תורה אור · פרשת תולדות · מאמר 1
אלה תולדות יצחק וגו׳
״אלה תולדות יצחק״
הרבי על מאמר זה
מאמר הרבי הפותח ממנו: ד״ה ואלה תולדות יצחק בן אברהם (ה׳תשכ״ה) (הסיכומים באנגלית)
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 340 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
אברהם ממשיך אלקות מלמעלה למטה, ויצחק מעלה את העולם הנברא אל ה׳ ביראה ובביטול; העלייה מלמטה היא ללא גבול, אך היא יכולה לבוא רק כשהיא ״נולדת״ מן האור הנמשך מלמעלה.
המאמר בקצרה
המאמר מפרש את הפסוק ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״ כמתייחס ליצחק ולאברהם: יצחק מבטא את העלייה מלמטה למעלה, ואברהם — את ההמשכה מלמעלה למטה. הציווי ״ואהבת״ מלמד מדוע דרושות שתי התנועות: ההתבוננות בכך שהוי׳ אחד מעוררת בנפש כמיהה לעלות למעלה — רצוא — אך ה׳ רוצה דירה בתחתונים, ולכן האהבה צריכה לחזור למטה — שוב. הכנסת האורחים של אברהם הביאה את הידיעה על ה׳ לעוברי דרכים; הבארות שחפר יצחק חשפו מים נסתרים, נביעה מתמשכת שהפלשתים לא יכלו לעצור, ורמז לכך מצוי בכתיב המלא של ״שמות״, שבו מופיעה ו׳. להמשכה מלמעלה יש גבול, ואילו העלייה מלמטה היא אינסופית, והיא המקור לצחוקו של יצחק: הפיכת ״יש״ ל״אין״. אברהם אוהב את המידה ההפוכה הזאת, פחד יצחק, אך אינו יכול להמשיכה למטה, משום שהבריאה אינה יכולה לשאת ביטול כזה; יעקב, הכולל את שניהם, יכול להמשיכה, ולעתיד לבוא היא תתגלה לכול. לבסוף, הכפילות בשמות שבפסוק ״יצחק בן אברהם; אברהם הוליד את יצחק״ מלמדת שהעלייה מלמטה נולדת מן האור הנמשך מלמעלה, כפי שמוסבר במשל ההולדה.
מבנה
- שמאל וימין: שתי התנועותיצחק מבטא תנועה מלמטה למעלה, ואברהם — מלמעלה למטה; הציווי לאהוב מלמד שהכמיהה לעלות, רצוא, צריכה לשוב ולרדת, שוב, משום שה׳ רוצה דירה בתחתונים.¶1
- הכנסת אורחים ובארותאברהם ממשיך אלקות אל הזולת, ויצחק חושף את הנסתר. בארותיו של יצחק נובעות ללא הפסק, וגם העלייה מלמטה — הפיכת יש לאין — היא ללא גבול ומביאה צחוק ותענוג.¶2–3
- פחד יצחקאברהם אוהב את המידה ההפוכה לו — יראתו וביטולו של יצחק — אך אינו יכול להמשיכה למטה; היא הופיעה רק למעלה מן העולמות בעקדה, יעקב יכול היה להמשיכה למטה, ולעתיד לבוא היא תתגלה כאן למטה.¶4–7
- יצחק נולד מאברהםבאמצעות משל ההולדה מוסבר שהעלייה מלמטה תלויה באור שמלמעלה ומזדככת על ידו; אברהם מייצג את החכמה.¶8–10
מושגים
- מלמטה למעלה / מלמעלה למטהממטה למעלה / מלמעלה למטה
- שתי התנועות בעבודת ה׳: הנברא עולה אליו, ואלקות נמשכת אל תוך העולם.
- רצוא ושוברצוא ושוב
- ״ריצה ושיבה״: כמיהת הנפש לעלות ולהתבטל בה׳, וחזרתה לעבוד אותו בעולם שלמטה.
- פחד יצחקפחד יצחק
- מידתו של יצחק — יראה וביטול בעוצמה שהבריאה אינה יכולה לקבל כעת; היא תתגלה לעתיד לבוא.
- הפיכת יש לאיןביטול היש לאין
- היפוכה של הבריאה: האדם מחזיר את העולם ואת עצמו למצב של ״אין״ לפני ה׳; מכאן נובע צחוקו של יצחק.
- דירה בתחתוניםדירה בתחתונים
- תכלית הבריאה בעיני ה׳, ולכן הכמיהה לעלות צריכה לשוב ולרדת.
- העלאת מ״ןהעלאת מיין נוקבין
- ההתעוררות מלמטה העולה אל ה׳; כאן היא עצמה מתעוררת על ידי האור שמלמעלה.
שמאל וימין: שתי התנועות ¶1
״אלה תולדות יצחק״ וכו׳. נאמר: ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״. ״שמאלו״ היא בחינת יצחק, [שהיא] מלמטה למעלה.
המאמר פותח בפסוק שבראש פרשת תולדות ומיד מצמיד אליו פסוק משיר השירים על היד השמאלית והיד הימנית. היד השמאלית קשורה ליצחק, שעבודתו היא ״מלמטה למעלה״: הנברא עולה אל ה׳.
וימינו כו׳ הוא בחי׳ אברהם מלמעלה למטה.3 והנה מדת אברהם הוא הכנסת אורחים כו׳ ויצחק היה חופר בארות4 כו׳.
״וימינו״ וכו׳ היא בחינת אברהם, מלמעלה למטה. מידתו של אברהם היא הכנסת אורחים וכו׳, ויצחק היה חופר בארות וכו׳.
היד הימנית קשורה לאברהם, שעבודתו היא ״מלמעלה למטה״: המשכת אלוקות אל תוך העולם. שתי הפעולות שהתורה מספרת עליהן — הכנסת האורחים של אברהם וחפירת הבארות של יצחק — מבטאות את שני הכיוונים האלה.
ולהבין זה הנה כתיב ואהבת. אשר לכאורה לא שייך בזה לשון צווי לאהוב5 כו׳. אך הוא6 שבתחלה כתיב7 הוי׳ אחד89 כו׳.
כדי להבין זאת, נאמר ״ואהבת״. לכאורה, לא שייך לצוות על אדם לאהוב וכו׳. אלא [ההסבר] הוא שתחילה נאמר ״הוי׳ אחד״ וכו׳.
הפסוק ״ואהבת״ מנוסח כציווי, אך אהבה היא רגש, ולא ברור כיצד אפשר לצוות על אדם להרגיש אותו. התשובה מתחילה בפסוק הקודם לו, בהכרזה שהוי׳ אחד.
ובהתבוננות ענין אחד איך שאין ערוך אליו כלל כו׳10 הוי׳ אלקינו ואלקי אבותינו11 (שהוא בחי׳ צמצום) פי׳ שיתהווה בחי׳ אבותינו חו״ב [חכמה ובינה] כו׳
כאשר מתבוננים במשמעות של ״אחד״, ובכך שאין לו כל ערך והשוואה אליו וכו׳, מבינים את ״הוי׳ אלקינו ואלקי אבותינו״ (כאשר ״אלקינו״ הוא בחינת צמצום). פירוש הדבר הוא שבחינת ״אבותינו״, חכמה ובינה וכו׳, תבוא לידי התהוות.
כאשר אדם מתבונן במשמעות של ״אחד״ — שה׳ נעלה מכל השוואה לכל דבר — הוא מבין גם את הביטוי מתפילת העמידה, בברכה הראשונה: ״אלקינו ואלקי אבותינו״. ״אלקינו״ מציין צמצום, כלומר את ההסתר העצמי של ה׳; ״אבותינו״ מציין את חכמה ובינה, הכוחות הראשונים של השכל, שיכלו להתהוות רק לאחר הצמצום.
אנת חכים כו׳ יז, גאשר אין ערוך כלל12 לגבי מהותו ית׳ אנת הוא חד13 כו׳ לכן צריך קודם בחי׳ אלקינו שהוא בחי׳ צמצום
״אנת חכים״ וכו׳, שאין להם כל ערך והשוואה לעצמותו יתברך, [שהרי] ״אנת הוא חד״ וכו׳. לכן צריכה להיות תחילה בחינת ״אלקינו״, שהיא בחינת צמצום,
הדברים המצוטטים הם מתפילת אליהו בתיקוני זהר: ״אנת חכים״ — אך לא בחכמה ידועה; ״אנת הוא חד״ — אך לא במספר. אפילו לחכמה האלוקית אין כל ערך והשוואה לעצמותו יתברך, ולכן לפני שהחכמה יכולה להתהוות צריך תחילה להיות צמצום, בחינת ״אלקינו״.
ואח״כ ואלקי בחי׳ וא״ו המשכה שיתהווה בחי׳ אבותינו ובהתבונן כ״ז [כל זה] בוודאי כל איש ישראל יהיה חפצו ורצונו תמיד ליכלל בה׳ אחד ולא שירד למטה במקום חשך.
ואחר כך ״ואלקי״ — בחינת האות ו׳, שהיא המשכה, כדי שבחינת ״אבותינו״ תבוא לידי התהוות. כאשר מתבוננים בכל זה, בוודאי רצונו ותשוקתו של כל יהודי יהיו תמיד להיכלל בה׳ אחד, ולא לרדת למטה, למקום של חושך.
רק לאחר הצמצום באה האות ו׳, ו׳ החיבור שב״ואלקי״; צורתה של ו׳ היא קו ישר היורד כלפי מטה, ולכן היא מבטאת את ההמשכה שמביאה לידי התהוות את בחינת ״אבותינו״, חכמה ובינה. יהודי שתופס שכל מה שלמטה אינו אלא הארה מצומצמת של האחד, ישתוקק באופן טבעי להיכלל בו, ולא להישאר בחושך של העולם התחתון הזה.
אמנם זהו בחי׳ רצוא אבל צ״ל אח״כ בחי׳ שוב14 כדכתיב כיתרון האור מן החשך15 ורצונו ית׳ להיות לו דווקא דירה בתחתונים ולכן הצווי ואהבת הוא הפי׳ בהיפוך מלמעלה למטה.1617
אולם זו בחינת רצוא (ריצה אל ה׳), ולאחריה צריכה להיות בחינת שוב (חזרה), ככתוב: ״כיתרון האור מן החשך״. רצונו יתברך הוא שתהיה לו דווקא דירה בתחתונים. לכן פירוש הציווי ״ואהבת״ הוא בכיוון ההפוך — מלמעלה למטה.
הכמיהה לעלות ולהיכלל בה׳ נקראת רצוא, כלומר ריצה; אחריה צריך לבוא שוב, חזרה לחיים ולעבודה למטה, משום שה׳ רוצה דירה דווקא בתחתונים, שבהם יש לאור הבא מן החושך מעלה מיוחדת. לכן הציווי ״ואהבת״ אינו עוסק בעלייה למעלה, אלא בכיוון ההפוך: המשכת אהבה אלוקית מלמעלה אל תוך העולם. בכך מתיישבת השאלה כיצד אפשר לצוות על אהבה.
הפסקה מציגה את שני הכיוונים של המאמר: עלייתו של יצחק מלמטה והמשכתו של אברהם מלמעלה. באמצעות הציווי לאהוב את ה׳ היא מראה שהעלייה הנולדת מהתבוננות — רצוא — צריכה להסתיים בתנועה של שוב, שממשיכה אלוקות למטה, משום שה׳ רוצה דירה בתחתונים.
הסדר ״אלקינו״ לפני ״אלקי אבותינו״ מתפרש כאן לא כסדר היסטורי אלא כסדר קוסמי: הצמצום קודם להתהוות חכמה ובינה. מאמר מאוחר יותר המצוטט בהערות קה״ת מוסיף שהצמצום נקרא ״אלקינו״ משום שנעשה למען ישראל. הצמד רצוא ושוב, הלקוח מהחיות שבחזון יחזקאל, נותן מסגרת למאמר כולו: יצחק מבטא את המרוצה כלפי מעלה, ואברהם את השיבה וההמשכה כלפי מטה.
מראי מקומות
- 1אלה תולדות יצחק · הנחת כ״ק אדמו״ר האמצעי בסה״מ תקס״ח ח״א ע׳ תקטז בהתחלה ”שמאלו תחת לראשי”. (והוא משנת תקס״ט). ובבוך 1118 קנח, א מציין ”שבת תנאים עם הרב מטשערנובל (חורף תקס״ט)”. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. המאמר עם הגהות וקיצורים באוה״ת בראשית כרך ד תתד, ב. תתיג, א. תתיח, ב. קיצורים להנחת אדה״א בסה״מ תקס״ח ע׳ תקטז. ראה גם ד״ה אלה תולדות תרמ״א דשם מבאר עבודת א״א מלמעלמ״ט, ועבודת יצחק מלמטה למעלה. פלח הרמון בראשית עו, א. חלק מהמאמר מובא באוה״ת פ׳ ואתחנן כרך ו ע׳ ב׳רסג עם הגהות. המאמר נזכר בלקו״ת שלח נ, ד. פינחס עח, א. ראה כז, ד. ר״ה סג, א. וזאת הברכה צו, ג.
- 2שמאלו תחת לראשי · Song of Songs 2:6
- 3יצחק ממטה למעלה . . אברהם מלמעלה למטה · ראה תו״ח ריש פרשתנו. אוה״ת כרך ד תתד, ב ואילך. ד״ה ואלה תולדות תרע״ח ע׳ עג. ד״ה אריב״ל חצר״ת פ״ז (סה״מ קונטרסים ח״ב). לקו״ש חט״ו ע׳ 194.
- 4מדת אברהם הוא הכנסת אורחים כו׳ ויצחק היה חופר בארות · באוה״ת תתח, א: שהוא בחי׳ גילוי ממטה למעלה מהעלם לגילוי, כמשל הבור אשר המים שם בהעלם וע״י החפירה נגלו המים, ע״ש וכ״ה לקמן יז, ג. בפלח הרמון מבאר שעיקר עבודת אברהם אבינו וכוונתו בהמשכת והתגלות אלקות למטה הי׳ ע״י הכנסת אורחים, ועבודת יצחק בחפירת בארות שאף מן הסתם גם הוא הכניס אורחים, ע״ש.
- 5לא שייך בזה לשון צווי לאהוב · באוה״ת תתיג, א מציין לעיין בתו״א פו, ג. ובאוה״ת ואתחנן כרך ו ע׳ א׳רסג מוסיף גם ללקו״ת ד״ה שמע ישראל: ”ובמ״א נת׳ שזהו ע״י כי חביבין הנשמות שנקראים בנים למקום, וא״כ יש אהבה טבעית כאהבת הבן אל האב”.
- 6אך הוא · כ״ה גם באוה״ת דברים כרך ו ע׳ ב׳רסג שנדפס מגוכתי״ק כ״ק אדמו״ר הצ״צ, אבל באוה״ת תולדות תתיג, א ובהגהות הרה״ח ר׳ אשר: אך הענין הוא.
- 7שבתחלה כתיב ה׳ אחד · באוה״ת ואתחנן שם: ”(נ׳ שצ״ל שבתחילה כתיב ה׳ אלקינו ה׳ אחד, וצ״ל מה ענין כפל שמות הוי׳ וענין אלקינו)”.
- 8ואהבת . . הוי׳ אחד · Deuteronomy 6:5
- 9הוי׳ אחד · Deuteronomy 6:4
- 10ובהתבוננות ענין אחד איך שאין ערוך אליו כלל כו׳ · באוה״ת ואתחנן שם ”(ר״ל פי׳ אחד ע״ד אנת הוא חד ולא בחושבן, וכן פי׳ בלקו״ת פ׳ ואתחנן בד״ה ענין ק״ש אחד ואהבת)”.
- 11הוי׳ אלקינו ואלקי אבותינו · באוה״ת ואתחנן שם מקדים לזה ”והנה בברכת אבות בשמו״ע אומרים”. בד״ה ואלה תולדות תשי״ח הקשה הרי אלקינו הוא אלקי כל ישראל, וא״כ הרי מצד סדר הדורות הול״ל תחלה אלקי אבותינו ואח״כ אלקינו. ומפרש אלקינו הו״ע הצמצום, דע״י הצמצום נמשך אח״כ ע״י הוא״ו דואלקי שיהי׳ בחי׳ אבותינו התהוות המוחין, ואומר על זה אלקינו אלקה שלנו, והיינו דזה שנעשה הצמצום בשביל המשכת החכמה הנה הגורם את הצמצום הם ישראל דבשביל ישראל נעשה כל ענין הצמצום וההמשכה, ע״ש בארוכה.
- 12אין ערוך כלל · באוה״ת ואתחנן שם נוסף: ”(ר״ל פי׳ אחד ע״ד אנת הוא חד ולא בחושבן, וכן פי׳ בלק״ת פ׳ ואתחנן בד״ה ענין ק״ש אחד ואהבת)”.
- 13אנת חכים . . אנת הוא חד · Tikkunei Zohar, Patach Eliyahu · 17a:9–11
- 14בחי׳ רצוא אבל צ״ל אח״כ בחי׳ שוב · Ezekiel 1:14
- 15כיתרון האור מן החשך · Ecclesiastes 2:13
- 16
- 17
הכנסת אורחים ובארות ¶2–3
2וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] שיהא שם שמים1 מתאהב ע״י. פי׳ להמשיך גילוי אור אלקותו מלמעלה למטה. וזהו מעשה אברהם2 הכנסת אורחים שנתן לערביים לאכול
כפי שאמרו חז״ל: ״שיהא שם שמים מתאהב ע״י״. פירוש הדבר הוא להמשיך מלמעלה למטה את גילוי אור אלקותו. וזהו מעשהו של אברהם: הכנסת אורחים — הוא נתן לערבים לאכול,
דברי חז״ל, שלפיהם אדם צריך לגרום לכך שה׳ יהיה אהוב באמצעות התנהגותו, מתפרשים כאן כמשימה של המשכת האלקות כלפי מטה. אברהם עשה זאת באמצעות הכנסת אורחים: הוא האכיל את הערבים שעברו במקום ובאו לאוהלו.
ואח״כ אמר להם דעו למי מברכים3 כו׳ בכדי להיות גילוי אלקות למטה שגם הערביים יכירו גדולתו כו׳ כ״ז [כל זה] הוא בחי׳ אברהם המשכה מלמעלה למטה.4
ולאחר מכן אמר להם: ״דעו למי מברכים״ וכו׳, כדי שתהיה התגלות אלקות למטה, ושגם הערבים יכירו בגדולתו וכו׳. כל זה הוא בחינת אברהם: המשכה מלמעלה למטה.
לאחר שאכלו ורצו לברך אותו, אמר להם אברהם שיבינו את מי הם באמת מברכים — את ה׳, המספק את צורכיהם. כך גם אנשים שרחוקים מה׳ באו להכיר בו; זהו הזרם מלמעלה למטה המאפיין את אברהם.
ויצחק הי׳ [היה] חופר בארות שהוא בחי׳ גילוי ממטה למעלה5 מהעלם לגילוי כמשל הבור אשר המים שם בהעלם וע״י החפירה נגלו המים כו׳.
ויצחק היה חופר בארות, שהן בחינת גילוי מלמטה למעלה, מהעלם לגילוי, כמו במשל הבאר: המים נמצאים שם בהעלם, ובאמצעות החפירה הם מתגלים וכו׳.
הבארות של יצחק ממחישות את הכיוון ההפוך. המים כבר היו שם, חבויים באדמה; החפירה מסירה את מה שמכסה אותם. כך גם עבודתו של יצחק חושפת את האלקות שכבר חבויה בעולמות התחתונים ומביאה אותה לידי גילוי.
הכנסת האורחים של אברהם והבארות של יצחק מוצגות כשני כיוונים: אברהם מביא את האלקות מלמעלה אל האנשים שלמטה, ואילו יצחק חושף את מה שחבוי למטה, כך שהוא עולה ונעשה גלוי.
הכנסת האורחים של אברהם נותנת מענה לשאלה כיצד אפשר לצוות על אהבה: הציווי נוגע לאהבה שיורדת והופכת את שם ה׳ לאהוב על אחרים. הבאר של יצחק היא דגם של עבודה מלמטה: המים אינם מובאים מבחוץ, אלא נחשפים מבפנים.
מראי מקומות
- 1שיהא שם שמים · Yoma 86a:12
- 2מעשה אברהם . . אמר להו דעו · Sotah 10a
- 3אמר להם דעו למי מברכים · Bereshit Rabbah 49:4
- 4בחי׳ אברהם המשכה מלמעלה למטה · ראה לקו״ש חט״ו ע׳ 119.
- 5ויצחק . . ממטה למעלה · ראה יהל אור ע׳ קיא.
3והנה הגם שאברהם היה ג״כ חופר בארות אבל כתיב ויסתמום פלשתים כו׳ ויצחק חפר אותן וקרא להם שמות כשמת אשר קרא להן אביו1 הראשון מלא והשני חסר לפי
כעת, אף שאברהם חפר גם הוא בארות, נאמר ״ויסתמום פלשתים כו׳״, ויצחק חפר אותן מחדש וקרא להן ״שמות כשמת אשר קרא להן אביו״. הראשונה נכתבת בכתיב מלא והשנייה בכתיב חסר, משום ש־
אברהם חפר בארות תחילה, אך הפלשתים סתמו אותן; יצחק פתח אותן מחדש ונתן להן את השמות שנתן להן אביו. בפסוק המילה הראשונה ״שמות״ נכתבת עם וי״ו, והשנייה ״שמת״ נכתבת בלעדיה; המאמר מסביר כעת מדוע.
שע״י חפירה דיצחק לא נפסק עוד נביעתם2 ונמשכים ונובעים הששה מדות שהן בחי׳ וי״ו ע״כ הוא שמות מלא בוי״ו.3
באמצעות חפירתו של יצחק לא פסקה עוד נביעתן, ושש המדות, שהן בחינת וי״ו, נמשכות ונובעות. לכן נכתב ״שמות״ בכתיב מלא, עם וי״ו.
האות וי״ו מסמלת את שש המדות, שכן ערכה המספרי הוא שש. לאחר שיצחק חפר, זרימת הבארות לא נפסקה עוד, ולכן המדות ממשיכות לזרום; משום כך ״שמות״ שלו נכתב בכתיב מלא, עם וי״ו.
אבל שמת דאברהם חסר וי״ו לפי שסתמום פלשתים ויש לחיצונים יניקה מהם.4 לכן ע״י חפירה דיצחק הוא שמות בוי״ו (ועמ״ש כה״ג [כהאי גוונא] ע״פ ששת ימים תאכל מצות56 כו׳ מלא וי״ו) ולע״ל [ולעתיד לבוא] כתיב
אבל ״שמת״ של אברהם חסר וי״ו, משום שהפלשתים סתמו את הבארות, ולחיצונים יש מהן יניקה. לכן, באמצעות חפירתו של יצחק, נכתב ״שמות״ עם וי״ו. (ועיינו בביאור על הפסוק ״ששת ימים תאכל מצות כו׳״, שבו המילה ״מצות״ נכתבת בכתיב מלא, עם וי״ו.) ולעתיד לבוא נאמר
אפשר היה לסתום את בארותיו של אברהם, כלומר הכוחות המתנגדים לקדושה יכלו לינוק מהן; לכן הכתיב של ״שמת״ חסר וי״ו. המאמר מפנה לביאור מקביל על הכתיב המלא של ״מצות״ במאמר אחר, ולאחר מכן עובר לדבר על העתיד.
כי אתה אבינו7 שעיקר הצחוק והשמחה יהיה מבחי׳ יצחק שהוא ממטה למעלה אשר בחי׳ זו אין קץ ותכלית כו׳
״כי אתה אבינו״: כלומר, שעיקר הצחוק והשמחה יהיו מבחינת יצחק, שהיא מלמטה למעלה, בחינה שאין לה קץ ותכלית וכו׳.
בישעיהו העם פונה לה׳ באמירה ״כי אתה אבינו״, על רקע הטענה שאברהם אינו מכיר בהם; הגמרא (שבת 89b) מפרשת שהאמירה מכוונת ליצחק לעתיד לבוא. אז יבואו הצחוק והשמחה הגדולים ביותר מבחינתו של יצחק — העלייה מלמטה למעלה, שאין לה גבול.
משא״כ (אברהם) בבחי׳ ממעלה למטה יש לה גבול המשכה למטה ולכן באברהם כתיב ב״פ [ב׳ פעמים] אברהם אברהם8 הא׳ הוא המשכה שיתהווה בחי׳ חו״ב [חכמה ובינה] דאצי׳ ואלקי אבותינו כנ״ל.
לעומת זאת, אצל אברהם, בבחינת מלמעלה למטה, יש גבול להמשכה למטה. לכן נאמר על אברהם פעמיים ״אברהם אברהם״: הראשון הוא ההמשכה שבאמצעותה מתהוות חכמה ובינה דאצילות, ״ואלקי אבותינו״, כפי שהוסבר לעיל;
להמשכה מלמעלה יש תמיד גבולות, שכן עליה להתאים ליכולת של המקבל. הכפילות ״אברהם אברהם״ בעקדת יצחק רומזת לשני שלבים של ירידה זו: הראשון מביא לידי התהוות את חכמה ובינה שבעולם האצילות, את ״ואלקי אבותינו״ שהוסבר לעיל.
והמשכה ב׳ בבי״ע. משא״כ יצחק בחי׳ מלמטה למעלה בחי׳ אין קץ ותכלית והכל ירוממוך סלה.
וההמשכה השנייה היא לעולמות בריאה, יצירה ועשיה. לעומת זאת, יצחק הוא בחינת מלמטה למעלה, בחינה שאין לה קץ ותכלית: ״והכל ירוממוך סלה״.
השלב השני נמשך לשלושת העולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה. העלייה של יצחק, לעומת זאת, אינה מגיעה לסוף, כפי שנאמר בתפילה: ״והכל ירוממוך סלה״.
ומזה נתהווה עיקר הצחוק כי גמירי משמיא מיהב יהבי9 משקל לא שקלי כו׳ מיהב הוא בחי׳ השתלשלות מאין ליש כו׳.
ומזה התהווה עיקר הצחוק, שכן מקובל בידינו: ״משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי כו׳״. נתינה היא בחינת השתלשלות, מאין ליש וכו׳.
השם יצחק פירושו שהוא יצחק. כפי שאומרת הגמרא, מן השמים נותנים אך אינם לוקחים בחזרה: הנתינה של ה׳ היא השתלשלות העולמות, שבה נוצר יש מאין.
אבל עבודת האדם הוא ההיפוך והוא להיות בטול היש לאין והוא בחי׳ יצחק צחוק ותענוג10 גדול כו׳:
אבל עבודת האדם היא ההפך: ביטול היש לאין. וזוהי בחינת יצחק — צחוק ותענוג גדול וכו׳.
תפקידו של האדם הוא לפעול את ההפך — להביא את היש שבעולם ובאדם לידי ביטול לאין, כלומר לביטול לפני ה׳. היפוך זה הוא מקור הצחוק והתענוג הגדול של יצחק.
דרך הכתיב של ״שמות״ בפסוק על הבארות, הפסקה מראה שהעלייה של יצחק מלמטה היא מתמשכת וחסרת גבול, בעוד שלהמשכה של אברהם מלמעלה יש גבולות. עבודת האדם להפוך יש לאין מביאה את הצחוק והתענוג שעל שמם נקרא יצחק.
הניגוד בין מאין ליש לבין מיש לאין הוא יסוד מרכזי בתורת חב״ד: הבריאה מביאה את העולם מאין ליש, ועבודת ה׳ משיבה אותו אליו. הצחוק נובע מן ההיפוך הבלתי צפוי, כשהיש הנברא, שנדמה כעצמאי, מתבטל לפני ה׳.
מראי מקומות
- 1ויסתמום פלשתים . . שמות כשמת אשר קרא להן אביו · Genesis 26:18
- 2לא נפסק עוד נביעתם · והכוונה ב”נביעתם” היא — לנביעת מי החסדים דאברהם כמפורש בתו״ח פ״ז — לקו״ש חט״ו ע׳ 120 הערה 21. בלקו״ת ואתחנן ה, א מציין לכאן.
- 3לפי שע״י . . מלא בוי״ו · בכת״י 260 ליתא.
- 4ויש לחיצונים יניקה מהם · ראה גם לקו״ת ואתחנן ה, א.
- 5ע״פ ששת ימים תאכל מצות · ראה לקו״ת פ׳ צו יג, ב.
- 6ששת ימים תאכל מצות · Deuteronomy 16:8
- 7ולע״ל . . כי אתה אבינו · Isaiah 63:16
- 8אברהם אברהם · Genesis 22:11
- 9גמירי משמיא מיהב יהבי · Taanit 25a:4
- 10בחי׳ יצחק צחוק ותענוג · לקו״ת שה״ש כז, ד. נ, ב.
פחד יצחק ¶4–7
והנה נאמר על אברהם: ״קח נא את בנך כו׳״, ״אשר אהבת את יצחק כו׳״. כידוע, טבעו של אדם לאהוב את ההפך.
בפסוק העקדה נאמר על יצחק שהוא הבן ״אשר אהבת״. המאמר מסביר אהבה זו באמצעות כלל טבעי: אדם אוהב את ההפך ממנו.
כדכתיב מים קרים על נפש עיפה.3 וכמו״כ [וכמו כן] להיפוך מי שקר לו מאד רוצה למים חמים.
כמו שכתוב: ״מים קרים על נפש עיפה״. וכן להפך: מי שקר לו מאוד רוצה מים חמים.
הפסוק ממשלי מראה שאדם עייף וחם משתוקק למים קרים; וכך גם אדם שקר לו מאוד רוצה מים חמים. ההפכים נמשכים זה לזה.
הפסקה מציגה את העיקרון שאדם אוהב את ההפך ממנו, כדי להסביר את אהבתו של אברהם ליצחק.
מראי מקומות
- 1קח נא את בנך · Genesis 22:2
- 2כי ידוע הטבע לאהוב ההיפוך · ראה אוה״ת נח ס, א. ובכרך ז לד״ה חכלילי סעי׳ ב מביא קטע מכאן.
- 3מים קרים על נפש עיפה · Proverbs 25:25
5ולכן אברהם שמדתו המשכה מלמעלה למטה אוהב ג״כ ההיפוך בחי׳ יצחק מלמטה למעלה. היינו שבחי׳ יצחק הוא פחד יצחק1 שהוא בחי׳ יראה ובטול
לכן אברהם, שמידתו היא המשכה מלמעלה למטה, אוהב גם את ההיפך — את בחינתו של יצחק, מלמטה למעלה. כלומר, בחינתו של יצחק היא ״פחד יצחק״, שהיא בחינת יראה וביטול.
אברהם, שכל עניינו הוא המשכה, אוהב גם את דרך העבודה ההפוכה של יצחק — דרך של עלייה. מידתו של יצחק נקראת ״פחד יצחק״: יראה וביטול לפני ה׳.
ולכן זה א״א שימשיך אברהם למטה בחי׳ פחד יצחק הנ״ל שבחינת בטול כזה א״א לנבראים לקבל
ולכן אין אברהם יכול להמשיך למטה את בחינת ״פחד יצחק״ הנזכרת לעיל, שכן הנבראים אינם יכולים לקבל בחינה כזאת של ביטול.
לכן אברהם לא יכול להוריד את מדרגתו של יצחק אל העולם: הנבראים אינם יכולים לשאת ביטול כה מוחלט; הם היו חדלים להתקיים כישויות נפרדות.
כי גם למעלה אמרו הושיט הקב״ה אצבעו2 הקטנה ביניהם ושרפן ע״י גילוי רב ומכ״ש [ומכל שכן] למטה בנבראים.
כי אפילו למעלה אמרו [חז״ל]: ״הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן״, על ידי גילוי עצום; וקל וחומר למטה, אצל הנבראים.
הגמרא מספרת שה׳ הושיט את אצבעו הקטנה בין קבוצת מלאכים ושרף אותם; הגילוי היה גדול מכדי שיוכלו להכיל אותו. אם אפילו מלאכים אינם יכולים לעמוד בו, ודאי שהנבראים שלמטה אינם יכולים.
אברהם אוהב את מידת היראה והביטול של יצחק, אבל דווקא מידה זו אינה יכולה להימשך אל תוך הבריאה, שאינה יכולה לשאת אותה.
בקטע מלקוטי תורה המצוין בהערות מוסבר שהמלאכים נשרפו משום שהגילוי האלקי עלה על יכולת הכלים שלהם, ולכן הם נכללו באחדותו של ה׳. במידה מדודה, גם זו עבודתם היומיומית של המלאכים: לעלות ולהיכלל במלכות.
מראי מקומות
- 1פחד יצחק · Genesis 31:42
- 2הושיט הקב״ה אצבעו · Sanhedrin 38b:5
6ולכן כתיב ויעקוד אותו על המזבח1 ממעל לעצים למעלה מבחינת עה״ח [עץ החיים] ועה״ד [ועץ הדעת] שם יוכל להתגלות בחי׳ פחד יצחק2 הנ״ל.
לכן נאמר ״ויעקוד אותו על המזבח ממעל לעצים״: מעל למדרגה של עץ החיים ועץ הדעת. שם יכולה הייתה להתגלות בחינת פחד יצחק שהוזכרה לעיל.
בעקדה הוצב יצחק ״ממעל לעצים״, והמילה עצים פירושה גם אילנות. לכן הוא היה מעל לעץ החיים ולעץ הדעת, מדרגה שמעבר לעולמות; רק שם יכול היה להתגלות פחד יצחק.
אבל על יעקב נאמר ״ופחד יצחק היה לי״. שכן יעקב היה בחיר האבות, בחינת ההתכללות, ״מבריח מן הקצה״ [אל הקצה השני] וכו׳.
אצל יעקב, לעומת זאת, נאמר ״ופחד יצחק היה לי״. יעקב הוא בחיר האבות משום שהוא כולל הן את אברהם והן את יצחק, בדומה לבריח התיכון של המשכן, שעבר מקצה אחד לקצהו האחר.
ולכן אמר אלקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי שהי׳ [שהיה] לו שני הבחינות בחי׳ אברהם כנ״ל. וגם פחד יצחק היה יכול להמשיך למטה ג״כ.
לכן אמר ״אלקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי״, שכן היו בו שתי הבחינות: בחינת אברהם, כפי [שהוסבר] לעיל, וגם את פחד יצחק יכול היה להמשיך למטה.
מכיוון ששילב את שתי הבחינות, יעקב יכול היה להמשיך למטה אפילו את פחד יצחק, דבר שאברהם לבדו לא יכול היה לעשות.
מדרגתו של יצחק יכלה להתגלות רק מעל לעולמות, בעקדה; יעקב, המאחד את אברהם ויצחק, מסוגל להמשיך למטה גם את המדרגה הזאת.
יעקב כתפארת, הקו האמצעי בין חסד (אברהם) לגבורה (יצחק), הוא רעיון יסודי בקבלה; הקטעים מן הזוהר שבהערות קה״ת מכנים אותו בחיר האבות ואת הבריח התיכון.
מראי מקומות
- 1ויעקוד אותו על המזבח · Genesis 22:9
- 2ופחד יצחק הי׳ לי · Genesis 31:42
- 3יעקב הי׳ בחור שבאבות · Bereshit Rabbah 76:1
- 4יעקב היה בחור שבאבות · Zohar, Vayetzei 38:347–359
- 5יעקב היה בחור שבאבות · Sefer Etz Chaim 38:2:1
- 6מבריח מן הקצה · Zohar III, 186a
- 7מבריח מן הקצה · Exodus 26:28
7והנה לע״ל [לעתיד לבוא] כתיב כי אתה אבינו1 פי׳ כי עתה א״א שבחי׳ פחד יצחק יהי׳ [יהיה] בבחי׳ אבינו שהיא המשכה למטה וכנ״ל.
והנה, על העתיד לבוא נאמר ״כי אתה אבינו״. פירוש הדבר: כי עתה אי אפשר שמדרגת פחד יצחק תהיה בבחינת ״אבינו״, שהיא המשכה למטה, וכפי שנתבאר לעיל.
המאמר דורש את ״אתה״ שבפסוק גם במשמעות ״עתה״: עכשיו אי אפשר שיראת יצחק תהיה בבחינת ״אבינו״, מדרגה שנמשכת למטה, שכן הנבראים אינם יכולים לשאת זאת, כפי שנתבאר.
אבל לע״ל [לעתיד לבוא] כשיהיה בלע המות לנצח2 ואת רוח הטומאה אעביר3 כו׳ אז יתגלה בחי׳ פחד יצחק למטה שיהי׳ [שיהיה] הוא בחי׳ אבינו
אבל לעתיד לבוא, כאשר ״בלע המות לנצח״ ו״ואת רוח הטומאה אעביר כו׳״, אז תתגלה למטה מדרגת פחד יצחק, כך שהיא תהיה בבחינת ״אבינו״,
לעתיד לבוא, כשהמוות ייבלע ורוח הטומאה תועבר, המכשולים ייעלמו, ויראתו של יצחק תתגלה למטה ותהיה בבחינת ״אבינו״.
כמו שכתוב: ״לבא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד ה׳״, כלומר, שתתגלה למטה בחינת פחד וביטול, ״וראו כל בשר״.
ישעיהו מנבא שביום שבו ה׳ יקום, בני אדם יימלטו אל נקיקי הסלעים מפני פחד ה׳. המאמר מפרש את ה״פחד״ כיראה וביטול של יצחק, שיתגלו אז בגלוי בעולם הזה, כך ש״וראו כל בשר״.
מה שאברהם אינו יכול לעשות כעת — להמשיך למטה את יראתו של יצחק — יתרחש לעתיד לבוא, ומשום כך יצחק ייקרא אז ״אבינו״.
מראי מקומות
- 1כי אתה אבינו · Isaiah 63:16
- 2בלע המות לנצח · Isaiah 25:8
- 3ואת רוח הטומאה אעביר · Zechariah 13:2
- 4לבא בנקרת הצורים · Isaiah 2:21
- 5וראו כל בשר · Isaiah 40:5
יצחק נולד מאברהם ¶8–10
8וזהו אלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק.1 ב״פ [ב׳ פעמים] אברהם וב״פ [וב׳ פעמים] יצחק. כנודע ממשל גשמי שהזכר יוכל להזריע בלא נקבה משא״כ הנוקבא כו׳.
וזהו [פירוש] ״אלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק״: פעמיים אברהם ופעמיים יצחק. כידוע מן המשל הגשמי, הזכר יכול להזריע בלי הנקבה, מה שאין כן הנקבה וכו׳.
בפסוק הפותח נזכרים אברהם פעמיים ויצחק פעמיים. המאמר מסביר זאת באמצעות משל מן ההולדה הגשמית: הזכר יכול להזריע בלי הנקבה, ואילו הנקבה אינה יכולה להתחיל בכך בכוחות עצמה.
והגם שאמרו אשה מזרעת תחלה2 כו׳ היינו ג״כ ע״י התעוררות הדכר תוכל הנוקבא להזריע תחלה כו׳.
ואף שאמרו ״[אם] אשה מזרעת תחלה״ וכו׳, הכוונה היא שגם הדבר נעשה באמצעות התעוררות הזכר, שבכוחה יכולה הנקבה להזריע תחילה וכו׳.
חז״ל אומרים שכאשר האישה מזריעה תחילה, הוולד זכר; ואף על פי כן, הדבר מתרחש רק בעקבות התעוררותו של האיש. המשל מכין את הקרקע לרעיון שהעלייה מלמטה (יצחק) תלויה בהתעוררות מלמעלה (אברהם).
הכפלת השמות בפסוק מוסברת באמצעות משל מן ההולדה: הצד המקבל יכול לפעול רק כאשר הצד המשפיע מעורר אותו.
בקבלה, ״נקבה״ ו״זכר״ מציינים תפקידים של קבלה והשפעה, ולא אמירה על בני אדם; מיין נוקבין (המים הנקביים), העלייה מלמטה, מתעלים רק בעקבות התעוררות מלמעלה.
מראי מקומות
- 1אלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק · Genesis 25:19
- 2אשה מזרעת תחלה · Berakhot 60a:14
9וגם אח״כ עיקר ההולדה מטפת הדכר שממנו יז, דהלובן והוא המברר הולד להיות הפסולת יוצא לחוץ. ומהבירור נעשה הולד כו׳.
וגם לאחר מכן, עיקר ההולדה הוא מטיפת הזכר, שממנה נובע הלובן; והיא שמבררת את הוולד, כך שהפסולת יוצאת החוצה. ומתוך הבירור נוצר הוולד וכו׳.
בהמשך למשל: היווצרות הילד באה בעיקר מטיפת הזכר, שהיא מקור ה״לובן״, המבררת וממיינת, כך שהפסולת נפלטת והילד נוצר.
כמו״כ [כמו כן] למעלה שיתהווה בחי׳ יצחק ממטלמ״ע [ממטה למעלה] שבאמת אין ערוך אליו כלל הוא בא ע״י בן אברהם פי׳ ע״י ההארה הבאה מלמעלה למטה שיתהווה בכ״א [בכל אחד / בכל אחת] בחי׳ יצחק העלאת מ״ן [מיין נוקבין] ממטה למעלה.
כך גם למעלה: שהבחינה של יצחק תתהווה ממטה למעלה, אף שבאמת אין לה שום ערך ביחס אליו, בא באמצעות ״בן אברהם״; כלומר, באמצעות ההארה הבאה מלמעלה למטה, כדי שבכל אחד תתהווה בחינת יצחק: העלאת מ״ן (מַיִן נוּקְבִין, המים הנקביים) ממטה למעלה.
כך גם למעלה: עלייתו של יצחק ממטה למעלה אינה בערך לה׳ כלל, והיא אינה יכולה להגיע אליו בכוחות עצמה. היא באה באמצעות ״בן אברהם״, האור שנמשך מלמעלה, המעורר בכל אדם את העלייה הנקראת העלאת מ״ן.
המשל מיושם כאן: עליית האדם, בחינת יצחק, מתאפשרת ומתבררת באמצעות האור הבא מלמעלה, בחינת אברהם.
מ״ן, ״מים נוקבין״, הוא המונח הקבלי להתעוררות מלמטה העולה כדי לעורר המשכה מלמעלה; כאן ההתעוררות הזאת עצמה נוצרת בעקבות התעוררות קודמת מלמעלה.
10וזהו תולדות יצחק הוא בן אברהם כו׳. ואח״כ אברהם הוליד את יצחק.1 פי׳ שיהי׳ [שיהיה] בחי׳ יצחק בבחי׳ הולדה
וזהו [הפירוש של] ״תולדות יצחק״ — ״בן אברהם״ וכו׳. ולאחר מכן: ״אברהם הוליד את יצחק״; כלומר, שמדרגת יצחק תהיה בבחינת הולדה,
לכן הפסוק מכנה את יצחק ״בן אברהם״ ואחר כך חוזר ואומר ״אברהם הוליד את יצחק״: העלייה של יצחק צריכה להיוולד, כלומר לצאת אל הפועל ולהתקיים ממש.
כי באמת אין ערוך נברא לבורא ושיהי׳ [ושיהיה] ההעלאה בחי׳ בטול לאלקות בתכלית א״א כ״א ע״י אברהם שהוא בחי׳ אב״ר מ״ה [שם מ״ה] בחכמה אתברירו
כי באמת אין ערך [בין] נברא לבורא, ושעלייתו תהיה בבחינת ביטול מוחלט לאלקות — דבר זה אינו אפשרי אלא באמצעות אברהם, שהוא בחינת ״אבר מ״ה״ (האיבר של מ״ה) — ״בחכמה אתברירו״ —
לנברא אין כל ערך לעומת בוראו, ולכן ביטול מוחלט לה׳ יכול לבוא רק באמצעות אברהם. אותיות שמו יוצרות את הצירוף אבר מ״ה, ״האיבר״ של מ״ה (45, הגימטרייה של שם הוי׳ במילוי אלפין), השם הקשור לחכמה; ובאמצעות חכמה מתברר הכול.
שהוא המברר להוליד בחי׳ יצחק להיות נתפס בחי׳ גילוי אלקות והפסולת יוצא לחוץ ע״י טפת דכר שממנו יוצא לובן העליון כנ״ל בחי׳ אברהם כו׳ וד״ל [ודי למבין]:
שהיא המבררת ומולידה את בחינת יצחק, כדי שבחינת גילוי אלקות תהיה נתפסת, והפסולת תצא לחוץ באמצעות טיפת הזכר, שממנה יוצא הלובן העליון, כפי [שהוסבר] לעיל: בחינת אברהם וכו׳. ודי למבין.
החכמה של אברהם מבררת ומולידה את עלייתו של יצחק, כדי שהאדם יוכל לתפוס גילוי אלקות, ואילו הפסולת נפלטת — בדומה למשל טיפת הזכר. המאמר מסיים ומציין שהעניין די למבין.
המאמר מסיים בהסבר הפסוק: עלייתו של יצחק ״נולדת״ מאברהם, מפני שרק האור והחכמה הנמשכים מלמעלה יכולים לברר את האדם, כך שיוכל להגיע לביטול אמיתי.
״בחכמה אתברירו״ הוא עיקרון קבלי המתאר את בירור הטוב מן הפסולת. הקריאה של אברהם כ״אבר מ״ה״ קושרת אותו לחכמה, הנקראת ״כח מה״ — מדרגת הביטול.
מראי מקומות
- 1תולדות יצחק הוא בן אברהם כו׳. ואח״כ אברהם הוליד את יצחק · Genesis 25:19
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
ההתבוננות באחדותו של ה׳ צריכה לעורר כמיהה לעלות אליו, אך לאחר מכן על היהודי לשוב ולהביא אלקות לתוך העולם, כפי שעשה אברהם באמצעות חסד; ועבודתו האישית היא להפוך את ה״יש״ שבו ובעולם ל״אין״ לפני ה׳, ומתוך כך באה שמחה אמיתית.
שאלות לשיחה
- מדוע הכמיהה לעלות, רצוא, צריכה להיות מלווה בשוב, וכיצד הדבר עונה על השאלה כיצד אפשר לצוות על אהבה?
- מה מלמדים הכנסת האורחים של אברהם והבארות של יצחק על האופנים שבהם אלקות מתגלה?
- מדוע להמשכה מלמעלה יש גבול, ואילו העלייה מלמטה היא ללא גבול?
- מדוע יעקב יכול, אך אברהם אינו יכול, להמשיך את פחד יצחק למטה?
- באיזה מובן העלייה מלמטה ״נולדת״ מאברהם?