לקוטי תורה · פרשת ראה · מאמר 11
אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים
אני לדודי ודודי לי, הרועה בין השושנים
הנקודה
בחודש אלול מאירות מלמעלה י״ג מידות הרחמים — ״השושנים״ בעלות שלושה עשר העלים שבפסוק שראשי תיבותיו אלול — כדי שאדם יוכל לעשות תשובה: שיבה הממשיכה אור חדש מעצמותו של ה׳ וממלאת כל חסרון שנותר במצוות ובלימוד התורה, חסרון שאיש אינו יכול למלא בכוחות עצמו.
המאמר בקצרה
מדוע י״ג מידות הרחמים, שלושה עשר עלי השושנה, מאירות כבר בחודש אלול? המאמר מציג תחילה שני אופנים של אור אלוקי: ממלא כל עלמין, הנמדד לפי כל נברא ומושג מבפנים, וסובב כל עלמין, השווה לכול ונעלה מהשגה. התורה, מזון הנשמה, שייכת לאופן הראשון; המצוות, לבושיה, ממשיכות את האופן השני. לכן, במובן אחד, המעשה גדול יותר; אך במובן אחר הלימוד גדול יותר, שכן רק התורה מחברת את המצוות הגשמיות לאור הזה. תשובה אפשרית רק בעולם הזה, שבו מאיר האור הסובב ויכול להפוך רשע גמור לצדיק גמור; העולם הבא, שבו מתגלה אור מדוד, מותיר כל נשמה במקומה. אך החטא מותיר חסרון שהסליחה אינה ממלאת. רק אור חדש מעצמותו של ה׳ יכול למלא אותו, ואדם אינו יכול להגיע לגובה כזה בכוחות עצמו. לכן מאירות באלול י״ג המידות כרחמים על הנשמה. ״שושנים״ אלה הן גם ״ששונים״: תשובה שלמה משיבה הן את המצוות והן את התורה, וי״ג מידות שהתורה נדרשת בהן מורידות את הרחמים למטה.
מבנה
- השושנה וחודש אלולשלושה עשר עלי השושנה הם י״ג מידות הרחמים, מקור התשובה, המתגלות מראש חודש אלול; ״אני לדודי ודודי לי״ ראשי תיבות אלול.¶1
- שני אורות ושני פסוקיםמדוע מאירות י״ג מידות הרחמים באלול; המחלוקת אם תלמוד גדול או מעשה גדול; ממלא כל עלמין, המדורג לפי כל נברא, וסובב כל עלמין, השווה לכול; ״אני מלא את השמים ואת הארץ״ ו״כבודו״, שהיא התורה.¶2–4
- מזון ולבושיםהתורה היא מזון הנשמה, האור הפנימי; המצוות הן לבושיה, האור המקיף, שלמעלה מגן עדן; ובכל זאת תלמוד גדול, מפני שהתורה מחברת את המצוות הגשמיות לאור הזה.¶5–6
- מדוע התשובה שייכת לעולם הזההעולם הבא הוא השגה באמצעות האור המחולק, ושם אין אדם יכול להשתנות; בעולם הזה האור המקיף מאפשר אפילו לרשע גמור להיות צדיק גמור, והנשמה יורדת כדי לברר חלק אחד בכל יום.¶7–9
- החסרון שרחמי אלול ממלאיםהסליחה מותירה את חסרון האור שלא נמשך; רק אור חדש מעצמותו של ה׳ ממלא אותו, ולכן אנו מבקשים ״השיבנו אליך״, ובאלול מאירות י״ג המידות כרחמים על הנשמה, למעלה מהסיוע שהמלאכים מעניקים במשך השנה.¶10
- שושנים וששוניםחז״ל דורשים ״שושנים״ גם מלשון ״ששונים״: תשובה שלמה משיבה הן את המצוות והן את התורה; שמחת תורה היא השמחה שבאה בעקבותיה; וי״ג מידות שהתורה נדרשת בהן, שמקורן בי״ג מידות הרחמים, מורידות את התורה שבכתב אל התורה שבעל פה.¶11–13
מושגים
- י״ג מכילין דרחמיי״ג מכילין דרחמי
- שלוש עשרה מידות הרחמים של ה׳, הנמנות ב״מי א־ל כמוך״ וב״ה׳, א־ל רחום וחנון״. הן מקור התשובה ומאירות מראש חודש אלול; המאמר מכנה אותן ״שושני״ הפסוק.
- ממלא כל עלמיןממלא כל עלמין
- אור אלוקי הנכנס בכל נברא ומחיה אותו לפי מידתו. הוא מושג מבפנים, מחולק למדרגות, וקשור לתורה ולעולם הבא.
- סובב כל עלמיןסובב כל עלמין
- אור אלוקי שנותר למעלה מהעולמות, נעלה מהשגה, ומתייחס לכול בשווה. המצוות ממשיכות אותו למטה, והוא מאיר בעולם הזה, ובכך מאפשר את התשובה.
- תשובהתשובה
- לא רק חרטה על חטא, אלא שיבה מן הדרך הקודמת, כל ימי האדם. תשובה שלמה ממשיכה אור חדש מעצמותו של ה׳ וממלאת כל חסרון.
- מיין נוקביןמיין נוקבין
- הכיסופים העולים מלמטה למעלה. לנפש האלקית הם נתונים בטבעה, אך התשובה שבאה ״בתוקף יותר״ זקוקה לעזרה מלמעלה.
- שושנים וששוניםשושנים / ששונים
- חז״ל דורשים ״שושנים״ גם כ״ששונים״, כלומר לומדים. השושנים הן י״ג מידות הרחמים, שמקורן באור המקיף; והששונים הם התורה, שמקורה בממלא כל עלמין.
השושנה וחודש אלול ¶1
1אני לדודי1 ודודי לי2 הרועה בשושנים.3 הנה שושנה יש בה תליסר עלין45 כנגד י״ג מכילין דרחמי שבפסוק מי אל כמוך ושבפסוק אל רחום כו׳
״אני לדודי ודודי לי, הרועה בשושנים״. והנה, לשושנה יש שלושה עשר עלים, כנגד י״ג מידות הרחמים שבפסוק ״מי אל כמוך״ ובפסוק ״ה׳ אל רחום״ וכו׳,
המאמר פותח בפסוק ״אני לדודי ודודי לי, הרועה בשושנים״ (שיר השירים ו, ג), ובדימוי המופיע בתחילת הזוהר: לשושנה יש שלושה עשר עלים, כנגד י״ג מידות הרחמים. שלוש עשרה המידות נמנות בשני מקומות: בפסוק הנבואי ״מי אל כמוך״ (מיכה ז, יח), ובמידות שגילה ה׳ למשה, ״ה׳ אל רחום וחנון״ (שמות לד, ו).
שמשם הוא מקור התשובה להיות נושא עון כו׳ והם המתגלים בר״ח [בראש חודש] אלול שאז הוא בחי׳ עת רצון
שמהן מקור התשובה, כדי שיהיה ״נושא עוון״ וכו׳. והן המתגלות בראש חודש אלול, שאז היא בחינת עת רצון.
י״ג מידות הרחמים הן מקור התשובה, משום שהן כוללות את מידתו של ה׳ ״נושא עוון״. הן מתגלות מראש חודש אלול, ולכן אלול נקרא ״עת רצון״ — זמן שבו הרצון האלוקי פתוח כלפינו.
כי מר״ח [מראש חודש] אלול עד אחר יוה״כ [יום הכפורים] הם מ׳ יום שעלה משה רבע״ה [רבינו עליו השלום] למרום לקבל לוחות האחרונות ומה ימים הראשונים ברצון67 כו׳, וז״ש [וזהו שכתוב] הרועה בשושנים אצל אני לדודי ודודי לי שהוא ר״ת [ראשי תיבות] אלול.8910
כי מראש חודש אלול עד לאחר יום הכיפורים הם ארבעים הימים שבהם עלה משה רבנו עליו השלום למרום לקבל את הלוחות האחרונות; ו״מה ימים הראשונים ברצון״ וכו׳. וזהו שכתוב ״הרועה בשושנים״ לצד ״אני לדודי ודודי לי״, שראשי התיבות שלהם הם אלול.
מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים שהה משה על ההר במשך ארבעים יום כדי לקבל את הלוחות השניים, ורש״י מציין שארבעים הימים האחרונים, כמו ארבעים הימים הראשונים, היו ימים של רצון. ראשי התיבות של המילים ״אני לדודי ודודי לי״ הם אלול, ובאותו פסוק נאמר גם ״הרועה בשושנים״: החודש והשושנה בעלת שלושה עשר העלים קשורים זה בזה.
הפתיחה קושרת את אלול לי״ג מידות הרחמים באמצעות פסוק אחד: המילים הראשונות בו יוצרות את ראשי התיבות אלול, ו״השושנים״ שבו — שלכל אחת מהן שלושה עשר עלים — רומזות לי״ג מידות הרחמים, מקור התשובה, המאירות בחודש זה שהוא עת רצון.
הזוהר פותח בשושנה בין החוחים: כשם שלשושנה יש שלושה עשר עלים, כך כנסת ישראל מוקפת בשלוש עשרה מידות של רחמים. בהערת קה״ת מובאים דברי הרבי על הקשר בין מאמר זה לבין מאמר ״אני לדודי״ הראשון, שלפניו: הראשון מבאר את הנקודה הכללית של אלול — המלך יוצא לקראת עמו בשדה — ואילו מאמר זה מסביר את הארת י״ג מידות הרחמים ואת פרטי העבודה, ובהם לימוד התורה, שהוא הרמז השני בשלושה עשר העלים של השושנה.
מראי מקומות
- 1אני לדודי · ראה לעיל בהערות וציונים מכ״ק אדמו״ר (יט, ב) שמציין לס׳ מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ. ובשינויים בסידור רכה, כ. נאמר בשנת תקס״ז — ראה רשימת המאמרים בריש סה״מ תקס״ז הע׳ 87. קיצורים והערות באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תתט, לד״ה אני לדודי . . השני. באוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תקנז. ראה עוד בהנסמן אודות מאמר זה להלן בהוספות להערות וציונים. וברשימת הכתבי-יד. בד״ה אני לדודי הב׳ תשמ״ז (הנחה בלתי מוגה) מבאר הקשר בין ב׳ הדרושים דלעיל לב, א וכאן. שכאן כמו בדרוש הראשון מבאר ענין הארת י״ג מדות הרחמים שבחודש אלול, ומבאר שזהו ענין הרועה בשושנים, שכשם השושנה יש לה תליסר עלין כך גם י״ג מדה״ר, וגם מוסיף ומבאר בארוכה הרמז השני שבמספר י״ג (של עלי השושנה) שהוא כנגד י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם . . שבדרוש הראשון מבואר הכלל נקודת ענינו של אלול, משל המלך בשדה, ובדרוש השני מבוארים פרטי העבודה, שזה כולל גם לימוד התורה” ע״ש בארוכה.
- 2
- 3הרועה בשושנים · ”בד״ה אני לדודי הראשון [— לעיל לב, א] אינו מעתיק התיבות ”הרועה בשושנים” (המרמזות על י״ג מדות הרחמים), ובד״ה אני לדודי השני מעתיקו — אף שגם במאמר הא׳ מבאר אודות הארת י״ג מדות הרחמים — כי נקודה העיקרית של מאמר הראשון (שהיא המודגשת תיכף בתחילת המאמר) היא ע״ד תוכנו של חודש אלול — אתעדל״ת (אלא שאח״כ מבאר ג״כ ע״ד האתעדל״ע (לעורר עבודת אלול) — הארת י״ג מדות הרחמים). משא״כ במאמר השני, שעיקרו בא לבאר ענין הארת י״ג מדות הרחמים דאלול”. — לקו״ש חכ״ט ע׳ 164 הערה 21. ראה שיחת ר״ח אלול תשמ״ז.
- 4שושנה יש בה תליסר עלין · הקדמת הזהר בתחלתה. וראה ביאוה״ז לכ״ק אדה״א בתחלתו. ביאוה״ז להצ״צ כרך ב׳ ע׳ תקצט ואילך. הובא ריש הקדמת זהר בראשית ר׳ חזקי׳ פתח, תליס׳ עלין תליסר מכילן דרחמי. וע׳ ת״ז ריש תכ״א. וע׳ זח״ג (רלג, ב). [כ].
- 5שושנה יש בה תליסר עלין · Zohar, Introduction 1:1–2:4
- 6מ׳ יום שעלה משה . . ומה הראשונים ברצון · ראה רש״י דברים ט, יח.
- 7ומה ימים הראשונים ברצון · Rashi on Deuteronomy 9:18
- 8שהוא ר״ת אלול · נסמן לעיל לב, א.
- 9מי א-ל כמוך · Micah 7:18
- 10א-ל רחום וחנון · Exodus 34:6
שני אורות ושני פסוקים ¶2–4
2וצריך להבין מהו ענין י״ג מדות הרחמים בחדש אלול בשלמא בעשי״ת [בעשרת ימי תשובה] יתכן שהם ימי סליחה ומחילה ולכך אומרים בעשי״ת [בעשרת ימי תשובה] ויעבור12 הוי׳ כו׳
כעת עלינו להבין מה עניינן של י״ג מידות הרחמים בחודש אלול. בעשרת ימי תשובה הדבר מובן: אלה ימי סליחה ומחילה, ולכן בעשרת ימי תשובה אומרים ״ויעבור הוי׳״ וכו׳.
השאלה היא מדוע י״ג מידות הרחמים מאירות כבר בחודש אלול. בעשרת ימי תשובה, מראש השנה ועד יום הכיפורים, הדבר מובן, שכן אלה ימי סליחה ומחילה, ולכן אומרים אז ״ויעבור הוי׳ לפניו״ — הפסוק הפותח את י״ג מידות הרחמים.
והענין הוא דהנה התשובה אינה על עוונות דוקא3 שהרי צריך להיות כל ימיו בתשובה4 אלא בחי׳ תשובה הוא ששב מדרכו הראשון וכמ״ש והחזירנו בתשובה שלימה5 לפניך כו׳.
העניין הוא שתשובה אינה מיועדת דווקא לעוונות, שהרי על האדם להיות בתשובה כל ימיו. אלא שעניינה של תשובה הוא לשוב מדרכו הקודמת, כמו שאומרים: ״והחזירנו בתשובה שלמה לפניך״ וכו׳.
התשובה מתחילה בהרחבת משמעותה: היא אינה רק על חטאים, שכן חז״ל אומרים שעל האדם להיות בתשובה כל ימיו. תשובה פירושה לשוב מן הדרך הקודמת, כפי שאנו מבקשים בתפילת העמידה מדי יום: ״והחזירנו בתשובה שלמה לפניך״.
וביאור הענין הנה בדברי חז״ל [חכמינו זכרונם לברכה] (ספ״ק [סוף פרק קמא] דקדושין) יש ב׳ דעות אחד אומר תלמוד גדול ואחד אומר מעשה גדול ונמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה.6
להבנת העניין, בדברי חז״ל (בסוף הפרק הראשון של קידושין) מובאות שתי דעות: אחד אומר שתלמוד גדול, ואחד אומר שמעשה גדול. נמנו וגמרו שתלמוד גדול, מפני שהוא מביא לידי מעשה.
כדי להסביר זאת, אדמו״ר הזקן פונה לדיון בתלמוד (קידושין מ ע״ב) בשאלה מה גדול יותר, תלמוד או מעשה. חז״ל הצביעו והכריעו שתלמוד גדול, מפני שהוא מביא את האדם לידי מעשה.
ולהבין ענין מחלקותם ובמאי קא מיפלגי יש להקדים להבין תחלה מ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא7 והלא כתיב מכה״כ [מלא כל הארץ כבודו] ולא נזכר שמים וגם ששם נאמר אני מלא וכאן כתיב כבודו.
כדי להבין את המחלוקת, ובמה הם חלוקים, יש להקדים ולבאר תחילה את הכתוב: ״את השמים ואת הארץ אני מלא״. והרי נאמר: ״מלא כל הארץ כבודו״, ולא נזכרו שם השמים. ועוד: שם נאמר ״אני מלא״, ואילו כאן כתוב ״כבודו״.
לפני ביאור המחלוקת מעלה אדמו״ר הזקן שאלה על שני פסוקים. ה׳ אומר ״את השמים ואת הארץ אני מלא״ (ירמיהו כג, כד), ואילו המלאכים אומרים רק ״מלא כל הארץ כבודו״ (ישעיהו ו, ג): בפסוק השני השמים אינם נזכרים, והוא מדבר על ״כבודו״ ולא על ה׳ עצמו.
אך הנה ידוע דיש ממכ״ע [ממלא כל עלמין] וסוכ״ע ופי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] הוא בחי׳ הארת האלהות הנמשך בנבראים להחיותם מע״מ [מעשרה מאמרות] יהי אור8 כו׳
אלא ידוע שיש ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. פירוש ממלא כל עלמין הוא בחינת הארת האלוקות הנמשכת לנבראים כדי להחיותם, באמצעות עשרת המאמרות, כגון ״יהי אור״ וכו׳,
התשובה מבוססת על שני אופנים של אור אלוקי. ממלא כל עלמין הוא האלוקות החודרת לנבראים ומחיה אותם, באמצעות עשרת המאמרות שבהם נברא העולם, כגון ״יהי אור״ (בראשית א, ג).
בדבר9 ה׳ כו׳ שהוא מתלבש בפנימיותם ותוך תוכם ממש שנמשך בקרבם להיות חיות להם והוא מתחלק לחלקים להיות מחיה כל חד לפום שיעורא דיליה.1011
״בדבר הוי׳״ וכו׳. אור זה מתלבש בפנימיותם ובתוך תוכם ממש, ונמשך בקרבם להיות להם לחיות; והוא מתחלק לחלקים, כדי להחיות כל אחד לפי מידתו.
אור זה, הבא ״בדבר הוי׳״ (תהלים לג, ו), מתלבש בפנימיות של כל נברא, עד תוך תוכו, ומשמש לו כחיות. הוא מתחלק לחלקים, ומחיה כל נברא ״לפי מידתו״, כלשון הזוהר.
הפסקה שואלת מדוע י״ג מידות הרחמים מאירות בחודש אלול, מגדירה תשובה כשיבה שאינה מוגבלת לחטא, ומציגה את מחלוקת חז״ל בשאלה מה גדול יותר, תלמוד או מעשה. כדי לבאר את המחלוקת היא מתחילה להבחין בין ממלא כל עלמין, הנכנס בכל נברא לפי מידתו, לבין סובב כל עלמין.
שני הפסוקים מציבים את המסגרת למאמר כולו. ״אני מלא את השמים ואת הארץ״ יתייחס לאור המקיף, השווה בכל מקום, ואילו ״כבודו״, הממלא את הארץ, יתייחס לאור הממלא כל עלמין, הנמשך במידה מסוימת. אלה יהיו האור הנמשך על ידי המצוות והאור של לימוד התורה, ובהמשך גם שני פירושיה של ״שושנים״.
מראי מקומות
- 1אומרים בעשי״ת ויעבור ה׳ · ראה טושו״ע או״ח רסתקפ״א.
- 2ויעבור הוי׳ · Exodus 34:6
- 3דהנה התשובה אינה על עוונות דוקא · ראה בהנסמן להלן בהוספות להערות וציונים. וראה גם ס׳ מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תקפד.
- 4כל ימיו בתשובה · Shabbat 153a
- 5והחזירנו בתשובה שלמה · תפלת ש״ע דחול.
- 6תלמוד גדול שמביא לידי מעשה · Kiddushin 40b:8–9
- 7את השמים ואת הארץ אני מלא · Jeremiah 23:24
- 8יהי אור · Genesis 1:3
- 9בדבר ה׳ · Psalms 33:6
- 10כל חד לפום שיעורא דילי׳ · Zohar I, 103a
- 11מלא כל הארץ כבודו · Isaiah 6:3
3ועד״מ בגשמיות בדצח״מ [בדומם צומח חי מדבר] שהדומם הגם שנתהוה ג״כ מע״מ [מעשרה מאמרות] ונמשך בו ג״כ חיות אלקות מאותו המאמר
לשם משל, בעולם הגשמי, בארבע המדרגות של דומם, צומח, חי ומדבר: הדומם, אף הוא התהווה מעשרת המאמרות, ונמשכת בו חיות אלוקית מאותו מאמר.
משל מן העולם הגשמי, שבו ארבע מדרגות: דומם, צומח, חי ומדבר — האדם. גם אבן התהוותה באמצעות עשרת המאמרות ומקבלת חיות אלוקית מאותו מאמר שממנו נבראו כל הדברים.
כמו שנמשך חיות אלהות בצומח וחי מ״מ חיותו מצומצם זעיר זעיר והצומח יש בו חיות יותר והחי יותר גם מן הצומח והמדבר יותר כו׳
כשם שנמשכת חיות אלוקית בצומח ובחי, אף על פי כן, בדומם חיותו מצומצמת וזעירה מאוד. בצומח יש יותר חיות, בחי יש יותר חיות מבצומח, ובמדבר יש עוד יותר, וכו׳.
אולם בדומם החיות מצומצמת כל כך, שכמעט אין מבחינים בחייו. בצמחים ניכרת חיות רבה יותר, בבעלי החיים יותר מאשר בצמחים, ובבני האדם יותר מכול.
ולפי ערך זה גם בעולמות הרוחניים יש התחלקות מדרגות רבות ולכולם נמשך חיות משונה ונבדל מחיות הנמשך לזולתו והיינו ממדת מל׳ ית׳ שהוא הנק׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] שמתלבש בתוך תוך העולמות ממש
בהתאם לכך, גם בעולמות הרוחניים יש חלוקה למדרגות רבות, ולכל אחת מהן נמשכת חיות שונה ונבדלת מן החיות הנמשכת לזולתה. חיות זו נמשכת ממידת מלכותו יתברך, הנקראת ממלא כל עלמין — האור המתלבש בתוך תוכם של העולמות ממש.
גם העולמות הרוחניים מחולקים למדרגות רבות, וכל אחת מקבלת חיות השונה מזו של כל מדרגה אחרת. חיות פרטית ומדורגת זו נמשכת ממידת מלכות של ה׳, הנקראת ממלא כל עלמין — האור הממלא את כל העולמות, מפני שהוא מתלבש בתוכם.
אבל בחי׳ סוכ״ע הוא בחי׳ השפעה והארת אלקות שאינו נמשך ונתלבש בתוך העולמות בבחי׳ גילוי להיות מושג בהשגתם
אבל בחינת סובב כל עלמין היא בחינת השפעה והארה אלוקית שאינה נמשכת ומתלבשת בתוך העולמות בגילוי, באופן שיוכלו להשיגה בשכלם;
סובב כל עלמין, האור המקיף את כל העולמות, שונה בכך: הוא אינו נכנס לעולמות בגילוי באופן שיוכלו להשיגו.
אלא הוא בבחי׳ מקיף עליהם מלמעלה וע״כ נק׳ סוכ״ע שסובב לכולם בשוה שאין בו התחלקות מאחר שאינו מתלבש בבחי׳ גילוי בהשגה שיתכן לומר שלזה הוא מאיר ומתגלה כך ולזה כך כו׳.
אלא הוא בבחינת אור מקיף עליהם מלמעלה. לכן הוא נקרא סובב כל עלמין, מפני שהוא מקיף את כולם בשווה ואין בו חלוקה, מאחר שאינו מתלבש בגילוי באופן שיוכלו להשיגו, כך שאפשר לומר שלזה הוא מאיר ומתגלה באופן אחד ולזה באופן אחר, וכו׳.
במקום זאת הוא מקיף אותם מלמעלה, כאור מקיף. מכיוון שאינו נקלט ומושג, אי אפשר לומר שהוא ניתן לזה במידה רבה יותר ולזה במידה פחותה יותר; הוא מתייחס לכל העולמות בשווה, ולכן הוא נקרא סובב, כלומר מקיף.
באמצעות משל ארבעת סוגי הנבראים בטבע, הפסקה מגדירה את ממלא כל עלמין כחיות המותאמת למידתו של כל נברא ונמשכת ממלכות של ה׳, ואת סובב כל עלמין כאור שנותר למעלה מהשגה ולכן מתייחס לכל העולמות בשווה.
אור פנימי ואור מקיף הם מושגי יסוד בחסידות: מה שנכנס לכלי צריך להיות מדוד לפי מידתו, ואילו מה שנותר למעלה מן הכלי משפיע עליו בכללות, בלי להתחלק. בהמשך המאמר נבנה על כך הסבר לכוחה של תשובה.
4וע״כ הוא שוה ומשוה1 כו׳ ובו הוא שנאמר את השמים ואת הארץ אני מלא2 דהיינו בחי׳ סוכ״ע דלית אתר פנוי מיניה345 ומ״ש
ולכן הוא ״שווה ומשווה וכו׳״. עליו נאמר: ״את השמים ואת הארץ אני מלא״, כלומר, בחינת סובב כל עלמין, שהרי ״לית אתר פנוי מיניה״. ועל מה שנאמר,
מכיוון שהאור המקיף זהה בכל מקום, הוא ״שווה ומשווה״ — ביטוי מתוך הפיוט לימים הנוראים ״וכל מאמינים״. זהו פירוש דברי ה׳ ״אני מלא את השמים ואת הארץ״: אור המקיף את כל העולמות, שעליו נאמר בתיקוני זוהר ״לית אתר פנוי מיניה״.
מכה״כ [מלא כל הארץ כבודו] הוא בחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] שנק׳ כבוד והנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] אין כבוד אלא תורה67 (ועמ״ש ע״פ כי על כל כבוד חופה).89
״מלא כל הארץ כבודו״ — זו בחינת ממלא כל עלמין, הנקראת ״כבוד״. והנה אמרו רבותינו ז״ל: ״אין כבוד אלא תורה״ (וראו מה שכתוב על הפסוק ״כי על כל כבוד חופה״).
״מלא כל הארץ כבודו״ מתייחס דווקא לאור שממלא את כל העולמות, הנקרא ״כבוד״. חז״ל אומרים ״אין כבוד אלא תורה״ (פרקי אבות ו, ג), ומכאן שאור זה קשור לתורה; הסוגריים מפנים להסבר אדמו״ר הזקן על הפסוק ״כי על כל כבוד חופה״ (ישעיהו ד, ה).
והיינו משום ש״אורייתא מחכמה נפקת״, ומחכמה נמשכים ל״ב נתיבות. וכמו במשל של נתיב ושביל, העשויים למעבר
התורה שייכת לאור שממלא את כל העולמות משום שכפי שנאמר בזוהר, ״אורייתא מחכמה נפקת״, ומחכמה נמשכים שלושים ושניים נתיבות. נתיב נעשה כדי לעבור ממקום מסוים אחד לאחר.
בו ממקום למקום כך מבחי׳ חכמה עילאה נמשכת ההשפעה בבחי׳ התחלקות להיות ממכ״ע [ממלא כל עלמין] עד שיומשך בגשמיות ממש בפרטות דיני התורה כשר ופסול כו׳
ממקום למקום, כך מבחינת חכמה עילאה נמשכת ההשפעה באופן של התחלקות, להיות בבחינת ממלא כל עלמין, עד שהיא נמשכת בגשמיות ממש, בפרטי דיני התורה — כשר ופסול וכו׳,
כך גם ההשפעה מחכמה עילאה נמשכת במסלולים נבדלים, בחלוקה לפרטים — וזוהי תכונתו של האור שממלא את כל העולמות. היא מגיעה עד לדברים גשמיים ממש, בפרטי דיני התורה: מה כשר ומה פסול.
שהם בענינים גשמיים תרומות ומעשרות כו׳ וכנודע אבל ע״י המצות נמשך גילוי אור מבחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ המקיף.1213
העוסקים בעניינים גשמיים, כגון תרומות ומעשרות וכו׳, כידוע. אבל על ידי המצוות נמשכת התגלות אור מבחינת סובב כל עלמין, שהיא בחינת המקיף.
הדינים האלה עוסקים בעניינים גשמיים, כגון תרומה ומעשרות מן התבואה. לעומתם, המצוות ממשיכות גילוי מן האור המקיף את כל העולמות — הבחינה המקיפה (מקיף).
הפסקה מיישמת את ההבחנה בין שני האורות על שני הפסוקים: ״אני מלא את השמים ואת הארץ״ מתייחס לאור המקיף, השווה בכל מקום, ואילו ״כבודו״ מתייחס לאור שממלא את כל העולמות. כבוד זה הוא התורה, הנמשכת מחכמה דרך נתיבים מובחנים ומתבטאת בדינים מפורטים; ואילו המצוות ממשיכות את האור המקיף.
העיקרון שבזוהר, ״אורייתא מחכמה נפקת״, עומד ביסוד ההבחנה: התורה, כביטוי של חכמה, היא דבר שהשכל יכול לקלוט, ולכן היא שייכת לאור פנימי ומדוד; ואילו המצוות, הנעשות באמצעות דברים גשמיים, ממשיכות אור שלמעלה מהשגה, שהשכל אינו יכול להכיל.
מראי מקומות
- 1שוה ומשוה · פיוט וכל מאמינים.
- 2את השמים ואת הארץ אני מלא · Jeremiah 23:24
- 3דלית אתר פנוי מיני׳ · ת״ז תנ״ז. ת״ע קכב, ב [כ].
- 4דלית אתר פנוי מיניה · Tikkunei Zohar 91b:6
- 5דלית אתר פנוי מיניה · Tikkunei Zohar 122b:5
- 6אין כבוד אלא תורה · Zohar III, 81b
- 7אין כבוד אלא תורה · Pirkei Avot 6:3
- 8ע״פ כי על כל כבוד חופה · לקמן שה״ש מז, ב.
- 9כי על כל כבוד חופה · Isaiah 4:5
- 10דאורייתא מחכמה נפקת · Zohar, Yitro 21:378–22:389
- 11דאורייתא מחכמה נפקת · Zohar, Kedoshim 1:6–3:13
- 12אבל ע״י המצות נמשך גילוי אור מבחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ המקיף · באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תתט כ׳ ”וצ״ע בענין המקיף שאין הכלי מתפעל ממנו, דמ״מ אפ״ל שקרוב יותר מבחי׳ מה שסוכ״ע מחי׳ גם את הרע והמ״י” ע״ש.
- 13דאורייתא מחכ׳ נפקת · Zohar II, 121b
מזון ולבושים ¶5–6
העניין הוא כך: ידוע שהתורה נעשית מזון לנפש האלקית, כמו שנאמר: ״ותורתך בתוך מעי״. הדבר דומה, בדרך משל, ל־
ההבדל בין התורה למצוות מוסבר באמצעות שני דימויים. לימוד התורה נעשה מזון לנפש האלקית, כפי שנאמר: ״ותורתך בתוך מעי״ (תהילים מ, ט).
המזון שנכנס בתוך תוך האדם ונעשה חיות בפנימיותו וכך ע״י התורה נמשך גילוי הארת החכמה להיות מושג בהשגה ממש ואשים דברי בפיך3
מזון שנכנס אל תוך תוכו של האדם ונעשה לחיות שבתוכו. כך גם באמצעות התורה נמשכת התגלות של הארת החכמה, עד שהיא נתפסת ממש בהשגה: ״ואשים דברי בפיך״.
המזון נכנס אל תוך פנימיותו של האדם ונעשה לחיותו ממש. כך לימוד התורה ממשיך התגלות של חכמת ה׳, שהשכל תופס אותה ממש, כמו שאומר ה׳: ״ואשים דברי בפיך״ (ישעיהו נא, טז).
והיינו מבחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] שמתלבש בעלמין בבחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] ממש אבל המצות נעשים לבושים4 לנפש האלקית שהוא
כלומר, מבחינת ממלא כל עלמין, שמתלבש בעולמות בפנימיות ממש. אבל המצוות נעשות לבושים לנפש האלקית;
ההפנמה הזאת שייכת לממלא כל עלמין, שנכנס בעולמות בפנימיות. המצוות, לעומת זאת, נעשות לבושים לנפש האלקית, כפי שמלמד הזוהר.
כמו עד״מ הלבוש הוא על גוף האדם מלמעלה ואינו נכנס בפנימיותו וכך ההמשכה הנמשכת ע״י המצות הוא בבחי׳ מקיף מפני שהיא מבחי׳ סוכ״ע
בדומה, בדרך משל, ללבוש שעל גוף האדם מבחוץ, ואינו נכנס לתוכו. כך גם ההמשכה הנמשכת באמצעות המצוות היא בבחינת אור מקיף, מפני שהיא מבחינת סובב כל עלמין,
לבוש מכסה את הגוף מבחוץ ואינו נכנס לתוכו. בדומה לכך, האור הנמשך באמצעות המצוות נשאר בבחינת מקיף, מפני שהוא בא מסובב כל עלמין.
שהוא למעלה מהשגה וע״כ הלבושים יותר יקרים בטבעם מהמזון להיות שבשרשם הם יותר נעלים [ועמ״ש מזה בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית56 בענין ג׳ בחינות מזון לבוש בית].
שהוא למעלה מהשגה. לכן הלבושים יקרים יותר בטבעם מן המזון, משום שבשורשם הם נעלים יותר. [ועיינו במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״מזמור שיר חנוכת הבית״, בעניין שלוש הבחינות: מזון, לבוש ובית.]
האור הזה למעלה מהשגה, ולכן הלבושים יקרים יותר בטבעם מן המזון: שורשם גבוה יותר. הסוגריים המרובעים מפנים למאמר על ״מזמור שיר חנוכת הבית״ (תהילים ל, א), העוסק בשלוש בחינות: מזון, לבוש ובית.
התורה היא המזון של הנשמה: היא נקלטת ומובנת, בדומה לממלא כל עלמין. המצוות הן לבושיה: הן מקיפות את הנשמה מלמעלה, בדומה לסובב כל עלמין, ולכן שורשן נעלה יותר.
בהערות קה״ת מובאים דברי הזוהר על שני הדימויים: התורה כמזון הנשמה והמצוות כלבושיה. הקביעה שלבוש יקר מן המזון הופכת את הסדר המקובל: מה שאי אפשר להכניס פנימה משקף מקור נעלה יותר ממה שאפשר להכניס פנימה.
מראי מקומות
- 1שהתו׳ נעשה מזון לנפש האלקית · Zohar II, 210a
- 2ותורתך בתוך מעי · Psalms 40:9
- 3ואשים דברי בפיך · Isaiah 51:16
- 4המצות נעשים לבושים · זח״ב רי, סע״א.
- 5בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית · לקמן פ׳ ברכה צח, ד ואילך.
- 6מזמור שיר חנוכת הבית · Psalms 30:1
6וז״ש [וזהו שכתוב] במצו׳ [במצות] תחת אשר לא עבדת1 כו׳ מרב כל פי׳ רב כל הוא בחי׳ ג״ע [גן עדן] [עמ״ש בד״ה ואתה תצוה] השגת אלקות.
וזהו [פירוש] מה שכתוב על המצוות: ״מפני שלא עבדתם״ וכו׳, ״מרוב כול״. פירושו של ״מרוב כול״ הוא בחינת גן עדן [ראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״ואתה תצוה״] — השגת אלקות.
אותו רעיון מסביר את הפסוק על המצוות: ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כול״ (דברים כח, מז). ״מרוב כול״ הוא גן עדן, השגת אלקות, והשמחה שבקיום מצווה צריכה לעלות אפילו על כך; ההערה שבסוגריים מרובעים מפנה למאמר ״ואתה תצוה״.
שהמצות הם יותר גבוהים שהם מבחי׳ מקיפים שלמעלה מג״ע [מגן עדן] שהוא השגה בבחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] ומצד זה אמר האומר מעשה גדול מן התלמוד
שהרי המצוות נעלות יותר, כי הן מבחינת המקיפים, שלמעלה מגן עדן, שבו ההשגה היא באופן פנימי. משום כך אמר מי שאמר שהמעשה גדול מן התלמוד.
המצוות נעלות יותר מפני שהן נמשכות מן המקיפים, שלמעלה מגן עדן, שבו האלקות נתפסת באופן פנימי. לכן סבר אחד החכמים שהמעשה גדול מן הלימוד.
אך אעפ״כ [אף על פי כן] נמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה,2 והענין כי א״א להיות התעוררות המשכת סוכ״ע ע״י המצות מעשיות
אך אף על פי כן נמנו וגמרו: התלמוד גדול, מפני שהוא מביא לידי מעשה. והעניין הוא שאי אפשר לעורר את המשכת סובב כל עלמין באמצעות המצוות המעשיות,
ובכל זאת הכריעו החכמים שהתלמוד גדול, מפני שהוא מביא לידי מעשה. הסיבה היא שהמצוות המעשיות אינן יכולות לעורר ולהמשיך בעצמן את סובב כל עלמין.
שהם מדברים גשמיים ציצית מצמר צדקה בממון גשמי אם לא ע״י התורה שהיא הממוצע המחברם וכמו עד״מ באדם שהדבור הוא הממוצע המחבר ומוציא העלם המחשבה לידי גילוי כו׳:
שהרי הן נעשות באמצעות דברים גשמיים — ציצית מצמר וצדקה בכסף גשמי — אלא באמצעות התורה, שהיא הממוצע המחבר ביניהן; וכמשל באדם, שהדיבור הוא הממוצע המחבר ומוציא את המחשבה הנעלמת מן ההעלם אל הגילוי וכו׳.
המצוות נעשות באמצעות דברים גשמיים, כגון ציצית מצמר או צדקה הניתנת בכסף גשמי, ורק התורה יכולה לחבר אותן לאותו אור נעלה. התורה היא הממוצע, כשם שהדיבור הוא הממוצע המוציא את המחשבה הנסתרת של האדם אל הגילוי.
הפסקה מיישבת את המחלוקת: המעשה גדול מפני שהמצוות ממשיכות את האור המקיף, הנעלה מהשגת גן עדן; אך התלמוד גדול, משום שללא התורה כממוצע, המצוות הגשמיות אינן יכולות להמשיך אור זה למטה.
המשל לדיבור מדויק: המחשבה נסתרת והדיבור מגלה אותה; כך התורה, חכמת ה׳ המתבטאת במילים, מחברת את האור המקיף הנסתר עם המעשה הגשמי של המצווה.
מראי מקומות
- 1תחת אשר לא עבדת · Deuteronomy 28:47
- 2תלמוד גדול שמביא לידי מעשה · Kiddushin 40b:8–9
מדוע התשובה שייכת לעולם הזה ¶7–9
7ב והנה כתיב היום לעשותם.1 היום דוקא שבעוה״ז הוא הנק׳ עולם המעשה ויכולים לעשות תשובה2 משא״כ בעוה״ב [בעולם הבא]
2. והנה נאמר: ״היום לעשותם״. דווקא היום, שכן העולם הזה נקרא עולם המעשה, ובו אפשר לעשות תשובה; לא כן בעולם הבא:
סעיף 2 מסביר מדוע תשובה אפשרית רק בעולם הזה. חז״ל דורשים את הפסוק ״היום לעשותם״ (דברים ז, יא) כך שהיום — העולם הזה — נועד לעשייה, ואילו מחר, העולם הבא, נועד לקבלת השכר; העולם הזה הוא עולם המעשה, שבו האדם עדיין יכול לשוב.
הנה כמו שהוא כך ישאר שאין לו כח להפוך עצמו מכמו שהוא אם לא שיסירו ממנו הלבושים הצואים ע״י כף הקלע3 כו׳
שם, כפי שהוא — כך יישאר, שכן אין לו כוח לשנות את עצמו מכפי שהוא, אלא אם מסירים ממנו את הלבושים הצואים באמצעות כף הקלע וכו׳;
בעולם הבא האדם נשאר כפי שהוא ואינו יכול לשנות את עצמו. השינוי יכול להיעשות רק מבחוץ, כאשר מסירים ממנו את לבושיו הצואים באמצעות ״כף הקלע״ (שמואל א כה, כט) — תהליך הזיכוך שעוברת הנשמה לאחר המוות.
אבל הוא עצמו אינו יכול והטעם הוא משום שבעה״ב [שבעולם הבא] אמרו יושבין ונהנין4 שהוא לפי שמשיגים אלקות בבחי׳ השגה וגילוי ממש וא״כ הוא מבחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] שמתלבש בבחי׳ גילוי ובבחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] הוא בבחי׳ התחלקות כנ״ל.
אבל הוא עצמו אינו יכול. הטעם הוא שעל העולם הבא אמרו: ״יושבין ונהנין״, משום שמשיגים את האלוקות בהשגה ובגילוי ממש. ואם כן, הדבר נובע מבחינת ממלא כל עלמין, המתלבשת בגילוי; ובבחינת ממלא כל עלמין יש חלוקה למדרגות, כנזכר לעיל.
הטעם הוא שעל העולם הבא אמרו חז״ל שהצדיקים ״יושבין ונהנין״ מזיו השכינה (ברכות יז ע״א), כלומר, הם משיגים את האלוקות באופן גלוי. השגה גלויה כזו שייכת לממלא כל עלמין, המחולק למדרגות נבדלות.
הפסקה משווה בין העולם הזה, עולם המעשה שבו אפשר לעשות תשובה, לבין העולם הבא, שבו האדם נשאר במדרגתו. זאת משום שבעולם הבא משיגים את האלוקות באמצעות ממלא כל עלמין, המחלק את הכול למדרגות קבועות.
השגה מקבעת את האדם במקומו: מי שמשיג את האלוקות במדרגה מסוימת מוגדר על ידה. דווקא האור המקיף, שאינו מושג, מאפשר לאדם לחרוג ממדרגתו, כפי שיוסבר בפסקה הבאה.
מראי מקומות
- 1היום לעשותם · Deuteronomy 7:11
- 2בעוה״ז . . ויכולים לעשות תשובה · Avodah Zarah 3a
- 3כף הקלע · I Samuel 25:29
- 4שבעוה״ב אמרו יושבין ונהנין · Berakhot 17a
8וע״כ אם הוא בבחי׳ זו א״א לו להפך לבחי׳ אחרת אחרי שהם מחולקים ונבדלים זה מזה וכאו״א [וכל אחד ואחד] על מקומו בא,
לכן, אם הוא נמצא בבחינה זו, אין הוא יכול להפוך לבחינה אחרת, מפני שהבחינות מחולקות ונבדלות זו מזו, וכל אחת ואחת באה למקומה.
ממלא כל עלמין מחלק את הכול לבחינות נפרדות, ולכן מי שנמצא בבחינה אחת אינו יכול להפוך לאחרת; כל אחת ״באה למקומה״.
אבל בעולם הזה יש בחי׳ הארת סוכ״ע1 ואע״פ [ואף על פי] שהוא בבחי׳ העלם שאינ׳ [שאינם] משיגים בו מ״מ פועל הוא כאן ולפי שהוא בחי׳ סוכ״ע ששוה ומשוה
אבל בעולם הזה יש בחינה של הארה מסובב כל עלמין. ואף שהיא בהעלם, ואין משיגים אותה, בכל זאת היא פועלת כאן. ומכיוון שהיא בחינת סובב כל עלמין, השווה ומשווה,
אולם בעולם הזה מאיר סובב כל עלמין. אף שהוא נסתר ואין משיגים אותו, הוא פועל כאן; ומכיוון שהוא מתייחס לכול בשווה, הוא ״שווה ומשווה״ את הקטן והגדול.
ואם צדקת2 מה תתן לו כו׳ וע״כ יכולים לעשות תשובה שאף שהוא כעת רשע גמור והוא למטה מטה יכול להתהפך להיות צ״ג [צדיק גמור / צדיקים גמורים]3 מצד הארת הסובב כו׳
ו״אם צדקת מה תיתן לו״ וכו׳; לכן אפשר לעשות תשובה: אף שהוא כעת רשע גמור ונמצא בשפל המדרגה, הוא יכול להתהפך ולהיות צדיק גמור מכוח הארת הסובב וכו׳,
איוב אומר: ״אם צדקת מה תיתן לו״ (איוב לה, ז): לפני האור המקיף, הצדיק והרשע שווים. משום כך אפשר לעשות תשובה, וגם רשע גמור הנמצא בשפל המדרגה יכול להיות צדיק גמור, כפי שעולה מפסק הגמרא על מי שאולי הרהר בתשובה (קידושין מט ע״ב).
וכמ״ש במ״א באריכות ע״פ צו את בנ״י [בני ישראל]4 ואמרת אליהם את קרבני לחמי5 כו׳ ע״ש, וז״ש [וזהו שכתוב] חז״ל [חכמינו זכרונם לברכה] יפה שעה אחת בתשובה6 ומע״ט [ומעשים טובים] בעוה״ז מכל חיי העוה״ב [העולם הבא]7
כפי שנתבאר בהרחבה במקום אחר, על הפסוק ״צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי״ וכו׳, עיין שם. וזהו שאמרו חז״ל: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״.
אדמו״ר הזקן מפנה לדיון המורחב שלו על הפסוק ״צו את בני ישראל... את קרבני לחמי״ (במדבר כח, ב). שם מתבאר גם מאמר המשנה: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״ (פרקי אבות ד, יז).
כי חיי העוה״ב [העולם הבא] הוא רק מבחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] שהוא ע״י גבורות וצמצומים ביו״ד נברא העוה״ב [העולם הבא]8 כו׳. אבל בתורה ומע״ט [ומעשים טובים] בעוה״ז הוא מבחי׳ סוכ״ע.
כי חיי העולם הבא הם רק מבחינת ממלא כל עלמין, שהיא באמצעות גבורות וצמצומים: ״ביו״ד נברא העולם הבא״ וכו׳. אבל התורה והמעשים הטובים בעולם הזה הם מבחינת סובב כל עלמין.
חיי העולם הבא נובעים רק מממלא כל עלמין, באמצעות גבורות וצמצומים; הגמרא אומרת שהעולם הבא נברא באות יו״ד, האות הקטנה ביותר (מנחות כט ע״ב). לעומת זאת, התורה והמעשים הטובים בעולם הזה נובעים מסובב כל עלמין.
מכיוון שסובב כל עלמין מאיר בעולם הזה ומתייחס לכול בשווה, גם רשע גמור יכול להפוך לצדיק גמור. לכן יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים כאן מכל חיי העולם הבא, הנובעים רק מן האור המדוד של ממלא כל עלמין.
הצמח צדק, בהערות המצוטטות בידי עורכי קה״ת, שואל כיצד אפשר לומר שסובב כל עלמין, המאיר בשווה בכל העולמות, מאיר בעולם הזה ולא בעולם הבא. תשובתו היא שיש מקיף קרוב ומקיף רחוק, והמקיף הקרוב מאיר בעולם הזה ולא בעולם הבא.
מראי מקומות
- 1אבל בעולם הזה יש בחי׳ הארת סוכ״ע · באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תתט (הערות למאמר זה) כ׳: ”לכאורה קשה הרי סוכ״ע מאיר לכל העולמות בהשוואה א׳ א״כ איך שייך לומר שמאיר בעוה״ז ולא בעוה״ב” ע״ש שמבאר שיש מקיף הקרוב ומקיף הרחוק. ומקיף הקרוב מאיר בעוה״ז ולא בעוה״ב”.
- 2ואם צדקת · Job 35:7
- 3כעת רשע גמור . . להיות צ״ג · Kiddushin 49b:4–5
- 4ע״פ צו את בנ״י · לעיל פ׳ פנחס עה, ב.
- 5צו את בנ״י ואמרת אליהם את קרבני לחמי · Numbers 28:2
- 6יפה שעה אחת בתשובה · אבות ד, יז.
- 7יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב · Pirkei Avot 4:17
- 8ביו״ד נברא העוה״ב · Menachot 29b:13–14
9וזהו עיקר כוונת ירידת הנפש להתלבש בגוף החומרי משום שבעוה״ז יש הארת סוכ״ע אשר לזאת תוכל לברר ולהפך מרע לטוב כו׳
וזו עיקר הכוונה בירידת הנשמה להתלבש בגוף הגשמי: בעולם הזה מאיר אור המקיף את כל העולמות, ובזכותו היא יכולה לברר ולהפוך את הרע לטוב וכו׳.
זו תכלית ירידתה של הנשמה אל גוף גשמי: דווקא בעולם הזה מאיר האור המקיף את כל העולמות, והוא מעניק לנשמה את הכוח לברר את העולם ולהפוך את הרע לטוב.
ולפי ערך זה נותנים לאדם שני חייו במספר וקצבה לזה ע׳ [שבעים] שנה ולזה פ׳ כו׳ היינו כפי מספר מה שצריך לברר1 ולהפך מרע לטוב כו׳
ובהתאם לכך ניתנים לאדם שנות חייו במספר ובמידה: לזה שבעים שנה ולזה שמונים וכו׳; כלומר, לפי מספר הדברים שעליו לברר ולהפוך מרע לטוב וכו׳,
משום כך נקבע לכל אדם מספר מוגדר של שנות חיים — לזה שבעים שנה ולזה שמונים — לפי היקף הדברים שעליו לברר ולהפוך.
שכל יום מברר ומהפך חלק א׳. עד שבשני חייו נשלם מה שהיה צריך לברר שבשביל זה ירדה הנפש לעוה״ז:
שבכל יום הוא מברר והופך חלק אחד, עד שבמשך שנות חייו הוא משלים את מה שהיה עליו לברר, ושבגללו ירדה נשמתו לעולם הזה.
בכל יום האדם מברר והופך חלק אחד, וכך, עד תום שנות חייו, הוא משלים את העבודה שלשמה ירדה נשמתו לעולם הזה.
הנשמה יורדת אל הגוף משום שרק כאן, במקום שבו מאיר האור המקיף את כל העולמות, אפשר להפוך את הרע לטוב. שנות חייו של כל אדם נקבעות לפי החלק שעליו לברר, חלק אחד בכל יום.
המאמר שבתחילת כי תצא, המובא בהערת קה״ת, מוסיף ששנות חייו של האדם נמנות — ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה״ — ושהיצר הרע מתחזק מחדש בכל יום, ולכן על האדם להמשיך בכל יום אש מלמעלה; הנשמה האלקית עצמה אינה זקוקה לתיקון.
מראי מקומות
- 1כפי מספר מה שצריך לברר שבכל יום מברר · ראה לקמן פ׳ תצא לד, ג ואילך.
החסרון שרחמי אלול ממלאים ¶10
10ג אך אם פגם ע״י איזו חטא שהוריד והמשיך חיות לסט״א [לסטרא אחרא] שלא בירר והיפך כנ״ל כל מה שהיה צריך ע״ז הוא ענין התשובה והחזירנו בתשובה שלמה לפניך.
ג. אך אם פגם באיזו עבירה, בכך שהוריד והמשיך חיות לסטרא אחרא, ולא בירר והפך אותה, כפי שנאמר לעיל, את כל מה שהיה עליו לברר ולהפוך — עניינה של תשובה הוא זה: ״והחזירנו בתשובה שלמה לפניך״.
הסעיף השלישי עוסק בכישלון. אם אדם, באמצעות עבירה, העביר חיות לסטרא אחרא במקום לברר את מה שהיה עליו לברר, התיקון לכך הוא תשובה, שאותה אנו מבקשים בכל יום: ״והחזירנו בתשובה שלמה לפניך״.
והנה הגם שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] לא זז משם עד שמוחלין לו,1 הנה הרי מ״מ אף שמוחלין לו החסרון במקומו עומד מה שלא השלים ההמשכה שהיה ממשיך כו׳.
והנה, אף שחז״ל אמרו: ״אינו זז משם עד שמוחלין לו״, מכל מקום, גם לאחר שמוחלים לו, החיסרון נותר בעינו: הוא לא השלים את ההמשכה שהיה ממשיך וכו׳.
הגמרא (יומא פו ע״א) אומרת שמי ששב לאחר שהתרשל במצוות עשה, מוחלים לו עוד לפני שהוא זז ממקומו. אך המחילה אינה משלימה את החסר: האור האלוקי שהיה עליו להמשיך באמצעות המצווה לא נמשך.
אך זהו ענין התשובה שאנו מבקשים והחזירנו בתשובה שלמה לפניך פי׳ לפנימיותך שהוא למעלה גם מבחי׳ סוכ״ע שאינו נק׳ סובב ומקיף אלא לגבי עלמין
אך זהו עניינה של התשובה שאנו מבקשים: ״והחזירנו בתשובה שלמה לפניך״ — כלומר, לפנימיותך, שהיא למעלה אף מבחינת סובב כל עלמין; שהרי הוא נקרא מקיף וסובב רק ביחס לעולמות,
התשובה שאנו מבקשים היא ״לפניך״, כלומר, לפנימיותך. היא למעלה אף מן האור המקיף, שנקרא ״מקיף״ רק ביחס לעולמות שאותם הוא מקיף.
אבל עצמותו ומהותו ית׳ הוא למעלה גם מזה וע״י התשובה שימשיך אור חדש ע״י גילוי עצמותו ית׳ ימלא כל הפגמים והחסרונות כו׳
אבל עצמותו ומהותו יתברך למעלה גם מזה. ובאמצעות התשובה, שעל ידה ימשיך אור חדש בגילוי עצמותו יתברך, יתמלאו כל הפגמים והחסרונות וכו׳.
עצמותו של ה׳ למעלה אף מזה. התשובה ממשיכה אור חדש באמצעות גילוי עצמותו, ואור חדש זה ממלא כל פגם וחיסרון.
אך איך יכול האדם לעורר כ״כ [כל כך] למעלה בעצמותו ית׳ להמשיך אור חדש ממנו אך ע״ז הוא מבקש והחזירנו בתשובה כו׳
אך כיצד יכול האדם לעורר כל כך למעלה, בעצמותו יתברך, כדי להמשיך ממנו אור חדש? על כך הוא מבקש: ״והחזירנו בתשובה״ וכו׳,
אך כיצד יכול אדם לעורר עניין גבוה כל כך, את עצמותו של ה׳? משום כך אנו מבקשים מה׳ עצמו שישיב אותנו.
השיבנו אליך2 כלומר אתה תערה עלינו רוח ממרום3 ותשפיע עלינו רחמים רבים ממקור הרחמים מבחי׳ י״ג מכילין מי אל כמוך נושא עון4 כו׳
״השיבנו אליך״ — כלומר, אתה תערה עלינו רוח ממרום ותשפיע עלינו רחמים רבים ממקור הרחמים, מבחינת י״ג מידות, ״מי אל כמוך נושא עוון״ וכו׳,
״השיבנו אליך״ (איכה ה, כא) פירושו: שפוך עלינו רוח ממרום (ישעיהו לב, טו) והענק לנו רחמים רבים ממקור הרחמים, י״ג המידות של ״מי אל כמוך נושא עוון״ (מיכה ז, יח).
שיהיו אנחנו יכולים לעשות תשובה וזהו ענין הארת י״ג מכילין דרחמי בחדש אלול שהוא הכנה שיהיו יכולים לעשות תשובה להיות אני לדודי כו׳
כדי שנוכל לעשות תשובה. וזהו עניין הארת י״ג מידות הרחמים בחודש אלול: היא הכנה לכך שיוכלו לעשות תשובה, ולהיות ״אני לדודי״ וכו׳.
י״ג המידות מאירות באלול כהכנה מלמעלה, כדי שנוכל לעשות תשובה ולהגיע ל״אני לדודי״. בכך מתבררת השאלה שבפתיחת המאמר, מדוע הן מאירות כבר בחודש אלול.
ואף שבכל השנה אומרים י״ג מדות הרחמים ה׳ ה׳ אל רחום5 כו׳ הם רק הרחמנות על חיי הגוף בלבד
ואף שבמשך כל השנה אומרים את י״ג מידות הרחמים: ״הוי׳ הוי׳ אל רחום״ וכו׳, הן מעוררות רחמים רק על חיי הגוף בלבד;
י״ג מידות הרחמים שאומרים במשך השנה, ״הוי׳ הוי׳ אל רחום״ (שמות לד, ו), הן רחמים על חיי הגוף.
אבל י״ג מכילין דרחמי המאירים בחדש אלול הם הרחמים על חיי הנפש לעוררה בתשובה וז״ש [וזהו שכתוב] הרועה בשושנים6 פי׳ רועה שמפרנס את ישראל להיות יכולים לעשות תשובה הוא רועה ומפרנס אותם בשושנים כי
אבל שלוש עשרה מידות הרחמים שמאירות בחודש אלול הן רחמים על חיי הנפש, כדי לעורר אותה לתשובה. וזהו [פירוש] הכתוב: ״הרועה בשושנים״. כלומר, הרועה שמפרנס את ישראל כדי שיוכלו לעשות תשובה, רועה ומפרנס אותם בשושנים. כי
הרחמים המאירים בחודש אלול הם רחמים על חיי הנפש, המעוררים אותה לתשובה. זהו ״הרועה בשושנים״: הרועה נותן לישראל את היכולת לשוב, ומפרנס אותם ב״שושנים״ — שלוש עשרה מידות הרחמים.
הנה בכל השנה אנו אומרים בק״ש [בקריאת שמע] ונתתי עשב בשדך לבהמתך7 פי׳ בהמתך היינו נה״ב [נפש הבהמית] ונפש השכלית שבכדי שיהיו גם הם מסכימים שיהיה ואהבת את ה׳ כו׳
במשך כל השנה אנו אומרים בקריאת שמע: ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״. כלומר, ״בהמתך״ היא הנפש הבהמית והנפש השכלית; כדי שגם הן יסכימו, כך שיהיה ״ואהבת את הוי׳״ וכו׳,
במשך השנה אנו אומרים בקריאת שמע: ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״ (דברים יא, טו). ה״בהמה״ היא הנפש הבהמית והנפש השכלית, שגם אותן יש להביא להסכים ל״ואהבת את הוי׳ אלקיך״.
תקנו לומר תחלה קודם התפלה ברכת יוצר שתים לפני׳ [לפניה]8 והאופנים וחיות כו׳ ופסוד״ז [ופסוקי דזמרה] שהוא בחי׳ האריכות בהתבוננות גדולת ה׳ ית׳ עד שגם נה״ב [נפש הבהמית] והשכלית יסכימו שלו יאתה כו׳
תיקנו לומר תחילה, לפני התפילה, את ברכת יוצר, את שתי הברכות שלפניה, ואת ״והאופנים וחיות הקודש״ וכו׳, וכן את פסוקי דזמרה, שהם בחינה של התבוננות ממושכת בגדולת ה׳ יתברך, עד שגם הנפש הבהמית והנפש השכלית יסכימו ש״לו יאתה״ וכו׳.
לכן תיקנו חכמים לומר לפני קריאת שמע ותפילת העמידה את ברכת יוצר, אחת משתי הברכות שלפני קריאת שמע, הכוללת את תיאור המלאכים, האופנים וחיות הקודש, וכן את פסוקי דזמרה. אלה התבוננויות ממושכות בגדולת ה׳, כדי שגם הנפש הבהמית והנפש השכלית יסכימו שאהבה כזאת ראויה לו.
אבל בשביל התעוררות האהבה בנפש האלקית עצמה א״צ [אין צריך / אינו צריך] להתבוננות כ״כ [כל כך] שהרי נר ה׳ נשמת אדם9 שכך מוטבע בכל נפשות ישראל בטבע תולדותם ממקורם להיות חפצם ותשוקתם ליכלל באור ה׳ ולדבקה בו וז״ש [וזהו שכתוב] ונתתי עשב בשדך לבהמתך.
אבל כדי לעורר אהבה בנפש האלקית עצמה אין צורך בהתבוננות רבה כל כך, שהרי ״נר ה׳ נשמת אדם״: כך טבוע בכל נפשות ישראל, בטבען מלידתן וממקורן, שהן חפצות ומשתוקקות להיכלל באור ה׳ ולדבוק בו. וזהו [פירוש] הכתוב: ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״.
הנפש האלקית אינה זקוקה להתבוננות ממושכת כזאת, שכן ״נר ה׳ נשמת אדם״ (משלי כ, כז): מטבעה היא משתוקקת להיכלל באור ה׳ ולדבוק בו, כשלהבת העולה כלפי מעלה. לכן הפסוק מדבר על הזנת ה״בהמה״, ולא על הנפש האלקית.
פי׳ עשב הם המלאכים שלוחי ההשפעה10 שבהם וע״י נמשך ההשפעה מלמעלה להיות לו כח ועוז להפך נה״ב [נפש הבהמית] וכמ״ש בזהר פ׳ בראשית (די״ח ע״ב)11
כלומר, ה״עשב״ הוא המלאכים, שליחי ההשפעה, שבהם ועל ידם נמשכת ההשפעה מלמעלה, כדי שיהיו לאדם כוח ועוז להפוך את הנפש הבהמית, וכמו שכתוב בזוהר, פרשת בראשית (דף יח ע״ב),
ה״עשב״ הוא המלאכים, הצינורות שדרכם יורדת ההשפעה האלוקית, ומעניקה לאדם כוח להפוך את הנפש הבהמית. אדמו״ר הזקן מצטט כאן את הזוהר (1:18b).
ע״פ מצמיח חציר לבהמה12 אלף טורין13 כו׳ ועשב לעבודת האדם כו׳ [ועמ״ש בד״ה כי תצא14 מענין שתים לפניה דק״ש [דקריאת שמע]] וכ״ז [וכל זה] הוא בכל השנה דוקא
על הפסוק ״מצמיח חציר לבהמה״ — ״אלף טורין״ וכו׳, ״ועשב לעבודת האדם״ וכו׳. [ועיין במה שכתוב בדרוש המתחיל ״כי תצא״ בעניין שתי הברכות שלפני קריאת שמע.] וכל זה שייך דווקא במשך כל השנה,
הזוהר מפרש את הפסוק ״מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם״ (תהלים קד, יד), ומזכיר ״אלף טורין״. ההערה שבסוגריים מפנה לדרוש ״כי תצא״ בתחילת פרשת כי תצא, בעניין שתי הברכות שלפני קריאת שמע; כל זה שייך לסדר העבודה של השנה כולה.
אבל בחדש אלול כתיב הרועה בשושנים שהן בחי׳ י״ג מכילין דרחמי המאירים ומתגלים בחדש אלול להיות עושים תשובה שימולא כל החסרונות.
אבל בחודש אלול כתוב ״הרועה בשושנים״, שהם בחינת שלוש עשרה מידות הרחמים, שמאירות ומתגלות בחודש אלול כדי שיעשו תשובה וכך יתמלאו כל החסרונות.
בחודש אלול, לעומת זאת, יש ״הרועה בשושנים״: שלוש עשרה מידות הרחמים מתגלות כדי שבני האדם יוכלו לעשות תשובה שתמלא כל חסרון.
[והמשכה זו דשושנים היא צריכה גם בשביל הנה״א [הנפש האלקית] עצמה כי הגם שכך מוטבע בכל נפש כו׳ כנ״ל, אך הענין כי יש העלאת מ״ן [מיין נוקבין] שנמשך מצד עצם הנפש בטבעה ומאליה.
[המשכה זו של השושנים נדרשת גם לנפש האלקית עצמה. כי אף שכך טבוע בכל נפש וכו׳, כנזכר לעיל, העניין הוא שיש העלאת מ״ן שנמשכת מעצם הנפש, מכוח טבעה ומאליה.]
תוספת בסוגריים: גם הנפש האלקית זקוקה לעזרה זו מלמעלה. ההשתוקקות הטבעית שלה היא העלאת מ״ן, רצון העולה מעצם הנפש.
אבל כדי לבא לבחי׳ העלאת מ״ן [מיין נוקבין] דבחי׳ תשובה שהוא בחילא יתיר15 למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת ע״ז צריך להיות המשכה מלמעלה דייקא,
אבל כדי להגיע לבחינה של העלאת מ״ן שבבחינת תשובה, שהיא ״בחילא יתיר״ — בכוח גדול יותר, מעבר למה שהנפש יכולה לשאת — דרושה לשם כך המשכה מלמעלה דווקא.
תשובה היא העלאת מ״ן ״בחילא יתיר״ — בכוח גדול יותר (זוהר א, קכט ע״ב), מעבר למה שהנפש יכולה לשאת בכוחות עצמה; לשם כך דרושה המשכה מלמעלה.
ויובן זה ממ״ש במ״א ע״פ כריח שדה אשר ברכו1617 ה׳ והיינו להיות ריח בוגדיו18 שהוא בחי׳ תשובה ע״ז צ״ל אשר ברכו ה׳
הדבר יובן ממה שכתוב במקום אחר על הפסוק ״כריח שדה אשר ברכו ה׳״: כדי שיהיה ״ריח בוגדיו״, שהיא בחינת תשובה, צריך להיות ״אשר ברכו ה׳״.
הדבר מוסבר במאמר של אדמו״ר הזקן על הפסוק ״כריח שדה אשר ברכו ה׳״ (בראשית כז, כז). המדרש דורש את ״ריח בגדיו״ כ״ריח בוגדיו״: גם מי שמרדו מעלים ריח כאשר הם שבים, ותשובה זו זקוקה ל״אשר ברכו ה׳״.
שהוא סיוע מלמעלה כו׳ ע״ש וזהו ענין השיבנו אליך כו׳, ועל המשכה זו שמלמעלה נאמר הרועה בשושנים].
שהיא סיוע מלמעלה וכו׳, עיין שם. וזהו עניין ״השיבנו אליך״ וכו׳; ועל המשכה זו שמלמעלה נאמר ״הרועה בשושנים״.]
ברכה זו היא סיוע מלמעלה. לכך אנו מבקשים ב״השיבנו אליך״, וזו ההמשכה מלמעלה המכונה ״הרועה בשושנים״.
הפסקה מסבירה שהתשובה צריכה למלא את החיסרון שהעבירה משאירה, ושמחילה לבדה אינה משלימה אותו. לשם כך נדרש אור חדש מעצמותו של ה׳, ומכיוון שהאדם אינו יכול להגיע למדרגה כה גבוהה בכוחות עצמו, י״ג המידות מאירות באלול ומעוררות אותו לתשובה. בשונה מהעזרה הניתנת במשך השנה לנפש הבהמית באמצעות המלאכים, ״השושנים״ של אלול הן רחמים על הנשמה עצמה.
המאמר בתורה אור המצוטט כאן מבחין בין שתי העלאות מ״ן של ״השדה״, מלכות דאצילות: אחת העולה מצד טבעה, ואחת שאינה יכולה לעלות מעצמה וזקוקה לעזרה מלמעלה, הממשיכה את האור המקיף; תשובה היא מן הסוג השני. הצמח צדק מציין שבמקום אחר ״עשב״ נקרא עי״ן בי״ת ושי״ן, ואילו כאן מדובר בהשפעה מחיות המרכבה ומהאופנים, ומשאיר את ההבדל לעיון נוסף.
מראי מקומות
- 1לא זז משם עד שמוחלין לו · Yoma 86a:7
- 2השיבנו אליך · Lamentations 5:21
- 3אתה תערה עלינו רוח ממרום · Isaiah 32:15
- 4מי אל כמוך נושא עון · Micah 7:18
- 5ה׳ ה׳ אל רחום · Exodus 34:6
- 6הרועה בשושנים · Song of Songs 6:3
- 7ונתתי עשב בשדך לבהמתך · Deuteronomy 11:15
- 8שתים לפניה · Mishnah Berakhot 1:4
- 9נר ה׳ נשמת אדם · Proverbs 20:27
- 10עשב הם המלאכים שלוחי ההשפעה · באוה״ת כאן ע׳ תתי כ׳ ”וע׳ בד״ה ואלה המשפטים [— בתו״א] שם פי׳ עשב ע״ב שין, וכאן מפרש שזהו השפעה מחיות המרכבה ומבחי׳ אופנים, וצ״ע”.
- 11וכמ״ש בזהר פ׳ בראשית די״ח ע״ב · נתבאר בביאוה״ז להצ״צ כרך א ע׳ ז ובכרך ב ע׳ תרז ואילך, ושם מציין ללקו״ת פ׳ אמור לו, א.
- 12מצמיח חציר לבהמה · Psalms 104:14
- 13מצמיח חציר לבהמה אלף טורין · Zohar, Bereshit 7:70–8:83
- 14בד״ה כי תצא · לקמן ר״פ כי תצא.
- 15תשובה שהיא בחילא יתיר · Zohar I, 129b
- 16ע״פ כריח שדה אשר ברכו ה׳ · תו״א כ, ד.
- 17כריח שדה אשר ברכו ה׳ · Genesis 27:27
- 18ריח בוגדיו · Bereshit Rabbah 65:22
שושנים וששונים ¶11–13
11והנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] א״ת [אל תקרי] שושנים אלא ששונים1 פי׳ ששונים הוא בחי׳ תורה מענין קורא ושונה כו׳
והנה אמרו חז״ל: ״אל תקרא שושנים אלא ששונים״. פירוש, ״ששונים״ הוא בחינת תורה, מלשון ״קורא ושונה״ וכו׳.
חז״ל דורשים את הביטוי ״שפתותיו שושנים״ כ״ששונים״ (שבת ל ע״ב). ״ששונים״ מציין לימוד תורה, מלשון ״קורא ושונה״.
והענין כי התשובה צ״ל למלא כל החסרונות הן החסרון שנעשה בהעדר המצות שמונע ומחסיר גילוי
והעניין הוא שהתשובה צריכה למלא את כל החסרונות: הן את החיסרון שנוצר מחמת היעדר המצוות, המעכב ומפחית את גילוי
התשובה צריכה למלא כל חיסרון. חיסרון אחד נובע ממצוות שלא קוימו, המעכבות את הגילוי שרק המצוות מביאות.
אור דסוכ״ע הנמשך ע״י המצות והן החסרון שנעשה ע״י התורה שהיא מקור בחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] וז״ש [וזהו שכתוב] והחזירנו בתשובה שלימה לפניך שלימה דייקא כו׳
אור סובב כל עלמין, הנמשך על ידי המצוות, והן את החיסרון שנוצר מחמת [הזנחת] התורה, שהיא מקור בחינת ממלא כל עלמין. וזהו [פירוש] מה שאומרים: ״והחזירנו בתשובה שלימה לפניך״ — שלימה דווקא וכו׳.
הגילוי הזה הוא אור סובב כל עלמין; החיסרון האחר נובע מהזנחת התורה, והתורה היא מקור אור ממלא כל עלמין. לכן אנו מבקשים ״תשובה שלימה״ — שלימה, כלומר מכסה את שני החסרונות.
וז״ש [וזהו שכתוב] הרועה בשושנים שבכלל זה יש ב׳ המדרגות שושנה כפשוטו הוא התעוררות י״ג מכילין דרחמי שהם מבחי׳ סוכ״ע וששונים מבחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] כו׳.
וזהו [פירוש] הכתוב: ״הרועה בשושנים״: כלולות בו שתי המדרגות. ״שושנה״ כפשוטה היא התעוררות י״ג מידות הרחמים, שהן מבחינת אור סובב כל עלמין; ו״ששונים״ הם מבחינת אור ממלא כל עלמין וכו׳.
״הרועה בשושנים״ כולל את שתי המדרגות: השושנים כפשוטן הן י״ג מידות הרחמים, שמקורן באור המקיף; ואילו ״ששונים״ הם מבחינת אור ממלא כל עלמין.
בקריאת ״שושנים״ גם כ״ששונים״, הפסקה מראה שהפסוק כולל את שני החסרונות שהתשובה צריכה למלא: החיסרון במצוות, הקשור לאור סובב כל עלמין, והחיסרון בתורה, הקשור לאור ממלא כל עלמין.
הדברים חוזרים למחלוקת על לימוד ומעשה: כשם שהמצוות ממשיכות את האור המקיף והתורה את האור הפנימי, כך תשובה שלימה צריכה להשיב את שניהם; והקריאה הכפולה של ״שושנים״ מבטאת את שתי הבחינות.
מראי מקומות
- 1א״ת שושנים אלא ששונים · Shabbat 30b:6
12וזהו ענין שמח״ת [שמחכמה תתאה] שאחר ר״ה [ראש השנה] ויו״כ [ויום כפור] שהוא בחי׳ המשכה שמחה של מצוה על כללות השנה
וזהו עניינה של שמחת תורה, שבאה לאחר ראש השנה ויום הכיפורים: זו בחינה של המשכת שמחת המצווה על פני השנה כולה.
בכך מתבאר גם עניינה של שמחת תורה, הבאה לאחר ראש השנה ויום הכיפורים: היא ממשיכה את שמחת המצווה על פני השנה כולה.
כי מאחר שבכל השנה עושים חסרון ופגם בהארת סוכ״ע ע״י שאין מקיימים המצות כהלכתן וכאשר נמשך בר״ה [בראש השנה] ויוה״כ [ויום הכפורים] מלוי החסרון אז נעשה בחינת שמחה של מצוה כו׳.
שהרי במשך השנה נגרמים חיסרון ופגם בהארת סובב כל עלמין, מפני שאין מקיימים את המצוות כראוי; וכאשר נמשכת בראש השנה וביום הכיפורים השלמת החיסרון, נוצרת אז בחינת שמחת המצווה וכו׳.
במהלך השנה פוגמים באור המקיף את כל העולמות כשאין מקיימים את המצוות כראוי. כאשר החיסרון מתמלא בראש השנה וביום הכיפורים, באה בעקבות זאת שמחת המצווה.
[ועוד יובן ענין שושנים ששונים ע״ד משנ״ת [מה שנתבאר] בד״ה ואכלת ושבעת וברכת12 בענין הזכרת ברית ותורה בברכת הארץ
[ועוד יתבאר עניין השושנים והשונים, על פי מה שנתבאר במאמר המתחיל ״ואכלת ושבעת וברכת״, בעניין הזכרת הברית והתורה בברכת הארץ,
הסבר נוסף, המובא בסוגריים מרובעים, ל״שושנים״ ול״שונים״, על פי המאמר על הפסוק ״ואכלת ושבעת וברכת״ (דברים ח, י). העניין נוגע להלכה שלפיה יש להזכיר את הברית (המילה) ואת התורה בברכת הארץ שבברכת המזון.
וצריך שיקדים ברית לתורה3 שזו ניתנה בג׳ בריתות וזו ניתנה בי״ג בריתות ומבואר שם דענין י״ג בריתות הם י״ג מדה״ר [מדות הרחמים].
וצריך להקדים ברית לתורה, משום שזו ניתנה בשלוש בריתות וזו ניתנה בשלוש־עשרה בריתות; ומבואר שם שעניינן של שלוש־עשרה הבריתות הוא שלוש־עשרה מידות הרחמים.
התלמוד אומר שיש להזכיר את הברית לפני התורה, משום שהתורה ניתנה בשלוש בריתות והמילה בשלוש־עשרה. המאמר מסביר ששלוש־עשרה הבריתות הן שלוש־עשרה מידות הרחמים.
שמחת תורה היא השמחה הבאה לאחר שראש השנה ויום הכיפורים משלימים את החסר שנוצר במשך השנה בקיום המצוות. לאחר מכן נפתח הסבר נוסף: יש להקדים את הברית לתורה, משום שהיא ניתנה בשלוש־עשרה בריתות, שהן שלוש־עשרה מידות הרחמים.
המאמר על פרשת עקב שאליו מפנה אדמו״ר הזקן מסביר שברכת הארץ ממשיכה את השפע של יחודא עילאה, שבברכת ״הזן״, אל יחודא תתאה. משום כך, מי שאינו מזכיר את הברית ואת התורה לא יצא ידי חובתו.
מראי מקומות
- 1בד״ה ואכלת ושבעת וברכת · לעיל פ׳ עקב יד, ד ואילך. באוה״ת כאן מציין לפ״ג ופ״ד שם.
- 2ואכלת ושבעת וברכת · Deuteronomy 8:10
- 3וצריך שיקדים ברית לתורה · Berakhot 48b:13
13והמשכתם הוא ע״י התורה כו׳ וז״ש [וזהו שכתוב] ג״כ ומל ה׳ אלקיך את לבבך ואת לבב1 זרעך. שיש בזה ר״ת [ראשי תיבות] אלול.2
והמשכתן נעשית באמצעות התורה וכו׳. וזהו גם פירוש הכתוב: ״וה׳ אלקיך ימול את לבבך ואת לבב זרעך״, שראשי התיבות שלו הם אלול.
המשכת שלוש־עשרה המידות נעשית באמצעות התורה. גם בפסוק ״וה׳ אלקיך ימול את לבבך ואת לבב זרעך״ (Deuteronomy 30:6) רמוז ראשי התיבות של אלול: ״את לבבך ואת לבב״.
והיינו לבוא לבחי׳ פנימית הלב3 וכמ״ש באגה״ק [באגרת הקודש] בד״ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה. והמשכה זו היא מבחי׳ י״ג בריתות שהן י״ג מדה״ר [מדות הרחמים].
כלומר, להגיע לבחינת פנימיות הלב, כפי שמוסבר באיגרת הקודש, במאמר הפותח במילים ״אין ישראל נגאלין אלא בצדקה״. והמשכה זו היא מבחינת שלוש־עשרה הבריתות, שהן שלוש־עשרה מידות הרחמים.
מילת הלב פירושה להגיע לפנימיות הלב, למקום האהבה, כפי שמוסבר באיגרת הקודש, בחלק הפותח במילים ״אין ישראל נגאלין אלא בצדקה״. המשכה זו נובעת משלוש־עשרה הבריתות, שהן שלוש־עשרה מידות הרחמים.
אך המשכה זו הוא ע״י התורה וזהו ענין שושנים וששונים בהלכות וגם כי י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן45 הם6 מבחינת י״ג מדה״ר [מדות הרחמים]
אולם המשכה זו נעשית באמצעות התורה. זהו עניינם של השושנים והששונים בהלכות. כמו כן, שלוש־עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן הן מבחינת שלוש־עשרה מידות הרחמים;
אולם המשכה זו נעשית באמצעות התורה: ״שושנים״ ו״ששונים״ בהלכות. גם שלוש־עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן נובעות משלוש־עשרה מידות הרחמים; המילה ״מידות״ משמשת כאן בשני המובנים.
ולכן נז׳ [נזכר] בגמרא ורחמנא אמר78 והיינו שבהם ועל ידם ההמשכה מתשב״כ [מתורה שבכתב] שהיא חכמה עילאה לתשבע״פ [לתורה שבעל פה] שהיא ח״ת [חכמה תתאה] וזהו והדרת פני זקן9 זה שקנה חכמה10 כי הן י״ג ת״ד [תיקוני דיקנא]:111213
ולכן הגמרא מזכירה את הביטוי ״ורחמנא אמר״. כלומר, באמצעותן ועל ידן נמשכת התורה שבכתב, שהיא החכמה העליונה, אל התורה שבעל פה, שהיא חכמה תתאה. וזהו ״והדרת פני זקן״ — ״זה שקנה חכמה״, שכן הן שלוש־עשרה תיקוני דיקנא.
לכן הגמרא מתארת את דברי התורה בביטוי ״ורחמנא אמר״: באמצעות שלוש־עשרה המידות, רחמיו של ה׳ ממשיכים את החכמה העליונה של התורה שבכתב אל החכמה התחתונה של התורה שבעל פה. לכן ״והדרת פני זקן״ (Leviticus 19:32), כשהזקן הוא ״זה שקנה חכמה״ (Kiddushin 32b), רומז לשלוש־עשרה תיקוני דיקנא, הצורה הקבלית של שלוש־עשרה המידות.
הפסקה האחרונה קושרת בין רחמי אלול, המתגלים בשלוש־עשרה המידות, לבין התורה: גם בפסוק ״וה׳ ימול את לבבך״ רמוז אלול, והמשכת שלוש־עשרה המידות מגיעה אלינו באמצעות שלוש־עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, הממשיכות את התורה שבכתב אל התורה שבעל פה.
בהערות קה״ת מובאים דברי האר״י בפרי עץ חיים כמקור לשתי הזיקות: התורה התחתונה, הנדרשת באמצעות שלוש־עשרה מידות, מקבלת משלוש־עשרה המידות העליונות של התורה שבכתב; ושלוש־עשרה המידות הן שלוש־עשרה תיקוני דיקנא של ז״א. עוד מצוין שם שספר המאמרים של שנת 5626 מביא בשם המגיד את הקשר בין שלוש־עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן לבין שלוש־עשרה מידות הרחמים.
מראי מקומות
- 1את לבבך ואת לבב · Kitzur Ba'al HaTurim on Deuteronomy 30:6
- 2ר״ת אלול · בעה״ט שם. וכ״ה באבודרהם ס׳ תפלת ר״ה. ב״ח לטור או״ח סתקפ״א. ר״ח שער התשובה פ״ד (ד״ה עוד). של״ה ריש מס׳ ר״ה (ריג, א) ועוד” — לקו״ש חכ״ט ע׳ 170 הערה 29 וראה בפנים שם.
- 3לבוא לבחי׳ פנימית הלב · שזהו עבודת האהבה. ועיג״כ לקו״ת [— ראה] יט, א (בהקיצור לפ״ג. וראה שם בפנים המאמר). וראה אוה״ת [— פ׳ נצבים] ע׳ א׳רכג.
- 4י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן · Bava Batra 111a:1–2
- 5י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן · Pri Etz Chaim, Gate of the World of Action 6:3
- 6י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן הם מבחי׳ י״ג מדה״ר · ראה בסה״מ תרכ״ו (הוצאת תשמ״ט) ע׳ דש בשם הרב המגיד נ״ע.
- 7ורחמנא אמר · Sanhedrin 36a
- 8ורחמנא אמר · Rosh Hashanah 16a
- 9והדרת פני זקן · Leviticus 19:32
- 10זה שקנה חכמה · Kiddushin 32b:8
- 11כי הן י״ג ת״ד · ראה פע״ח ש׳ סליחות, פ״ד.
- 12כי הן י״ג ת״ד · Pri Etz Chaim, Gate of Confession 4
- 13ומל ה״א את לבבך ואת לבב · Deuteronomy 30:6
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
תשובה אינה מיועדת רק על חטאים: אדם צריך לשוב מדרכו הקודמת כל ימיו. באלול, כשמאירות מלמעלה י״ג מידות הרחמים, עליו לבקש מה׳ שישיב אותו אליו וישלים את תשובתו, וימלא את החסר הן במצוות והן בלימוד התורה, שכן התורה היא הצינור שדרכו נמשכים רחמים אלה למטה.
שאלות לשיחה
- מדוע האור המקיף מאפשר לאדם להתעלות ממדרגתו, ואילו ממלא כל עלמין משאיר כל נברא במקומו?
- באיזה מובן המצוות גדולות מלימוד התורה, ובאיזה מובן הלימוד גדול יותר?
- אם מי ששב נמחלים לו מיד, איזה חסרון עדיין נותר, ומה יכול למלא אותו?
- הנפש האלקית מתגעגעת לה׳ מטבעה. מדוע היא עדיין זקוקה לעזרה מלמעלה כדי לעשות תשובה?
- כיצד קשורות י״ג מידות שהתורה נדרשת בהן לי״ג מידות הרחמים?