודלים קבליים של הספירות — שרשרת אנכית ושלושה קווים מקבילים — ומסביר שהם מתארים שני סוגי מדות. דעת תחתון מחברת את השכל אל מדות שנולדו מן ההבנה (אהבת עולם) ומעדנת אותן, שכן במדות כאלה עלול להסתתר שמץ של הנפש הבהמית; הסיפור על רבי חנינא בן תרדיון, שחשש שמסירותו נובעת בחלקה גם מתכונת נפשו, ממחיש זאת. דעת עליון, הנמצאת בקו האמצעי שמתחת לכתר, ממשיכה למטה מדות שלמעלה מן השכל: אהבה רבה, האהבה הבלתי מחולקת המצויה בכל נפש, המסומלת ברבקה, הנדרשת כאן כ״רִבְקָה״ — צמד בקר קשור יחד. מים רבים של הבנה אינם יכולים לכבות אהבה זו, אך התורה, ששורשה בשלוש הספירות הראשונות של כתר, יכולה. כך מתבארות גם מאה הברכות שבכל יום, וכן תחיית המתים, שבה הגוף יחיה מן האור הסובב.
מבנה
- ״אם יתן איש״״אם״ פירושו ״כאשר״: לעתיד לבוא האדם אכן ייתן ״את כל הון ביתו״ — האוצר שהדעת מביאה אל הבית.¶1–2
- שני סדרים של הספירותחכמה בונה, בינה מייסדת ודעת ממלאת. גם השרשרת האנכית וגם שלושת הקווים נכונים: הם מתארים מדות שנולדו מן השכל (דעת תחתון) ומדות ששורשן בכתר (דעת עליון).¶3–10
- דעת תחתון מעדנת את המדותדעת היא התקשרות, הפנימיות של המדות; בלעדיה הן עלולות להיות מעורבות, כפי שעלול לקרות כאשר תפילה נלהבת מלווה אחר כך בכעס.¶11–13
- המבחן של רבי חנינא בן תרדיוןרבי חנינא חשש שנכונותו למסור את נפשו על התורה נבעה בחלקה מאהבתו הטבעית ללימוד; נדיבותו הוכיחה שלא כך היה.¶14–22
- אהבת עולם, אהבה רבה ורבקהאהבה שנולדה מן ההבנה היא אהבת עולם; אהבה שלמעלה מן השכל היא אהבה רבה — המדות הבלתי מחולקות של כתר, המסומלות ברבקה, היורדת אל התורה ובכך עולה.¶23–24
- מים רבים והון ביתוהבנה אינה יכולה לכבות את האהבה רבה, אך התורה, שמקורה בשלוש הספירות הראשונות של כתר, משביעה אותה; משום כך נאמרות מאה ברכות, הממשיכות את סובב כל עלמין אל ממלא כל עלמין.¶25–26
- הגוף חי מאור אין סוףכשם שהרצון מניע את הרגל בלי להיות כלול בה, כך האור הסובב יקיים את הגוף בתחיית המתים בלי מזון.¶27
מושגים
- דעת עליון ודעת תחתוןדעת עליון ודעת תחתון
- דעת תחתון נמצאת מתחת לחכמה ולבינה וממשיכה את השכל אל המדות; דעת עליון נמצאת ישירות מתחת לכתר וממשיכה את אור הכתר הן אל השכל והן אל המדות.
- שני סדרים של הספירותסדר זה תחת זה וג׳ קווין
- הספירות כסדר אנכי, שכל ספירה נמשכת מזו שמעליה, או כשלושה קווים מקבילים; שני הסדרים נכונים, משום שהם מתארים שני סוגי מדות.
- אהבת עולםאהבת עולם
- אהבה שנולדת מן ההבנה באמצעות דעת תחתון; בזוהר היא נקראת ״אהבה זוטא״. מקורותיה השכליים נפרדים, ולכן גם המדות שבה מחולקות.
- אהבה רבהאהבה רבה
- אהבה שלמעלה מן השכל, המצויה בכל נפש ושורשה במדות שבכתר; כל המדות כלולות בה בלי חלוקה.
- רבקהרבקה
- השם רבקה נדרש כאן כ״רִבְקָה״, צמד בקר קשור יחד (עירובין יז ע״ב): דימוי לאהבה רבה, שבה כל המדות מתחברות.
- עקודים ונקודיםעקודים ונקודים
- עולמות קדומים של הקבלה: בעקודים כל הספירות קשורות בכלי אחד (מכתר), ובנקודים הן נקודות נפרדות (מחכמה).
- הון ביתוהון ביתו
- גילוי הכתר, ובפרט שלוש הספירות הראשונות שבו, שדעת עליון ממשיכה אל התורה ואל פרטי מצוותיה.
- כתר כממוצעכתר ממוצע
- כתר מחבר בין המאציל לנאצל: שלוש הספירות הראשונות שבו נוגעות במאציל, ושבע הספירות התחתונות שלו הן שורש הספירות.
״אם יתן איש״ ¶1–2
כותרת זו מציינת שהמאמר הוא הסבר נוסף למאמר שקדם לו בתורה אור, ובו התבאר הפסוק ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ (שיר השירים ח, ז). כאן עוסק אדמו״ר הזקן במחצית השנייה של אותו פסוק, ״אם יתן איש את כל הון ביתו״, ומרחיב את הביאור בדעת כדי להסביר אותה.
כותרת המציינת שההמשך מרחיב את המאמר הקודם על ״מים רבים״.
מראי מקומות
- 1ביאור על הנ״ל · הנחה אחרת בסה״מ תקס״ט ע׳ יג. עוד הנחה שם ע׳ לג. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. ביאור זה נזכר בסה״מ תרס״ט ע׳ קסח בענין ד״ע הממשיך מבחי׳ הכתר.
כדי להבין את ביאור הדברים [שנאמרו] על פי הפסוק ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה כו'״. והנה, ״אם״ היא לשון ״כאשר״.
המאמר פותח במילה ״אם״ שבפסוק ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה כו'״. בדרך כלל ״אם״ מבטאת ספק, אך אדמו״ר הזקן טוען שכאן פירושה ״כאשר״.
שיש אם שאין משמשין בלשון ספק. אלא בלשון ודאי כמו אם כסף תלוה.2 ואם יהי׳ [יהיה] היובל כו׳
יש ״אם״ שאינה משמשת כלשון ספק, אלא כלשון ודאות, כמו ״אם כסף תלוה״ ו״ואם יהי' היובל כו'״.
הוא מביא שני פסוקים שבהם ברור ש״אם״ אינה מבטאת ספק: ״אם כסף תלוה״ — ההלוואה לעני היא חובה, ולא אפשרות; ו״ואם יהי' היובל כו'״ — שנת היובל בוודאי תגיע.
שאין זה לשון ספק כלל אלא שבודאי יהיה הדבר ויבא ולשון אם אינו אלא לשון כאשר.
שאין כאן לשון ספק כלל, אלא הדבר בוודאי יתרחש ויבוא; והמילה ״אם״ אינה אלא לשון ״כאשר״.
בפסוקים האלה המאורעות ודאיים; ״אם״ רק מציינת את הזמן שבו הם מתרחשים.
פי׳ כאשר כסף תלוה את העני לא תהיה לו כנושה וכן כאשר יהיה היובל כו׳. וכמו״כ [וכמו כן] אם יתן איש כו׳.
כלומר: ״כאשר כסף תלוה את העני לא תהיה לו כנושה״, וכן ״כאשר יהיה היובל כו'״. וכך גם ״אם יתן איש כו'״.
הוא מפרש את שני פסוקי ההוכחה ומחיל את אותה קריאה על הפסוק שלנו: לא ״אם יתן איש כו'״ במובן של תנאי, אלא במשמעות ״כאשר אדם נותן״.
פי׳ כאשר יתן איש כו׳ שיתן בודאי. והיינו לעתיד (שיתן הוא לשון עתיד) שלע״ל [שלעתיד לבוא] יתן איש את כל הון ביתו.
פירושו: ״כאשר יתן איש כו'״ — שהוא בוודאי ייתן. והכוונה לעתיד (שהמילה ״יתן״ היא בלשון עתיד): שלעתיד לבוא ״יתן איש את כל הון ביתו״.
אם כן, הפסוק הוא הבטחה: אדם בוודאי ייתן את כל הון ביתו. מכיוון ש״יתן״ היא לשון עתיד, אדמו״ר הזקן מתייחס כאן לעתיד לבוא, לתקופת הגאולה העתידה.
שבזה״ז [שבזמן הזה] אינו בא לידי גילוי להיות בבחי׳ זו שיתן כל הון ביתו. כ״א לעתיד דוקא.
שכן בזמן הזה בחינה זו אינה מתגלה, כך שאדם ייתן את כל הון ביתו; הדבר מתגלה דווקא לעתיד לבוא.
כעת, בזמן הזה, מדרגה זו — נתינת ״כל הון ביתו״ — אינה מתגלה; היא שייכת דווקא לעתיד. בהמשך המאמר מוסבר מהו אותו ״הון״ ומדוע הוא שייך לעתיד.
והענין כי הנה הון ביתו היינו כמו האוצרות והמטמונים שמונחים בתוך הבית. והוא ע״ד מ״ש ובדעת חדרים ימלאון3 כל הון יקר ונעים.45
והעניין הוא ש״הון ביתו״ הוא כמו האוצרות והמטמונים המונחים בתוך הבית. וזה על דרך הכתוב: ״ובדעת חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים״. המונח ״דעת״ כאן פירושו כוח הידיעה.
״הון ביתו״ הוא אוצר חבוי המאוחסן בתוך הבית. אדמו״ר הזקן מקשר זאת לפסוק במשלי 24:4: ״ובדעת חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים״. הדעת, כלומר כוח הידיעה, ממלאת את החדרים בעושר יקר ונעים; בכך מונח היסוד לנושא המאמר — תפקידה של הדעת.
הפסוק ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה כו'״ נקרא כהבטחה ודאית לעתיד לבוא, ו״הון ביתו״ מזוהה עם האוצרות שהדעת מביאה אל החדרים.
מראי מקומות
- 1
- 2אם כסף תלוה · Exodus 22:24
- 3ובדעת חדרים ימלאון · Proverbs 24:4
- 4ביאור על הנ״ל · הנחה אחרת בסה״מ תקס״ט ע׳ יג. עוד הנחה שם ע׳ לג. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. ביאור זה נזכר בסה״מ תרס״ט ע׳ קסח בענין ד״ע הממשיך מבחי׳ הכתר.
- 5ואם יהי׳ היובל · Numbers 36:4
שני סדרים של הספירות ¶3–10
3והנה כתיב בחכמה יבנה בית1 ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאון.2 פי׳ בחכמה הוא רק עצם בנין הבית לבד שהן אותיות התורה שנק׳ בתים כנודע.
והנה כתוב: ״בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאון״. הביאור הוא ש״בחכמה״ פירושו בניית הבית עצמו בלבד, כלומר [הכוונה ל־]אותיות התורה, שנקראות ״בתים״, כידוע.
משלי כד, ג–ד מתאר שלושה שלבים בבניית בית: החכמה בונה אותו, הבינה מבססת אותו והדעת ממלאת את חדריו. המבנה החשוף שנבנה על ידי החכמה מזוהה עם אותיות התורה, שנקראות ״בתים״ (בספר יצירה האותיות נקראות ״אבנים״, והמילים הבנויות מהן נקראות ״בתים״).
ובתבונה יתכונן פי׳ עיקר קיום והעמדת תבנית ותוכן הבית ברבוי חדריו ומוצאיו ומובאיו הוא ע״י הבינה דייקא. אבל בדעת ימלאון כל החדרים בהון יקר כו׳.
״ובתבונה יתכונן״ פירושו שעיקר קיומו והעמדת צורתו ותוכנו של הבית, על חדריו הרבים, מוצאיו ומובאיו, נעשים דווקא באמצעות הבינה. אבל ״בדעת״ מתמלאים כל החדרים בהון יקר וכו׳.
הבינה היא שנותנת לבית את צורתו ואת המבנה הפנימי שלו; אדמו״ר הזקן שומע במילים ״תבונה״ ו״יתכונן״ את המילים ״תבנית״ ו״תוכן״. הבינה מסדרת את חדריו הרבים, את מוצאיו ואת מובאיו, בדומה לאופן שבו הבנה מפתחת רעיון ראשוני למבנה מפורט. הדעת עושה יותר מכך: היא ממלאת את החדרים האלה באוצרות.
ולהבין את כל זה צריך להקדים הקדמה אחת בביאור ענין סדר השתלשלות די״ס [די׳ ספירות]3 דאצי׳ איך הוא סדרם ואופנם.
כדי להבין את כל זה, עלינו להקדים הקדמה אחת ולבאר את עניין סדר ההשתלשלות של עשר הספירות דאצילות: מהו סדרן ומהי צורתו.
כדי להסביר מה מוסיפה הדעת, אדמו״ר הזקן מקדים ומתאר את סדרן של עשר הספירות דאצילות: כיצד כל אחת מהן נמשכת מזו שקדמה לה.
ומצינו בזה בדברי המקובלים (בע״ח [בעץ חיים] ובפרדס) שני אופנים אשר לכאורה הם כמעט הפכים. האופן הא׳ שבחי׳ השתלשלות הם זה תחת זה.
והנה, בדברי המקובלים (בעץ חיים ובפרדס) מצאנו בעניין זה שתי שיטות שלכאורה כמעט מנוגדות זו לזו. השיטה הראשונה היא שמדרגות ההשתלשלות מסודרות זו תחת זו.
המקורות הקבליים (עץ חיים, תורת האריז״ל כפי שנרשמה בידי רבי חיים ויטאל, ופרדס רמונים מאת רבי משה קורדובירו) מתארים שני סדרים שנראים כמעט סותרים. הראשון הוא שרשרת אנכית, שבה כל ספירה נמצאת ישירות מתחת לזו שקדמה לה.
דהיינו שבחי׳ בינה נאצלה מבחי׳ חכמה ובחי׳ דעת מבחי׳ בינה. וג׳ אלו הן ג״ר [ג׳ ראשונות]. ומהם נאצלו חג״ת [חסד גבורה תפארת] ג״כ ע״ד הנ״ל.
כלומר, בחינת הבינה נאצלה מבחינת החכמה, ובחינת הדעת מבחינת הבינה. שלוש אלה הן שלוש הספירות הראשונות. מהן נאצלו גם חסד, גבורה ותפארת, באותו אופן שתואר לעיל.
לפי השיטה הראשונה, הבינה נמשכת מהחכמה והדעת מהבינה; שלוש אלה הן הספירות השכליות, ״שלוש הספירות הראשונות״. אחר כך נאצלות מהן גם הספירות הרגשיות — חסד, גבורה, תפארת והיתר — באותו אופן של שלב אחר שלב.
הדעת היא שממלאת את ״הבית״ בעושר. כדי להסביר זאת, אדמו״ר הזקן מקדים הקדמה על שתי השיטות הקבליות לסדר הספירות, ומתחיל בשיטה המתארת שרשרת אנכית.
מראי מקומות
- 1בחכמה יבנה בית · Proverbs 24:3
- 2ובדעת חדרים ימלאון · Proverbs 24:4
- 3סדר השתלשלות די״ס · בהבא לקמן ראה ביאוה״ז להצ״צ ע׳ ערה ואילך. לקו״ת ואתחנן ה, א ואילך. סה״מ תקס״ח ע׳ קפד ואילך. ובד״ה כי תבאו אל הארץ תרס״ו ע׳ רכד, ובד״ה אם בחקתי תלכו תרס״ז (בהמשך תרס״ו) ע׳ תלז.
4והנה ציור גשמי הלז הוא עד״מ מבשרי אחזה1 כו׳. כמו עשר כחות הנפש שמתלבשים בתוך אברי הגוף שראשית הגילוי הוא בחכמה שהיא בחי׳ הברקת השכל בבחי׳ נקודה כו׳.
והנה, ציור גשמי זה הוא על דרך משל, [כמו שנאמר] ״מבשרי אחזה״ וכו׳: כמו עשר כוחות הנפש המלובשים באיברי הגוף, שהגילוי הראשון הוא בחכמה, שהיא בחינת הבזק השכל, בבחינת נקודה וכו׳.
אדמו״ר הזקן מבסס את המודל האנכי על החוויה האנושית, לפי דברי איוב: ״מבשרי אחזה״ [את ה׳]. אנו לומדים על האלוקי מתוך מבנה הנפש שלנו. מבין עשר כוחות הנפש, הראשון שמתגלה הוא חכמה — הבזק פתאומי של תובנה, כמו נקודה שאין לה ממדים.
ונק׳ חכמה כח מ״ה [מה]2 כו׳ לפי שעדיין אינה מושגת ונק׳ בחי׳ י׳ נקודה כו׳ וממנה נמשכת בחי׳ בינה התפשטות ההשגה באורך ורוחב.
וחכמה נקראת ״כח מה״ (הכוח של ״מה״) וכו׳, משום שעדיין אינה מושגת; והיא נקראת בחינת היו״ד, נקודה וכו׳. ממנה נמשכת בחינת בינה — התרחבות ההשגה לאורך ולרוחב.
חכמה נקראת ״כח מה״, כלומר הכוח של ״מה״ (אותיות חכמה בסדר אחר; הערת קה״ת מפנה להקדמה לתיקוני זהר): גרעין של תובנה שעדיין לא הושג ולא נוסח. היא מקבילה לאות יו״ד, נקודה בלבד. ממנה באה בינה, שמפתחת את אותה נקודה ומרחיבה אותה ״באורך ורוחב״ עד להבנה מלאה.
המודל האנכי מומחש באמצעות פעולת השכל האנושי: תחילה מופיעה תובנה (חכמה), ומתוכה מתפתחת הבנה (בינה).
מראי מקומות
- 1מבשרי אחזה · Job 19:26
- 2חכמה כח מ״ה · Tanya, Likkutei Amarim 3:5–6
5והוא בחי׳ ה׳ כו׳ והן הם אב ואם המולידות את המדות אהוי״ר [אהבה ויראה] כי לפי שכלו והתבוננותו בדבר הוא מוליד אהבה לדבר ההוא או יראה ממנו כו׳.
זוהי בחינת האות ה׳ וכו׳. אלה הם אב ואם המולידים את המדות (תכונות הרגש), אהבה ויראה; שכן לפי שכלו והתבוננותו בדבר, הוא מוליד אהבה לאותו דבר או יראה ממנו וכו׳.
בינה מקבילה לאות ה׳, שצורתה כוללת אורך ורוחב. חכמה ובינה יחד הן ״אב ואם״ של הרגשות: התבוננות בנושא מולידה אהבה אליו או יראה ממנו, בהתאם למה שהשכל תופס.
וכמו״כ [וכמו כן] למעלה בעולם האצי׳ בסדר השתלשלות הי״ס [הי׳ ספירות] בחי׳ ח״ע [חכמה עילאה] דאצי׳ היא ראשית הגילוי והיא בחי׳ י׳ של שם הוי׳ שעדיין אינה בבחי׳ גילוי והחכמה מאין תמצא1
כך גם למעלה, בעולם האצילות, בסדר ההשתלשלות של עשר הספירות: בחינת חכמה עילאה דאצילות היא ראשית הגילוי, והיא בחינת האות יו״ד בשם הוי׳, שעדיין אינה בבחינת גילוי; ״והחכמה מאין תמצא״ (כלומר, החכמה נמצאת מן האין, מן המקור הנעלם);
כך גם למעלה, באצילות: חכמה עילאה היא נקודת הגילוי הראשונה, היו״ד של שם הוי׳, נקודה שעדיין נסתרת. עליה נאמר ״והחכמה מאין תמצא״: היא נובעת מהמדרגה הנעלמת שמעליה, כתר.
ולכן התלבשות אור א״ס בחכמה דוקא ומבחי׳ חכמה נמשכה בחי׳ בינה דאצי׳ שהוא בחי׳ גילוי ההתפשטות באורך ורוחב הנק׳ ה׳.
ולכן אור אין סוף מתלבש דווקא בחכמה. ומבחינת חכמה נמשכת בחינת בינה דאצילות, שהיא בחינת גילוי והתרחבות לאורך ולרוחב, הנקראת האות ה׳,
מכיוון שחכמה קרובה כל כך למקורה, אור אין סוף מתלבש דווקא בה. מחכמה נמשכת בינה דאצילות — השלב המתרחב והגלוי, המקביל לה׳ העליונה שבשם.
המודל האנכי מיושם כאן על עולם האצילות: חכמה (היו״ד) היא הגילוי הראשון, שעדיין נסתר, ובינה (הה׳) מתפתחת ממנה ומולידה את המדות.
הקריאה של ״והחכמה מאין תמצא״ כמתארת את החכמה כנמצאת מן האין היא פרשנות חסידית קלאסית: ״אין״, כלומר העדר, הוא כינוי לכתר, שלמעלה מן ההשגה.
מראי מקומות
- 1והחכמה מאין תמצא · Job 28:12
והיא נקראת ״אם הבנים״. והאופן השני של סדר ההשתלשלות הוא שהספירות ערוכות בשלושה קווים: חכמה, חסד ונצח בקו הימין וכו׳.
בינה נקראת ״אם הבנים״ משום שהמדות נולדות ממנה. כעת מוצג המודל הקבלי השני: הספירות מסודרות לא בטור אחד, אלא בשלושה קווים מקבילים: חכמה, חסד ונצח בקו הימין (ולצדן בינה, גבורה והוד בקו השמאל, והקו האמצעי ביניהן).
נמצא לפי סדר זה בחי׳ חב״ד [חכמה בינה ודעת] אין נמשכות זו מזו. וגם המדות כולן אין עיקר המשכתן מן הג״ר [הג׳ ראשונות] מאחר שחו״ב [שחכמה ובינה] עומדות בב׳ קווין מקבילות כו׳.
נמצא שלפי סדר זה, בחינות חכמה, בינה ודעת אינן נמשכות זו מזו. וגם המדות אינן נמשכות בעיקר משלוש הראשונות [הספירות], מאחר שחכמה ובינה עומדות בשני קווים מקבילים וכו׳.
במודל של שלושת הקווים, חכמה, בינה ודעת אינן באות זו מזו, שכן חכמה ובינה עומדות זו לצד זו בשני קווים נפרדים. גם המדות אינן נמשכות בעיקר משלוש הספירות השכליות; נראה שמקורן אחר.
מוצג המודל השני: שלושה קווים מקבילים, שבהם השכל והרגש אינם פשוט סיבה ותוצאה.
מראי מקומות
- 1אם הבנים · Psalms 113:9
7והנה עיקר ההפרש שבין ב׳ הבחי׳ בסדר ההשתלשלות הנ״ל הוא בב׳ אופנים. הא׳ שלפי סדר הא׳ שחב״ד [שחכמה בינה ודעת] הם זו תחת זו נמצא שהדעת עומד למטה מחו״ב [מחכמה ובינה].
כעת, ההבדל העיקרי בין שני האופנים בסדר ההשתלשלות שהוזכר לעיל מתבטא בשני היבטים. הראשון: לפי הסדר הראשון, שבו חכמה, בינה ודעת מסודרות זו מתחת לזו, יוצא שהדעת נמצאת מתחת לחכמה ולבינה
שני המודלים נבדלים בשני אופנים. ראשית, במקומה של הדעת: במודל האנכי היא נמצאת מתחת לחכמה ולבינה.
ולמעלה מחו״ג [מחסד וגבורה] כי הוא הממשיך הארת החו״ב [החכמה ובינה] לחו״ג [לחסד וגבורה]. משא״כ לפי סדר הב׳ שהם בג׳ קווין
ומעל לחסד ולגבורה, שכן היא ממשיכה את הארת החכמה והבינה אל החסד והגבורה. לא כך לפי הסדר השני, שבו הם מסודרים בשלושה קווים:
במודל האנכי הדעת נמצאת מעל לחסד ולגבורה, כגשר שמעביר את אור השכל אל המדות. במודל של שלושת הקווים הדברים שונים.
נמצא שהדעת הוא בקו האמצעי ואינו עומד תחת חו״ב [חכמה ובינה] רק תחת הכתר והוא ממשיך הארת הכתר לחו״ב [לחכמה ובינה] ולחו״ג [ולחסד וגבורה] כמשי״ת [כמו שיתבאר].
יוצא שהדעת נמצאת בקו האמצעי, ואינה עומדת מתחת לחכמה ולבינה אלא רק מתחת לכתר, והיא ממשיכה את הארת הכתר אל החכמה והבינה ואל החסד והגבורה, כפי שיוסבר בהמשך.
הדעת נמצאת בקו האמצעי, ישירות מתחת לכתר, ולא מתחת לחכמה ולבינה. לכן תפקידה להמשיך את אור הכתר, שלמעלה מן השכל, אל השכל — החכמה והבינה — וגם אל המדות — החסד והגבורה.
ההבדל הראשון בין המודלים הוא שבאחד הדעת ממשיכה כלפי מטה את אור השכל, ובאחר היא ממשיכה כלפי מטה את אור הכתר.
8והב׳ שלפי סדר הא׳ עיקר הולדת ומציאו׳ [ומציאות] המדות הוא מחו״ב [מחכמה ובינה] ע״י הדעת הממשיך כנ״ל.
וההבדל השני: לפי הסדר הראשון, עיקר היווצרותן וקיומן של המדות [הכוחות הרגשיים] הוא מחכמה ובינה, באמצעות הדעת שממשיכה [אותן] למטה, כנ״ל.
ההבדל השני נוגע למקור שממנו באות המדות. לפי המודל האנכי, הן נולדות מחכמה ובינה, כשהדעת משמשת להן צינור.
משא״כ לפי סדר הב׳ הן נמשכות מבחי׳ הכתר ע״י הדעת הממשיך בהן הארת הכתר יט, בדוקא. והענין הוא דשניהם אמת.
לא כן לפי הסדר השני: הן נמשכות מבחינת הכתר, באמצעות הדעת, שממשיכה אליהן דווקא את הארת הכתר. והעניין הוא ששני הסדרים נכונים.
במודל בן שלושת הקווים, המדות באות מהכתר, והדעת ממשיכה אליהן את הארת הכתר. אדמו״ר הזקן קובע ששני המודלים נכונים: כל אחד מהם מתאר סוג אחר של רגש, כפי שיסביר כעת.
ההבדל השני הוא שהמדות באות מן השכל או מן הכתר. שתי הדרכים נכונות.
9ויובן זה ע״פ מה שנודע שיש ב׳ בחי׳ דעת.1 דעת עליון ודעת תחתון. דעת העליון הוא הנמשך מבחי׳ הכתר ומחבר ומייחד לחו״ב [לחכמה ובינה] וחו״ג [וחסד וגבורה]
הדבר יובן על פי הידוע שיש שתי בחינות דעת: דעת עליון ודעת תחתון. דעת עליון הוא הנמשך מבחינת כתר ומחבר ומייחד את חכמה ובינה, ואת חסד וגבורה,
ההסבר נשען על שתי בחינות דעת. דעת עליון נמשך מכתר ומחבר מלמעלה את חכמה ובינה, וכן את חסד וגבורה.
ע״י הארת הכתר ודעת התחתון הוא הדעת המתפשט בתוך המדות להמשיך בהן הארת חו״ב [חכמה ובינה]. וגם הנה נודע שיש ב׳ בחי׳2 מדות.
באמצעות הארת כתר. ודעת תחתון הוא הדעת המתפשט בתוך המדות, כדי להמשיך בהן את הארת חכמה ובינה. וכן ידוע שיש שתי בחינות מדות.
דעת עליון מייחד אותן באמצעות אור הכתר, ואילו דעת תחתון מתפשט בתוך המדות ומביא אליהן את אור השכל. בהתאם לכך, יש שתי בחינות מדות.
הא׳ מדות שעיקר מציאותן הוא מחו״ב [מחכמה ובינה] עד״מ באדם למטה כשהמדות הן רק לפי השכל שהשכל הוא המולידן וקטן ששכלו קצר כו׳.
הראשונה היא מדות שעיקר מציאותן נובע מחכמה ובינה — למשל, באדם שלמטה, כשהמדות הן רק בהתאם לשכל, שכן השכל הוא שמוליד אותן; וכך, ילד ששכלו מוגבל וכו׳.
הבחינה הראשונה היא רגשות שנוצרים מתוך הבנה, כמו אצל אדם שרגשותיו הולכים בעקבות ההיגיון שלו. לילד שהבנתו מוגבלת יש, בהתאם לכך, רגשות מוגבלים; לכן רגשות אלה תלויים בשכל.
והב׳ הוא בחי׳ המדות שמקורן ושרשן למעלה מן השכל רק שיוצאין ונמשכין דרך השכל וכמ״ש בר״מ [ברעיא מהימנא]3 דז״א בעתיקא אחיד ותליא כו׳ וכמ״ש באריכות במ״א:
והבחינה השנייה היא מדות שמקורן ושורשן למעלה מן השכל, אלא שהן יוצאות ונמשכות דרך השכל; כמו שכתוב ברעיא מהימנא: ״דז״א בעתיקא אחיד ותליא״ וכו׳, וכפי שמתבאר בהרחבה במקום אחר.
הבחינה השנייה היא רגשות ששורשם למעלה מן השכל; הם רק עוברים דרך השכל בדרכם להתגלות. הביטוי שבזהר ״דז״א בעתיקא אחיד ותליא״ מבטא זאת. הטקסט מציין את רעיא מהימנא (״הרועה הנאמן״), חלק בזהר; הערת קה״ת מציינת שהדברים מופיעים בזהר III 292a, באדרא זוטא: מערך המדות (ז״א) מושרש ישירות בעתיקא, המדרגה הפנימית שבכתר, ולא רק בשכל.
מוצגות כאן שתי בחינות דעת ושתי בחינות של מדות: מדות שנולדות מן השכל באמצעות דעת תחתון, ומדות ששורשן למעלה מן השכל, בכתר, באמצעות דעת עליון.
עתיקא (עתיק יומין) היא המדרגה הפנימית ביותר בכתר; דברי הזהר שז״א ״בעתיקא אחיד ותליא״ מראים שלספירות המדות יש שורש גבוה מחכמה ובינה.
מראי מקומות
- 1ב׳ בחי׳ דעת · ראה לקו״ת פ׳ מטות פז, ג. שמע״צ פג, א. שה״ש ל, ג. אוה״ת שופטים ע׳ תתמט. ד״ה אם בחקתי תלכו רס״ז (בהמשך תרס״ו). בלקו״ת בלק סט, ג מציין לענין הדעת כמו שמבאר כאן. וראה שם שכ״ק הצ״צ מציין לעוד מקומות בדא״ח, שם עא, ג. ואתחנן ו, א. ר״ה נז, ד.
- 2הנה נודע שיש ב׳ בחי׳ במדות · מובא בביאוה״ז להצ״צ כרך א ע׳ רעח.
- 3וכמ״ש בר״מ · Zohar III, 292a
10ומעתה יובנו ויבוארו ב׳ הבחי׳ בסדר ההשתלשלות על נכון. כי הנה הסדר הב׳ שהן בג׳ קווין כו׳ היינו בענין המדות שאין עיקר מציאותן מחו״ב [מחכמה ובינה] כ״א מבחי׳ הכתר שמאיר בהן
כעת יובנו ויתבארו כראוי שתי הבחינות שבסדר ההשתלשלות. שכן הסדר השני, שבו הן מסודרות בשלושה קווים וכו׳, עוסק במדות, שעיקר מציאותן אינה מחכמה ובינה, אלא מבחינת הכתר המאירה בהן,
כעת מתיישבים שני המודלים זה עם זה. מודל שלושת הקווים מתאר את הרגשות שמקורם העיקרי אינו בשכל, אלא בכתר, המאיר בהם.
וכמאמר דז״א בעתיקא אחיד ותליא הנ״ל והיינו ע״י בחינת דעת העליון הנ״ל שהוא מבחי׳ הכתר ומחבר ומייחד בחינת חו״ב [חכמה ובינה] כו׳ שנמצא בחינת הדעת עומד בין חו״ב [חכמה ובינה] ותחת הכתר כו׳.
כפי שנאמר לעיל, ״דז״א בעתיקא אחיד ותליא״. והיינו באמצעות בחינת דעת עליון הנזכרת לעיל, שהיא מבחינת הכתר, ומחברת ומייחדת את בחינת חכמה ובינה וכו׳; נמצא שבחינת הדעת עומדת בין חכמה ובינה ומתחת לכתר וכו׳.
הדבר עולה בקנה אחד עם דברי הזהר, ״דז״א בעתיקא אחיד ותליא״. הדבר נעשה באמצעות דעת עליון, שמקורה בכתר והיא מייחדת את חכמה ובינה; לכן, במודל הזה, דעת עומדת בין חכמה ובינה, ישירות מתחת לכתר.
משא״כ סדר הא׳ היינו בבחינת המדות שמציאותן הוא רק מן השכל והיינו ע״י בחינת דעת התחתון המתפשט בתוך המדות ומאיר בהן הארת חו״ב [חכמה ובינה] כו׳:
לעומת זאת, הסדר הראשון עוסק בבחינת המדות שמציאותן היא מן השכל בלבד; וזה באמצעות בחינת דעת תחתון, המתפשטת בתוך המדות ומאירה בהן מהארת חכמה ובינה וכו׳:
המודל האנכי מתאר את הרגשות שנובעים מן השכל בלבד, באמצעות דעת תחתון, המתפשטת בתוך המדות ומביאה אליהן את האור של חכמה ובינה.
שני המודלים הקבליים מתיישבים זה עם זה: השרשרת האנכית מתארת רגשות שנולדים מן השכל (דעת תחתון), ואילו שלושת הקווים מתארים רגשות שמקורם בכתר (דעת עליון).
דעת תחתון מעדנת את המדות ¶11–13
11ולהבין כל הדברים הנ״ל בתוספת ביאור צריך להבין תחלה בחי׳ הדעת מהו. ומתחלה נבאר בחי׳ הדעת התחתון וממנו יובן בחי׳ דעת העליון. דהנה כבר נתבאר למעלה כי עיקר הולדת המדות הוא מחו״ב [מחכמה ובינה].
כדי להבין את כל הדברים שנזכרו לעיל בתוספת ביאור, עלינו להבין תחילה מהי בחינת הדעת. תחילה נבאר את בחינת הדעת התחתון, וממנה יובן עניינה של בחינת הדעת העליון. שכן כבר התבאר לעיל שעיקר הולדת המדות הוא מחכמה ובינה.
כדי להעמיק, אדמו״ר הזקן יגדיר תחילה את הדעת עצמה, ויתחיל בדעת התחתון, הקרובה יותר לחוויה, וממנה יסיק את עניינה של הדעת העליון. נקודת המוצא היא שכפי שהוסבר לעיל, המדות נולדות בעיקר מחכמה ובינה; מה מוסיפה אפוא הדעת?
מעבר להגדרת הדעת, החל בדעת התחתון.
עלינו להבין מה תפקידה של בחינת הדעת. אלא העניין הוא שדעת, בכל מקום, היא מבחינת הפנימיות [הממד הפנימי].
מה מוסיפה הדעת, אם הרגשות כבר נולדים מחכמה ובינה? התשובה היא שדעת שייכת תמיד לממד הפנימי של הדבר שבו היא מצויה.
וכמו״כ [וכמו כן] כאן בחי׳ הדעת המתפשט בתוך המדות הוא פנימי׳ [פנימיות / פנימית] המדות שהוא תכלית הבירור שלהן כי הדעת
כך גם כאן: בחינת הדעת המתפשטת בתוך המדות היא הפנימיות של המדות, והיא תכלית בירורן. שכן הדעת
הדעת המתפשטת בתוך הרגשות היא הליבה הפנימית שלהן, והיא שמביאה אותן למצב הסופי והמתוקן שלהן.
היינו התקשרות ומחמת התקשרות בחי׳ חו״ב [חכמה ובינה] בתוך המדות מברר ומבדיל בין טו״ר [טוב ורע] שלא תהיינה המדות מעורבות טו״ר [טוב ורע] כי המדות בטבען כתולדותן יכולות להיות מעורבות טו״ר [טוב ורע].
פירושה התקשרות; ומתוך ההתקשרות של בחינת חכמה ובינה בתוך המדות, היא מבררת ומבדילה בין טוב לרע, כדי שהמדות לא יהיו מעורבות בטוב וברע. שכן המדות, מטבען, כפי שהן נולדות, יכולות להיות מעורבות בטוב וברע.
דעת פירושה התקשרות, כפי שעולה מהשימוש המקראי במילה ידיעה לתיאור הקשר בין אדם לחוה. באמצעות הדעת, ההשגה של חכמה ובינה נקשרת אל הרגשות, והקשר הזה מפריד בתוכם בין טוב לרע. כשהרגשות לעצמם, כפי שהם נולדים לראשונה, הם עשויים להיות תערובת של טוב ורע.
דעת מוגדרת כהתקשרות: היא קושרת את השכל אל המדות, וכך מבררת אותן ומפרידה בתוכן בין טוב לרע.
מראי מקומות
- 1וצריך להבין בחי׳ דעת מהו משמש · בלקו״ת פ׳ מטות פו, ד, פז, ד מציין לכאן.
13ולכן יניקת החיצוני׳ [החיצונים] הן מן המדות כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל12 כו׳. וכמו״כ [וכמו כן] בעבודת ה׳ מבחי׳ האהבה וההתפעלות כרשפי אש3 על ידי ההתבוננות בגדולת ה׳ בשעת התפלה יוכל לבא אח״כ לידי כעס.
לכן הכוחות החיצוניים יונקים מן המדות, כפי שאירע אצל אברהם, שממנו יצא ישמעאל וכו׳. כך גם בעבודת ה׳: מן הבחינה של אהבה והתפעלות ״כרשפי אש״ [הבאה] על ידי ההתבוננות בגדולת ה׳ בשעת התפילה, אפשר להגיע לאחר מכן לידי כעס.
מכיוון שהמדות עלולות להיות מעורבות, הכוחות החיצוניים (קליפה, כלומר הכוחות המתנגדים לקדושה) יונקים מהן. דוגמת חז״ל היא שמאברהם, שהיה התגלמות החסד, יצא ישמעאל — חסד בצורה מקולקלת. כך גם אדם עשוי להתפלל באהבה בוערת, לאחר שהתבונן בגדולת ה׳, ובהמשך היום להגיע לידי כעס.
ומוכרח להיות שגם בשעת התפלה היה קצת תערובת זר. שאם היתה בבחי׳ אלקות לבד שהוא גילוי אור ה׳ על נפשו בשעת התפלה.
בהכרח שגם בשעת התפילה הייתה תערובת קלה של דבר זר. שכן אילו הייתה זו בחינה של אלקות בלבד, כלומר גילוי אור ה׳ על נפשו בשעת התפילה,
אדמו״ר הזקן מסיק שגם באהבה הבוערת שבתפילה היה בהכרח שמץ של דבר זר. אילו הייתה זו אלקות טהורה, גילוי של אור ה׳ על הנשמה, לא היה אפשר שיבוא בעקבותיה דבר זר.
מאין בא אח״כ לידי כעס וכדומה שהוא בחי׳ יניקת החיצוני׳ [החיצונים]. כנודע שאין יניקת החיצונים רק מבחי׳ אחוריים דשם אלקים שהוא ענין בחי׳ ההסתר כו׳
מאין היה בא לאחר מכן לידי כעס וכדומה, שהיא בחינת יניקת [הכוחות] החיצוניים? כידוע, הכוחות החיצוניים יונקים רק מבחינת אחוריים (הצד האחורי) של שם אלקים, שהיא עניין בחינת ההסתר וכו׳.
הכעס שבא לאחר מכן לא יכול היה לנבוע מאלקות טהורה, שכן הכוחות החיצוניים ניזונים רק מבחינת ה״אחוריים״ של שם אלקים, היינו מבחינת ההסתר. גילוי טהור אינו מספק להם דבר שיוכלו לינוק ממנו.
(וצ״ע [וצריך עיון] בתניא פכ״ח וצ״ל דמ״ש כאן קצת תערובת זר היינו מצד התלבשות הנה״ב [הנפש הבהמית] והמדות שבה הן הם המעורבות טו״ר [טוב ורע]. ולפי שהנפש האלקי׳ מלובשת בה כו׳. וההוכחה היא שגם בשעת התפלה לא יצאה מנרתקה ומהתלבשותה לגמרי מכל וכל כו׳.
(ודבר זה דורש עיון [לאור] פרק כ״ח בתניא. ויש לומר שמה שנאמר כאן, ״קצת תערובת זר״, הוא מצד ההתלבשות בנפש הבהמית, שהמדות שבה הן המעורבות בטוב וברע; ומכיוון שהנפש האלקית מלובשת בה וכו׳. וההוכחה היא שגם בשעת התפילה היא לא יצאה מנרתיקה ומהתלבשותה לגמרי, מכל וכל וכו׳.)
הסתייגות בסוגריים: פרק כ״ח בתניא נראה כאילו הוא אומר אחרת — שמחשבות זרות בזמן התפילה אינן מעידות שהתפילה הייתה פגומה. ההערה מיישבת בין הדברים: ה״תערובת״ אינה באה מאהבתה של הנפש האלקית עצמה, אלא מן הנפש הבהמית, שמדותיה מעורבות; הנפש האלקית מלובשת בה. גם בזמן התפילה הנפש האלקית אינה יוצאת לגמרי מנרתיקה.
והיינו ממש כמש״ש [כמה שכתוב שם] פכ״ח שהקליפה מתאמצת כו׳. וגם מן הראיי׳ [הראייה] שיתבאר מעובדא דר״ח [דרבי חנינא] ב״ת [בן תרדיון] משמע ג״כ כמ״ש דהתם ג״כ קס״ד שטעה בנפשו מחמת טבעיות נפשו הבהמית שאפשר שסייעה בעבודתו כמשי״ת [כמו שיתבאר]):
וזה ממש כפי שנאמר שם בפרק כ״ח, שהקליפה מתאמצת וכו׳. וגם מן הראיה שתתבאר מסיפורו של רבי חנינא בן תרדיון עולה גם כן כפי שנכתב, כי גם שם עלה בדעתו שטעה לגבי עצמו בגלל טבעיותה של נפשו הבהמית, שייתכן שסייעה לו בעבודתו, כפי שיתבאר.)
הדברים תואמים בדיוק את הנאמר בתניא, פרק כ״ח, שהקליפה מתאמצת להתייצב נגד האדם המתפלל. גם הסיפור על רבי חנינא בן תרדיון, שיובא בהמשך, תומך באותו כיוון: הוא חשש שטעה בהערכת עצמו, משום שייתכן שמזגה הטבעי של נפשו הבהמית סייע לו בעבודתו.
מכיוון שגם מדות שאינן מזוככות עלולות להיות מעורבות, אפילו אהבה כנה בתפילה עשויה לכלול שמץ מנפש הבהמית, כפי שעולה מן הכעס שעלול לבוא בעקבותיה.
ההבחנה בין אהבתה של הנפש האלקית עצמה לבין חלקה של הנפש הבהמית באהבה זו מיישבת את הקטע עם תניא, פרק כ״ח: הפגם נמצא ב״לבוש״ שבו הנפש האלקית מלובשת, ולא בנפש האלקית עצמה.
מראי מקומות
- 1אברהם שיצא ממנו ישמעאל · ספרי דברים לב, ט.
- 2אברהם שיצא ממנו ישמעאל · Sifrei Devarim 312:1–2
- 3כרשפי אש · Song of Songs 8:6
המבחן של רבי חנינא בן תרדיון ¶14–22
14ובזה יובן מעשה דר׳ [דרבי] יוסי בן קיסמא1 עם ר׳ [רבי] חנינא בן תרדיון שאמר תמה אני אם לא ישרפו אותך כו׳. והשיבו מן השמים ירחמו וא״ל [ואמר ליה] אני אומר לך דברי טעם כו׳.
בכך יובן הסיפור על רבי יוסי בן קיסמא עם רבי חנינא בן תרדיון, [שאליו] אמר: ״תמה אני אם לא ישרפו אותך כו׳״. והוא השיב לו: ״מן השמים ירחמו״; והוא אמר לו: ״אני אומר לך דברי טעם כו׳״.
האדמו״ר הזקן מביא כעת סיפור מן הגמרא כראיה. כשרבי יוסי בן קיסמא היה חולה, רבי חנינא בן תרדיון בא לבקרו. רבי יוסי אמר לו שרומי מולכת בגזירת שמים, ושהוא מתריס נגדה בכך שהוא מלמד תורה ברבים: ״תמה אני אם לא ישרפו אותך״. רבי חנינא השיב: ״מן השמים ירחמו״, ורבי יוסי ענה לו: ״אני אומר לך דברי טעם״, ואתה משיב: ״מן השמים ירחמו״?
סיפורו של רבי חנינא בן תרדיון מובא כהוכחה לכך שגם במסירות גדולה עשוי להישאר שמץ של טבעיות.
מראי מקומות
- 1מעשה דר׳ יוסי בן קיסמא · Avodah Zarah 18a:6
15וא״ל [ואמר ליה] ר״ח [רבי חנינא] מה אני לחיי עוה״ב [עולם הבא].1 וא״ל [ואמר ליה] כלום מעשה כו׳. והשיבו מעות פורים וכו׳ וחלקתים לעניים.
ורבי חנינא אמר לו: ״מה אני [מיועד] לחיי עוה״ב?״ והוא אמר לו: ״כלום מעשה כו׳״ וכו׳. והוא השיב לו: ״מעות פורים״ וכו׳, ״וחלקתים לעניים״.
לאחר מכן שאל רבי חנינא על גורלו בעולם הבא. רבי יוסי שאל אם הזדמן לידו מעשה מסוים, ורבי חנינא סיפר שכספי הפורים שלו התערבבו בכספי צדקה, והוא חילק את כולם לעניים.
ע״כ [עד כאן]. ולכאורה מאד תמוה שאלתו מה הוא לעוה״ב [לעולם הבא]. אם הוא מוסר נפשו על קדוה״ש [קידוש השם] שהי׳ [שהיה] מקהיל קהלו׳ [קהלות] ברבים לא יהי׳ [יהיה] לו עדיין חלק לעוה״ב [לעולם הבא].
עד כאן לשון הציטוט. ולכאורה, תמוה מאוד ששאלתו הייתה מה צפוי לו בעולם הבא: אם הוא מוסר את נפשו על קידוש ה׳, בכך שהיה מקהיל קהילות ברבים, האם עדיין לא יהיה לו חלק בעולם הבא?
השאלה תמוהה: רבי חנינא הסתכן במוות כשכינס אנשים ללמוד תורה ברבים, מעשה של קידוש ה׳ נעלה ביותר. כיצד יכול היה לפקפק בכך שיהיה לו חלק בעולם הבא?
אדמו״ר הזקן מעלה את הקושי הראשון בסיפור: מדוע אדם המוכן למות על קידוש ה׳ יפקפק בכך שיהיה לו חלק בעולם הבא?
מראי מקומות
- 1מה אני לחיי עוה״ב · Avodah Zarah 18a:7
16וגם מה שאל ר׳ [רבי] יוסי כלום מעשה בא לידך. מהו התשובה על שאלתו כו׳. אך הענין שהי׳ [שהיה] ר׳ [רבי] חנינא בן תרדיון מסופק בעצמו ענין מסירת
וגם, מה שאל רבי יוסי, ״כלום מעשה בא לידך״? איזו תשובה יש בכך לשאלתו? וכו׳. אלא העניין הוא שרבי חנינא בן תרדיון היה מסופק בעצמו בעניין מסירת
קושי נוסף: כיצד השאלה של רבי יוסי על מעשה כלשהו עונה על משהו? תשובתו של אדמו״ר הזקן היא שרבי חנינא לא היה בטוח בטוהר מסירות נפשו שלו.
נפשו בשביל עסק התורה אם הוא באמיתות לש״ש [לשם שמים] בלבד אף שהי׳ [שהיה] צדיק מופלג ולומד לשמה באמת מ״מ לפי שיש בנ״א [בני אדם] יט, גשמצד טבעו ומזגו ומדותיו להמשיך חשק ותשוקת כל לבבו אל למוד החכמות.
נפשו למען העיסוק בתורה: האם אכן הייתה לשם שמים בלבד. אף שהיה צדיק מופלג ולמד תורה לשמה באמת, מכל מקום, יש אנשים שטבעם, מזגם ומידותיהם מביאים אותם להפנות את כל לבם, בחשק ובתשוקה, ללימוד החכמות,
הוא הטיל ספק אם מסירת נפשו על לימוד התורה הייתה באמת לשם שמים בלבד. הוא היה צדיק גדול ולמד תורה לשמה, אבל יש אנשים שנמשכים לעיסוקים אינטלקטואליים מכוח מזגם בלבד, והוא חשש שחלק מההתלהבות שלו נבעה מנטייה טבעית כזאת.
אדמו״ר הזקן מיישב את הסיפור: רבי חנינא חשש שמסירותו לתורה נבעה בחלקה מאהבת לימוד טבעית.
17ולהיות תמיד מחשבתו ולבו ושכלו דבוק בהן. והראי׳ [והראיה] מהפילסופים מהאומות הקדמונים שהיו שרים גדולים לא יחסר להם כל מעדני עולם.
ושמחשבתם, לבם ושכלם יהיו דבוקים בהם תמיד. והראיה היא מן הפילוסופים שבאומות הקדמוניות, שהיו שרים רמי מעלה ולא חסר להם שום תענוג מתענוגות העולם,
אנשים כאלה רוצים שמחשבתם ולבם יהיו שקועים תמיד בלימוד. הראיה לכך היא הפילוסופים הקדמונים, אצילים עשירים שנהנו מכל מותרות העולם.
היו עוזבים כל תענוגי׳ ועוסקים בכל לבבם ותשוקת נפשם בלמוד החכמות. כל היום והלילה אין מחשבתו פנויה.
[ובכל זאת] היו מוותרים על כל תענוגותיהם ועוסקים בכל לבם ובכל תשוקת נפשם בלימוד החכמות; כל היום והלילה מחשבתם אינה פנויה
ובכל זאת, הפילוסופים האלה ויתרו על כל תענוגותיהם כדי להקדיש את עצמם בלב שלם ללימוד, ומחשבתם הייתה עסוקה יומם ולילה.
ראיה לכך שאהבת הלימוד יכולה לנבוע מנטייה אישית בלבד: הפילוסופים הקדמונים.
18ולהבין ולהעמיק בענין החכמות ותערב לנפשו ותתענג בהם כ״כ [כל כך] כמו זולתו בכל תענוגי העולם. וזה אינו להם מצד אמונתם
[מתוך החיפוש] להבין ולהעמיק בענייני המדעים, והדבר ערב לנפשו והוא מתענג בהם כפי שאדם אחר [מתענג] בכל תענוגות העולם. והדבר לא נבע אצלם מאמונתם,
הם העמיקו במדעים ומצאו בהם הנאה השווה לזו שאחרים מוצאים בתענוגות העולם. הדבר לא נבע מאמונתם הדתית.
שהם היו גוים עובדי כוכבים שאין להם שום הכרח ואמונה שיגרום להם סבת עסקם בחכמותיהם בתכונה ותשבורת ופילסופיא חכמת החיצוני׳ [החיצונים] תענוג נפלא כ״א מצד מזג טבעם מאד תכריח בחשק נפלא שנולד בטבע כזה.
שכן הם היו גויים עובדי כוכבים, שלא היה להם שום הכרח או אמונה שיגרמו להם למצוא תענוג נפלא בעיסוקם במדעים שלהם — אסטרונומיה, מתמטיקה ופילוסופיה, חכמה חיצונית — אלא הדבר נבע ממזג טבעם, שכפה עליהם בעוצמה רבה תשוקה נפלאה, שנולדה בטבע כזה.
כעובדי עבודה זרה, לא הייתה להם חובה דתית או אמונה שגרמו להם למצוא שמחה רבה באסטרונומיה, במתמטיקה ובפילוסופיה. הדבר נבע ממזגם המולד, שהעניק להם תשוקה יוצאת דופן ללימודים אלה.
תשוקתם של הפילוסופים מלמדת שהתמסרות אינטלקטואלית יכולה לנבוע מהטבע בלבד, בלי מניע דתי.
19ויש מהם נולד במזג אחר שלא יתאווה ויחשוק לחכמות אף כי יבינם אין לו תענוג להשים מחשבתו בהם אפי׳ [אפילו] רגע אחת רק אחר שרירות לבו רק רע כל היום1 לזאת תכלה נפשו.
ויש מי שנולד במזג אחר, שאינו מתאווה לחכמות ואינו חושק בהן. אף שהוא מבין אותן, אין לו הנאה מלהקדיש להן את מחשבתו אפילו לרגע אחד, אלא הוא נמשך רק אחר ״שרירות לבו״, ״רק רע כל היום״; ולכך נכספת נפשו.
אחרים נולדים עם מזג הפוך: גם כשהם מסוגלים להבין עניינים שכליים, הם אינם נהנים לחשוב עליהם אפילו לרגע, ונמשכים רק אחר רצונות לבם. הביטויים ״שרירות לבו״ (לשון מקראית נפוצה) ו״רק רע כל היום״ (בראשית ו, ה) לקוחים מן המקרא.
המזג ההפוך: אדם שמסוגל להבין, אך אינו מוצא הנאה במחשבה.
מראי מקומות
- 1רק רע כל היום · Genesis 6:5
20וסבת זה הוא מצד המרות. יש שגובר בו מרה הלבנה שאין ביכלתו לצמצם מחשבתו בדבר א׳ אף שהוא שכלי ולא יתענג בו כלל.
הסיבה לכך נעוצה במרות הגוף. יש מי שמרה לבנה גוברת בו, ולכן אינו מסוגל למקד את מחשבתו בדבר אחד, אפילו כשהוא עניין שכלי, והוא אינו מתענג עליו כלל.
אדמו״ר הזקן מסביר את ההבדלים האלה, בהתאם לתפיסת הרפואה של זמנו, באמצעות המרות הגופניות. מי שמרה לבנה דומיננטית בו אינו מסוגל להחזיק את מחשבתו בנושא אחד, ואינו מוצא הנאה אפילו בעניינים שכליים.
ויש שגובר בו מרה שחורה בתולדתו תשתוקק נפשו מאד אל החכמה כל חפציה לא ישוו בה כאש׳ [כאשר] כ״ז [כל זה] מבואר בח״פ [בשמונה פרקים] להרמב״ם [להרבי משה בן מימון] ע״ש פ״ח [פרק ח׳].1
ויש מי שמרה שחורה גוברת בו מלידה: נפשו משתוקקת מאוד לחכמה, ״כל חפציה לא ישוו בה״ — כפי שכל זה מבואר בשמונה פרקים לרמב״ם; עיינו שם, פרק ח׳.
אדם שנולד כאשר מרה שחורה (המזג המלנכולי) דומיננטית בו משתוקק מאוד לחכמה ומעריך אותה מעל הכול, בלשון הפסוקים בספר משלי על החכמה (ג, טו; ח, יא). אדמו״ר הזקן מפנה לשמונה פרקים לרמב״ם, פרק ח׳, העוסק במזגים מולדים.
המזג הגופני מסביר מדוע יש מי שנמשכים באופן טבעי ללימוד, ואחרים אינם נמשכים אליו.
מראי מקומות
- 1מבואר בח״פ להרמב״ם ע״ש פ״ח · Eight Chapters 8:10
21ולכן גם בישראל ימצא טבעיים מחולקים כמותם. אך שתמשיך נפשו לדבר הנהוג בישראל כמו ענין למוד התורה שבע״פ [שבעל פה]. יחשוק נפשו ולבו להגות בה יום ולילה לא ישבות.
לכן גם בקרב ישראל יימצאו טיפוסים בעלי טבעים שונים כמותם; אולם [ביהודי] נפשו תימשך לדבר המקובל בישראל, כגון לימוד תורה שבעל פה: נפשו ולבו ישתוקקו להגות בה יומם ולילה, בלי הפסק.
אותו מגוון של טבעים קיים גם בקרב יהודים, אך נטייתו הטבעית של יהודי מכוונת לדבר שיש לו ערך בעיני היהודים, כגון לימוד תורה שבעל פה, כך שהוא משתוקק ללמוד אותה יומם ולילה.
ולפיכך ר״ח [רבי חנינא] ב״ת [בן תרדיון] היה ירא שמא גם מצד טבעו גופני׳ גורם לו מסירת נפשו בעד החכמה אף שבודאי אינו אלא מעט מזעיר מ״מ אין זה לה׳ לבדו1 כו׳.
לכן רבי חנינא בן תרדיון חשש שמא גם טבעו הגופני גורם לו למסור את נפשו למען החכמה. אף שבוודאי מדובר רק במעט מזעיר, בכל זאת אין זה ״לה׳ לבדו״ וכו׳.
רבי חנינא חשש שמא גם למזגו הטבעי היה חלק במסירות נפשו למען התורה. גם מניע טבעי זעיר ביותר היה פירושו שמסירותו אינה ״לה׳ לבדו״.
רבי חנינא חשש שלמזגו הטבעי היה חלק במסירות נפשו למען התורה.
מראי מקומות
- 1לה׳ לבדו · Exodus 22:19
22ושאל מר׳ [מרבי] יוסי היאך הוא משיג בו. אם הוא מנוחלי העוה״ב [העולם הבא] שאין בלבו אלא אחד כו׳. והשיבו זה לא יבורר כ״א אם בא מעשה לידך.1
והוא שאל את רבי יוסי כיצד יוכל לברר זאת על עצמו: האם הוא נמנה עם יורשי העולם הבא, שעליהם נאמר ״שאין בלבו אלא אחד״ וכו׳. והוא השיב לו: הדבר יכול להתברר רק אם ״בא מעשה לידך״.
רבי חנינא שאל כיצד יוכל לדעת אם הוא אכן שייך לעולם הבא, ואם בלבו יש רק את ה׳ — ״שאין בלבו אלא אחד״. רבי יוסי השיב שרק ניסיון ממשי — כש״בא מעשה לידך״ — יכול לגלות זאת.
פי׳ נסיון שהחילוק בו שאם הוא מצד טבע הגוף אף שיחשוק חשק נפלא עכ״פ [על כל פנים] לא יגיע למס״נ [למסירות נפש] כו׳ ואמר לו שמעות פורים כו׳
כלומר, מדובר בניסיון, שההבדל [טמון] בו כך: אם הדבר נובע מטבע הגוף, הרי שגם אם יתאווה בתשוקה מופלאה, מכל מקום לא יגיע למסירות נפש וכו׳. והוא אמר לו שמעות פורים וכו׳,
כך פועל הניסיון: תשוקה הנובעת מטבע הגוף, עזה ככל שתהיה, לא תביא את האדם למסור את נפשו. תשובתו של רבי חנינא בעניין מעות פורים סיפקה את ההוכחה.
שהוא ענין פיזור ממון שזה אות ומופת שאין במס״נ [במסירות נפש] שלו אפילו שרש המרה כו׳. שמדת המרה שחורה הנ״ל גורמת מדת הקמצנות.
שעניינן הוא פיזור ממון — דבר שהוא אות ומופת לכך שבמסירות הנפש שלו אין אפילו שורש למרה וכו׳. שכן מידת המרה השחורה שנזכרה לעיל גורמת למידת הקמצנות,
נתינת ממון בנדיבות היא ההפך מן התכונה הקשורה למרה שחורה, המביאה אדם לידי קמצנות. מאחר שרבי חנינא היה נדיב, במסירות הנפש שלו לא היה אפילו שורש לאותו מזג.
שאלתו של רבי יוסי הייתה ניסיון: נדיבותו של רבי חנינא הוכיחה שמסירותו לא נבעה מהמזג שמוליד אהבה ללימוד.
מראי מקומות
- 1אם בא מעשה לידך · Avodah Zarah 18a:8–9
אהבת עולם, אהבה רבה ורבקה ¶23–24
23והמרה הלבנה הפיזור כו׳ לכן השיבו א״כ מחלקך יהא חלקי1 שמזה מובן שמס״נ [שמסירות נפש] על התורה הוא רק לפי שאין בלבו אלא אחד ואין בו תערובת טבעית כלל.
והמרה הלבנה [גורמת] לפיזור [כסף] וכו׳. לכן השיב לו: ״א"כ מחלקך יהא חלקי״. מכאן מובן שמסירות הנפש שלו על התורה נובעת רק מכך שבלבו יש רק אחד, ואין בו שום תערובת טבעית.
המרה הלבנה, לעומת זאת, קשורה לנדיבות. לכן הסיק רבי יוסי: ״א"כ מחלקך יהא חלקי״ — נכונותו של רבי חנינא למסור את נפשו על התורה נבעה רק מלב המסור לה׳ האחד, ללא מניע טבעי מעורב.
ומכ״ז [ומכל זה] מובן שיוכל להיות במדות הנפש בחי׳ תערובת שאפי׳ [שאפילו] במדה שנראה ודאי טוב גמור יוכל להיות שיש בזה עדיין קצת תערובת כו׳.
מכל זה מובן שיכולה להיות במדות הנפש בחינה של תערובת, כך שאפילו במידה שנראית בוודאות טובה לגמרי עדיין יכולה להיות בה מעט תערובת וכו׳.
הלקח הכללי הוא שרגשות עלולים להכיל תערובת נסתרת, כך שגם תכונה שנראית טובה לחלוטין עשויה לשאת בתוכה שמץ של דבר אחר.
ולכן כדי שיהי׳ [שיהיה] בירור המדות לתכליתן הוא ע״י בחי׳ הדעת. והיינו שהוא ממשיך פנימי׳ [פנימיות / פנימית] המדות
לכן, בירור המדות עד לשלמותן נעשה באמצעות בחינת הדעת. כלומר, הדעת ממשיכה את פנימיות המדות.
מכאן שהבירור המלא של הרגשות נעשה באמצעות הדעת, הממשיכה את פנימיותן.
כי עיקר תערובת טו״ר [טוב ורע] זה שייך בחיצוני׳ הלב משא״כ בבחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] הלב כו׳ (עיין מש״ל [מה שכתוב לעיל] בסוף ד״ה להבין ענין הברכות כו׳).
כי עיקר תערובת הטוב והרע שייך לחיצוניות הלב, ואילו בבחינת פנימיות הלב אין הדבר כך וכו׳ (עיינו במה שנכתב לעיל, בסוף המאמר המתחיל ״להבין ענין הברכות״ וכו׳).
תערובת של טוב ורע שייכת בעיקר לחיצוניות הלב, לרגשות הגלויים שעל פני השטח; נקודת פנימיות הלב אינה נתונה לה. ההערה שבסוגריים מפנה לסוף המאמר ״להבין ענין הברכות״ (תורה אור, בראשית), שבו מוסבר שכאשר הרגשות מתגלים ומתלבשים בגוף ובנפש הבהמית, הקליפות יכולות לאחוז בהם, ולכן דרוש ״חותם״ מלמעלה כדי להפריד ביניהם.
והנה כ״ז [כל זה] בבחי׳ דעת התחתון המתפשט במדות אהוי״ר [אהבה ויראה]. שהדעת הזה הוא תחת הבינה ואהבה שנולדה מהבינה והדעת נק׳ אהבת עולם.
כל זה הוא בבחינת דעת תחתון, המתפשטת במדות של אהבה ויראה. דעת זו נמצאת למטה מבינה, והאהבה הנולדת מבינה ומדעת נקראת אהבת עולם (אהבה הקשורה לעולם).
כל זה מתאר את הדעת התחתון, המתפשטת באהבה וביראה ונמצאת למטה מבינה. האהבה הנולדת מבינה ומדעת תחתון נקראת ״אהבת עולם״: אהבה המתפתחת מתוך התבוננות בה׳ כמחיה את העולם.
ובזוהר נק׳ אהבה זוטא. ומתוך זה נוכל להבין ג״כ בבחי׳ דעת העליון. כי הנה יש ב׳ מיני מדות.2
ובזהר היא נקראת אהבה זוטא (אהבה קטנה). מתוך כך אפשר להבין גם את בחינת דעת עליון, שכן יש שני סוגים של מדות.
הזהר מכנה אותה ״אהבה זוטא״, אהבה קטנה. מתוך הדעת התחתון אפשר להבין כעת גם את הדעת העליון, על ידי הבחנה בין שני סוגים של מדות.
הא׳ המדות הנולדי׳ מהשכל וכשהם נולדים ונמשכים מהשכל ע״י הדעת אז הם בבחי׳ פנימיות ובבירור יותר מכל סיג.
הסוג הראשון הוא המדות הנולדות מן השכל; וכשהן נולדות ונמשכות מן השכל באמצעות הדעת, הן בבחינת פנימיות ומבוררות יותר, ונקיות יותר מכל סיג.
הסוג הראשון הוא רגשות הנולדים מן השכל. כשהדעת ממשיכה אותם מן השכל, הם נעשים פנימיים ומבוררים יותר, ונקיים יותר מסיג.
הסיפור מלמד שרגשות עלולים להיות מעורבים; הדעת התחתון מבררת רגשות שנולדו מן השכל, ובהם אהבת עולם. מכאן עוברים לסוג השני של הרגשות ולדעת העליון.
שתי האהבות נבדלות במקורן: אהבת עולם נולדת מהתבוננות השכלית ומובאת אל הלב באמצעות הדעת התחתון; אהבה רבה מושרשת למעלה מן השכל, במדות הכתר, ונמשכת באמצעות הדעת העליון.
מראי מקומות
- 1מחלקך יהא חלקי · Avodah Zarah 18a:8–9
- 2יש ב׳ מיני מדות · מובא בלקו״ת אמור לט, ב.
24והב׳ הם המדות שלמעלה מהשכל. ונק׳ אהבה רבה שיש בכל נפש. ולמעלה הוא בחי׳ מדות שבכתר חו״ג [חסד וגבורה] דא״א1
והסוג השני הוא המדות שלמעלה מן השכל; [אהבה זו] נקראת אהבה רבה (אהבה גדולה), והיא מצויה בכל נפש. ולמעלה, זו בחינת המדות שבכתר: חסד וגבורה של אריך אנפין (הבחינה החיצונית של כתר),
הסוג השני של הרגש הוא למעלה מן השכל: אהבה רבה, אהבה גדולה החבויה בכל נפש. מקורה למעלה הוא המדות שבכתר, חסד וגבורה של אריך אנפין, הבחינה החיצונית של כתר.
שהם למעלה מהשכל שהוא חו״ב [חכמה ובינה] רק שנמשכים דרך מעבר בחו״ב [בחכמה ובינה]. והם נמשכים ע״י הדעת שעומד בקו האמצעי. מכוון תחת הכתר.
שהן למעלה מן השכל, כלומר חכמה ובינה, אלא שהן נמשכות דרך מעבר בחכמה ובינה. הן נמשכות באמצעות הדעת, העומדת בקו האמצעי ומכוונת בדיוק מתחת לכתר.
מדות אלה שבכתר גבוהות מחכמה ובינה, אף שהן עוברות דרכן בדרכן למטה. הן נמשכות באמצעות הדעת שבקו האמצעי, העומדת בדיוק מתחת לכתר.
משא״כ חו״ב [חכמה ובינה] הם חח״ן [חכמה חסד נצח] מימין בג״ה [בינה גבורה הוד] משמאל לכן ע״י הדעת זה נמשכים המדות דכתר שהם מדות שלמעלה מהשכל להיות נמשכין בז״א.
ואילו חכמה ובינה הן חכמה, חסד ונצח מימין [ו]בינה, גבורה והוד משמאל. לכן, באמצעות דעת זו, נמשכות מדות הכתר — שהן מדות שלמעלה מן השכל — ונמשכות בז״א (המדות של עולם האצילות).
חכמה ובינה נמצאות בשני הקווים הצדדיים, הימני והשמאלי, ולכן רק הדעת שבקו האמצעי יכולה להוריד את מדות הכתר ישירות אל ז״א, המדות של עולם האצילות.
ולמטה הוא הגילוי במדות שבלב כו׳ ובחי׳ אה״ר [אהבה רבה] זו ישנה ג״כ בכל א׳ וכמ״ש בתניא (ס״פ מ״ו)2 ע״פ בהמות הייתי עמך3 בהמות לשון רבים כו׳ דעת העליון הכולל חו״ג [חסד וגבורה]4 כו׳ ע״ש.
ולמטה, הדבר מתגלה במדות שבלב וכו׳. בחינה זו של אהבה רבה מצויה גם בכל אחד ואחת, כפי שנכתב בתניא, בסוף פרק מ״ו, על הפסוק ״בהמות הייתי עמך״ — ״בהמות״ היא לשון רבים וכו׳, הדעת העליונה הכוללת חסד וגבורה וכו׳; עיינו שם.
למטה, אצל האדם, הדבר מתבטא ברגשות שבלב. בסוף פרק מ״ו בתניא נדרש הפסוק ״בהמות הייתי עמך״ כאמירה על כל יהודי: גם מי שאינו חש אהבה זו קשור תמיד עם ה׳. נוסף על כך, הלשון ברבים ״בהמות״ רומזת לכך שגם הדעת העליונה, הכוללת חסד וגבורה, נחשבת לפני ה׳ כ״בהמות״ ביחס לאור אין סוף.
וזהו ענין רבקה שהוא בחי׳ קשר וחבור של שלש5 או ארבע בקר יט, דיחד להיותה בחי׳ אה״ר [אהבה רבה] שהוא המדות שלמעלה מהשכל שהם בחינת התכללות כל המדות יחד ואין בהם התחלקות כלל
וזהו עניינה של רבקה: בחינה של קשר וחיבור של שלושה או ארבעה ראשי בקר יחד. היא בחינת אהבה רבה, המדות שלמעלה מן השכל, שבה כל המדות כלולות זו בזו ואין ביניהן חלוקה כלל.
מכאן הקשר לרבקה. במשנה, ״רבקה״ היא קבוצה של שלושה או ארבעה ראשי בקר הקשורים יחד. השם רבקה נדרש כאן על פי דימוי ה״קשר״ הזה, המבטא אהבה רבה, שבה כל הרגשות מאוחדים ואין ביניהם חלוקה.
(וכנ״ל שדעת כולל חו״ג [חסד וגבורה] שהן תרין עטרין הנמשכים מכתפין דאריך) כי בהמדות שעיקר התהוותן הוא מהשכל שייך התחלקו׳ [התחלקות] המדרגה
(וכפי שנתבאר לעיל, שהדעת כוללת חסד וגבורה, שהם ״תרין עטרין״ (שתי העטרות) הנמשכים מכתפיו של אריך [אנפין]). שכן במדות שעיקר התהוותן היא מן השכל, יש מקום לחלוקה לפי דרגות.
כפי שנתבאר, הדעת העליונה כוללת חסד וגבורה, ״תרין עטרין״ הנמשכים מ״כתפיו״ של אריך אנפין. לעומת זאת, מדות שמקורן בשכל מתחלקות לדרגות.
כי אותו השכל שמוליד אהבה הוא אינו אותה ההשכלה המוליד יראה ואותו השכל שמוליד יראה אינו המוליד אהבה.
שהרי השכל שמוליד אהבה אינו אותה השגה שמולידה יראה, והשכל שמוליד יראה אינו השכל שמוליד אהבה.
הסיבה היא שההשגה שמולידה אהבה שונה מן ההשגה שמולידה יראה, ולכל רגש מקור שכלי משלו.
ולכן המדות הנולדים מהן הן בחי׳ ענפין מתפרדין זמ״ז [זה מזה] משא״כ בלמעלה מהשכל אין שייך התחלקות6 כלל והוא ע״ד ההפרש בין עולם העקודים לעולם הנקודים.7
לכן המדות שנולדות מהן הן בבחינת ענפים הנפרדים זה מזה; ואילו במה שלמעלה מן השכל אין מקום לחלוקה כלל. הדבר דומה להבדל שבין עולם העקודים לעולם הנקודים:
לכן הרגשות שנולדים מן השכל דומים לענפים נפרדים. במה שלמעלה מן השכל אין חלוקה. ההבדל המתואר בקבלה בין עולם העקודים — הקשורים — לעולם הנקודים — הנקודות — ממחיש זאת.
שבעקודי׳ כל הע״ס [העשר ספירות] עקודי׳ [עקודים] בכלי׳ [בכלים / בכלי] א׳ ואין בהם התחלקות כלל. משא״כ בנקודים הם י׳ נקודות מחולקי׳.
שבעקודים [הקשורים יחד] כל עשר הספירות קשורות בכלי אחד, ואין ביניהן חלוקה כלל; ואילו בנקודים [הנקודות] הן עשר נקודות נפרדות.
בעקודים כל עשר הספירות קשורות בכלי אחד; בנקודים הן עשר נקודות נפרדות, כל אחת בכלי משלה.
והיינו משום כי נקודים הוא מבחינת חכמה (כי בענין טנת״א [טעמים נקודות תגין אותיות] הנקודות בחינת חכמה כו׳) ושם שייך התחלקות אבל העקודים הוא מבחי׳ כתר דשם הוא למעלה מההתחלקות.
והיינו משום שנקודים הם מבחינת חכמה (שכן בעניין טנת״א — טעמים, נקודות, תגין ואותיות — הנקודות הן בחינת חכמה וכו׳), ושם שייכת חלוקה; ואילו עקודים הם מבחינת כתר, שבו נמצאים למעלה מהחלוקה.
נקודים נובעים מחכמה: במערכת הקבלית של טעמים, נקודות, תגין ואותיות, הנקודות מקבילות לחכמה. בדרגת חכמה תיתכן חלוקה. עקודים נובעים מכתר, שנמצא למעלה מהחלוקה.
ולכן בחי׳ המדות שלמעלה מהשכל הנק׳ אה״ר [אהבה רבה] שיש בכל נפש זה נק׳ בחי׳ רבקה שהוא קשר וחבור כמה בהמות דר״ל [דרוצה לומר] התכללות המדות יחדו ממש.
ולכן בחינת המדות שלמעלה מהשכל, הנקראת אהבה רבה, המצויה בכל נפש, נקראת בחינת רבקה: קשר וחיבור של כמה בהמות; כלומר, הכללה ממשית של המדות זו בזו.
לכן אהבה רבה — האהבה הבלתי מחולקת שלמעלה מהשכל, המצויה בכל נפש — נקראת רבקה, כמו צוות של כמה בהמות הקשורות יחד: כל המדות מתחברות ממש לאחת.
וז״ש [וזהו שכתוב] ותרד העינה8 יש לפרשו כפשוטו ל׳ [לשון] ירידה ממש כי החכ׳ [החכמה] נק׳ מעיין. כי והחכמה מאין תמצא9 מבחי׳ כתר כמו המעיין הנובע מתחת לארץ. ונהר הוא בחי׳ בינה.
וזהו [פירוש] הכתוב ״ותרד העינה״: אפשר לפרש אותו כפשוטו, כלשון של ירידה ממש, שכן חכמה נקראת מעיין, שהרי ״והחכמה מאין תמצא״, מבחינת כתר, כמו מעיין הנובע מתחת לארץ. ונהר הוא בחינת בינה.
את בראשית כד, טז, ״ותרד העינה״, אפשר לקרוא כפשוטו כירידה: חכמה היא מעיין משום שהיא נובעת מאין, מכתר, כמו מים העולים מתחת לאדמה; בינה היא הנהר הרחב הזורם ממנו.
והנה לגבי רבקה שהם המדות שבכתר א״כ ההמשכה בחו״ב [בחכמה ובינה] נק׳ ותרד העינה (ועמ״ש בפי׳ ויוציאנו10 ה׳ אלקינו ממצרים. או״א [אבא ואימא] שהלבישו לזרועות דא״א כו׳) ותמלא כדה היינו כ״ד ספרין דאורייתא.
והנה, ביחס לרבקה, שהיא המדות שבכתר, ההמשכה לחכמה ולבינה נקראת אפוא ״ותרד העינה״ (ועיין במה שכתוב בביאור ״ויוציאנו ה׳ אלקינו ממצרים״: אבא ואמא שהלבישו את זרועות אריך אנפין וכו׳). ״ותמלא כדה״ — היינו כ״ד ספרי התורה,
ביחס לרבקה, המדות שבכתר, הירידה לחכמה ולבינה מתוארת במילים ״ותרד העינה״. (אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על ״ויוציאנו ה׳ אלקינו ממצרים״, שבו אבא ואמא מלבישים את ״זרועות״ אריך אנפין, כלומר, חכמה ובינה מלבישות את המדות שבכתר.) ״ותמלא כדה״: האותיות כ״ף ודל״ת שבמילה ״כדה״ עולות בגימטרייה לעשרים וארבע, כנגד עשרים וארבעת ספרי המקרא.
דאוריי׳ [דאורייתא] מחכמה נפקת. ובעבודה הוא שע״י האה״ר [האהבה רבה] ממשיכים התגלות אור א״ס בחכמה ובתורה דמחכמה נפקת.
שהרי התורה יוצאת מחכמה. ובעבודת ה׳ פירוש הדבר הוא שבאמצעות אהבה רבה ממשיכים את גילוי אור אין סוף אל חכמה ואל התורה, היוצאת מחכמה.
התורה באה מחכמה. בעבודת האדם פירוש הדבר הוא שבאמצעות אהבה רבה ממשיכים את גילוי אור אין סוף אל חכמה ואל התורה הנובעת ממנה.
ותעל כי באמת ירידה זו עלייה היא כי פי׳ אורייתא מחכמה נפקת היינו שהתגלותה היא מחכמה
״ותעל״ — שכן לאמיתו של דבר ירידה זו היא עלייה. משמעות ״אורייתא מחכמה נפקת״ היא שהתגלותה היא מחכמה,
״ותעל״: הירידה הזאת היא למעשה עלייה. האמירה שהתורה יוצאת מחכמה פירושה רק שהיא מתגלה באמצעות חכמה.
אבל שרשה למעלה מהחכמה כי תרי״ג מצות דאורייתא עם ז׳ מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור1112 שהם בחי׳ כתר וא״כ התורה נמשכת מחכ׳ [מחכמה] שבכתר
אבל שורשה למעלה מחכמה, שכן תרי״ג מצוות התורה, יחד עם שבע מצוות דרבנן, הן ״תר״ך עמודי אור״, שהם בחינת כתר; ואם כן, התורה נמשכת מחכמה שבכתר,
שורש התורה גבוה מחכמה. תרי״ג מצוות התורה ושבע המצוות מדרבנן הן יחד 620, כנגד ״תר״ך עמודי אור״ שבכתר (גם המילה כתר עולה בגימטרייה 620). לכן התורה נמשכת מחכמה שבכתר.
שהיא גבוה מבחי׳ המדות שבכתר הנק׳ רבקה של שלש בקר כנ״ל (ועמ״ש במ״א בענין תנופת שתי הלחם ע״ג שני הכבשים):
שהיא נעלית מבחינת המדות שבכתר, הנקראות ״רבקה של שלש בקר״, כנ״ל. (ועיינו במה שנכתב במקום אחר בעניין הנפת שתי הלחם על גבי שני הכבשים.)
חכמה זו שבכתר גבוהה מן המדות שבכתר, המכונות ״רבקה״. כשמילאה רבקה את כדה בתורה, היא התעלתה מעל למדרגתה שלה. הסוגריים מפנים לדיון במקום אחר על הנפת שתי הלחם של חג השבועות יחד עם שני הכבשים.
אהבה רבה, רגש שלמעלה מן השכל, מושרשת במדות הבלתי מחולקות שבכתר ומסומלת באמצעות רבקה, הנדרשת על פי דימוי של בקר הקשור יחד. המשכתה לתורה נראית כירידה, אך למעשה היא עלייה, משום שהתורה מושרשת בחכמה שבכתר, שהיא גבוהה עוד יותר.
ההשוואה בין עולם העקודים לעולם הנקודים מבוססת על תיאור העולמות הקדומים אצל האריז״ל: נקודות עולם הנקודים, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה, הן עולם התוהו שכליו נשברו; ואילו בעולם העקודים כל האורות היו בכלי אחד.
מראי מקומות
- 1ולמעלה הוא בחי׳ מדות שבכתר חו״ג דא״א · ראה אוה״ת פ׳ ראה ע׳ תשצו. מובא גם בלקו״ת אמור לז, ב.
- 2וכמ״ש בתניא (ס״פ מ״ו) · Tanya, Likkutei Amarim 46:10
- 3בהמות הייתי עמך · Psalms 73:22
- 4דעת העליון הכולל חו״ג · ראה סה״מ תרנ״ז ע׳ ריט. בענין ב׳ בחי׳ דעת — ראה בלקוטי ביאורים להרה״ק ר׳ הלל לשער היחוד מכ״ק אדה״א הוצאת תשנ״ה קנ, א שמציין לכאן.
- 5רבקה . . של שלש · Eruvin 17b
- 6בלמעלה מהשכל אין שייך התחלקות · לקמן צח, א מציין לכאן.
- 7ההפרש בין עולם העקודים לעולם הנקודים · ראה אוה״ת פ׳ ויקהל ע׳ ב׳צה. ב׳ צט.
- 8ותרד העינה · Genesis 24:16
- 9והחכמה מאין תמצא · Job 28:12
- 10ועמ״ש בפי׳ ויוציאנו ה׳ אלקינו · סידור רצג, ג ואילך.
- 11תר״ך עמודי אור · פרדס שער ח׳ פ״ג. ראה אגה״ק סכ״ט. וראה הערת כ״ק אדמו״ר זי״ע בסה״מ תש״ח ע׳ 165.
- 12תר״ך עמודי אור · Pardes Rimmonim 8:3:3–4
מים רבים והון ביתו ¶25–26
25וזהו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.1 והיינו להיות שאהבה זו היא בחי׳ אה״ר [אהבה רבה] ששרשה למעלה מהשכל ע״כ לא ישקיטו המים
וזהו [הפירוש של] ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״. כלומר, מאחר שאהבה זו היא בחינת אהבה רבה, ששורשה למעלה מן השכל, לכן המים הרבים
כעת הפסוק מתבאר: ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ מתייחס לאהבה רבה, ששורשה למעלה מן השכל. לכן ״המים הרבים״ אינם יכולים לכבות אותה.
רבים והנהרות שהן השגות אלקות הנמשכים מחו״ב [מחכמה ובינה] דאצי׳ את האהבה זו כיון ששרשה למעלה מכל ההשגות ונמשכה מבחי׳ דעת עליון הממשיך בחי׳ מדות שבכתר כו׳.
והנהרות — שהן השגות אלוקות הנמשכות מחכמה ובינה דאצילות — אינם יכולים לכבות אהבה זו, כיוון ששורשה למעלה מכל ההשגות והיא נמשכת מבחינת דעת עליון, הממשיך את בחינת המדות שבכתר וכו׳.
״מים רבים״ ו״נהרות״ הם ההשגות באלוקות הנמשכות מחכמה ובינה דאצילות. הם אינם יכולים להשקיט אהבה זו, שכן שורשה למעלה מכל השגה והיא נמשכת מדעת עליון, הממשיך את המדות שבכתר.
אך אם יתן איש את כל הון ביתו בוז יבוזו לשון ביזה ושלל כי ביתו קאי על אותיות התורה דכתיב בחכמה יבנה בית.2
אבל ״אך אם יתן איש את כל הון ביתו בוז יבוזו״ — ״בוז יבוזו״ הוא לשון של ביזה ושלל. כי ״ביתו״ מתייחס לאותיות התורה, כמו שכתוב ״בחכמה יבנה בית״.
המחצית השנייה של הפסוק: ״אך אם יתן איש את כל הון ביתו״. אדמו״ר הזקן מפרש את ״בוז יבוזו״ לא במשמעות של ביזוי, אלא כלשון ביזה ושלל — כאדם המשתלט על עושר רב. לפי פשוטו, הפסוק אומר שמי שייתן את כל עושרו תמורת אהבה יזכה לבוז. ״ביתו״ הוא אותיות התורה, הנבנה על ידי חכמה.
הפסוק מתפרש כך: ״מים רבים״ — ההשגות השכליות — אינם יכולים לכבות אהבה רבה; ו״כל הון ביתו״, הקשור לתורה, הוא דבר שאפשר לבזוז כשלל.
מראי מקומות
- 1מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה · Song of Songs 8:7
- 2בחכמה יבנה בית · Proverbs 24:3
26והון ביתו היינו מ״ש ובדעת חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים1 והיינו בחי׳ דעת העליון שממשיך גילוי בחי׳ הכתר2 שלמעלה מהחכמה.
״הון ביתו״ הוא מה שנאמר: ״ובדעת חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים״; זוהי בחינת דעת עליון, הממשיכה את גילוי בחינת כתר, שלמעלה מחכמה.
״הון ביתו״ הוא ה״הון היקר והנעים״ שהדעת מביאה אל החדרים (משלי כד, ד). זוהי דעת עליון, הממשיכה את גילוי הכתר, שלמעלה מחכמה.
ודעת זה מחבר חו״ב [חכמה ובינה] שהם תושב״כ [תורה שבכתב] ותושבע״פ [ותורה שבעל פה] וממשיך בהן אור הכתר דהיינו להיות גילוי רצון העליון איך לעשות הסוכה והציצית והתפילין.
ודעת זו מחברת את חכמה ובינה, שהן התורה שבכתב והתורה שבעל פה, וממשיכה לתוכן את אור הכתר; כלומר, שיהיה בהן גילוי הרצון העליון — כיצד לעשות את הסוכה, את הציצית ואת התפילין.
דעת עליון מחברת את חכמה ובינה, המקבילות לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, ומכניסה לתוכן את אור הכתר — רצון ה׳. הפרטים המעשיים של המצוות הם גילוי רצונו העליון של ה׳: כיצד בדיוק לעשות סוכה, ציצית ותפילין.
ולכן גם בחי׳ אה״ר [אהבה רבה] הנ״ל תתרוה צמאונה ע״י גילוי זה כיון שהוא ג״כ המשכת דעת עליון ולא עוד
לכן גם בחינת אהבה רבה שהוזכרה לעיל תרווה את צימאונה באמצעות גילוי זה, שכן גם היא המשכה של דעת עליון. ולא זו בלבד,
כך גם אהבה רבה, האהבה הצמאה שלמעלה מהשכל, באה על סיפוקה באמצעות הגילוי שבתורה, מפני שגם התורה נמשכת מדעת עליון.
אלא שהוא המשכה מבחי׳ גבוה יותר הרבה מהמשכת המדות שלמעלה מהשכל כי המדות הם בחי׳ ז״ת [ז׳ תחתונות] דא״א.
אלא שזו המשכה מבחינה גבוהה הרבה יותר מהמשכת המידות שלמעלה מהשכל; שהרי המידות הן בחינת שבע הספירות התחתונות של אריך אנפין,
יתרה מזו, התורה נמשכת ממדרגה גבוהה בהרבה מהמידות שלמעלה מהשכל. אותן מידות הן שבע הספירות התחתונות של אריך אנפין — המידות שבכתר.
אבל הון ביתו הוא התורה זהו בחי׳ ג״ר [ג׳ ראשונות] דא״א (ועמ״ש בדרוש השופר3 שהכתר הוא ממוצע45 בין המאציל לנאצלים שיש בו מבחי׳ תחתונה שבמאציל והוא בחי׳ ג״ר [ג׳ ראשונות] דא״א.
ואילו ״הון ביתו״, שהיא התורה, הוא בחינת שלוש הספירות הראשונות של אריך אנפין. (ועיין במה שנכתב בדרוש השופר, שהכתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים, ויש בו מן הבחינה התחתונה שבמאציל, והיא בחינת שלוש הספירות הראשונות של אריך אנפין;
התורה, ״הון ביתו״, נמשכת משלוש הספירות הראשונות של הכתר, בחינת המוחין שבכתר. בסוגריים מובא דרוש השופר: הכתר הוא הממוצע בין המאציל לספירות הנאצלות, ושלוש הספירות הראשונות שלו נוגעות במדרגה התחתונה של המאציל.
ויש בו בחי׳ שרש הנאצלים והוא מז״ת [מז׳ תחתונות] ע״ש. וא״כ מובן איך שבחי׳ זו דהון ביתו הנמשך ע״י התורה שהוא מבחי׳ ג״ר [ג׳ ראשונות] גבוה לאין קץ גם מבחי׳ המדות שלמעלה מהשכל שהן בחי׳ ז״ת [ז׳ תחתונות] כו׳.
ויש בו גם בחינת שורש הנאצלים, והיא משבע הספירות התחתונות; עיין שם. מכאן מובן כיצד בחינה זו של ״הון ביתו״, הנמשכת באמצעות התורה, ובהיותה מבחינת שלוש הספירות הראשונות, גבוהה לאין קץ אפילו מבחינת המידות שלמעלה מהשכל, שהן בחינת שבע הספירות התחתונות, וכו׳.
שבע הספירות התחתונות שבכתר הן שורש הספירות הנאצלות. לכן ״הון ביתו״, הנמשך באמצעות התורה משלוש הספירות הראשונות שבכתר, גבוה לאין קץ מן המידות שלמעלה מהשכל, הנמשכות משבע הספירות התחתונות.
וזהו ותרד העינה כו׳ ותעל שהיא עלייה גדולה למעלה מבחי׳ רבקה. וביאור הענין שדעת זה שנמשך ע״י התורה דהיינו מ״ש הון ביתו גבוה מבחי׳ דעת הממשיך אה״ר [אהבה רבה] יובן עם מ״ש בלק״ת [בלקוטי תורה (להאריז״ל)] פ׳ שמות6 ע״פ
וזהו ״ותרד העינה״ וכו׳ ״ותעל״ — עלייה גדולה, למעלה מבחינת רבקה. וביאור העניין, שדעת זו הנמשכת באמצעות התורה — כלומר, ״הון ביתו״ — גבוהה מבחינת הדעת הממשיכה אהבה רבה, יובן ממה שנכתב בלקוטי תורה של האריז״ל, פרשת שמות, על הפסוק
כך מתבארים ״ותרד העינה״ ו״ותעל״: ירידתה של רבקה אל התורה מעלה אותה למדרגה שמעל מדרגתה שלה. שהדעת הנמשכת באמצעות התורה גבוהה מן הדעת הממשיכה אהבה רבה, יתבאר על פי דברי האריז״ל בלקוטי תורה, פרשת שמות, על הפסוק ״כי סר לראות״.
כי סר לראות7 שבחי׳ דעת הכולל תרין עטרין8 עם היותן מדות דכתר הוא למטה מבחינת דעת הכולל תרין אחסנתוי דאו״א [דאבא ואימא] כו׳ שממשיך ב״פ [ב׳ פעמים] קדמאין שהם בחי׳ חב״ד [חכמה בינה ודעת] שבחו״ג [שבחסד וגבורה] דא״א.
[וירא ה׳] ״כי סר לראות״: בחינת הדעת הכוללת את תרין עטרין, אף שהם מידות שבכתר, נמוכה מבחינת הדעת הכוללת את תרין אחסנתוי דאבא ואמא וכו׳, הממשיכה את שני הפרקים הראשונים, שהם בחינת חכמה, בינה ודעת שבחסד וגבורה של אריך אנפין.
כפי שמובא במאמר בשם האריז״ל, יש שתי בחינות של דעת: אחת הכוללת את ״תרין עטרין״ — חסד וגבורה שבכתר, המידות שלמעלה מהשכל; ומעליה דעת הכוללת את ״תרין אחסנתוי״ דאבא ואמא, הממשיכה את שני הפרקים הראשונים שבזרועות אריך אנפין, כלומר את חכמה, בינה ודעת שבחסד ובגבורה.
ועמ״ש בפ׳ ראה אנכי נותן9 בענין יום יום יעמס לנו10 כו׳ ע״ש. ויובן שייכות ש״י עולמות11 לדעת זה. וגם דעת זה שרשו עוד גבוה יותר דהיינו מתקון ואמת כו׳. וז״ש [וזהו שכתוב] תורת אמת12 כו׳).
ועיינו במה שנכתב בפרשת ראה, ״ראה אנכי נותן״, בעניין ״יום יום יעמס לנו״ וכו׳; עיינו שם. כך יובן הקשר בין שלוש מאות ועשרה העולמות לבין דעת זו. גם שורשה של דעת זו גבוה עוד יותר, כלומר, מתיקון ״ואמת״ וכו׳. וזהו [פירוש] ״תורת אמת״ וכו׳.
הפניות נוספות: מאמר על ״ראה אנכי נותן״ (פרשת ראה), העוסק ב״יום יום יעמס לנו״. שלוש מאות ועשרה העולמות שהחכמים מבטיחים לצדיקים קשורים לדעת זו. שורשה גבוה עוד יותר, בתיקון (אחד משלושה עשר התיקונים שבזקן העליון) הנקרא ״ואמת״; לכן התורה נקראת ״תורת אמת״.
ובכ״ז [ובכל זה] יובן מארז״ל [מאמר רבותינו זכרונם לברכה] דחייב אדם לברך מאה ברכות13 בכל יום. דצ״ל מספר מאה דוקא. אלא
עם כל זה יובן מאמר חז״ל שלפיו ״חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום״. [מדוע] דווקא המספר מאה? אלא
המאמר מיישם כעת את דברי חז״ל, שלפיהם חובה לברך מאה ברכות בכל יום. מדוע דווקא מאה?
כי פי׳ א״ת [אל תקרי] מה אלא מאה1415 כי מה היינו בחי׳ מל׳16 ממכ״ע [ממלא כל עלמין] וצריך להמשיך מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע [בממלא כל עלמין].17
הפירוש הוא: ״א״ת מה אלא מאה״. שהרי ״מה״ היא בחינת מלכות, ממלא כל עלמין (האור הממלא את כל העולמות); ויש להמשיך מבחינת סובב כל עלמין (האור המקיף את כל העולמות) אל ממלא כל עלמין.
חז״ל דורשים זאת מן המילה ״מה״ שבפסוק העוסק במה ה׳ מבקש ממך, וקוראים אותה ״מאה״. ״מה״ מסמלת את מלכות, את האור האלוקי הממלא את העולמות ומחיה אותם לפי מידתם. תכלית הברכות היא להמשיך את האור המקיף (סובב כל עלמין) אל האור השוכן בעולמות.
והוא ע״י הכתר שהוא הממוצע בין המאציל לנאצלים. ולכן צ״ל מאה ברכות דוקא להמשיך מע״ס [מעשר ספירות] דא״א הכלולים מעשר
והדבר נעשה באמצעות כתר, שהוא המתווך בין המאציל לנאצלים. לכן יש לברך דווקא מאה ברכות, כדי להמשיך מעשר הספירות של אריך אנפין, שכל אחת מהן כוללת עשר,
ההמשכה נעשית באמצעות כתר, המתווך בין ה׳ לספירות. מכאן הצורך במאה ברכות: עשר הספירות של אריך אנפין, שבכל אחת מהן כלולות עשר.
דהיינו שיהי׳ [שיהיה] ההמשכה גם מג״ר [מג׳ ראשונות] דא״א כנ״ל. וזהו ונאם הגבר הוקם ע״ל18 שהעי״ן מורה על ז״ת [ז׳ תחתונות]. והלמ״ד על ג״ר [ג׳ ראשונות].
כלומר, שההמשכה תבוא גם משלוש הספירות הראשונות של אריך אנפין, כנזכר לעיל. וזהו [פירוש] ״ונאם הגבר הוקם ע״ל״, שהעי״ן מציינת את שבע הספירות התחתונות, והלמ״ד את שלוש הספירות הראשונות.
הכללת כל עשר הספירות, ולא רק שבע, פירושה שההמשכה מגיעה גם לשלוש הספירות הראשונות של אריך אנפין, מקור התורה המתוארת לעיל. דברי דוד ״ונאם הגבר הוקם ע״ל״ רומזים לכך: האות עי״ן (70) מייצגת את שבע הספירות התחתונות (עשר בכל אחת), והאות למ״ד (30) את שלוש הספירות הראשונות (עשר בכל אחת). יחד הן עולות למאה.
(ובזה יובן משארז״ל [מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] שהיו מתים ק׳ אנשים בכל יום עד שתקן דוד מאה ברכות.19 וצ״ל השייכות שע״י המאה ברכות פסקו מלמות).
(ובכך יובן מה שאמרו חז״ל: ״שהיו מתים ק׳ אנשים בכל יום עד שתקן דוד מאה ברכות״. ויש להסביר את הקשר: כיצד באמצעות מאה הברכות חדלו למות?)
מאמר חז״ל קשור לכך: מאה אנשים מתו בכל יום, עד שדוד המלך תיקן מאה ברכות. ההערה שבסוגריים שואלת כיצד הברכות הביאו להפסקת המיתות.
אך הענין כי הנה ע״י גילוי זה דסוכ״ע יהיה תח״ה [תחיית המתים] לע״ל [לעתיד לבוא]. והנה ענין תחיית המתים שיהיה גוף עם קרביים ומעיים וחי וקים לעולם בלי אכילה ושתיה.
אך העניין הוא שעל ידי גילוי זה של סובב כל עלמין תתרחש תחיית המתים לעתיד לבוא. עניינה של תחיית המתים הוא שיהיה גוף עם קרביים ומעיים, החי וקיים לעולם בלי אכילה ושתייה.
התשובה היא שגילוי סובב כל עלמין הוא שיביא לתחיית המתים. הגוף שיקום יהיה גוף ממש, על כל איבריו, ובכל זאת יחיה לעולם בלי מזון ושתייה.
ואיך הוא זה אלא ע״י שיהי׳ [שיהיה] גילוי סוכ״ע דקמיה שוה רוחניות וגשמיות ממש. ע״כ גם הגוף יוכל לחיות מזה.
וכיצד ייתכן הדבר? רק באמצעות גילוי של סובב כל עלמין, שלפניו הרוחניות והגשמיות שוות ממש. לכן גם הגוף יוכל לחיות מכוחו.
הדבר אפשרי רק באמצעות גילוי סובב כל עלמין, שלפניו הרוחני והגשמי שווים; כך גם גוף גשמי יכול לקבל ממנו חיות ישירות. מאה הברכות ממשיכות את סובב כל עלמין כלפי מטה, ולכן הן מונעות את המוות.
״הון ביתו״ היא התורה, הנמשכת באמצעות דעת עליון משלוש הספירות הראשונות שבכתר. היא גבוהה מן האהבה שלמעלה מהשכל, ובאה על צימאונה. אותה המשכה של סובב כל עלמין מסבירה גם את מאה הברכות בכל יום ואת תחיית המתים.
שתי בחינות הדעת כאן מקבילות לשתי הבחינות שמביא האריז״ל: דעת של ״תרין עטרין״ — המידות שבכתר — ודעת גבוהה יותר של ״תרין אחסנתוי״ דאבא ואמא. המאמר ממקם את ״הון ביתו״ של התורה בבחינה הגבוהה מבין השתיים.
מראי מקומות
- 1ובדעת חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים · Proverbs 24:4
- 2דעת העליון שממשיך גילוי בחי׳ הכתר · ראה לקו״ת שה״ש לז, ד בסופו. ולהעיר מאור התורה פ׳ ראה ע׳ תרמא, וראה בד״ה שמח תשמח תרנ״ז ע׳ 45.
- 3ועמ״ש בדרוש השופר · ראה לקו״ת ראה כח, ב.
- 4שהכתר הוא ממוצע · ראה ע״ח שער מ״א פ״ג. ראה לעיל יד, א. לקמן קט, ב.
- 5שהכתר הוא ממוצע · Sefer Etz Chaim 41:3:4
- 6בלקו״ת פ׳ שמות · להאריז״ל. וראה הלשון באוה״ת פ׳ ויקהל כרך ז ע׳ ב׳תשצא. ובאוה״ת נ״ך ח״א ע׳ כח.
- 7כי סר לראות · Exodus 3:4
- 8דעת הכולל תרין עטרין · ראה לקו״ת פ׳ פקודי ה, א.
- 9ועמ״ש בפ׳ ראה אנכי נותן · אולי הכוונה לסה״מ תקס״ח ע׳ שעב ואילך. ונמצא עם הגהות וכו׳ באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תרמח ואילך, דשם מבואר בענין כתר שהוא ממוצע.
- 10יום יום יעמס לנו · Psalms 68:20
- 11ש״י עולמות · Mishnah Oktzin 3:12
- 12תורת אמת · Malachi 2:6
- 13דחייב אדם לברך מאה ברכות · Menachot 43b:15–17
- 14א״ת מה אלא מאה · Zohar II, 127a
- 15א״ת מה אלא מאה · Zohar, Korach 10:46–13:56
- 16מה היינו בחי׳ מל׳ · זח״ב תרומה קכז, א.
- 17וצריך להמשיך מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע · מובא באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ נ.
- 18ונאם הגבר הוקם ע״ל · II Samuel 23:1
- 19שהיו מתים ק׳ אנשים בכל יום עד שתקן דוד מאה ברכות · Bamidbar Rabbah 18:21
הגוף חי מאור אין סוף ¶27
27ועד״מ באדם יש ב׳ מיני המשכות. הא׳ בבחי׳ פנימיות השכל במוח. ומדות בלב. כח המעשה ביד כו׳.
על דרך משל: באדם יש שתי דרכי המשכה. האחת היא בבחינת פנימיות: השכל במוח, המדות בלב, וכוח המעשה ביד וכן הלאה.
משל מן האדם: יש שתי דרכים שבהן הנשמה מגיעה אל הגוף. הדרך הראשונה היא פנימית: כל כוח נמצא באיבר המתאים לו — השכל במוח, הרגש בלב וכוח המעשה ביד.
והב׳ בחי׳ מקיף והוא הרצון והמחשבה שישנו אפילו ברגל שמיד כשרוצה להניע רגלו תתנענע רגלו כו׳.
והשנייה היא בחינת מקיף: הרצון והמחשבה קיימים אפילו ברגל; ברגע שאדם רוצה להניע את רגלו, היא נעה וכן הלאה.
הדרך השנייה היא בחינת מקיף: הרצון והמחשבה מגיעים אפילו אל הרגל, שאין לה כוח מחשבה משלה; ברגע שאדם רוצה להניע את רגלו, היא נעה.
ואע״פ [ואף על פי] שהרגל אינו כלי לגילוי המחשבה מ״מ פועל בו המחשבה וזהו בחי׳ מקיף. ועד״ז גם הגוף הגשמי יקבל חיות וקיום למזון מאור א״ס ב״ה ממש וד״ל [ודי למבין]:
ואף שהרגל אינה כלי לגילוי המחשבה, בכל זאת המחשבה פועלת בה, וזוהי בחינת מקיף. וכך גם הגוף הגשמי יקבל חיות וקיום כמזון מאור אין סוף ברוך הוא ממש. ודי למבין.
הרגל אינה כלי לגילוי המחשבה, ובכל זאת המחשבה פועלת עליה: זהו כוח שפועל בדבר שאינו יכול להכיל אותו. כך גם בתחיית המתים הגוף הגשמי יקבל חיות ישירות מאור אין סוף, כמזונו, בלי להזדקק למזון. אדמו״ר הזקן מסיים: ״ודי למבין״.
המאמר נחתם במשל: כשם שהרצון מניע את הרגל בלי להיות כלול בה, כך סובב כל עלמין יעניק חיות ישירות לגוף שיקום בתחיית המתים.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
מדות שנולדו מן ההבנה זקוקות לדעת — קשר עמוק ומתמשך — כדי להתעדן; בלעדיה, אפילו אהבה עזה בתפילה עלולה להיות מעורבת בשמץ של הנפש הבהמית, המתבטא אחר כך בכעס. אפשר לבחון אם מסירותו של אדם היא לה׳ בלבד באמצעות מעשה הנוגד את טבעו, כפי שנדיבותו של רבי חנינא הוכיחה. אהבה רבה, הנסתרת בכל נפש ושום הבנה שכלית אינה יכולה לכבותה, באה לידי מימוש בתורה ובפרטיה המדויקים של המצוות, שבהם מתגלה רצונו של ה׳, וכן באמירת מאה ברכות בכל יום.
שאלות לשיחה
- כיצד ייתכן ששני מודלי הספירות — השרשרת האנכית ושלושת הקווים — נכונים בעת ובעונה אחת, ומה מתאר כל אחד מהם בחיי המדות של האדם?
- מדוע מסיק אדמו״ר הזקן שכעס לאחר תפילה נלהבת מעיד שהיה בתפילה עצמה תערובת זרה, וכיצד ההערה שבסוגריים מיישבת זאת עם פרק כ״ח בתניא?
- ממה חשש רבי חנינא בן תרדיון בקשר למסירות נפשו, ומדוע הוכיחה נתינת כספי הפורים שמסירותו הייתה טהורה?
- מדוע נקראת אהבה רבה ״רבקה״, ומדוע הירידה שלה אל המעיין היא למעשה עלייה?
- כיצד קשורות מאה הברכות שבכל יום לתחיית המתים, לפי המאמר?