ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה…

המאמר פותח בציווי התורה על הפרה האדומה, שאפרה, לאחר שעורבב במים, טיהר את מי שנטמא במגע עם מת. אדמו״ר הזקן יפרש את הפסוק מילה במילה, ובייחוד את המילים ״אליך״, המופנות אל משה.

המדרש מפרש את מילות הפסוק כנגד המלכויות ששלטו בישראל: הפרה היא גלות מצרים, שהנביא מכנה ״עגלה יפת־תואר״; ״אדומה״ היא בבל, ראש הזהב שבפסל בחלומו של נבוכדנצר; ״תמימה״ היא מדי. ״וכן הלאה״ מתייחס להמשך המדרש, שבו ״אין בה מום״ מכוון ליוון ו״לא עלה עליה עול״ — לאדום.

המילים ״אליך״ נדרשות בדייקנות: את הפרה מביאים אל משה, ומשה מייצג את הדעת — הידיעה שקושרת את האדם למה שהוא יודע. לכן הפסוק קורא לאדם להוציא את עצמו מדרכי מצרים, שהמאמר יזהה בהמשך עם התאוות הגופניות, ולהגיע למדרגת הדעת.

בשבת הסמוכה לפסח קוראים את פרשת התורה העוסקת בפרה האדומה, והיא נקראת פרשת פרה, כדי שכל ישראל ייטהרו בזמן ויוכלו להקריב את קרבן הפסח בטהרה. אדמו״ר הזקן שואל מדוע לא תיקנו קריאה כזאת גם לפני שבועות וסוכות, שגם בהם היו קרבנות שדרשו טהרה.

כדי להשיב, הוא פותח בפסוק המזכיר את הקרבן: ה׳ פסח על בתי ישראל במצרים. מאחר שהכול גלוי לפניו, הוא לא היה צריך לדלג על דבר כדי להבחין ביניהם; לכן ל״פסיחה״ יש משמעות עמוקה יותר, שעליה מסביר שיר השירים.

שיר השירים מתאר את הדוד, ה׳, מדלג על הרים ומקפץ על גבעות כדי להגיע אל רעייתו, וקורא לה לקום וללכת. את הפסיחה של פסח מפרשים כאן כדילוג הזה. אדמו״ר הזקן אומר בהמשך ששלושת הרגלים מקבילים לשלוש מדות רגשיות, ופסח הוא כנגד אהבה.

אהבתו של פסח היא האהבה המתוארת בשיר השירים, הנפתח בבקשת הכלה: ״ישקני״. על פי הזוהר, כנסת ישראל מבקשת מה׳ נשיקה, שמשמעותה חיבור של רוח ברוח — איחוד שבו רוחה דבקה ברוחו.

המשל הוא על אב המנשק את בנו מתוך חיבת לבו: האהבה עולה מלבו כבל נשימה ויוצאת דרך פיו. כך גם, כביכול, למעלה.

הדברים אמורים בכל אחד מאיתנו: כל ניצוץ אלוקי שבכל יהודי צריך לדבוק בה׳, רוח ברוח. החיבור נעשה באמצעות שלושת כוחות הביטוי של הנפש: מחשבתו, דיבורו ומעשיו של האדם מתחברים למחשבה, לדיבור ולמעשה של ה׳.

מחשבתו ודיבורו של האדם מתחברים למחשבה ולדיבור של ה׳ באמצעות לימוד תורה ותפילה, ומעשיו — באמצעות נתינת צדקה. ההפניה שבסוגריים מציינת את המאמר המתחיל ״כי ביום הזה יכפר״, שבו מוסבר הדבר.

ה׳ נקרא ״עושה שמים וארץ״ מפני ש״עשייתו״ היא המשכת השפע שלו אל העולמות. גם מי שנותן צדקה משפיע ופועל, ולכן מעשהו מקביל למעשה ה׳. זוהי הנשיקה שכנסת ישראל מבקשת תמיד.

מה שעומד בדרכה של אחדות זו הוא הגוף, המפריד את הנשמה מה׳ ומסתיר את אהבתה באמצעות הדאגה לפרנסה ולעניינים אחרים. הדרך החוצה מתחילה מן העיקרון שגאולתם של ישראל באה רק בזכות האמונה.

האמונה שעליה מדובר כאן היא שה׳ בורא יש מאין. אילו אדם היה יכול ליצור דבר יש מאין, אותו דבר היה בטל לחלוטין לפני יוצרו, שכן כל קיומו היה בא ממנו בלבד.

כך גם כל הבריאה היא כאין לפני ה׳. אדמו״ר הזקן ממחיש זאת באמצעות הדיבור האנושי: מילה באה מן הנשמה, כפי שמוכיח הדבר שאדם ישן אינו מדבר כלל; ואף על פי כן, הדיבור אינו הנשמה עצמה.

הדיבור הוא רק לבוש אמצעי שבאמצעותו הנשמה מבטאת את עצמה, והוא בטל לפני עצמות הנשמה. כך גם דיבורו של ה׳: השמים נבראו ״בדבר הוי׳״, ואור היום הראשון נברא כשאמר ״יהי אור״.

האור הזה עצמו אינו אלא לבוש, כפי שאומר מזמור תהילים שה׳ מתעטף באור כבלבוש. באמצעות דיבור זה הוא מחיה את כל העולמות, העליונים והתחתונים, את גן עדן ואת מה שלמעלה ממנו, ובכל זאת כולם בטלים לפניו; ומכיוון שהם כאין לפניו, בריאתם אינה מחוללת בו שינוי: ״אני הוי׳ לא שניתי״.

את דברי הזוהר ״לפניו״ מפרשים כמתייחסים לדיבורו, שהוא לבושו האמצעי: גם ביחס לדיבור זה העולמות הם כאין. לכן התורה שבעל פה מכנה את הבורא ״הקדוש ברוך הוא״: ״קדוש״ פירושו מובדל.

ה׳ כ״קדוש״, כלומר כמובדל, הוא סובב כל עלמין, ואילו בתוך העולמות מלובשת רק בחינת דיבורו. מתוך אמונה זו אדם יוצא ממצרים: הוא מוסר את עצמו ללא הסתייגות, ואינו נמנע מלתת את ממונו או כל דבר אחר.

הפקרות זו חורגת מטעם ומחשבון, ברוח דברי איוב: ״יעבור עליי מה שיעבור״. זה מה שיהודי מצהיר עליו פעמיים בכל יום בקריאת שמע, כשהוא מתחייב לאהוב את ה׳ ״בכל נפשך״; אבל עליו להתכוון לכך באמת, מתוך מסירות נפש ממש.

העצה היא שאדם יקשר את נפשו בה׳ אחד באמצעות מחשבתו, דיבורו ומעשיו, כלומר באמצעות תורה, תפילה וצדקה, כפי שהוסבר לעיל. זוהי תשובה: הגמרא מתארת בעל תשובה אמיתי כמי שעומד באותו ניסיון ״באותו מקום״, והפסוק ״משם תבקש״ מלמד שהתשובה מתחילה במקום שבו האדם נמצא, רחוק ככל שיהיה.

מי שנמצא רחוק לא צריך לנסות לטפס מדרגה אחר מדרגה, אלא למצוא דרך לצאת ממקומו מיד ולהתקשר באמת למעלה, כפי שהקב״ה ״מדלג על ההרים״. לפי דברי חז״ל, ההרים הם האבות; הגבעות מתפרשות כאן כחכמה ותבונה, מדרגות של חכמה והבנה אלוקיות.

הדילוג של הקב״ה הוא למעלה מן השכל: הוא אינו מתנהל בסדר מדורג של סיבה ותוצאה. מאחר שאין לחקור את גדולתו ותבונתו היא מעבר למספר, שום סדר מדורג של שלבים אינו יכול להוריד את אורו לעולם השפל שלנו; הדבר מוכרח לבוא בדרך של דילוג.

״קולו״ של הדוד הוא המשכת אורו של הקב״ה אלינו. האור אכן מגיע אלינו, אך בדרך של דילוג על ההרים, שהיא למעלה מן השכל.

הדילוג של הקב״ה מראה לנו כיצד עלינו להגיב: גם אנחנו צריכים למסור את עצמנו בלי חשבונות, למעלה מן הטעם והדעת. כאן מפנה הטקסט את הקורא לתניא, פרק מ״ט, המלמד שכפי שהקב״ה צמצם את אורו האין־סופי למען האדם, על האדם להקדיש את כל אשר לו — גופו, נפשו וממונו — כדי להידבק בו.

הדוד דיבר ״אליי״ — אליי דווקא. כפי שמלמדת המשנה, כל אדם חייב לומר: ״בשבילי נברא העולם״; לכן הקריאה לקום מופנית לכל אדם בעצמו.

את ״קומי לך״ דורשים כ״קומה שלך״: באמצעות הדילוג הזה האדם מגיע לקומתו האמיתית. פסח נקרא על שם הדילוג של הקב״ה; וזה גם הטעם לקריאת פרשת פרה לפני פסח, כפי שיוסבר בהמשך.

במראה המרכבה של יחזקאל פני השור נמצאים בצד שמאל, והפרה נמוכה מן השור, ולכן היא מסמלת מדרגה נמוכה. חז״ל מלמדים שאין מיתה בלא חטא, ולכן טומאת המוות, שבאה בעקבות החטא, מיטהרת באמצעות הפרה, שהיא עצמה מדרגה נמוכה.

במובן הפנימי הזה, מיתה היא נפילה: מסך המבדיל בין האדם לבין אביו שבשמים. השאלה היא כיצד יכולה נשמה ליפול רחוק כל כך.

התשובה היא שאכילה ושתייה בלי דעת, כמו בהמה, עלולות להביא אדם שמתרגל לכך לידי חטא ממש, אף שהאכילה מותרת לחלוטין. חופש זה בטוח רק למי שכבר יצא ממצרים, כלומר מתאוות הגוף.

מי שעדיין קשור לתאוות ורוצה לשוב אל ה׳ זקוק לגדרים נוספים. משום כך חמץ אסור בפסח אפילו בכמות מזערית.

חמץ אסור בפסח גם כשאין אפשרות להרגיש את טעמו כלל, משום שפסח הוא זמן יציאת מצרים, ולכן נדרשת בו זהירות יתרה. מאותה סיבה קוראים את פרשת פרה לפני פסח, כדי להיטהר; ובאמצעות טהרה זו מגיע האדם למידת האהבה, שהיא עניינו של פסח.

כעת הפסוקים העוסקים בפרה אדומה נקראים לאור כל האמור. הפרה, המייצגת את המדרגה הנמוכה שנידונה לעיל, נשרפת לעיני הכוהן עד שנותר אפר בלבד מארבעת היסודות שמהם היא מורכבת; לאחר מכן לוקחים עץ ארז ואזוב.

הארז והאזוב מייצגים שתי תכונות מנוגדות: הגדולה מאוד והנמוכה מאוד, כפי שנאמר על חכמת שלמה, שהגיעה ״מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר״. לאחר מכן באה הטבילה במים.

המים שבהם טובלים הם ״מקור מים חיים״, שהנביא מזהה עם ה׳ עצמו. ״אליך״ מתייחס למשה.

משה נקרא כך משום שנמשה מן המים, והוא מייצג את דעת; לכן משמעות הטהרה היא שכל דבר שאדם עושה ייעשה בדעת. זהו פירוש הבטחת הנביא שה׳ יזרוק על ישראל מים טהורים והם ייטהרו.