והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי

המאמר פותח בפסוק העוסק בטהרתו של מי שנטמא במגע עם המת: מזים עליו את המים שיש בהם מאפר הפרה האדומה ביום השלישי וביום השביעי. אדמו״ר הזקן מציב לצדו את נבואת הושע על תחיית המתים, שגם בה מדובר על ״היום השלישי״, ואת המדרש שהוא מציין, המונה פסוק זה בין ה״ימים השלישיים״ הגדולים שבכתובים.

בתפילת העמידה נאמר שה׳ מחיה את המתים ״ברחמים רבים״, ובתלמוד מדובר על טל שבו יחיה את המתים. אדמו״ר הזקן מזהה את הטל הזה, שהוא הרחמים הרבים, כמקור י״ג מידות הרחמים, ומפנה לביאור המפורט יותר במאמר על המן.

תפארת, השלישית מבין המידות הרגשיות שלאחר חסד וגבורה, היא מידת הרחמים ושייכת ליעקב. היא אינה נשארת במקומה, אלא מגיעה עד כתר, ששם הרחמים הם ״רחמים רבים״ — הרחמים המחיים את המתים.

הזוהר מפרש את הבריח התיכון שבמשכן, שעבר בכל הקרשים מקצה לקצה, כיעקב, האוחז בשני הצדדים ושלם בשניהם — כלפי עתיק הקדוש שלמעלה וכלפי ז״א. לכן נאמר ״ביום השלישי״ דווקא: המידה השלישית, תפארת, מגיעה לרחמים הרבים המחיים את המתים. אדמו״ר הזקן מוסיף שהוא דן בפסוק זה שוב בהקשר של עשרת ימי תשובה.

במרכבה העליונה פני הנשר הם פני הרחמים, ולכן נשיאת ישראל על ״כנפי נשרים״ בידי ה׳ מבטאת את התעוררות הרחמים על הנשמה שירדה לעולם הזה. באמצעות רחמים אלה ה׳ מביא את הנשמה ממש ״אלי״, בדומה לנשר שבשירת משה מעיר את קנו ונושא את גוזליו על כנפיו.

המילה ״לפניו״ קשורה בשורשה לפנימיות: לעתיד לבוא תתגלה פנימיות עתיק יומין — ״עתיק יומין״, המדרגה הפנימית ביותר שבכתר — מדרגה שלמעלה משבירת הכלים ומתיקונם. אדמו״ר הזקן קושר זאת ליום שלישי אחר, שבו אברהם ראה את מקום העקדה ״מרחוק״, ומשווה זאת ל״ליעקב אשר פדה את אברהם״: היום השלישי הוא בחינתו של יעקב, ובאמצעותו ראה אברהם את מה שרחוק.

״מרחוק״ פירושו דבר שמעבר להשגה. שלמה, החכם מכל אדם, השתמש באותו ביטוי ביחס לפרה אדומה: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״. מכאן שהפרה האדומה מושרשת במדרגה שמעבר להבנה.

כל זה — גילויו של מה שנקרא ״רחוק״ — נמשך באמצעות ״היום השלישי״, מידת הרחמים של תפארת המגיעה עד כתר. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוק ״כי המצווה הזאת... לא רחוקה היא״, שהוצאת קה״ת מציינת שנמצא בפרשת ניצבים.

הפסוק מדבר על תשובה: כוחה נמשך מכתר, האור המקיף העליון, שהוא ״רחוק״ ואינו נתפס, ובכל זאת ״הדבר קרוב אליך״. זהו אותו מהלך כמו הנשר הנושא את ישראל ״אלי״: הרחמים מן הדרגה העליונה ביותר מקרבים את מי שהיה רחוק.

הפרה האדומה נשרפת לאפר, ולכן היא מסמלת תשובה, השורפת את כל ההרהורים הרעים. על ידי כך נמשכים ״המים החיים״ של הטהרה מן הבחינה שמעבר להבנה, ששלמה כינה ״רחוקה״, אל מי שהיה רחוק והתקרב — בעל התשובה.

כשם שההזאה מטהרת את מי שנטמא במת, כך יכול אדם להחיות מחדש את נפשו כאשר היא קשורה בהבלי העולם, שהרי נפש כזאת נחשבת כמתה. הכתוב קושר את הרשעים אל הקבר, וחכמים אומרים שהרשעים נקראים מתים אפילו בחייהם; החייאת הנפש באה על ידי התעוררות רחמים רבים מלמעלה.

לכן ההזאה היא ביום השלישי, יום הרחמים: האדם מעורר רחמים על נפשו, כפי שאומרים בברכה שלפני קריאת שמע בבוקר: ״ברחמיך הרבים רחם עלינו״, וה׳, ״והוא רחום יכפר עוון״.

אדמו״ר הזקן מפנה לדיון שלו ב״ברחמיך הרבים״, במאמר העוסק בחזונו של זכריה על מנורת הזהב. לאחר מכן הוא עובר ליום השני של ההזאה: היום השביעי הוא בחינת מלכות, השביעית והאחרונה מבין המדות.

מלכות היא בחינתו של דוד המלך. בין שבעת האושפיזין, האורחים העליונים של חג הסוכות, יעקב הוא השלישי ודוד השביעי, בהתאמה ליום השלישי וליום השביעי; דוד היה מרכבה למלכות, נתון לה לגמרי, משום שהיה ״דוד עבדי״.

אדמו״ר הזקן מפרש את הפסוק ״כי לי בני ישראל עבדים״ כקשר של סיבה ותוצאה: על ידי היותם עבדים, ישראל נעשים באמת ״שלי״.

אדמו״ר הזקן מפנה להסברו על תפילתו של משה: ״ועתה יגדל נא״. שם הוא מראה שלביטול המוחלט של עבד, הפועל בלי טעם או הבנה משלו, יש שורש נעלה מאוד.

ביטול זה ממשיך מכתר, שלמעלה מחכמה ובינה, וכתר הוא מלכות דאין סוף — מלכותו של ה׳ כפי שהיא מצד אין־סופיותו שלו. לכן העבד הוא באמת ״לי״: כפי שמוסבר על הפסוק ״וארשתיך לי לעולם״, בבחינה זו אין שינוי, ולכן הקשר הוא לעולם.

לטומאת המת יש שורש למעלה: שבירת הכלים, המתוארת כשבעת מלכי עולם התוהו שמלכו ו״מתו״. הראשון שבהם, בלע, מקביל לדעת, בחינת הידיעה.

המוות שייך אפוא לתחום הדעת, שהוא גם עץ הדעת טוב ורע, שדרכו בא המוות לעולם. החכמה העליונה שונה: איוב אומר ״ימותו ולא בחכמה״, כלומר, המוות בא רק במקום שבו החכמה אינה מצויה; לכן החכמה היא עץ החיים.

כתר, שלמעלה מחכמה, הוא בוודאי למעלה מן המוות; הוא חיי החיים. חיים אלה נמשכים באמצעות הביטול שלמעלה מהדעת, וביטול זה הוא בחינת היום השביעי: מלכות, בחינת העבד.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״קחו מאתכם תרומה״ בפרשת ויקהל, העוסק בדברי התלמוד ש״ועד״, כלומר ״לעולם״, אינו נפסק. זהו פירוש האמירה ״דוד מלך ישראל חי וקיים״: מלכות, בחינת דוד, הנמשכת למעלה מן הדעת, היא למעלה מן המוות.

האמירה של חז״ל ״יעקב אבינו לא מת״ מתאימה לאותו דפוס: מדרגתו של יעקב, תפארת המגיעה עד כתר, היא למעלה מהשבירה, ולכן המוות אינו נוגע בה. אדמו״ר הזקן מפנה להסברו במקום אחר על דברי הזוהר בסוף פרשת ויגש, על הפסוק ״ויברך יעקב את פרעה״.

הוא מפנה גם לדיון שלו בפרשת וישלח על האיש שנאבק עם יעקב ו״לא יכול לו״, וכן שוב למאמר על המן. משום כך טהרתו של מי שנטמא במת, המסירה את רוח הטומאה, נעשית דווקא ביום השלישי, השייך ליעקב, וביום השביעי, השייך לדוד: שניהם מדרגות של חיים שהמוות אינו יכול לגעת בהן.