וידבר הוי׳ וגו׳ זאת חקת התורה אשר צוה הוי׳ לאמר

1״וידבר ה׳״ וגו׳, ״זאת חוקת התורה אשר ציווה ה׳ לאמור״. ויש להבין: תחילה נאמר ״וידבר ה׳״, כלומר, הקדוש ברוך הוא הוא המדבר אל משה: ״זאת חוקת התורה״. ואם כן, מה פירוש ״אשר ציווה ה׳״? היה צריך לומר ״אשר אני מצווה״.

צריך גם להבין מעט את עניינה של הפרה האדומה, שנאמר עליה ״חוקת התורה״. והעניין הוא כך: התורה נקראת תורה שבכתב, שהרי ״הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב״; ודברי סופרים נקראים תורה שבעל פה.

אבל ״חוקת התורה״ הוא ביטוי מלשון חקיקה, כמו שנאמר במדרש רבה בתחילת הפרשה: ״זאת חוקָה — חקקתי״. כלומר, הכוונה לתורה כפי שהיא בשורשה ובמקורה, ושם היא בבחינת אותיות חקוקות. מדרגה זו עליונה ממדרגת התלבשותה באותיות הנקראות אותיות הכתב, שעל שמה היא נקראת תורה שבכתב.

כמשל לדבר גשמי: באותיות הכתובות על קלף לבן, האותיות הן דיו — דבר זר ונפרד מן הקלף, שלא היה לו כל קשר אליו קודם לכן. רק לאחר מכן, כשכותבים בדיו על הקלף, הם מתאחדים ונעשים לדבר אחד.

אבל אותיות חקוקות הן מן הדבר עצמו ובתוכו, והן דבר אחד ממש עם האבן שבה נחקקו. (ראו גם את הנכתב בעניין זה במאמר המתחיל ״אם בחוקותי תלכו״, ואת הנכתב במאמר המתחיל ״שחורה אני ונאוה״ בעניין שהתורה ניתנה כאש שחורה על גבי אש לבנה.)

וזהו עניינה של התורה שבכתב. וממה שנכתב שם אפשר להבין גם את משמעותן של אותיות חקוקות, כלומר, בדרך משל, את האותיות שבנפש; עיינו שם. וזהו ״זאת חוקת התורה״.

כלומר, באמצעות מצוות הפרה האדומה, שהיא חוק (עיינו בקהלת רבה, בסוף הקטע ״מי כהחכם״; ובמדרש רבה: בא, פרק י״ט; תצוה, תחילת פרק ל״ח; אמור, סוף פרק ל׳; נשא, פרק י״ב, דף רמ״ט ע״ד; פרק י״ג, דף רנ״ג ע״ד),

תמשיכו למעלה את בחינת אותיות החקיקה של התורה, כדי שמשם עצמה תרד ותימשך לבחינת אותיות הכתב, כלומר, לתורה שבכתב; ומתוך התורה שבכתב תימשך התגלות זו לתורה שבעל פה.

וזה מפני שמצוות פרה אדומה היא כללות התורה, כפי שיתבאר. לשם כך ירדה הנשמה ממקום כבודה בגן עדן והתלבשה בגוף החומרי, כדי לעשות את התורה.

2וזהו [פירוש] ״וה׳ ציוונו לעשות את כל החוקים האלה״ וכו׳. וזהו [פירוש] ״ועשיתם אותם״, ונאמר ״ושמרתם את חוקותיי״ וכו׳,

״אשר יעשה אותם האדם״: האדם הוא העושה אותם למצוות ולחוקים, בכך שהוא ממשיך אותם מבחינת אותיות החקיקה אל בחינת תורה שבכתב; ועל ידי כך ״וחי בהם״.

וזוהי ירידת הנשמות לגוף, ירידה לצורך עלייה. עשייה והמשכה זו נעשות על ידי אתערותא דלתתא, וכמו שכתוב ״ואהבת בכל לבבך״ וכו׳; ועל ידי כך, לאחר מכן, ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך״ וכו׳.

(וזה על דרך המבואר בסוף המאמר המתחיל ״זכור את יום השבת לקדשו״, ונאמר ״שמור״ וכו׳, בעניין ״וכדי להעלות התורה ולקשרה באור אין סוף ברוך הוא ממש, שלמעלה מבחינת אדם״ וכו׳; עיין שם. וכן כמבואר בסוף המאמר המתחיל ״נר חנוכה״ וכו׳,

״מזוזה מימין״: שורש אותיות התורה הוא למעלה מעלה מבחינת התורה, ומשם נמשכת תוספת אור באור התורה. הדבר נעשה באמצעות העלאת ״נר מצווה״ ובאמצעות אותיות התפילה וכו׳; עיין שם. והאותיות שלמעלה מן התורה עצמה הן בחינת אותיות החקיקה.)

וצריך להבין כיצד יוכלו להמשיך המשכה עליונה זו, וגם מה הקשר בין עניין זה, שהוא כללות התורה, לבין מצוות פרה אדומה דווקא.

והעניין הוא, שהרי מבואר במקום אחר (בפרשת יתרו, במאמר המתחיל ״וכל העם רואים את הקולות״), שכללות עניין המצוות הוא שעל ידן נמשכת לאדם הבחינה והמדרגה שעליה נאמר בחיות הקודש: ״והחיות רצוא ושוב״.

וזהו מה שנאמר באברהם ״הלוך ונסוע״, והוא מה שנאמר בספר יצירה: ״אם רץ לבך, שוב לאחד״. ״רץ לבך״:

שהרי ״בינה היא הלב״: באמצעות ההתבוננות בגדולת ה׳, בכך ש״ביו״ד נברא העולם הבא״, כך שאפילו העולם הבא, שהוא תענוג שאין לו קץ,

כמאמר: ״מוטב דלידייניה״ וכו׳, נמשך מאות אחת בלבד, שאינה נחשבת כלל ביחס לעצמות אין סוף, ברוך הוא.

וזהו [פירוש] ״כי עמך מקור חיים״: בחינת ״מקור חיים״ — גן עדן והעולם הבא — היא רק ״עמך״, בבחינת דבר טפל וכו׳,

ובטלה ביחס למהותו ועצמותו ית׳. ועל ידי כך תימשך אליו ית׳ ממש התנועה של ריצה והשתוקקות, להיכלל בו ולהתבטל בו ית׳, וכמו שכתוב: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי״ וכו׳.

כלומר, אפילו בחינת גן עדן, שנקראת ״עמך מקור חיים״, איני חפץ בה, אלא בו ית׳ ממש. ריצה זו נקראת ״רץ לבך״, והיא בחינת יסוד האש שבלב. ואחר כך [באה] ״שוב לאחד״, הנמשכת מחמת

ההתבוננות באור הסובב כל עלמין, שלפניו אין מעלה ומטה, והעולמות העליונים יחד עם עולם העשיה הגשמי שווים לפניו ית׳, כמו שכתוב: ״את השמים ואת הארץ אני מלא״. אם כן, אין שייכות לריצה ולעלייה, שהרי הוא

נמצא למטה כמו למעלה, וכל העליות, ״ילכו מחיל אל חיל״, שייכות רק לבחינת ממלא כל עלמין וכו׳.

ואדרבה, גילוי זה של סובב כל עלמין יהיה לעתיד לבוא דווקא למטה. וזהו [פירוש] ״ולא תוסיף קום״: אין צורך בעליות, כי הגילוי יהיה למטה, באמצעות קיום התורה והמצוות בעשיה.

לכן נמשכת מכך בחינת שוב, והיא בחינת יראה וביטול, שלמעלה מבחינת אהבה; והיא בחינת יסוד המים שבמוח — חכמה, כוח מה, שלמעלה מבחינת ״בינה היא הלב״ וכו׳.

3ועיין גם במה שנכתב על כך במאמר הפותח במילים ״וידעת היום״. אך כיצד מגיע האדם לבחינה זו? באמצעות קיום המצוות,

כמו שכתוב: ״מימינו אש דת״. ״מימינו״ היא בחינת מים, וגם התורה היא ״אש דת״, כלומר היא כלולה משתי הבחינות האלה. באמצעותה יגיע האדם לבחינת רצוא ושוב, שהן בחינות אש ומים וכו׳,

שהן כללות התורה; על פי דפוס זה נוסדו כל המצוות, ותכליתן היא שתהיה בחינת העלאת מ״ן, כלומר אתערותא דלתתא, והמשכת מ״ד, בחינת אתערותא דלעילא.

4והנה, מצוות פרה אדומה היא כללות עניין זה של בחינת רצוא ושוב. הרצוא הוא עניין שריפת הפרה לאפר,

והשוב הוא [המשמעות של] ״ונתן עליו מים חיים אל כלי״. לכן דווקא עליה נאמר: ״זאת חוקת התורה״.

(וראו מה שנכתב במאמר הפותח במילים ״וקבל היהודים״, בעניין [הנקודה] שלנשמה אין יכולת להכיל וכו׳, אלא בדרך של רצוא ושוב; וזהו כפי שנכתב בזוהר, חלק ג׳) (האזינו, דף רפ״ח ע״ב): ״ועל כן נקרא״ וכו׳, ״והחיות רצוא ושוב״.

והנה, אף שבכל מצווה יש בחינה זו, היא אינה מתגלה בבהירות מלאה בכל המצוות כפי שהיא מתגלה במצוות פרה אדומה,

שכן כל עניינה הוא שתי בחינות אלה של רצוא ושוב, שהן האפר והמים החיים. לכן היא נקראת ״חוקת התורה״.

5וזה דומה למה שהתבאר במקום אחר על הפסוק ״והאיש משתאה לה״, בקשר למאמר חז״ל: ״יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים״, שהרי פרשת אליעזר נכפלה בתורה, ואילו יסודות רבים של התורה נמסרו רק ברמז.

6והטעם הוא שפרשת אליעזר מבטאת את חיבור שם ב״ן (52) לשם מ״ה (45), כלומר, את התורה שבעל פה עם התורה שבכתב;

והיא כללות החיבור של מ״ה וב״ן, ואילו בכל המצוות החיבור נעשה באופן פרטי, שכן ייחוד זה שבמצווה מסוימת הוא בחינה פרטית וכו׳; עיין שם.

7בדומה לכך יובן גם עניינה של הפרה האדומה, שעליה נאמר ״חוקת התורה״, והיא אף היא כללות התורה: באמצעות האפר והמים החיים נעשה חיבור כללי של רצוא ושוב, והוא עניין יחוד מ״ה וב״ן.

וכך גם בחיבור שבין הלב למוח: יסוד האש נמצא בלב, וזהו ״אם רץ לבך״; ויסוד המים נמצא במוח, והוא בחינת שוב. חיבורם יחד הוא עניין חיבור הרצוא והשוב. ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״החלצו מאתכם״ וכו׳.

8והנה בכל המצוות יש גם בחינה של אש ומים; לכן, באמצעות קיום כל מצווה, האדם מגיע לבחינת רצוא ושוב, שכן גם כל איבר מורכב מן הלב והמוח.

אולם שם מדובר בבחינה פרטית, ואילו במצוות פרה אדומה מתגלה כללותו של ייחוד זה, בדומה לחיבור ולייחוד של המוח והלב עצמם וכו׳.

ועיינו גם במה שנכתב בהמשך, בפרשת שלח, במאמר המתחיל ״והיה לכם לציצית״, בעניין אש יו״ד ואש ה״א; שם מבואר גם כיצד הייחוד הזה נמשך באמצעות המצוות וכו׳. עיינו שם.

92. כעת יש להבין את עניין שריפת הפרה: כיצד היא בחינת רצוא. והעניין הוא, כפי שנאמר בזוהר (פרשת חוקת, דף ק״פ ע״ב): ״פרה המקבלת מן השמאל. ומי הוא שבשמאל? השור, כמו שנאמר: ׳ופני שור מהשמאל׳״.

שהרי ״שמאל דוחה וימין מקרבת״. ולמעלה יש בחינות של ״ימין ושמאל תפרוצי״: מבחינת ימין נמשכת ההשפעה בגלוי, בגילוי אור, וזוהי ״ימין מקרבת״.

לכן אין החיצונים יכולים לקבל יניקה מבחינת ימין, שכן השפעה הבאה בדרך של קירבה וחיבה מיועדת רק לצד הקדושה, כמו שנאמר: ״אהבתי אתכם, אמר ה׳״,

וכן נאמר: ״יאר פניו אתנו״. ואילו הקליפות מקבלות רק מבחינת אחוריים, כלומר, כמי שמשליך דבר מאחורי כתפו. לכן אין להן יניקה מבחינת ״ימין מקרבת״, אלא להפך: נאמר ״ימינך ה׳ תרעץ אויב״.

(ולכן בחורבן בית המקדש נאמר ״השיב אחור ימינו״ וכו׳; ועיין במה שנכתב בדיבור המתחיל ״ואהיה אצלו אמון״ בעניין ״וימינך מקרב חיקך כלה״.) אלא שיניקתן היא מבחינת שמאל, שכן

״שמאל דוחה״: ההשפעה הנמשכת מקו השמאל אינה בדרך ובאופן של הימין, המקרבת, אלא בדרך של דחייה, הדוחה את ההשפעה.

ולכן, על ידי ריבוי הצמצומים, דחייה אחר דחייה, ייתכן שגם החיצונים יקבלו. וזהו עניין ״פרה המקבלת מן השמאל״.

(ועיין בפירוש הרמ״ז שם, ובלקוטי תורה של האריז״ל סוף פרשת חוקת; ועיין בזוהר חלק ב, פקודי, דף רכ״ד ע״ב, ובפירוש הרמ״ז שם; ובזוהר פרשת אחרי, דף ע״ט ע״ב, בעניין יניקת החיצונים מקו השמאל.) וזהו עניין מצוות פרה אדומה: לתקן עניין זה.

ושבע ההזאות ״נוכח פני אוהל מועד״ נועדו להעלות את פנימיותה, שהיא בחינת הטוב שנמשך והתפשט בתוכה מבחינת פני שור שבמרכבה, ולהחזירו ולהעלותו לשורשו. לאחר מכן באה שריפת הפרה, כדי לעשותה אפר.

הביאור הוא כך: בדרך משל, כששורפים עצים והם נעשים אפר, האפר הוא עצם מהותו של העץ שנשרף;

שהרי ״הכול היה מן העפר״, אלא שהורכבו בו שלושה יסודות נוספים — אש, רוח ומים — עם העפר, שהוא עצמותו. ובעקבות השריפה באש

שלושת היסודות אש, מים ורוח שהיו בעץ חולפים וכלים בעשן שנוצר מהרכבתם, ואילו היסוד הרביעי שהיה בעץ, והוא עצמותו,

כלומר, העפר שבו, הוא שנשאר קיים, והוא האפר. זהו גם עניין חומר וצורה, שכן בכל דבר יש חומר וצורה.

החומר הפשוט של העץ הוא יסוד העפר, ושלושת היסודות אש, רוח ומים אינם אלא צורתו של העץ. בשריפת העץ נשאר רק עצם החומר הפשוט שלו וכו׳.

10והנה, גם בעבודת ה׳ יש, בדרך משל, בחינה דומה: גם הנפש הבהמית השתלשלה מ״פני שור מהשמאל״, בדומה לבחינת ״פרה המקבלת משמאל״.

וכשם שמבחינת הפרה נמשכת לאחר מכן ההשפעה אל החיצונים, כך ממדות הנפש הבהמית נמשכים החשק והתאווה לתענוגי העולם הזה, בין בדברים המותרים ובין בדברים האסורים, חס ושלום.

והנה, כאשר אדם חושק ורוצה בדבר מענייני העולם הזה הגשמי, אותו דבר הוא כלי לרצון ולתשוקה שבלב האדם;

וכן אותיות המחשבה והדיבור שבהן הוא חושב ומדבר על האופן שבו ישיג את הדבר, הן גם כלים לאותו רצון, ובוודאי שכך גם המעשה; שהרי כולם בחינת כלים ולבושים לרצון. וגם הם [הם]

כמו היחס שבין צורה לחומר, ביחס לעצם הרצון, שהוא, בדרך משל, כמו חומר פשוט; והם הם הצורה, שבאמצעותה הוא רוצה דבר זה או דבר אחר וכו׳.

11והנה, אשר לעצם הרצון: אף שכאשר הוא מתלבש בתאווה רעה הוא רע לחלוטין, מכל מקום מהותו של כוח זה אינה חטא ורע מצד עצם מהותו;

שכן מהותו העצמית היא רק כוח של תאווה, והוא יכול להיות כוח המתאווה לטוב, כשם שכעת הוא מתאווה לרע.

אלא שהרע הוא בכך שהוא הטה והמשיך את כוח התאווה להתאוות לרע, והצורה שנוצרה בו נעשתה רעה מאוד; הוא התלבש בלבושים צואים, עד שנמשך לסור ממצוות עשה או להתאוות לדבר אסור.

אבל מצד כוח התאווה עצמו, יש בכוחו להפוך את לבו מן הקצה אל הקצה: להתאוות, לאהוב ולרצות להידבק בה׳, ככתוב: ״נפשי אויתיך״,

כשם שאדם אוהב ומתאווה לחיי נפשו וכו׳. שכן באמת, כוח התאווה שבנפש הבהמית, מצד עצמו, שורשו ויסודו בקדושה עליונה, בבחינת פני שור שבמרכבה, כנזכר לעיל; וכפי שמבואר במקום אחר על הפסוק

״כי תצא״ וכו׳. אלא שבעקבות ירידת המדרגות ונפילתן בשבירת הכלים, נמשך שכוח התאווה יהיה מכוון גם לדבר עבירה. ולכן, כשישוב לה׳, יוכל להפוך את לבו מן הקצה

אל הקצה, כך שגם כוח התאווה שהיה מלובש בתאווה רעה ישוב לאהבת ה׳, כפי שהיה בשורשו, בבחינת פני שור וכו׳.

לא כן המעשה הרע שהוא מתאווה לו: מאחר שהוא רע לחלוטין מצד עצמו, אין הוא יכול להיכלל בקדושה, ואין לו תיקון אלא ביטולו והעברתו מן העולם.

12וכפי שמוסבר כל זה במאמר המתחיל ״להבין פירוש הפסוק ׳מי אל כמוך׳״, בעניין ״נושא עוון ועובר על פשע״.

וזהו [עניינה של] שריפת הפרה: שיישאר רק האפר, והוא בחינת עצם המדות של נפש הבהמית, כלומר בחינת כוח התאווה, שהוא, בדרך משל כפי שהוזכר לעיל, החומר הפשוט;

אבל הצורה והלבושים הצואים שבהם היה כוח התאווה מלובש יחלפו ויכלו לגמרי. כלומר, כוח התאווה לא יהיה מלובש בהם עוד, אפילו לא במחשבה: הוא יסיח את דעתו מהם לגמרי, ולא יחשוב ולא ידבר עליהם, וכל שכן שלא יעשה זאת בפועל, חס ושלום.

ועליו ״לעצום את עיניו מראות ברע״ וכדומה, כדי לכפות את הסטרא אחרא ולעשות את ההפך, בניגוד לתאוות נפש הבהמית בכל החושים — ראייה ושמיעה וכו׳ — וכן במחשבה, בדיבור ובמעשה.

13כעת, באמצעות הכנעה זו (אתכפיא), שבה הוא מבטל את הכלים שבהם רצון זה מלובש ודוחה אותם ממנו לחלוטין, הרי זה, בדרך משל,

כמו שריפת הפרה, שבה שלושת היסודות — אש, רוח ומים — שהיו מורכבים בה, מסתלקים וכלים בשריפה, ורק עצמותה, שהיא האפר, נשארת.

כך, כאשר הלבושים הצואים — המחשבה, הדיבור והמעשה של האיסור — נפרדים מהנפש הבהמית, נשארת רק עצם כוח התאווה של הנפש הבהמית כפי שהוא לעצמו, בלי שיהיה מורכב ומלובש במחשבה, בדיבור ובמעשה של האיסור; וזוהי בחינת האפר.

ואז יוכל להפוך לאחר מכן את כוח התאווה הזה מקצה לקצה — מאהבה רעה לאהבת ה׳, כמו שכתוב: ״ואהבת... בכל לבבך״, ״בשני יצריך״; כלומר, שגם היצר הרע ישוב לאהבת ה׳ ממש.

כלומר, מבחינת אתכפיא הוא מגיע לבחינת ״אתהפכא חשוכא לנהורא״ — הפיכת החושך לאור. וזהו עניין ״שמע ישראל״: ״שם ע׳״.

הרי הע׳ הגדולה היא שבע המדות דקדושה, שכל אחת מהן כלולה מעשר, והן שבעים נפש יעקב. ובאמצעות שבירת הכלים שהתרחשה בשבע המדות האמורות — בחינת שבעת המלכים הקדמונים דתוהו, של ״ארץ אדום״, ״וימלוך... וימת״ וכו׳ — התהוו מכך גם המדות הרעות, שבעים בחינות.

14ויש לברר את המדות הרעות ולהעלותן לשורשן, לבחינת ע׳ רבתי. ראו מה שנכתב על כך במאמר הפותח במילים ״וכל בניך למודי ה׳״, בעניין ״ורב שלום״. וזהו שם ע׳.

שהרי כתוב: ״ובקשתם משם את הוי׳״ וכו׳ — ״משם״ דווקא, כמו שכתוב: ״קראו שם פרעה מלך מצרים״,

כי המילה ״שם״ מציינת את מקום הסטרא אחרא. המילה ״זה״ מציינת דבר שאפשר ממש להצביע עליו באצבע ולומר עליו

״זה הוא״; ואי אפשר לומר כך אלא על הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב: ״זה אלי ואנוהו״ וכו׳, שהרי ״מלא כל הארץ כבודו״. אבל מקומן ומשכנן של הקליפות רחוק מאוד,

ולכן הוא נקרא ״שם״, כלומר, עמוק מאוד למטה. וזהו שנאמר: ״ושם ימותו״ — שזהו מקום המיתה ושבירת הכלים וכו׳. וזהו ״ובקשתם משם את הוי׳ אלקיך ומצאת״ וכו׳, שהרי ״לית אתר פנוי מיניה״.

ולכן גם מבחינת ״שם״ יכולים למצוא את ה׳, על ידי ״ובקשתם את ה׳״ — לצעוק אל ה׳ בעת צרתו, מעומק הלב, בבחינת תשובה. וראו מה שנכתב בעניין זה על הפסוק ״וישב יעקב״ ועל הפסוק ״אני לדודי״.

ואז החושך נהפך לאור, ומבחינת ״שם״ נעשה ״שם ע׳״, שכן החיות עולה לשורשה. וזהו עניין שריפת הפרה לאפר וכו׳, כנזכר לעיל.

(והיינו כמו שכתוב בפרי עץ חיים: שם — רפ״ח ניצוצין ושם ב״ן, בגימטריה ״שם״; והם מתעלים לשורשם בע׳ רבתי, ז״ת דס״ג. ועיינו במה שנכתב בפרשת וישלח, בסוף המאמר הפותח במילים ״ויאבק איש״ וכו׳.)

וזהו הטעם לכך שהפרה באה לטהר מטומאת המת: הכוונה היא לבחינת שבירת הכלים של שבעת המלכים שהוזכרו לעיל, שנקראת ״וימת״ וכו׳, שכן ״מי שנופל ממדרגתו נקרא מת״. ראו גם מה שנכתב על הפסוק ״ויאכילך את המן״ וכו׳. וזהו הטעם שקוראים את פרשת פרה לפני ראש חודש ניסן: כדי להיטהר ולהגיע לבחינת יציאת מצרים וכו׳. ראו גם מדרש רבה, בא, פרק י״ט.

153. והנה, שריפת הפרה עד שהיא נעשית אפר נועדה להביא למצב של ״ואהבת... בכל לבבך״, ״בשני יצריך״. זו בחינת רצוא — ״אם רץ לבך״, יסוד האש שבלב. ולאחר מכן צריכה להיות בחינת שוב,

וזהו פירוש הכתוב ״ונתן עליו מים חיים אל כלי״. כשם שמים חיים הם מים הנובעים מתחת לארץ, שמקורם חבוי בתוך הארץ והם נמשכים מן ההעלם אל הגילוי, כך

הנה ה׳ נקרא ״מקור מים חיים״, כי הוא ״סתימו דכל סתימין״ ו״טמירו דכל טמירין״, ״אנכי מי שאנכי״; וממנו נמשכת בחינת מים חיים, שהיא התורה,

שהיא בחינת חכמה עילאה, שעליה נאמר ״והחכמה תחיה״. לכן נאמר ״ימותו ולא בחכמה״, כי החכמה היא בחינת עץ חיים.

אך המשכה זו של מים חיים היא דווקא ״אל כלי״ — כלים אלה הם מעשה המצוות, שהן בחינת כלים.

כי רמ״ח מצוות עשה נקראות ״רמ״ח אברין דמלכא״, וכל מצווה ומצווה היא בחינת כלי מיוחד לגילוי אור. בתפילין, למשל, הגילוי הוא בבחינת מוחין, ובצדקה — בבחינת חסד, וכן הלאה.

(ועיין במה שכתוב במאמר המתחיל ״ראיתי והנה מנורת זהב כולה״, ובמאמר המתחיל ״וקיבל היהודים״.) וגם אותיות התורה הן בחינת כלים, וכן הלאה.

(ועיין במה שכתוב בפרשת מקץ, במאמר המתחיל ״נר חנוכה... ומזוזה מימין...״.) וכל זה הוא בחינת ״שוב לאחד״,

כלומר, לאחר בחינת הרצוא, שהיא עניין אפר הפרה, צריכה לבוא בחינת השוב: להמשיך את גילוי אור אין סוף מלמעלה למטה באמצעות העיסוק בתורה ובמצוות. המשכה זו היא ממקורם ממש של מים חיים, שהוא בחינת מקור התורה, אין סוף ברוך הוא.

כי ״רוח מביאה רוח וממשיכה רוח״: באמצעות ״אם רץ לבך״ וכו׳ והפיכת חושך הנפש הבהמית לאור, שהיא בחינת תשובה, ממשיכים מבחינת מקור מים חיים וכו׳.

לכן יש להניח את האפר על המים: גם לאחר בחינת השוב, עדיין צריך שרישומו של הרצוא יהיה ניכר, שכן צריך להיות תמיד רצוא ושוב, כפי שמוסבר במקום אחר, במאמר הפותח במילים ״וכל העם רואים״ וכו׳.

יתר על כן, האפר והרצוא הם הגורמים להמשכת המים החיים ממקור מים חיים, כנזכר לעיל. (ועיינו במה שנכתב במאמר הפותח במילים ״ואהיה אצלו אמון״, בעניין ״אני תורתך שעשעתי״; וכן במה שנכתב במקום אחר על פי הזוהר, פרשת תזריע.)

(page 49a), בעניין ״הזה עליהם מי חטאת״, ״שיירי טל הבדולח״ וכו׳. ועיינו במה שנכתב בביאור על פי ״ששים המה מלכות״ וכו׳, ״אחת היא יונתי״ וכו׳.

ובכך יובן גם מה שנאמר: ״ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה״.

שהרי נאמר: ״אל תיראי תולעת יעקב, מתי ישראל״; וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו: ״כשם שתולעת זו אינה מכה בארזים אלא בפיה בלבד

כך אין לישראל אלא תפילה״ וכו׳. וכן הדבר בדיבור התורה, וכפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (במסכת מועד קטן, עמוד 16b).

לגבי דוד: כשהיה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן את עצמו כתולעת; וכמאמר חז״ל על הפסוק ״הקול קול יעקב״ וכו׳. ועיינו בעניין זה בזוהר בסוף פרשת וישלח (עמוד 178a) ובפרשת תרומה (עמוד 139a).

והעניין הוא שלימוד התורה, הנקראת מים חיים, צריך להיות דווקא בדיבור, כמו שכתוב: ״ודברת בם״; ואין די בהרהור ובמחשבה בלבד. וכידוע, את כל המצוות צריך לקיים במעשה, בדיבור ובמחשבה.

ואף את המצוות שנוהגות רק בזמן שבית המקדש קיים, ואי אפשר לקיים במעשה, אפשר לקיים בדיבור, וכמאמר חז״ל: ״כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה״ וכו׳.

והעניין הוא שעל ידי אמירת דברי תורה נמשכת ומתלבשת בפיו של המדבר יכולת הדיבור העליונה, כמו שכתוב: ״ודברי אשר שמתי בפיך״, וכפי שנתבאר בכמה מקומות.

(ועיינו במה שנכתב בפרשת יתרו, במאמר המתחיל ״בחודש השלישי״, בביאור המילה ״לאמור״ בתחילת עשרת הדיברות; וכן במה שנכתב שם בסוף המאמר המתחיל ״משה ידבר״; ובמה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״ביום השמיני עצרת״, בעניין ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״; ובמאמר המתחיל ״וארשתיך לי״, בביאור ״את ה׳ האמרת היום״ וכו׳;

וכן במה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״להבין מה שכתוב ביום השמיני עצרת״, בעניין ״תען לשוני אמרתך״; ועיינו במה שנכתב על אמירת דברי תורה במאמר המתחיל ״קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה״ וכו׳. ועיינו בזוהר בסוף פרשת משפטים)

(עמוד 123a), בעניין ״דעת גניז בפומא״ וכו׳; וכן במה שנכתב על כך בספר מבוא שערים (שער שלישי, חלק ב, פרק ג); ועיינו במדרש רבה,

כי תשא, פרק מא, בעניין ״נתן לו מתוך פיו״ וכו׳, ״מפיו דעת״ וכו׳; עיינו שם. וכן במה שנכתב במאמר המתחיל ״ויאמר״ וכו׳, בעניין ״מי שם פה לאדם״ וכו׳. ועיינו בספר של בינונים, חלק א, סוף פרק ה.

וזהו [פירוש] הכתוב: ״למען תהיה תורת הוי׳ בפיך״ וכו׳ — ״בפיך״ דווקא. וזהו [פירוש] ״תולעת יעקב״, שכוחה בפיה דווקא.

16וזוהי עיקר בחינת ה״מדבר״ — האדם המדבר. וכמו שכתוב שם ב״מבוא שערים״, ההבדל בין חי מדבר לחי שאינו מדבר הוא בפה וכו׳.

אך כוח זה [מתקיים] כשהדיבור בדברי תורה הוא בביטול, כמו שכתוב: ״ולא תחללו״ וכו׳ — שלא לעשות חלל ומסך מבדיל.

וזוהי בחינת התולעת: להיות בביטול, בבחינת ״נבזה בעיניו נמאס״, ו״ואנכי תולעת ולא איש״. ועל ידי כך יהיה כוח בפיו, כשידבר דברי תורה, ויתקיים ״ואשים דברי ממש בפיך״; ועל ידי כך יהיה כוח פיו עצום לגרש ולהפריד את יניקת החיצונים.

(ועיין במה שכתוב בפרשת מקץ, בדיבור המתחיל ״רני ושמחי״, בעניין בחינת ״אחותי״, שהיא מדרגת מארי תורה; ושם, בביאור על הפסוק ״המגביהי לשבת״, בעניין רב יהודה, שכל לימודו היה בנזיקין).

וכמו שכתוב ב״פרי עץ חיים״ (שער ה, פרק ג) בעניין עולת תמיד: אותיות ״עולת״ הן אותיות ״תולע״, וזוהי בחינת ״תולעת יעקב״. ועל כך נאמר ״צו את בני ישראל״ וכו׳: אותיות ״להקריב״ הן אותיות ״להרקיב״, כמו התולעת המכלה ומרקיבה את העץ החזק וכו׳.

ולכן ראשי התיבות של ״אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה״ הם בגימטרייה ״תולע״. כי על ידי התורה, ״ימינך נאדרי בכח״ — שהיא ממשיכה את בחינת חכמה עילאה בחסד, ״דרועא ימינא״ וכו׳.

ועל ידי כך נמשכת היכולת להפריד את יניקת החיצונים. וזהו גם מה שכתוב אחר כך: ״קבל רנת עמך״ וכו׳, שראשי התיבות שלו הם ״קר״ע שט״ן״.

כי כך היא בחינת לימוד התורה בפיו, כשהוא בביטול, על דרך ״ואנכי תולעת״ וכו׳: להרקיב ולקרוע את יניקת החיצונים, שהיא מצד שמאל, על דרך ״פרה דקבילת משמאלא״.

וזהו [העניין של] ״קרע שטן״, (כמו שכתוב בתהילים ע״א, י״ג: ״יכלו שוטני נפשי״). [וראו מה שכתוב בפרי עץ חיים ובליקוטי תורה של האריז״ל, פרשת תרומה,

שגם ראשי התיבות של ״שוועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות״ הם בגימטרייה תולעת; וניתן לומר שעניין זה מתייחס לדיבור, לאותיות התפילה,

כפי שאמרו חז״ל על הפסוק ״תולעת יעקב״, שהוא מתייחס לתפילה. כך מובן היטב מדוע משליכים את תולעת השני לתוך שריפת הפרה: הדבר הוא בבחינת רצוא, שהיא בחינת התפילה.

כי בחינה זו של ״תולעת יעקב״ שייכת הן לבחינת רצוא והן לבחינת שוב, כלומר לדיבור שבתפילה ולדברי תורה. ועיינו בפרדס, בערכי הכינויים, בערך ״תולעת״, ובהרמ״ז על פרשת צו, דף כ״ז.] לכן השליכו לתוך שריפת הפרה עץ ארז, אזוב ושני תולעת וכו׳;

כי בחינת המדות העליונות נקראת ״צומח״, כידוע מעניין עץ החיים ועץ הדעת וכו׳; ויש בהן בחינות של קטנות וגדלות. זהו עץ הארז, הגדול שבצמחים, והאזוב, הקטן שבצמחים.

17והנה, שבירת הכלים התרחשה בעיקר בשבע המדות, וממנה השתלשלו שבע מדות של קליפה, ויניקתן היא משבע המדות העליונות. ותולעת שני מרקיבה את העץ של הקליפה ומפרידה את יניקת הכוחות החיצוניים מבחינת המדות שבקדושה, שהן עצמן בחינת הצומח שבקדושה וכו׳.

(ועיינו בפרי עץ חיים שם, כיצד יש גם תולעת בקליפה; ואפשר ששרפת תולעת השני רומזת גם לכך שתולעת שבקדושה תגבר על התולעת שבקליפה, וכן בעץ הארז והאזוב וכו׳. ועיינו בזוהר חלק ג, פרשת מצורע) (דף נג ע״ב), בעניין עץ הארז והאזוב.

וזהו גם פירוש ״תולעת יעקב, מתי ישראל״: כשאדם שם את עצמו, בעיסוקו בתורה ובתפילה, כתולעת, להיות שפל בעיני עצמו ונמאס.

כלומר, הוא מחשיב את עצמו לשיריים; ועל ידי כך יהיה בבחינת ״מתי ישראל״. תרגום אונקלוס על הפסוק ״כל עיר מתם״ מתרגם ״גברייא״ וכו׳.

כלומר, זכרים. וזהו כפי שמבואר במקום אחר בפירוש ״למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי״: שתהיו בבחינת זכרים ומשפיעים, לעשות ולהמשיך את האור אל תוך המצוות וכו׳, וכפי שנתבאר לעיל בפירוש ״אשר יעשה אותם האדם״ וכו׳.

18ד. וזהו [פירוש] ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר: זאת חקת התורה״. שכן, בכללות, עניינה של עבודת

הפרה האדומה הוא שני עניינים אלה: בחינת רצוא ובחינת שוב; ועל שני העניינים האלה, רצוא ושוב, מושתתים כל עיקר התורה והמצוות.

ולכן נאמר עליה: ״זאת חקת התורה״, בדומה לפירוש ״חוקות שמים וארץ״ — כלומר, הסדר של שמים וארץ וכו׳.

והמילה ״חק״ מציינת גם חקיקה: כלומר, להמשיך ממקור התורה, שהוא בחינת אותיות החקיקה, ולהמשיך משם את האור ואת ההמשכה אל בחינת חכמה עילאה, שהיא התורה שבכתב, וממנה אל התורה שבעל פה.

(ועיינו בזהר, חלק ב׳, ויקהל) (דף רי״ש ע״א). ועיינו במה שכתוב על הפסוק ״תקעו בחדש״, בעניין ״כי חק לישראל הוא״ — שגם כאן ״חק״ הוא מלשון חקיקה וכו׳,

וכן למה שכתוב להלן בעניין ״במחוקק במשענותם״. ועוד יתבאר עניינה של המשכה זו, מבחינת אותיות החקיקה אל בחינת התורה שבכתב, על פי מה שהתבאר במאמר הפותח במילים ״תורה צוה״.

שהרי התורה נקראת ״נובלות חכמה שלמעלה״; אך כדי שתימשך מבחינת עצמיות חכמה עילאה וכו׳ — עיינו שם. וזהו עניין ״חקת התורה אשר צוה הוי׳ לאמר״, וכפי שיתבאר.

19וזהו [פירוש] ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן״, שהם מבחינת ״ונחנו מה״ — חכמה עילאה וכו׳; ״זאת חוקת התורה״ — להמשיך אל החכמה עילאה מבחינת אותיות החקיקה, שלמעלה מן החכמה.

וזהו [פירוש] ״אשר ציווה הוי׳ לאמור״. הנה שם הוי׳ הראשון הוא בחינת ממלא כל עלמין — ״ביו״ד נברא העולם הבא״ וכו׳;

ושם הוי׳ השני הוא בחינת סובב כל עלמין. (ועיין בזוהר חלק ג, דף קלח ע״ב, ובפירוש האריז״ל שם; וכן במה שכתוב בדיבור המתחיל ״וירא ישראל את היד״, בעניין פירוש ״ויאמינו בהוי׳״.)

ופירוש ״ציווה״ הוא מלשון צוותא וחיבור: שבחינת סובב כל עלמין מתחברת ונמשכת אל בחינת ממלא כל עלמין. וזהו ״לאמור״: המאמרות הן בחינת אותיות הנמשכות מחכמה; ״בראשית נמי מאמר הוא״, ותרגום ירושלמי מתרגם ״בראשית״ — ״בחכמתא״ וכו׳.

וכמו שכתוב ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך״: לתוך בחינת ״הדברים האלה״ תימשך בחינת גילוי ״אנכי מי שאנכי״, ״סתימו דכל סתימין״. וזהו ״אנכי מצווך״ — בבחינת צוותא והתקשרות ממש. וזהו מה שכתוב ״אשר ציווה הוי׳ לאמור״.

20וזה נעשה על ידי ״ויקחו אליך פרה״ וכו׳: בחינת האפר היא בחינת רצוא, ״אם רץ לבך״ וכו׳,

״בכה ארוץ גדוד״ וכו׳, כדי שתהיה ״ואהבת בכל לבבך״, ״בשני יצריך״ וכו׳. ואחר כך ״שוב לאחד״, שהיא בחינת מים חיים,

כלומר, זהו מה שכתוב: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך״ וכו׳. זהו יסוד כל התורה: שתהיה בחינת רצוא ושוב.

21גם בכל מצווה יש בחינה זו באופן פרטי; אך כללות בחינה זו מתבטאת בעניין הפרה וכו׳.

לכן היא מעוררת וממשיכה את בחינת ״חוקת התורה״, כדי שתימשך בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. זהו שאמר עליה שלמה: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״, מפני שהיא מעוררת בחינה שנמצאת הרחק, הרחק מעל החכמה וכו׳.

(ומשם היא נמשכת בבחינת חכמה, כעניין ״אאלפך חכמה״ וכו׳; וזהו ״נוצר חסד לאלפים״ וכו׳. ועיינו במה שכתוב באיגרת הקודש, בדיבור המתחיל ״למה נסמכה פרשת מרים״. וכן עניין אפר הפרה הוא שמבחינת ״פר ה׳״ נעשה אפר, שהוא בחינת ״פר אל״ף״, כפי שמוסבר בלקוטי תורה של האריז״ל.)

על פי כל האמור יובן הכתוב ״והיתה לעדת בני ישראל למשמרת״ וכו׳: מלבד האפר שממנו היו מקדשים ומזים, היו מצניעים ממנו גם חלק בחיל למשמרת, כפי שמבואר בפירוש רש״י, במשנה בסוף פרק ג׳ של פרה וברמב״ם.

והעניין הוא שבאמת יש בכל מצווה ומצווה בחינת רצוא ושוב, והכוח לכך נמשך מבחינת מעשה הפרה; שהרי אפר הפרה הוא כללות בחינת הרצוא וכו׳.

ועל כך נאמר ״והיתה למשמרת״ וכו׳. עניין זה מבואר גם בפרשה הראשונה של קריאת שמע: ״ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך״ וכו׳:

זהו בחינת הרצוא, ולאחר מכן ״והיו הדברים האלה״ — זו בחינת השוב וכו׳; ״ושננתם לבניך ודברת בם״ וכו׳,

כלומר, צריך דווקא לדבר בדברי תורה, כפי שנתבאר לעיל; ״וקשרתם״ וכו׳, ״וכתבתם״ וכו׳, מפני שהמים החיים צריכים להינתן דווקא אל כלי, והוא מעשה המצוות, שהן בחינת כלים וכו׳.