ביאור ע״פ על כן יאמרו המושלים באו חשבון

כותרת זו פותחת ביאור — הסבר נוסף — על במדבר כא, כז, פסוק העוסק בחשבון, בירתו של סיחון מלך האמורי. התלמוד (בבא בתרא עח ע״ב) דורש את הפסוק: ״המושלים״ הם ״המושלים ביצרם״, ו״באו חשבון״ פירושו ״בואו ונחשב חשבונו של עולם״, שכן המילה ״חשבון״ פירושה חישוב.

אדמו״ר הזקן מבסס את ״חשבונו של עולם״ על דברי הזוהר בפרשת פקודי, המסביר מדוע ישראל, אף שהם רבים כחול הים, אינם נתונים למניין, ומתאר ״מדידה״ נסתרת ו״חשבון״ נסתר. הזוהר מכנה אותם ״סוד ויסוד הכול, למעלה ולמטה״.

החשבון הנסתר מזוהה עם קו המידה — המונח הקבלי לתיאור הקו הקובע את מידת האור האלוקי הנמשכת לכל בחינה. גם בליקוטי תורה של האריז״ל חשבון מזוהה עם אבא, פרצוף החכמה, המתואר כ״מחשבה עילאה״; המילה ״מחשבה״ חולקת שורש עם ״חשבון״. החשבון מזוהה בפרט עם חמש הגבורות דאבא.

בהפנותו למאורי אור, חיבור קבלי הערוך לפי אותיות האלף־בית, אדמו״ר הזקן מבאר את הטעם: הגבורות, כוחות הצמצום וההגבלה, קובעות את המידה המוקצבת לכל עולם, כדי שגילוי האלוקות שבו יתאים לדרגתו ולטבעו. אם כן, ״חשבון״ הוא הקצבת המידה של האור האלוקי לאורך כל סדר העולמות.

אור אין סוף יכול להתגלות רק במה שהוא בבחינת ״אַיִן״ ביחס אליו, וחכמה היא בחינת אַיִן וביטול מוחלט. דבר שמרגיש את עצמו כיש, כמציאות העומדת בפני עצמה, אינו יכול להכיל את הגילוי הזה.

בגמרא נאמר על אדם גאוותן שהקב״ה אומר: ״אין אני והוא יכולים לדור בעולם״. לכן ה״חשבון״ של כל עולם — כמה אלקות הוא מקבל — תלוי במידת הגילוי של חכמה שבו, שכן, כפי שנאמר בפסוק, הכול נעשה בחכמה.

חכמה מצויה בכל דבר, אך לא באותה מידה: במקום שהיא מרובה המדרגה גבוהה יותר, וכשהיא מתמעטת ומצטמצמת, המדרגה יורדת עוד ועוד.

קו המידה הוא הקובע כמה חכמה מקבלת כל מדרגה. רעיא מהימנא מכנה אותו ״אבן לשקול בה״ ומזהה אותו עם היו״ד, האות של חכמה. מדידת שיעורה של חכמה היא ״חשבון העולם״.

העולם הגשמי הזה עומד בקצה שרשרת העולמות: זהו מקום ההסתר הגדול ביותר, ״חושך כפול ומכופל״, שבו, בסדר הרגיל, גילוי החכמה והשגת האלוקות הם הדלים ביותר.

ובכל זאת, דווקא העולם הזה הוא ״עולם המעשה״, שבו מעשים יכולים להמשיך התגלות של אור אין סוף, שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות ונעלה ממה שמקבלים העולמות העליונים.

הדבר נעשה באמצעות התורה שניתנה בסיני, ששורשה בחכמה העילאה עצמה, ולכן ״התורה והקדוש ברוך הוא כולא חד״; העולמות העליונים מקבלים רק הארה של חכמה. הביטוי ״הרים הקדושים״ מהדהד את תהלים פז:א, ״יסודה בהרים הקדושים״.

לכן לימוד התורה ממשיך לעולם הזה גילוי שמעל לכל סדר העולמות. זהו העומק שבדברי הגמרא ״ונחשב חשבונו של עולם״: להמשיך ברכה ממקורו של החשבון עצמו, המחשבה העליונה שבשורש קו המידה.

קריאה נוספת: ״מושלים״ במשמעות הפשוטה, מלשון משל. התורה נקראת ״משל הקדמוני״, על פי הביטוי בשמואל א׳ כד, יד.

משל מלביש רעיון עמוק בצורה שהשומע יכול לתפוס; כך התורה היא ה״לבוש״ שבאמצעותו מתגלה ״קדמונו של עולם״ — אור אין סוף עצמו — שכן התורה היא חכמה עילאה. אדמו״ר הזקן מרחיב על כך במאמר לפורים שבתורה אור.

כך, באמצעות התורה שהיא ה״משל״, מקיימים את ״בואו ונחשב חשבונו של עולם״. כך גם בקיום המצוות, כפי שיוסבר בפסקה הבאה.

גם המצוות יוצרות את ה״חשבון״. לגבי מצוות לא תעשה הוסבר לעיל שכאשר הסטרא אחרא נכפית, כבוד ה׳ מתעלה בכל העולמות; ולגבי מצוות עשה אומרת הגמרא על מצוות הצדקה ש״כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול״ — מטבעות קטנים מצטברים לסכום גדול.

סכום הצדקה נקרא ״חשבון״, מפני שמלכות דאצילות נקראת חשבון. הזוהר, על הפסוק בקהלת ט, י — ״אין מעשה וחשבון״ — מפרש ״חשבון״ כ״עלמא דתליא בדיבורא״, העולם שתלוי בדיבור, שכן חשבון נעשה בדיבור; ומלכות היא הדיבור האלוקי היוצר את העולמות.

החיות מאור אין סוף מתחלקת לאינספור מדרגות ונבראים מובחנים — ״היש מספר לגדודיו״ (איוב כ״ה, ג׳) — ואין שני נבראים שווים. הבחנה זו נובעת מן הדיבור העליון, שאותיותיו מצטרפות בדרכים מגוונות לאין קץ.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על ״וידבר אלקים אל משה״ בתורה אור, פרשת וארא, ולביאורו על ״ויעש דוד שם״ (שמואל ב׳ ח׳, י״ג) באיגרת הקודש, חלק מספר התניא, שבה נדון העניין.

מכיוון שמלכות היא הדיבור העליון, ה״חשבון״ נמצא בה. כפי שנאמר בישעיהו מ׳, כ״ו, ה׳ ״מוציא במספר צבאם״ ו״לכולם בשם יקרא״ — הפסוק מחבר בין מספר לבין קריאה בשם, כלומר דיבור. הקדמת הזוהר (א׳, ב׳ ע״א) דורשת פסוק זה.

כך גם ״מונה מספר לכוכבים״ (תהילים קמ״ז, ד׳): החיות מתפשטת בבחינת ממלא כל עלמין אל כל נברא במידה המיוחדת לו, המתאימה למזגו ולתכונתו. הפסוק ״עיניך בריכות בחשבון״ (שיר השירים ז׳, ה׳) נדרש כרומז לשפע המדוד הזה מן הבחינה הנקראת חשבון.

שני מאמרים נוספים עוסקים בנושא: האחד על ספירת העומר — ״וספרתם לכם״ (ויקרא כ״ג, ט״ו) — ובו נדרש השעורה, שעורת קרבן העומר, כ״שיעור ה׳״; והאחר על ״וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר״ (שמות כ׳, א׳), הפותח את עשרת הדיברות.

בזוהר על פרשת פקודי נאמר שהקודש העליון נעלה מכל, אך יש לו ״בחוץ קודש אחר למטה, העומד תחתיו ומתקיים בחשבון״ ובמספר. הקדושה העליונה היא למעלה מכל חשבון, ואילו הקדושה התחתונה נתונה לחשבון.

הקודש התחתון הוא מלכות דאצילות, המקור של שלושת העולמות התחתונים: בריאה, יצירה ועשיה. מאמר מאוחר יותר, על הפסוק ״מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל״ (Numbers 23:10), מפתח את העניין.

כל החשבון שתואר עד כה הוא חלוקת החיות לריבוי הנבראים, ועל כך נאמר בתהילים 104:24: ״מה רבו מעשיך!״ ה״חשבון הגדול״ הוא עניין אחר, המרומז בתהילים 150:2: ״הללוהו כרוב גודלו״.

״גודלו״ הוא אור אין סוף עצמו, המתגלה מבחינת סובב כל עלמין, האור הנעלה מן העולמות. ״כרוב גודלו״ פירושו שגם באור נעלה זה יש ריבוי מדרגות.

המדרגות הללו עולות זו על גבי זו. העיקרון הידוע הוא שמה שכעת הוא אור מקיף יימשך לעתיד לבוא פנימה כאור פנימי, ומעליו יימשכו אז אורות מקיפים נעלים עוד יותר.

העניין מוסבר במאמר על הפסוק ״והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול״ (Isaiah 27:13). ה״חשבון הגדול״ של המצוות נמשך מ״שמו הגדול״, מדרגת האור המקיף.

״חשבון גדול״ הוא גילוי ״רוב גודלו״ — ריבוי האורות העליונים שבאור המקיף — והוא נמשך באמצעות המצוות. בברכת הבוקר שלפני שמע נאמר: ״זורע צדקות מצמיח ישועות״; ה״ישועות״, מילה הכוללת את האותיות שי״ן ועי״ן, בגימטרייה 370, הן בחינת ש״ע נהורין הנמשכים מחשבון גדול.

המספר 370 מתאים למבנה הספירות: כל אחת משלוש הספירות השכליות — חכמה, בינה ודעת — כוללת מאה, וביחד 300, כמניין האות שי״ן; וכל אחת משבע הספירות הרגשיות כוללת עשר, וביחד 70.

שבעים אלו הן האות עי״ן, וביחד מתקבל שי״ן־עי״ן, 370. אדמו״ר הזקן מציין לעץ חיים של האריז״ל ולדברי הרמ״ז (רבי משה זכות) על הזוהר, המסבירים שמספר זה מבטא ריבוי אורות.

עץ חיים מביא בשם האידרא (זוהר ח״ג, קכ״ח ע״ב) את הביטוי ״ש״ע רבוא נהורין״. עניין חשבון גדול נדון גם בביאור על ספירת העומר ובמאמר על ציצית, שניהם בלקוטי תורה.

זהו הפירוש הפנימי של ״בואו חשבון״: הוא מתייחס למצוות, כפי שהגמרא דורשת: ״בואו ונחשב חשבונו של עולם: הפסד מצווה כנגד שכרה״.

בדומה לצדקה, שבה ״כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול״, המילה ״גדול״ מדויקת: המצווה ממשיכה את האור האין־סופי המקיף, סובב כל עלמין, בחינת ״שמו הגדול״.

אור החשבון הגדול נמשך למלכות, מלכותו של ה׳, שהיא מקורם של שלושת העולמות התחתונים ונקראת חשבון; זהו ״בואו חשבון״. כך פועלות גם כל המצוות, ועל כך נאמר בהושע ב, א: ״והיה מספר בני ישראל כחול הים״.

הפסוק ממשיך: ״אשר לא יימד ולא ייספר״. ישראל, אף שהם נמנים, הם מעבר למניין, מפני שעל ידי המצוות הם ממשיכים מן החשבון הגדול, שלמעלה מכל מידה. הדברים מתבארים בביאור על ״מי מנה״.

גם בעבודת ה׳ של האדם יש שני סוגים של חשבון. הראשון הוא חשבון הנפש הלילי המתואר בזוהר על פרשת קורח, שאותו עורכים בכל לילה לפני ששוכבים ונרדמים.

האדם עובר על המעשים שעשה במשך היום כולו, שב בתשובה על מה שלא היה ראוי ומבקש עליו רחמים. התניא, פרק כ״ט, עוסק בכך בהרחבה ומדריך גם את מי שאין בו חטאים חמורים להיות מ״בעלי חשבון״.

החשבון השני הוא התבוננות בגדולת אין סוף ובמלכותו, ״למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית״, וכן בכך ש״אשר קדשנו במצוותיו״ — המצוות ממשיכות את אור אין סוף עצמו. הערת קה״ת מפנה את הביטוי ״למעלה עד אין קץ״ לזוהר חדש על פרשת יתרו.

סופו של הפסוק, ״תיבנה עיר סיחון״, נדרש כאן על התפילה. בארמית תפילה נקראת ״צלותא״: בדניאל נאמר ״התפלל (מצלי) והודה״, ואונקלוס מתרגם ״ויעתר יצחק״ במילים ״וצלי יצחק״.

שורש המילה ״צלותא״ פירושו להטות, כמו הביטוי בגמרא ״אצלי ודוך״ (ביצה, סוף הפרק הראשון), וכפי שאונקלוס מתרגם את ״לא תטה משפט״ (דברים ט״ז:י״ט) במילים ״לא תצלי״. מכאן שהתפילה היא מעין ״הטיה״.

התפילה דומה לאמירת ״יהי רצון״: היא ממשיכה ומחוללת רצון אלוקי, והרצון הוא כתר. לכן נאמר שהמלאך סנדלפון ״קושר כתרים לקונו״ מתפילותיהם של ישראל (חגיגה י״ג ע״ב): התפילות נעשות לכתר.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמריו על ״מה יפו פעמיך בנעלים״ (שיר השירים ז׳:ב׳), על נר חנוכה ועל מזוזה. המשכת כתר פירושה שמלכות דאצילות נעשית עתיק יומין — הבחינה העליונה של הכתר — וכתר לעולם הבריאה.

בדומה לכך, מלכות דאין סוף, הבחינה התחתונה של אין סוף, נעשית עתיק יומין וכתר לאצילות. האריז״ל מסביר בעץ חיים, שער מ״א, פרק ג׳, שכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצל.

התפילה נקראת ״צלותא״, מלשון הטיה, מפני שהיא מטה כביכול את הארת אור אין סוף כלפי מטה, כדי שתהיה כתר לאצילות. גם השם ״עתיק יומין״ מבטא את אותו רעיון: ״עתיק״ פירושו ״מוזז״, כמו בפסוק ״המעתיק הרים״ (איוב ט, ה).

״העתקה״ פירושה גם העתקה, כמו ״אשר העתיקו אנשי חזקיה״ את המשלים (משלי כה, א), כלומר, העבירו אותם מספר אחד לספר אחר. כך גם מלכות דאין סוף ״מועברת״ כלפי מטה ונעשית ״יהי רצון״, עתיק וכתר לאצילות.

כך יובן מאמר הגמרא (ברכות ה ע״ב): מי שעוזב את חברו לבדו כשהוא מתפלל בבית הכנסת ״גורם לשכינה שתסתלק מישראל״, כפי שנאמר: ״ויעתק צור ממקומו״ (איוב יח, ד). הפועל ״ויעתק״ הוא מאותו שורש של ״עתיק״.

התפילה ממשיכה אור מלמעלה למטה, כלומר, היא ממשיכה את בחינת עתיק יומין וכתר; המשכה זו היא השראת השכינה. כפי שמוסבר בביאור על ״שחורה אני ונאוה״, מלכות דאצילות נקראת שכינה כאשר היא נעשית עתיק יומין דבריאה, ו״שוכנת״ בעולמות הנבראים.

לכן נכון גם ההפך: מי שמפריע לתפילת חברו הופך את ההמשכה הזו, והביטוי ״ויעתק צור ממקומו״ מציין אז את הסתלקות השכינה.

התפילה נקראת גם שיחה, שהאדמו״ר הזקן מפרש מלשון הזזה. כך גם ״וישע ה׳ אל הבל״ (בראשית ד, ד): ״וישע״ פירושו פנה, וזהו אותו רעיון שב״צלותא״ — הטיה, הפניית האור האלוקי אל המתפלל.

באותו אופן אפשר להבין את מאמר הגמרא, שכאשר ישראל עונים ״אמן, יהא שמיה רבא״, הקדוש ברוך הוא מנענע את ראשו. מאמר בסוף פרשת שלח בלקוטי תורה מסביר את הדברים.

הנענוע הוא פנייתו של ה׳ אל ישראל, בדומה ל״וישע ה׳ אל הבל״. כך יש להבין גם את דברי תפילת הקדושה: ״כנועם שיח סוד שרפי קודש״.

״שיח״, בדומה ל״שיחה״, מתייחס לתפילה, הנקראת ״שיחו״ — דיבורו. לעומת הדיבור הקדוש הזה ניצבת ״עיר סיחון״, בדומה לעיר שבני דור הפלגה ביקשו לבנות: ״נבנה לנו עיר״ (בראשית יא, ד).

הזוהר בפרשת נח מתאר כיצד הגיעו לבקעה שהייתה בתחום שלטונה של קליפה, ואמרו: ״נתקין באתר דא עיר״. הזוהר ממשיך לעסוק בעניין בעמוד הבא.

ה״עיר״ בצד הקליפה היא המשכת האותיות אל דיבור שאינו קדוש, כגון לשון הרע. כפי שמוסבר על הפסוק ״זאת תהיה תורת המצורע״ (ויקרא יד, ב), כל צירוף אותיות נקרא ״בית״, והדיבור בכללותו נקרא ״עיר״.

הגמרא דורשת ״עיר״ כ״עיר״ — חמור צעיר — שהולך ״אחר שיחה נאה״, תמונה של מי שנמשך אחר נטייתו. המאמר על ״אסרי לגפן עירה״ (בראשית מט, יא) מסביר את המילה ״עירה״.

מובאות כאן שתי הפניות נוספות: המאמר על ״לסוסתי ברכבי פרעה״ (שיר השירים א, ט), העוסק באותיות שבצד שכנגד, וכן מקומות בזוהר בפרשת בלק.

עץ חיים מפרש את הפסוק ״אם תגביהי כנשר, משם אורידך נאום ה׳״ (עובדיה א, ד) כרומז לניסיון של הצד הטמא לעלות אל האריך אנפין שלו ולמשוך משם. ה׳ מוריד אותו, שכן אחרת העולם היה נחרב.

אדמו״ר הזקן מוסיף ש״נאום ה׳״, דיבורו של ה׳, הוא שמוריד ומשפיל את הקליפות, את היצר הרע ואת סטרא אחרא; וכך גם האדם מוריד אותם כשהוא עוסק בתורה. המאמר שלו על ״רני ושמחי בת ציון״ (זכריה ב, יד) מפתח עניין זה.

כלומר, ״ומגיד לאדם מה שיחו״ (עמוס ד, יג): מראים לאדם אם נשמר מלהימשך אחר אותיות ודיבורים אסורים, ואם דיבורו היה דווקא תורה. התורה היא בחינת מ״ה, שהיא המילה ״מה״ שבפסוק.