תוספת ביאור מעט ע״פ ויקחו אליך פרה כו׳

מאמר קצר זה מוסיף על הביאור לפרה אדומה שניתן במאמרים הקודמים. עניינו בעץ הארז, באזוב ובתולעת השני שהכהן משליך אל תוך הפרה הנשרפת (Numbers 19:6).

במאמרים הקודמים הוסבר שעץ הארז והאזוב המושלכים אל הפרה הנשרפת ממשיכים חכמה וביטול מז״א, המדות של עולם האצילות. השפע הזה נמשך אל המ״ן, ״המים הנוקביים״ של אתערותא דלתתא, שהאפר מייצג; הרמ״ז ומקדש מלך, מפרשי הזוהר, מסבירים זאת בפרשת חוקת.

כעת מוסיף המאמר פירוש שני: גם הארז רומז לבירור מדות הנפש הבהמית, הנפש המניעה את הגוף ואת רצונותיו. הדברים מפנים למאמר הקודם על הפסוק ״זאת חוקת התורה״.

המדרש מסביר מדוע מטהרים את המצורע בארז ובאזוב, הגבוה שבעצים והשפל שבצמחים: גאווה והתרוממות כארז מביאות את הנגע, והשפלה כאזוב מביאה את הרפואה. לכן הארז מסמל מדות גאות שעדיין לא נתבררו.

הזוהר בפרשת תרומה מדבר על ״אילנות נטועים״ שהקב״ה עקר ושתל מחדש במקום אחר, ומכנה אותם ״ארזי לבנון״. מפירוש הרמ״ז לקטע זה מתברר איזה סוג של ארז זקוק לבירור.

הרמ״ז מפרש שהאילנות שנעקרו הם שש המדות של ז״א: בעולם התוהו נעקרו ונפלו לעולם הבריאה, ולאחר מכן ניטעו מחדש בעולם התיקון. מקדש מלך פירש את הקטע אחרת, הן שם והן בפרשת פינחס.

הספר הקבלי עמק המלך מפרש את הקטע כדעת הרמ״ז. המאמר נשען על פירוש זה.

אם המדות נפלו בשבירת הכלים, הרי שיש ״ארז״ הזקוק לבירור: מה שנפל מעולם התוהו. דברי חז״ל שאדם צריך להיות רך כקנה ולא קשה כארז מספקים את הדימוי לכך.

מדות עולם התוהו היו עזות כל כך, שלא יכלו להתמזג עם ההפך מהן: החסד לא היה מוכן לקבל שום גבול, והגבורה לא הייתה מוכנה לקבל חסד. קשיחות זו היא קשיות הארז; בעולם התיקון סודרו המדות בקווים — ימין, שמאל ואמצע — כך שכל אחת כוללת גם את האחרות.

בתהילים נאמר ״ארזי לבנון אשר נטע״. הארזים הנטועים הם המדות כפי שתוקנו באמצעות חכמה, הנקראת כוח מה, מפני שהיא כוח של התבטלות עצמית; היא ממשיכה ביטול אל תוך המדות.

אבא הוא בחינת חכמה, ולכן ״ארזי לבנון״, שהם ו״ק דאבא, הם המדות כפי שהן קיימות בתוך חכמה. על יסוד זה המאמר מסביר מדוע משליכים ארז ואזוב אל האש.

האזוב, צמח נמוך, מסמל שפלות וביטול, וכך גם התולעת, ככתוב: ״ואנכי תולעת ולא איש״. קשירת הארז הנעלה לאזוב הנמוך בחוט השני והשלכתם לאש מחברות את הגאווה עם השפלות.

פעולה זו מבררת את מדות התוהו, הנוקשות כארז, על ידי המשכת ביטול לתוכן. המאמר מפנה את הקורא למאמר על ״החלצו מאתכם״ להרחבה בנושא.

לאחר שהן מתבררות בדרך זו, מדות התוהו נכללות ב״ארזי לבנון אשר נטע״, בסדר התיקון. הדבר מסביר גם את מועד הפעולה, שבו עוסק החלק הבא.

בילקוט ובר״ש, פירושו של רבנו שמשון למשנה, נאמר שהארז והאזוב הושלכו לפני שהפרה נעשתה אפר. הדבר מתאים לפירוש החדש: גם הארז והאזוב מסמלים בחינות הצריכות בירור, ולכן גם הם צריכים להישרף ולהיעשות אפר יחד עם הפרה.

בזוהר על פרשת חוקת נאמר: ״כיון דאתעבידת אפר בעי למשדי בה עץ ואזוב״, כלומר, לאחר שנעשתה אפר יש להשליך לתוכה עץ ואזוב; לכאורה הדבר אומר את ההפך. מסקנת המאמר היא שאין לדייק בלשון הזוהר.

ייתכן שגם תולעת השני עצמה צריכה בירור, משום שבקליפה קיימת ״תולעת״ משלה, כנגד הקדושה, כפי שנכתב בפרי עץ חיים. ״לעומת זה״ הוא הכינוי לצד הטמא המקביל לכל בחינה קדושה.

ספר הגלגולים, חיבור קבלי העוסק בגלגול נשמות, מחיל את הפסוק ״אם יאדימו כתולע״ על התולעת הטמאה הזאת: האדמומיות של החטא. המאמר מציע שתולעת זו היא הדיבור והאותיות של הקליפה.

הדיבור של הקליפה הוא לשון הרע, רכילות ודברי בטלה. רש״י בתחילת פרשת בלק מספר שמואב, כששמעו שכוחו של משה בפיו, ביקשו אדם ״שכוחו בפיו״ כדי להתנגד לו — את בלעם.

הטקסט מפנה לשני מקומות בזוהר על פרשת בלק. הוא מפנה גם לשני מאמרים קודמים: לסוף מאמר על ״קושר את עיירו לגפן״ (ויחי), בעניין המילה ״עירה״, ולמאמר על ״לסוסתי ברכבי פרעה״ (בשלח).

כאשר בחינות הקליפה נשרפות, נשאר האפר — שורשן הקדוש, שמקורו בעולם התוהו. אז מתגלות מקבילותיהן המתוקנות בעולם התיקון, כגון ״כארז בלבנון״, הנאמר על הצדיק המשגשג.

גם התולעת הקדושה מתגלה: ״תולעת יעקב, מתי ישראל״, שהטקסט מכנה פה של קדושה, המקביל לדיבור של הקליפה. כאשר ארז התוהו מתתקן, יש בו בעת ובעונה אחת את מעלותיהם של שני העולמות.

הארז המתוקן שומר על עוצמת האור של התוהו, ומעולם התיקון הוא מקבל ביטול והתכללות של המדות. הוא דומה לעקודים — שלב בקבלה שבו כל האורות היו קשורים יחד בכלי אחד — שהוא למעלה מן השבירה.

גם הארז מסמל גבורה: אותיות ״ארז״ מסתכמות בגימטרייה 208, כמו אותיות ״יצחק״, שמידתו גבורה; וגם האדום של תולעת השני הוא גבורה. כדי לדחות את רוח הטומאה, גם הקדושה זקוקה לגבורה — לתוקף ולעמידה איתנה.

האדרא בזוהר על פרשת נשא אומרת ששערות הזקן העליון קשות כדי שיוכלו לכפות את כוחות הדין. קשיותן נובעת מכך שהן נמשכות ממוחא סתימאה, המוח הנסתר, שבו מתלבשת הגבורה דעתיק — הפנימיות של כתר.

הטקסט מציג את כל זה כהצעה בלבד. בזוהר על Chukas, בתחילת דף 181, נאמר שכאשר משליכים פנימה את עץ הארז, נחלש כוחן של הכוחות הטמאים והם בורחים. כעת הטקסט חוזר להסבר הקודם, שלפיו הארז ממשיך שפע מז״א דאצילות.

הקריאה הקודמת, שלפיה הארז ממשיך שפע מז״א, המדות של אצילות, משתמעת בבירור מן הזוהר על Metzora ועל Chukas.

שתי המשמעויות נמצאות בארז, באזוב ובשני התולעת: בירור והמשכת שפע מלמעלה. לכן משליכים אותם לא לפני השרפה ולא לאחר שהפרה נעשתה אפר, אלא באמצע, כאשר גופה נבקע.

שרפת הפרה היא עניין של בירור בלבד: היא מבררת את הגבורות, הכוחות הקשים, של נוגה, הקליפה השקופה שמעורבים בה טוב ורע. המים החיים הם רק המשכה מלמעלה, ממוחא סתימאה; הארז והאזוב, שיש בהם שני העניינים, באים ביניהם.

הארז, האזוב ותולעת השני מבררים את הבחינות המקבילות שבנוגה. באמצעות בירור זה נמשכים מקביליהם הקדושים שבאצילות: ״ארז בלבנון״, וכן האזוב ותולעת השני.

לכן השליכו את הארז והאזוב לאחר שהאש כבר אחזה ברוב הפרה והיא נבקעה, אך לפני שנשרפה כליל, בזמן שהבירור עדיין נמשך. בהמשך מצוין שמה שנכתב מרמז על פירוש מצומצם יותר.

לפי פירוש זה, הארז והאזוב הם רק המשכות מן המדות הקדושות המתוקנות של תיקון. כך נכתב באגרת באגרת הקודש, הפותחת בשאלת חז״ל: מדוע נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה?

להרחבה בעניין הפרה מובאים כאן מקורות בזוהר על פרשות ויקרא, אחרי ופנחס, ובהשמטות — קטעי זוהר נוספים שנדפסו בסוף חלקו הראשון. הערת קה״ת מציינת שהקטע נמצא בדף רנ״ט ע״ב של הכרך הראשון.