על כן יאמרו המושלים באו חשבון וגו׳

1״על כן יאמרו המושלים: בואו חשבון״ וגו׳; ״בעלי במות ארנון״. חז״ל דרשו (בפרק ה׳ בבבא בתרא): ״המושלים״ — אלו המושלים ביצרם; ״בואו חשבון״ — בואו ונחשב את חשבונו של עולם וכו׳.

כדי להבין זאת, וכן כדי להבין את דברי חז״ל: ״כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה״ (כמובא בטור, אורח חיים, סימן נ״ו; שבת, פרק ט״ז, קי״ט ע״ב).

תחילה יש להקדים ולבאר את עניין ירידת הנשמה לגוף, שהיא ירידה לצורך עלייה, כידוע. ויש להבין מהי עלייה זו. שהרי

עוד לפני ירידתה היא הייתה במדרגה עליונה ביותר, עומדת לפני ה׳, כפי שאמר אליהו: [בדבריו] ״חי הוי׳ אשר עמדתי לפניו״; ומשם ירדה פלאים, להתלבש בחומר גופני בעולם הזה השפל.

2וכאשר הנשמה יוצאת מן הגוף, נאמר: ״והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה״ — היא שבה למקורה ולשורשה וכו׳. ואם כן, מה היתרון והמעלה שיש כאן באמצעות ירידה זו?

כדי להבין את כל זה, יש להקדים ולבאר תחילה את עניינם של ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. הנה, בחינת ממלא כל עלמין היא האור והשפע האלקיים המתלבשים ונתפסים בתוך

העולמות, ובאים בסדר ובהדרגה בעולמות, מעילה לעילה, כל אחד לפי שיעורו, עד שהם מתלבשים גם בשמים ובארץ הגשמיים, לפי ערכם.

3הביאור לכך הוא, שכידוע ומבואר בספר יצירה יש בחינות של עולם, שנה ונפש. כלומר, ״עולם״

כולל את כל הרקיעים ואת הארץ ואת כל גופיהם של הנבראים — דומם, צומח, חי ומדבר; ו״נפש״ היא בחינת החיות האלקית המתלבשת בהם, בחינת ממלא כל עלמין [והתלבשות זו היא באמצעות בחינת ״שנה״, כפי שיוסבר בהמשך].

והנה גם בבחינת ״עולם״ יש דרגות שונות, גבוה מעל גבוה עד אין קץ, לפי מידת הזדככות החומר והכלי: ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך היא רוחנית יותר ומופשטת יותר מן הגשמיות,

כפי שניכר בחוש במעלת גוף החי על הדומם והצומח, ובמעלת המדבר על החי.

וכן, ככלל, חומר הרקיעים מזוכך לאין שיעור מחומר הארץ ומן היסודות הגשמיים; וכך גם הולכים ועולים, גבוה מעל גבוה. כידוע, כשם שיש שבעה רקיעים גשמיים, כך יש גם שבעה רקיעים רוחניים, והם נקראים שבעת ההיכלות וכו׳.

ויש בחינות ודרגות רבות בהיכלות האמורים. וכך גם בבחינת ״נפש״: האור והחיות האלקיים הנמשכים אליהם מאור אין סוף ברוך הוא ומתלבשים בעולמות, מצויים בהם

בדרגות שונות: בהתאם למידת הזדככות מהותו של כלי העולם, כך מאירים ומתגלים בו האור והנפש וכו׳,

כך שבעולם העליון האור והחיות שבו הם ממדרגה נעלית ביותר, כמו בגן עדן העליון, [שבו] הנשמות יושבות ומתענגות על הזיו וכו׳.

4וכך האור ממשיך ויורד, חוליה אחר חוליה, בירידה דרך מדרגות רבות מאוד, עד שהאור והחיות מגיעים ונמשכים אל העולם השפל בצמצום גדול מאוד; והם האור והחיות של השמים והארץ ושל המזלות.

הקבועים בהם; שהרי אין לך עשב למטה שאין לו מזל למעלה המכה בו ואומר לו: ״גדל!״ וזוהי הבחינה האחרונה ממש של החיות והנפש, המחיה את העשבים וכו׳.

5וכל סדר ההשתלשלות של בחינת הנפש והעולם בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, מראש כל הדרגות ועד סוף כל הדרגות,

כמו בעשבים הגדלים מכוח המזל, הוא הנקרא ממלא כל עלמין: כלומר, ״נפש״ המתלבשת ב״עולם״; וכפי רמתו של העולם, כך רמתה של הנפש.

אך כדי להבין את עניין בחינת ״שנה״, ההסבר הוא שהרי אנו אומרים: ״ובטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית״.

6פירוש ומהותה של התחדשות זו הוא, שהרי נאמר: ״והחיות רצוא ושוב״. לשם משל: חיותה של רוח החיים שבאדם,

הפועמת בלבו בבחינת רצוא ושוב — כלומר, הסתלקות כדי לשוב למקורה, והתפשטות כדי להחיות את האיברים, כידוע; ומכך נובעת הנשימה.

וכך הדבר חוזר חלילה: היא מסתלקת לאחר שהתפשטה, ולאחר מכן מתפשטת שוב. כך בכל רגע: בכל נשימה ונשימה יש הסתלקות והתפשטות.

7וכעין זה, למעלה, בחיות האלקית שבנבראים, יש רצוא ושוב. זהו ״והחיות רצוא ושוב״: הפסוק מתייחס לכללות החיות שבעולמות. זו גם בחינת ״מטי ולא מטי״, המוזכרת בעץ חיים.

זהו עניין התחדשות החיות, כמאמר: ״מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית״. הרי בכל רגע החיות הראשונה מסתלקת, וחיות חדשה נמשכת שוב ממקורה; וכך הדבר תמיד — רצוא ושוב. [ועיינו במה שכתוב במקום אחר, בסוף המאמר המתחיל ״כי כאשר השמים החדשים״.]

8וזהו עניינה של בחינת ״שנה״: שורש התהוות הזמן הוא בהמשכה זו, שבה החיות נמשכת באופן של רצוא ושוב,

שהם הסתלקות והתפשטות. ועל ידי כך מתהווה משך זמן של רגע, למשל: כיוון שהחיות נעה ושבה, בהכרח עובר פרק זמן כלשהו.

9ומפני שהחיות מתחלקת לבחינות ולמדרגות רבות מאוד, וכל בחינה ומדרגה מפרטי המדרגות הללו נמשכת באמצעות רצוא ושוב, לכן מתהווה הזמן כפי שהוא אצלנו וכו׳; וכפי שנתבאר בהרחבה במקום אחר בפירוש ובמשמעות האמירה ״תשובה קדמה לעולם״.

10כעת עלינו להבין את פירושו ואת עניינו של המונח עולם: מהו? החיות האלקית שבכל עולם, המתלבשת בו כדי להחיותו ונקראת ״נפש״, דומה לחיות של הנשמה בגופה: היא נסתרת בגוף, והגוף מלביש ומעלים אותה.

הדבר דומה, למשל, למלך היושב בחדרו, סגור ומוסתר, כך שהיכלו וחדרו מעלימים אותו ואינו מתגלה כלל לאיש.

11כך גם למעלה: האור והחיות האלוקיים מאור אין סוף, ברוך הוא, מלובשים ונסתרים בתוך כל העולמות, שכן העולמות וההיכלות הם שמסתירים את האור האלוקי, כדי שלא יתגלה כלל,

כמו שהנשמה המלובשת בגוף נסתרת, ואינה נראית או מתגלית. וכך אמרו חז״ל בפרק הראשון של מסכת ברכות: ״רואה ואינו נראה״ וכו׳; עיין שם. לכן הם נקראים בשם עולמות,

שזו גם לשון של העלם, מפני שהם מעלימים ומסתירים וכו׳. (ועיין מה שנכתב על כך בתחילת פרשת שלח, במאמר המתחיל ״עניין המרגלים״ ובמאמר המתחיל ״טובה הארץ״ וכו׳)

אלא שהסתר והעלם זה משתנה בהתאם למדרגות העולמות, מראש כל המדרגות ועד סוף כל המדרגות, כנזכר לעיל: בעולם העליון ביותר ההסתר אינו גדול כל כך.

אך ככל שהמדרגות יורדות בריבוי, מעילה לעלול ועד לסיום עולם העשיה, כמו בעולמנו השפל, ההסתר וההעלם הם בתכלית החושך, עד שהשמים והארץ נראים כחומר נפרד ממש, ללא ביטול.

אבל למעלה מהעולם החומרי הזה אין הדבר כך, שהרי נאמר: ״וצבא השמים לך משתחוים״. ואף בעולם הזה ממש,

בגלגלים עדיין יש מידה של ביטול, כמו בגלגל השמש, שמשתחווה כלפי מערב, וכן בשאר הגלגלים.

אבל היסודות שמתחת לגלגל הירח הם חומר גס, כמו עפר הארץ הגשמית. ועל כך נאמר לעתיד לבוא (ישעיהו נא, ו): ״כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה״,

כי החומריות שלהם תכלה. (וראו על כך: מדרש רבה, נח, פרק 34, 38a; פרשת לך לך, פרק 42, 46b; פרשת שמיני, פרק 11, 177d; נשא, פרק 13, 252b; פרשת עקב, 293b; וכן ברות רבה, על ״ושם האיש אלימלך״; ובאסתר [רבה], על ״ויהי בימי אחשורוש״.)

תחילת קהלת רבה, על ״הבל הבלים״; הזוהר, חלק א, בראשית, 24b, סוף העמוד; תיקוני הזוהר, תיקון 8 ותיקון 31.) ואור של בריאה חדשה יתחדש — בחינת שמים חדשים וארץ חדשה,

כמו שכתוב: ״כי כאשר השמים החדשים״ וגו׳, ״אשר אני עושה״ דווקא: הם לא יסתירו ויעלימו את האור והחיות הנמשכים מאין סוף ברוך הוא, וכך כבוד ה׳ יתגלה בלי הסתר והעלם; וכמו שכתוב: ״כי עין בעין יראו״ וגו׳, ו״ונגלה כבוד הוי׳״ וגו׳.

122. והנה, כל האמור לעיל על בחינות עולם, שנה ונפש — שהנפש מתלבשת בעולם, בכל עולם לפי מידתו — הוא בחינת ממלא כל עלמין. פירוש ״ממלא״ הוא אור וחיות המתלבשים בעולמות ונעלמים בהם, כפי שנזכר לעיל.

אבל בחינת סובב כל עלמין היא מה שנאמר: ״אני הוי׳ לא שניתי״ — בין קודם שנברא העולם ובין לאחר שנברא העולם. למעלה ולמטה שווים, שכן הוא ״שווה ומשווה קטן וגדול״, כמשל העיגול שאין בו מעלה ומטה וכו׳.

13ולכן הוא נקרא סובב. אך אין פירוש הדבר שסובב רק מקיף מלמעלה ואינו נכנס לעולמות, שהרי נאמר: ״את השמים ואת הארץ אני מלא״ — ״אני״ ממש, והכוונה היא דווקא לבחינת סובב כל עלמין.

אלא הכוונה היא שאף שהוא נמצא בתוך כל העולמות, הוא אינו בא בהם כשהוא מלובש כאור ושפע גלויים למקבלים; הוא קדוש ונבדל מהם, ואינו נתפס בגבולות העולמות, כמאמר: ״הקדוש בשמים ובארץ״.

כלומר, הוא קדוש ונבדל גם כשהוא בשמים ובארץ. פירוש הדבר הוא שאף שהוא ממלא את השמים ואת הארץ, וזהו ״בשמים ובארץ״, בכל זאת הוא קדוש ונבדל מהם וכו׳.

ולכן הוא נמצא בשמים ובארץ בשווה. בבחינת ממלא כל עלמין, מאחר שהוא מתלבש בעולמות ונתפס בהם, שייך סדר והדרגה, מעילה לעלה, מרוחניות לגשמיות;

אבל בבחינת סובב אין כלל הבדל בין מדרגות של רוחניות וכו׳; אדרבה, הוא משווה את הרוחניות והגשמיות, ״כחשכה כאורה״. וזהו ״בשמים ממעל

ועל הארץ מתחת אין עוד״. ונאמר: ״אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך״. וזהו ״גדול הוי׳ ומהולל מאד, ולגדולתו אין חקר״. כלומר, ״גדול הוי׳ ומהולל

מאד״ — ״מאד״ מתייחס לבחינת ממלא כל עלמין, שבה הוא מהולל ומשובח בריבוי עצום של מדרגות בכל העולמות, ברבבות רבבות שאין להן מספר, עד שאפילו הנבראים הגשמיים שבסוף העשייה אומרים שירה.

14וזהו ״מלך משובח ומפואר עדי עד״ וכו׳. כלומר, הוא משובח ומפואר עדי עד, שכן השירה והשבח שבהם משבחים ומפארים אותו הנבראים שבעולם העשיה, שהשגתם אינה גדולה כל כך, אינם דומים לשירה ולשבח שבהם משבחים ומפארים אותו נבראים עליונים יותר.

15ומכיוון שיש מדרגות רבות, זו למעלה מזו, עד אין קץ, נאמר: ״משובח ומפואר עדי עד״.

כל ההתחלקות הזאת נובעת מבחינת ממלא כל עלמין, הנתפסת בהשגת העולמות; ועל כך נאמר: ״גדול הוי׳ ומהולל מאד״.

אבל ״ולגדולתו אין חקר״ היא בחינת סובב כל עלמין, שהיא בחינת שמו הגדול. לכן נאמר עליה ״ולגדולתו אין חקר״, שכן היא אינה נתפסת ומתלבשת כלל בתוך העולמות, ולא שייך בה כלל חילוק מדרגות.

וזהו עניין ״שמיה רבא״, ״שמו הגדול״ (וראו מה שנכתב על כך בסוף פרשת שלח, על הפסוק ״אני הוי׳ אלקיכם״). וזהו עניין תכלית ירידת הנשמות לעולם הזה, לתוך חומר גופני.

כי עיקר כללות עבודת ה׳ בתורה ובמצוות הוא להמשיך את בחינת סובב כל עלמין לידי גילוי:

כלומר, בחינת עצמות אור אין סוף, שאינה בגדר העולמות, תשרה, תשכון ותתגלה בתוך כל העולמות. [ואז העולמות לא יסתירו כלל;

כי אף שממלא כל עלמין מתלבש בתוך העולמות, העולמות מסתירים את האור ואת הגילוי של ממלא כל עלמין, שמאיר בצמצום עצום;

אבל כאשר אור סובב כל עלמין, שהוא קדוש ומובדל וכו׳, יאיר ויתגלה — ולפניו ״כחשיכה כאורה״ — העולמות לא יסתירו כלל. וראו מה שנכתב בביאור על הפסוק ״ראיתי,״

והנה, מנורה של זהב״ וכו׳). והדבר נעשה דווקא באמצעות המצוות המעשיות, דווקא בעולם הזה; ולשם כך ירדה הנשמה אל הגוף,

וזוהי תכלית הירידה. שכן אף שלפני ירידתה עמדה גם היא לפני ה׳ ונהנתה מזיו השכינה, היה זה מבחינת ממלא כל עלמין;

אך באמצעות ירידתה אל הגוף, בעיסוק במצוות המעשיות, היא ממשיכה את גילוי סובב כל עלמין (ועיינו במה שנכתב על כך על הפסוק ״את שבתותי תשמרו״; ראו שם גם באריכות).

ביאור העניין הוא שהמצוות נחלקות לשני סוגים: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצוות עשה עניינן המשכת הקדושה והגברת הטוב,

כפי שאנו מברכים: ״אשר קדשנו במצוותיו״ — אנו ממשיכים גילוי של קדושה עליונה למטה. ואילו מצוות לא תעשה נועדו להפריד את הרע מן הטוב ולכפות את סטרא אחרא, כדי שלא תהיה לה אחיזה בקדושה.

16וראה מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״מה טובו אוהליך״. ידוע מאמר הזוהר: ״כאשר הסטרא אחרא נכפפת, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה בכל העולמות״.

שהרי ״את זה לעומת זה עשה האלקים״: כשם שיש היכלות של קדושה, שמהם נמשכים ונשפעים כל הדברים הטובים, כך גם כל המחשבות הקדושות, הדיבור והמעשה של תורה ומצוות שואבים מהם את חיותם,

כך, לעומתם, יש גם היכלות מכוחות הטומאה, שמהם נמשכים שפע וחיות לכל דבר רע. לאדם יש בחירה חופשית: כאשר הוא מקבל על עצמו את עול התורה והמצוות, ״כשור לעול וכחמור למשא״,

הוא יקבל את חיותו ואת קיומו מהיכלות הקדושה הנזכרים לעיל, ומהם ובאמצעותם ישתלשלו גם כל צרכיו הגשמיים, כאשר יעשה הכול לשם שמים, כדי שיוכל לעבוד את ה׳ וכו׳.

17אבל אם, חלילה, ״מי שנפרד מבקש תאווה״, ורודף אחר רצונות גשמיים, הוא מקבל את חיותו ואת קיומו מהיכלות הקליפות, שמשפיעים כל דבר רע, כגון מחשבות זרות הנובעות מתאווה גופנית, שאינן לה׳.

אלא שבין הקליפות יש גם היכלות של נוגה, שמהם נמשכת התאווה לדברים המותרים כאשר האדם אינו מתכוון לשם שמים. וקליפת נוגה של עשיה, שממנה נמשכת התאווה לדברים המותרים בעולם הזה, רובה ככולה רע,

ורק מעט טוב מעורב בתוכה. וראו מה שנכתב בפרשת אחרי, בביאור על הפסוק ״כי ביום הזה יכפר״, בעניין הפנימיים והמקיפים של נוגה, שמהם נמשכים התאווה והכבוד וכו׳; ראו שם.

18ויש היכלות של שלוש הקליפות הטמאות, הנמצאות מתחת לקליפת נוגה, ומהן נמשכת התשוקה לדברים אסורים — לכל דבר שיש בו צד של איסור מן התורה או מדברי חכמים.

ומכיוון שלאדם יש בחירה חופשית, הכול תלוי בו. כאשר הוא דוחה את המחשבות הזרות ומסיח את דעתו מהן,

על ידי כך נכפית גם הסטרא אחרא, כלומר היכלות הקליפות, שהם מקור המחשבה הזאת; ועל ידי כך ״מתעלה כבודו של הקדוש ברוך הוא בכל העולמות״.

כלומר, הרי אפילו היכלות הקדושה נקראים עולמות, כמו הארמון שבו המלך נסתר בשעה שהוא יושב בו; כך

ההיכלות והעולמות מסתירים ומכסים על גילוי אור ה׳, כך שהגילוי אינו בעוצמה רבה כל כך, אלא עובר רק דרך הלבוש וההסתר של ההיכל; ולכן נקרא עולם, מלשון העלם, כפי שנאמר לעיל.

19וכאשר נכנעת ההסתרה האחרונה ביותר, שמסתירה ומעלימה באופן מוחלט — כלומר, היכלות הקליפות, שמהם נמשכת מחשבה זרה, דבר המנוגד לרצון ה׳ — הרי זו ההסתרה הגמורה והאחרונה ביותר.

וכניעה זו, אתכפיא, מתרחשת כשדוחים את המחשבה הזאת; בכך דוחים את הקליפה שמסתירה ומעלימה, כדי שלא תסתיר את אור

ה׳ שבאדם. על ידי כך ״אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא״ — כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה. כלומר, בחינת האור המקיף את כל העולמות, סובב כל עלמין, מאירה ומתגלה; היא נקראת ״הקדוש ברוך הוא״, לשון קדוש ומובדל, כפי שהוסבר לעיל בפירוש ״והקדוש בשמים ובארץ״ וכו׳.

20והגילוי הזה הוא ״בכל העולמות״, וגם בהיכלות המעלימים, כך שאינם מעלימים ומסתירים כלל. גילוי הארה זו מבחינת סובב כל עלמין נקרא ״אסתלק״, מלשון התרוממות (כמו שכתוב במקום אחר, בפרשת ויקהל, במאמר המתחיל ״קחו מאתכם תרומה״ וכו׳.

ועיינו במה שכתוב בפרשת שלח על הפסוק ״טובה הארץ מאד מאד״, הנזכר לעיל.) וזהו דווקא על ידי הכנעת הסטרא אחרא למטה, דווקא (בעולם הזה, בגוף האדם ובנפש הבהמית;

21כמו במשל הבית שרוצים להגביה: כשמרימים את הקורה והעץ התחתונים, כל הבניין מתרומם איתם וכו׳; וכפי שנכתב במקום אחר, בפרשת בראשית, במאמר המתחיל ״להבין הטעם״).

וזה נעשה על ידי שבירת כוחה של התאווה הגופנית, שבאמצעותה נקרע המסך של הקליפה, המסתיר ומעלים; ובכך מתגלה ומתרומם בתוך כל העולמות האור הסובב כל עלמין. והתרוממות והתנשאות זו

פירושה שהוא אינו מתלבש ונעלם בתוך העולמות, המסתירים את האור של ממלא כל עלמין; אך כאשר סובב כל עלמין מתגלה, אין דבר שמעלים ומסתיר וכו׳.

22כל זה נעשה באמצעות האדם, שכן ״יעקב חבל נחלתו״: בדומה לחבל, שכאשר מניעים אותו למטה הוא נע גם למעלה, בקצהו העליון; כך, כאשר הניצוץ האלקי מתעורר למטה לצאת מחומריותן של התאוות הגופניות, מתעוררת בעקבות זאת גם התעוררות למעלה.

לכן אין לאדם ליפול ברוחו כאשר מחשבות זרות עולות בו; עליו רק להשתדל לדחות אותן, כלומר להסיח מהן את דעתו. הסחת הדעת נעשית באמצעות ריכוז הדעת בהתבוננות ובמילות התפילה. כך נכפית הסטרא אחרא למעלה, ו״כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה בכל העולמות״.

233. וזהו פירוש מאמר חז״ל: ״כל העונה אמן, יהא שמיה רבא, בכל כוחו — קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה״.

כי פירוש ״שמיה רבא״ הוא בחינת סובב כל עלמין, וזהו הנקרא ״שמו הגדול״. והרי מבואר במקום אחר, על הפסוק ״משה ידבר״,

ששמותיו של הקדוש ברוך הוא הם עצמם ההתפשטות וההשפעה שבאמצעותן מתהוות מדותיו יתברך: שם הוי׳ בניקוד פתח הוא בחכמה, ושם אל בחסד וכו׳. אלו הן עשר ספירות דאצילות, הנקראות בשם ממלא כל עלמין [ראו באיגרת הקודש, דיבור המתחיל ״וילבש צדקה כשריון״].

אבל שמו הגדול הוא בחינת סובב כל עלמין, והוא על דרך מאמר חז״ל: ״קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד״, בבחינת אין סוף.

24ופירוש ״יהי שמו הגדול מבורך לעולם״ וכו׳ הוא, שיומשך בגילוי גם בשלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה, ככתוב: ״לכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו״.

כלומר, שיומשך בגילוי, וההעלם וההסתר של העולמות לא יסתירו אותו כלל, כפי שנתבאר לעיל בפירוש ״הסתלק כבודו של הקדוש ברוך הוא בכל העולמות״.

וזהו ״לעולם ולעלמי עלמיא״ — שפירושם בדרך כלל הוא שלושת העולמות הכלליים בריאה, יצירה ועשיה, ובדרך פרט — ״בכל העולמות״. ועל ידי כך קורעים לו את גזר דינו של שבעים שנה.

פירוש הדבר: כשם שיש שבע מדות של קדושה בנפש האלקית, וכל אחת כלולה מעשר, כך יש גם שבע מדות בנפש הבהמית, וכל אחת כלולה מעשר. והנפש האלקית

מתלבשת בנפש הבהמית כדי לברר אותה, ככתוב: ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה״. והרע שבמדות נפש הבהמית, שהן שבע מדות שכל אחת כלולה מעשר, נקרא ״גזר דינו

של שבעים שנה״. [וזהו גם ממש גזר דינו של שבעים שנה במובן הפשוט, שהרי ״ימים עוצבו״ כדי לברר את מדות הנפש הבהמית, כפי שנתבאר לעיל בפירוש ״ימי שנותינו בהם״ וכו׳.]

25ומכיוון שהרע של נפש הבהמית גובר, נגזר עליו גזר הדין הנוגע לחיי שבעים השנים.] ועל ידי הגילוי שהוא ממשיך

מבחינת סובב כל עלמין, כאשר הסטרא אחרא נכפפת וכבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה בכל העולמות, כך שאינם מעלימים ומסתירים עוד — זהו עניין קריעת גזר הדין של שבעים השנה.

(וגם, מאחר שבשלישייה עולם, שנה, נפש, מדרגות ״שנה״ ו״עולם״ נמשכות מבחינת ״נפש״, שהיא ממלא כל עלמין, כפי שנאמר לעיל; ואילו באמצעות ״אמן, יהא שמיה רבא מברך״ הוא ממשיך מבחינת סובב כל עלמין, שהיא למעלה מבחינת ״נפש״;

וזהו ״אם ישים אליו לבו״, כלומר אליו ולא למידותיו; ועל ידי כך ״רוחו ונשמתו אליו יאסוף״. ״רוחו״ היא ככתוב: ״וברוח פיו כל צבאם״, וגם היא מבחינת ממלא כל עלמין,

אבל היא למעלה מבחינת ״נפש״. ועיינו במה שנכתב בפרשת שלח על העולמות, ששורשם מבחינת עיגולים, שהיא בחינת ״נפש״ וכו׳;

עיינו שם. ו״נשמתו״ היא בחינת סובב כל עלמין; והמשכה זו היא לעולם, בבחינת ״עולם״, וכן בבחינת ״שנה״. לכן על ידי כך קורעים לו וכו׳.

ועיינו ברעיא מהימנא, פרשת כי תצא (רע״ז ע״ב), בעניין ״שנה״; ובזוהר, פרשת פינחס (ר״נ ע״א): ״יומין תתאין זמנין דאינון שנ״ה״ וכו׳; ״משכו יומין עילאין לגבי יומין תתאין״ וכו׳.

ועיינו שם (ר״כ ע״א), שם מוסבר ״בכל כוחו״ בדומה ל״יגדל נא כוח אד׳״; ועיינו בפירוש הרמ״ז שם. וכך פירש גם מהרש״א בשבת (קי״ט ב׳). ועיינו באדרא רבא (קל״ח ע״ב).

על ״בקרב שנים חייהו״: ״אלה הן השנים הקדמוניות, שנקראות ימי קדם״ וכו׳; ועיינו שם (133ב), ובזוהר פרשת ויחי (238ב) ובפרשת בשלח (45א),

ובפירוש הרמ״ז שם. כל זה רמוז גם בדברי רבותינו ז״ל: ״כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו״ — עניינו המשכה מבחינת ימי קדם ושנים קדמוניות;

ולכן על ידי כך קורעים לו את גזר דינו של שבעים שנה, ששורשן מבחינת ״שנות עולם״ ו״ימי עולם״. ועיינו בזוהר פרשת בראשית (37ב, סוף העמוד, ועמוד 58א),

ובזוהר הרקיע שם, ובזוהר סוף פרשת תרומה, 178ב, סוף העמוד.) וזהו ״על כן יאמרו המושלים: בואו חשבון״ — בואו ונחשב את חשבונו של עולם.

פירוש: ״המושלים״ הם המושלים ביצרם, כדי להכניע את הסטרא אחרא, כנזכר לעיל, באמצעות שבירת תאוות הגוף, בסור מרע במחשבה, בדיבור ובמעשה, וגם בראייה ובשמיעה וכו׳.

וכמו שכתוב ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״; למשל, להיות ״עוצם עיניו מראות ברע״, בהסתכלות וכו׳, ובמעשה

כמו שאמרו: ״קדש עצמך במותר לך״, וכיוצא בזה. ועל ידי כך ״אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא״, כך שסובב כל עלמין מתגלה בתוך ההעלם וההסתר שבכל העולמות, כנזכר לעיל.

26וזהו: ״על כן יאמרו המושלים ביצרם״ דווקא, ״בואו ונחשוב חשבונו של עולם״. פירוש ״עולם״ הוא מלשון העלם והסתר, כנזכר לעיל.

והם אומרים: נחשב את חשבון ירידת הנשמה לעולם הזה, לתוך הגוף החשוך; תכלית הירידה היא לשם עלייה, כלומר, כדי שתהיה אתכפיא לסטרא אחרא, ועל ידי כך יתעלה כבודו של הקדוש ברוך הוא וכו׳, כנזכר לעיל.

27ויש [הסבר] נוסף ל״חשבון העולם״, והוא העיקרי: ככל שההעלם בעולם הזה גדול יותר — והוא העולם האחרון ביותר — כך החושך עבה, כפול ומכופל;

ולכן, כדי להאיר חושך עבה כל כך, צריך להמשיך דווקא אור גדול, רב ועצום, שעל ידו דווקא ״גם חושך לא יחשיך״ ו״כחשכה כאורה״; ואילו אור קטן לא יועיל, בגלל עובי החושך.

וכפי שאנו רואים: בבית די באור של נר, אבל במרתף, מכיוון שהאוויר שם עבה מאוד, בהיותו בתוך חומריות הארץ, לכן

כדי להאיר את האוויר הגס צריך אור גדול, ואילו נר דק עלול להיכבות בגלל גשמיות האוויר.

28כך גם, בדרך משל, הארת החשכה של עולם העשיה הגשמי נעשית דווקא באמצעות אור נעלה ביותר. וזוהי ירידת הנשמות לעולם הזה: באמצעות ״נר הוי׳ נשמת אדם״ ו״נר מצוה ותורה אור״, דווקא על ידם יוכלו להאיר, כך שהחשכה תתהפך לאור וכו׳.

וזהו עניין ״ונחשב חשבונו של עולם״: ככל שההעלם גדול יותר, כך צריך להרבות באור התורה והמצוות.

294. ״תיבנה ותיכון עיר סיחון״. והנה ״עיר סיחון״ היא התפילה, הנקראת שיחה, [הכתובה] בשי״ן שמאלית, כמו שכתוב: ״ויצא יצחק לשוח בשדה״, ורש״י מפרש שזהו לשון תפילה,

כמו ״ישפוך שיחו״. וכפי שאמרו חז״ל בפרק הראשון של מסכת עבודה זרה: ״אין שיחה אלא תפילה״. ויש להבין מדוע התפילה נקראת שיחה.

אך העניין הוא, מלבד זאת ששיחה היא לשון דיבור, וביתר שאת לפי מה שכתוב בפרי עץ חיים, שער הסוכות, פרק ב, ששיחה היא דיבור בלחש, בשקט ובהסתר, וזהו עניין ״צלותא בלחש״ — תפילה בלחש;

יש עוד משמעות במילה שיחה: היא קשורה להסחה ולהזזה ממקום למקום, כמו בפסוק ״כאשר יפרש השוחה לשחות״ (ישעיה כה, יא), שפירושו לשוט במים.

שהרי השוחה במים מזיז ומעתיק את עצמו ממקום למקום וכו׳. (וכך גם מצאנו שחז״ל פירשו את ״דאגה בלב איש ישחנה״ בשני הפירושים האמורים: ״ישחנה מדעתו״ — לשון היסח הדעת, כלומר שהוא מסיח את דעתו מדאגתו ומעתיק אותה ממנה, כדי לרכז את דעתו בתורה ובעבודת ה׳;

30ו״יסיחנה לאחרים״ הוא לשון של דיבור.) פירוש ומשמעות ה״הזזה״ שבתפילה היא שעיקר הבקשה בתפילה הוא שיתגלה האור המקיף את כל העולמות (סובב כל עלמין), כדי שיתלבש בתוך כל העולמות. וזהו שאנו אומרים ״יהי רצון״, כלומר, שיהיה רצון, שהרי הוא ית׳ למעלה מן הרצון.

31וכדי שיהיה לו רצון בברכות תפילת שמונה עשרה, כגון ״גואל ישראל״ ו״מברך השנים״ וכיוצא בזה, גם זה עניין של הסחה והזזה ממקום למקום;

שכן מצד עצמו ״לא שיש לו כלל אחת מאותן מידות״; והוא יתברך נעתק ויורד ממקום מדרגתו העצמית, שלמעלה אפילו מבחינת רצון, כדי שיהיה לו רצון בהמשכות וכיוצא בזה.

ואתערותא דלעילא זו, כלומר המשכה זו הנמשכת על ידי התפילה, בחינת ״יהי רצון״ וכיוצא בזה, נקראת שיחה והזזה מלמעלה למטה.

אך שיחה זו מלמעלה למטה באה על ידי אתערותא דלתתא, בשיחה שבתפילה שהאדם מתפלל, כי ״רוח מביאה רוח״ וכיוצא בזה.

32גם בהתעוררות זו מלמטה שייכים שני הפירושים שהוזכרו לעיל: הסחה והזזה. שכן עיקר התפילה הוא בחינת צעקה מתוך מצוקה, ועל כך נאמר: ״לפני הוי׳ ישפוך שיחו״.

המילה ״ישפוך״ מבטאת שפיכת הנפש כשהיא נתונה במצוקה גדולה, משום ״בהבל בא ובחושך וצלמות ילך״ במשך רוב הזמן וכו׳.

33וזה נעשה על ידי הקדמת ״בואו חשבון״ — להיות ממארי דחושבנא בכל לילה, כפי שנזכר לעיל: לטעום מרירות בנפשו על כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו שלא היו לשם ה׳, מאז היותו, ועל כך ששקע וטבע בתאוות העולם הזה,

ובזה כל השתדלותו בשכבו ובקומו וכו׳; והאמת נשכחת מלוח לבו מפני טרדתו בהבלי הזמן וכו׳; אלא ש״פנו אלי עורף״, בלי לב וכו׳.

34״המוסיף דעת״ בגדולת ה׳ ״מוסיף מכאוב״ בנפשו. בעקבות זאת הוא ישפוך את שיחו במסירות נפש, מעומק הלב, כך שתתחולל בו הסחה והזזה של ממש: הוא ייעתק וייפרד ממדותיו הבהמיות המסתירות וכו׳.

וזהו שעל ידי ״בואו חשבון״, אזי ״תבנה ותכונן עיר סיחון״: התפילה תהיה כראוי, בבחינת שפיכת הנפש, והוא ייעתק וייזוז מהטבע המושרש של מדות הנפש הבהמית.

אולם משמעות הלשון ״תבנה ותכונן״ היא שבתפילה צריכות להיות גם דווקא צירופי אותיות הדיבור, בהתאם למשמעות הפשוטה של המילה ״שיחה״, שהיא לשון דיבור.

לכן נאמר כאן לשון בניין: כשם שבניין עשוי מאבנים, כך דיבורי התפילה נקראים ״בתים״, כמבואר בספר יצירה שהאותיות נקראות ״אבנים״ וכו׳.

35וזהו שכתב דוד המלך עליו השלום: ״ערב, בוקר וצהריים אשוחח ואהמה, והוא ישמע את קולי״; כלומר, כאשר התפילה היא בבחינת שיחה, כפי שנתבאר לעיל, על ידי כך ״הוא ישמע את קולי״ וכו׳.

ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״וכל בניך״. פירוש ״ותכונן״ הוא כפי שנאמר: ״בצדקה תכונני״, וכפי שנכתב על הפסוק ״אני בצדק אחזה פניך״: ״רבי אלעזר היה נותן פרוטה לעני ואחר כך מתפלל״. ועיינו במה שנכתב על כך גם על הפסוק ״הקול קול יעקב״.

36והנה, הפירוש של סיחון כ״שיחה נאה״ יתפרש גם על התורה, בצירופי האותיות שבה. שהרי דוד המלך עליו השלום אמר: ״מה אהבתי תורתך! כל היום היא שיחתי״, ונאמר: ״כי עדותיך שיחה לי״. ועיין במה שנתבאר על הפסוק ״ויצא יצחק לשוח בשדה״.

כלומר, צירופי האותיות שבתורה — הן במקרא, הן במשנה והן בהלכות ובאגדות — נקראים בחינת שיחה, על דרך האמור לעיל, שעניינה הסחה והזזה ממקום למקום.

וזאת משום שאמרו חז״ל על הפסוק ״קווצותיו תלתלים״, שרבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.

37והנה, ההלכות נמשלו לשערות, וזוהי בחינת ״שער ראשו כצמר נקי״. למשל, השערות הנמשכות מן הראש

בוקעות ויוצאות, והארה מן המוח נמשכת ומתלבשת בהן; כך, באמצעות ההלכות נמשכת חכמתו ית׳, שאין שום מחשבה יכולה לתפוס בה כלל, ועל כך נאמר: ״עמוקות מאד מחשבותיך״ וכו׳,

ומתלבשת בהלכות הערוכות לפנינו. וזוהי בחינת ״כשמן הטוב על הראש״ וכו׳, ״שמן משחת קודש״: מבחינת קודש, שהיא ״מילה בפני עצמה״, היא נמשכת ומתלבשת בהלכות התורה.

38וזהו עניין השיחה וההזזה. לכן התורה נקראת ״חתן״ — ״חות דרגא״, כלומר יורד מדרגה, וכו׳. ראו גם מה שכתוב על ״שיר השירים״ וכו׳.

וזהו ״מה אהבתי תורתך! כל היום היא שיחתי״: פירוש ״שיחה״ הוא הזזה, משום שגילוי אור אין סוף נמשך באמצעות צירופי האותיות, הנקראים ״שערות ראשו״ וכו׳.

וזהו שאמרו חז״ל בעירובין (נד ע״ב) על הפסוק ״והולכי על דרך שיחו״, שהוא עוסק בבעלי מקרא, משנה ותלמוד. ועל כך נאמר גם ״תבנה ותכונן״.

כי תלמידי חכמים העוסקים בתורה נקראים ״בונים״, משום שהם עוסקים בבניינו של עולם, כפי שאמרו חז״ל: ״אל תקרי בניך אלא בוניך״ וכו׳.

395. ״כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון״. והנה כתוב: ״רשפיה רשפי אש, שלהבת ה׳״.

(ועיין במה שנכתב על כך בזוהר, ויחי (דף 245a), ובפרשת מצורע (דף 54b), ובפרשת משפטים (דף 104a); ובמקדש מלך, פרשת בשלח (דף 56), בשם האריז״ל; ובליקוטי תורה של האריז״ל, פרשת וירא.)

עיקר פירושם הוא ש״רשפי אש״ הם האש של כנסת ישראל. מניין יצאה אש זו? מן השלהבת שיצאה מי״ה וכו׳. וזהו עניין ״כי אש יצאה מחשבון״ וכו׳; עיין שם.

ועיין במה שנכתב בפרשת שלח, במאמר המתחיל ״והיה לכם לציצית״, בעניין ״לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת״; מן הדברים שנכתבו שם יובנו מעט דברי האריז״ל. ועיין במה שנכתב בפרשת נח, במאמר המתחיל ״מים רבים״ וכו׳.)

והעניין הוא ש״רשפי אש״ הם גחלת, כפי שפירש רש״י על הפסוק ״ובידו רצפה״. כלומר, האש שורפת ומכלה את העצים, והם נעשים גחלת.

40ושלהבת היא הלהב; ראו משנה, סוף פרק ה׳ בביצה. עניינה של בחינה זו בנפש הוא כפי שמבואר במקום אחר, בביאור על הפסוק ״והיה לכם לציצית״ שהוזכר לעיל, ובמאמר המתחיל ״כי אתה נרי״: באור הנר יש שני גוונים, האור הכחול והאור הלבן.

האור הכחול הוא הגוון הסמוך לפתילה, שנוצר מכילוי הפתילה. מכיוון שדבר שאינו ממינו של האש מתכלה ונשרף בה, האור משתנה לגוון כחול.

41וזהו עניין ביטול היש: היש של נפש הבהמית מתהפך מחושך לאור ונכלל באש. וזהו עניינה של אהבת עולם, שמבחינת עולם והעלם היא מתבררת, כדי להיכלל ולהתבטל באלקות.

והאור הלבן הוא בחינת אהבה רבה, הבאה מלמעלה. ועיינו במה שנכתב בביאור על ״חכלילי עיניים״ בעניין שתי אהבות אלו. ועיינו במה שנכתב על ״והקרבתם עולה אשה״ וגו׳.

וזהו גם עניינם של ״רשפי אש״ ושל ״שלהבת י״ה״. ״רשפי אש״, שהם גחלת, הם מצב שבו דבר אחר, שאינו ממין האש, מתהפך ונכלל באש;

והיינו שנפש האלקית מבררת ומהפכת באשה את נפש הבהמית, כדי שתיכלל באלקות. ועיינו במה שנכתב בזוהר, פרשת נח (דף ע׳ ע״א),

על ״והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש״: ״תא חזי, אש יוצאת מבפנים, והיא דקה, ונאחזת בדבר אחר שבחוץ, שאינו דק כמוה״ וכו׳; וכפי שנתבאר במקום אחר. ועיינו בזוהר, באדרא רבא (דקל״ח ע״א).

ו״שלהבת י״ה״ היא בחינת אהבה רבה, הבאה מלמעלה, מבחינת י״ה וכו׳. כלומר, לאחר האתערותא דלתתא של ביטול היש שבאור הכחול, שורה עליו אהבה רבה ונמשכת אליו וכו׳.

אלא שגם כדי שתהיה אתערותא דלתתא, הדבר נעשה תחילה באמצעות אתערותא דלעילא, מלמעלה, מבחינת ״שלהבת י״ה״, שנותנת לנפש האלקית כוח לברר את נפש הבהמית ולהיות ״רשפי אש״.

42וזהו שאמר האריז״ל: ״רשפי אש״ של כנסת ישראל — מהיכן יצאה אש זו? מ״שלהבת י־ה״ וכו׳. וזהו ״אהבת עולם אהבתיך״: הכוח של בחינת אהבת עולם, לברר אותה מבחינת העולם וההעלם ולהביאה לאלקות, נמשך באמצעות

״אהבתיך, על כן משכתיך חסד״ וכו׳. וזהו עניין ״לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה״: מבחינת אש היו״ד, ״שלהבת י־ה״.

43והנה, המשכת אתערותא דלעילא זו, כדי לתת לנפש האלקית כוח לברר את נפש הבהמית, נעשית באמצעות המצוות, כמו שכתוב: ״צדקה מרוממת עם״, וכמו שכתוב במקום אחר על הפסוק ״המגביהי לשבת״ וכו׳. וזהו פירוש ״כי אש יצאה מחשבון״,

כלומר, קיום המצוות, כפי שהוסבר לעיל בעניין ״ונחשב חשבונו של עולם: הפסד מצווה כנגד שכרה״ וכו׳.

44ומכאן נמשך ״כי אש יצאה״, כדי שיהיו ״רשפיה רשפי אש״. ואחר כך, ״להבה מקרית סיחון״ היא השראת האור הלבן על רשפי אש אלה וכו׳;

והוא נמשך מלמעלה למטה באמצעות לימוד התורה, כמו שכתוב ״ותורה אור״. זוהי המשכת אור אין סוף, ברוך הוא, מלמעלה למטה: ״חכים ולא בחכמה ידיעא״ וכו׳.

וזהו ״להבה מקרית סיחון״, שהיא לימוד התורה, כמבואר לעיל בפירוש ״כי עדותיך שיחה לי״. וזהו ״ומגיד לאדם מה שיחו״: המשכת שם מ״ה (45), שהיא בחינת ביטול,

וזהו באמצעות ״שיחו״, שהיא התורה, הממשיכה את שם מ״ה כדי לברר בשנית את רשפי האש של [שם] ב״ן (52) וכו׳.

45והתורה היא בחינת ״הדבקות של רוח ברוח״, באופן של נשיקות, והיא בחינת ״נשיקות כפולות״. שכן נשיקות הן הדבקות של רוח ברוח, ויש שני סוגים של הדבקות: הראשון הוא אתערותא דלעילא המעוררת אתערותא דלתתא,

וזהו עניין ״רוח מביאה רוח״: הרוח של המשפיע מעוררת את הרוח של המקבל. והסוג השני הוא שאתערותא דלתתא, רוחו של המקבל, מעוררת אתערותא דלעילא; וזהו עניין ״מושך רוח״ — הוא מושך אליו את רוחו של המשפיע, וכו׳.

[ועיינו במה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״נאוו לחייך בתורים, צווארך בחרוזים״, בעניין ״מביאה רוח״ ו״מושך רוח״. ועיינו גם במה שנכתב בהמשך בעניין פירוש ״נשיקות כפולות״, במאמר המתחיל ״וימצאו בני ישראל איש מקושש״,

שזהו עניין שני אופנים ביחוד העליון: שהעליון יורד למטה, או שהתחתון עולה למעלה. וגם כאן אפשר להסביר זאת באותו אופן, וכו׳.

ועיינו גם במה שנכתב בעניין הדבקות של רוח ברוח באמצעות התורה, במאמר המתחיל ״והיה מספר בני ישראל״, וכן עיינו בספר של בינונים (תניא), פרק מ״ו.)

46״הוא כילה את ער מואב״. מואב הוא חכמת הקליפה, כלומר מה שנאמר בירמיהו (פרק ד׳): ״חכמים הם לעשות רע, ולהיטיב אינם יודעים״; או כמו חרטומי מצרים. חכמה זו עומדת כנגד החכמה שבקדושה, הנקראת ״אב״, כידוע, שהרי התורה נקראת ״מוסר אביך״.

ולכן חכמת הקליפה נקראת ״ער מואב״, מן הלשון ״ויהי ערך״ (בשמואל א׳, פרק כ״ח), ״נשוא לשוא עריך״ (בתהלים, פרק קל״ט).

וכך גם ריבוי ההתחכמות והתחבולות המיותרות בענייני משא ומתן, על דרך ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״, מסיר את ביטחונו של האדם בה׳. שהרי אף שנאמר ״ואספת דגנך״,

״התנהל בהם בדרך ארץ״ — כלומר, כפי שנאמר: ״יגיע כפיך כי תאכל״; אבל לא יגיעת המוח מעבר למידה, כפי שנאמר: ״ולא לחכמים לחם״. אדרבה, המחשבה מזיקה.

47וזהו הגורם לאטימות המוח, שנעשה גס מחמת ההתעמקות בעניינים גשמיים, ואפילו בעניינים מותרים; ומשום כך ההתבוננות בגדולת ה׳ אינה נקלטת בו.

אולם על ידי לימוד התורה וקיום המצוות נאמר: ״כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב״,

שכן החכמה העליונה שנמשכת על ידי התורה והמצוות דוחה את החושך והסכלות של נפש הבהמית; ולא זו בלבד, אלא שעל ידי כך השכל של נפש הבהמית שבאדם מתהפך ונכלל בחכמת הנפש האלקית, המשכילה ומתבוננת בגדולת ה׳. [וכך גם מתוך מואב התבררה ויצאה רות המואבייה, שממנה באה מלכות בית דוד וכו׳

ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״המגביהי לשבת״ הנזכר לעיל. ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״מים רבים״ וכו׳; וראו בזוהר, בראשית, דף ו ע״ב.]

48״אדוני הבמות של ארנון״. והביאור: בזוהר, בפרשת בשלח (נו, א), מבואר על הפסוק ״ואת הנחלים ארנון״ שזו בחינת ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ — שני רעים שאינם נפרדים לעולם, כפי שנאמר ״ונהר יוצא מעדן״ וכו׳. ראו גם מקדש מלך שם, ולקוטי תורה של האריז״ל, פרשת וירא.

וזהו פירוש ״ארנון״, מלשון ״ארון״ — ארון הברית שבו היו הלוחות, שהרי ״אורייתא מחכמה נפקת״, התורה יוצאת מחכמה. הארון הוא בחינת בינה, הכלי לחכמה, ״נקודה בהיכליה״; וזהו עניינם של ״תרין ריעין״ וכו׳.

[ראו בזוהר, בתחילת פרשת נח (נט, ב), בעניין ״מאן תיבה, דא ארון הברית״ וכו׳; ובלקוטי תורה של האריז״ל שם, ובזוהר ויקהל (דף רי״ד ע״א), ובעץ חיים שער ל״א פ״ח.]

והנה, חכמת הקדושה היא ״כח מה״ — כוח של ״מה״, בחינת ביטול לפני אור אין סוף ברוך הוא. והייחוד הזה של ״תרין ריעין״ עניינו שיהיה ביטול ויימשך האין אל היש וכו׳.

אבל המקבילה של ״את זה לעומת זה״ בקליפה נקראת ״במות ארנון״, וכמאמר חז״ל: ״אלו גסי הרוח״, כמו שנאמר: ״ראיתי איש חכם בעיניו, תקווה לכסיל ממנו״,

שכן היא גורמת לתחושת היש ולגסות. זהו עניינו של עץ הדעת טוב ורע, והוא היפוכה הגמור של חכמת האלקות, שהיא ״כח מה״, בחינת ביטול וכו׳.

ולכן נקראת חכמת הקליפה האמורה ״במות ארנון״. אך באמצעות חכמת הקדושה — ״כח מה״ וביטול, שהיא בחינת התורה — יתבטלו ״במות ארנון״. וזהו ״ואתה על במותימו תדרוך״, על דרך ״אמלאה החרבה״.

ראו גם בזוהר ויקהל (דף רי״ד) על ״הכל נתן ארונה״ וכו׳, ובפרשת בלק (דף קצ״ב ע״ב).

ועוד אפשר לפרש את ״כי אש יצאה מחשבון״ וכו׳, על דרך המבואר בזוהר, ויקהל (203b): ״אז יוצאת שלהבת אחת״ וכו׳; עיינו שם.