ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס והיה…

המאמר פותח בפסוק שבבמדבר: כאשר נחשים נשכו את העם במדבר, משה הציב נחש על נס, וכל מי שננשך הביט בו וחי. משה עשה אותו מנחושת — פרט שהמאמר יסביר בהמשך.

המשנה בסוף הפרק השלישי של ראש השנה שואלת אם נחש יכול להמית או להחיות, ומשיבה שכאשר ישראל הביטו כלפי מעלה ושעבדו את לבם לאביהם שבשמים, הם נרפאו; ואם לא עשו כן, הם הלכו ודעכו. נמצא שהריפוי בא מהפניית הלב אל ה׳, ולא מן הנחש.

מכאן עולות שתי שאלות. אם הריפוי בא מההסתכלות כלפי מעלה, מדוע היה צורך לעשות נחש? מי שננשך יכול היה פשוט להביט למעלה. ומה פירושה של ״הסתכלות כלפי מעלה״, כאשר הגמרא מלמדת שהמתפלל צריך להשאיר את עיניו למטה ולהגביה את לבו למעלה?

כדי להשיב על כך, אדמו״ר הזקן פותח בשאלה על ירידת הנשמה לעולם הזה. מטרתה היא להידבק בה׳ באהבה ויראה, ובעיקר בתפילה, שמילותיה קרובות יותר להבנתו של האדם; לאחר מכן הוא מתחיל לתאר את מצבה של הנשמה לפני ירידתה.

גם לפני כניסתה לגוף וגם לאחר יציאתה ממנו, הנשמה דבקה בה׳ ביתר שלמות, באהבה ויראה פנימיות. כשהיא בגוף היא מעוכבת: הגוף אינו מניח לה לעבוד את ה׳, וטבעו הגשמי אף מושך את הנשמה ליהנות מדברים גשמיים.

הדבר מנוגד לרצונה של הנשמה, שהרי היא ״חלק אלוקה ממעל״, כלשון איוב, והיא משתוקקת להיות קרובה לבוראה. מכאן עולה השאלה מה מרוויחה הנשמה מירידתה.

התשובה נפתחת באמירה מן הזוהר: מי שאינו הופך מרירו למתקא אין לו חלק בעולם הזה כלל. הקטע מהזוהר שמצוין כאן עוסק במי שהופכים חושך לאור וטועמים את המר כמתוק; אדמו״ר הזקן מפנה גם לפירוש הרמ״ז שם.

הפיכת המר למתוק היא תכלית האדם כולה (״זה כל האדם״). בתקופת בית ראשון לא התפללו כלל, ובתקופת בית שני תיקנו אנשי כנסת הגדולה תפילה קצרה בלבד.

מאחר שבדורות ההם עבדו את ה׳ במעט תפילה או בלי תפילה כלל, כל עבודתם בוודאי הייתה הפיכת המר למתוק. הדבר מתאפשר משום שהדינים נמתקים בשורשם: כשהכוחות הקשים והמגבילים שבים למקורם, הם מאבדים את חריפותם.

כל רע ודין קשה בעולם מקבל את חיותו משורש ומקור שהם טוב. הזוהר ממחיש זאת במשל: מלך, המבקש לבחון את בנו האהוב, שולח זונה לנסות לפתותו; אך כל רצונה האמיתי הוא שיסרב לה.

אם הבן עומד בניסיון, היא שמחה, משום שמילאה את רצון המלך ובכך היא אהובה עליו; אם הייתה מצליחה לפתות אותו, הדבר היה מנוגד לרצון המלך. כך גם הכוחות המפתים את האדם, בשורשם הם ממלאים את רצון המלך בכך שהאדם יתגבר עליהם.

חז״ל אומרים שהשטן ופנינה, שהתגרתה בחנה, פעלו לשם שמים. ואולם במקום אחר הם אומרים שיצר הרע נתן את עיניו בבית המקדש הראשון והחריב אותו, והדבר מרמז על קנאה ממש ולא על כוונה לשם שמים.

שתי האמירות מתיישבות על פי העיקרון ששורש הרע, שמחיה אותו, הוא טוב. הזוהר שואל אם עבד אכן יכול למרוד באדונו; עבדים בני אדם אמנם מתפרצים מרשות אדוניהם, אך זאת רק מפני שהאדון והעבד נפרדים, ולכל אחד מהם חיות משלו.

אולם עבדי ה׳ מקבלים ממנו את עצם חיותם, והוא נותן חיות לכל דבר; כיצד אפוא יכול להתקיים דבר שמתנגד לו? הזוהר משיב באמצעות משל הזונה ובן המלך: הכוח המתנגד עצמו ממלא את רצון המלך.

נמצא ששורש כל הרעות למעלה הוא טוב. רק כשהחיות שלהן יורדת שלב אחר שלב דרך השתלשלות העולמות, היא נעשית באמת רע גמור ודין קשה, הן בענייני העולם של האדם והן בעניינים רוחניים.

העיקרון חל כעת על הייסורים האישיים של האדם: עליו ״לא לשפוט לפי מראה עיניו״ ולהסיק שהם רעים. שורשם הוא טוב באמת, שכן, כפי שהאדמו״ר הזקן לומד מדברי איכה, רע אינו יוצא מה׳.

מה׳ בא רק טוב גמור; פשוט אין משיגים אותו, משום שאותו טוב אינו יכול לרדת לעולם השפל הזה ונשאר למעלה. האדמו״ר הזקן מפנה לתניא, פרק כ״ו, ולאיגרת ״להשכילך בינה״ שבאגרת הקודש, המסבירים שהייסורים הם טוב נסתר שאינו נתפס.

טוב נסתר כזה נקרא ״מיכלא דקיק״, ״מאכל דק״: הוא באמת החיות של ה׳, בצורה הדקה ביותר. על המילה ״דקיק״ הוא מפנה לזוהר, המסביר את ״כמעט״ של דוד כ״כמו חוט דק״, השיעור המצומצם ביותר.

זהו גם פירוש האהבה לה׳ ״בכל מאדך״: על ״טוב מאד״ אומר המדרש ש״טוב״ הוא מלאך החיים ו״מאד״ הוא מלאך המוות. מלאך המוות נקרא ״טוב מאד״ מפני שטובו הוא למעלה מכל שיעור וגבול.

הטוב שבו עדיין לא התגלה ואינו מושג. האדמו״ר הזקן מפנה לזוהר בתחילת פרשת יתרו, המפרש את ״טוב״ כצד ימין ואת ״מאד״ כצד שמאל, לפירושי הרמ״ז שם, וכן לביאורו שלו על ״אלה מסעי״.

כך גם ״יסר יסרני י״ה״: הייסורים באים משם י״ה, שתי האותיות הראשונות של שם הוי׳, תחילת התגלותו. בשלב זה הטוב עדיין לא בא לידי גילוי ואינו מושג, משום שלא הכול התגלה עדיין.

כך הייתה דרכו של נחום איש גם זו: על כל מה שקרה לו היה אומר ״גם זו לטובה״. הוא התבונן באמת בכך ששורש הרע הוא טוב, ולכן העלה את הדבר לשורשו, אל האין — מדרגה שלמעלה מכל מציאות מוגדרת — ושם היה אפשר לחולל שינוי.

כך נהג גם רבי חנינא בן דוסא, כאשר בתו הדליקה בטעות את נר השבת בחומץ: הוא אמר, ״מי שאמר לשמן וידליק, הוא יאמר לחומץ וידליק״, והחומץ דלק. בשורש הדברים, למעלה מהטבע, אפשר לשנות את טבעם; האדמו״ר הזקן מפנה גם למאמרו ״זאת חוקת התורה״, העוסק ב״מי יתן טהור מטמא״.

יש להבין את התפילה שבגוף לאור זאת. הנשמה שבתוך הגוף סובלת צרות וייסורים, משום שהיא משתוקקת להידבק ביוצרה, והגוף מעכב בעדה.

כשם שהשכינה בגלות נאלצת להחיות גם את הרשעים, כך הנשמה נאלצת להחיות את הגוף. מטרתה אינה להפיק תועלת לעצמה, אלא להעלות את הגוף מן העפר.

על הנשמה לברר את הגוף, כפי שהצורף מטהר כסף: ככל שמעורב בו יותר סיג, כך נדרשת להבה לוהטת יותר. כך יש לברר את הגוף מן היצר הרע ולהשיבו אל שורשו.

הבאת הרע אל שורשו פירושה להתייחס אליו כפי שמתואר במשל בן המלך והזונה: כמי שמשרת את רצון המלך. ככל שתערובת הרע גדולה יותר, כך נדרשת אש גדולה וחזקה יותר בתפילה כדי להפרידו ולהידבק בה׳; אדמו״ר הזקן מפנה להסברו על הפסוק ״ונקדשתי״ בפרשת אמור.

לכן בתקופת בית ראשון, כשהרע היה מועט, לא נדרשה תפילה בהתלהבות. די היה בהבאת הרע והדינים אל שורשם באמצעות הקרבנות.

בתקופת בית שני התחילו לתקן את התפילה, והיא הייתה קצרה. אורכה התאים למידת האש שנדרשה, בהתאם למידת הרע שהיה מעורב בקרב העם.

גם בדור שלנו צריך להתפלל בהתלהבות גדולה יותר ויותר, וכך גם בכל דור מאוחר יותר. כפי שמוסבר במילים הבאות, אין בכך סימן לזכות גדולה יותר.

אין הכוונה ש״הדורות נעשו ראויים יותר״ — ביטוי שבו משתמשת הגמרא כשאלה של תמיהה; אדרבה, הרע שהתערב בכל דור הלך והתרבה. לכן דרושה אש חזקה יותר של תפילה, כדי להפריד את הרע, לברר אותו ולהשיבו אל שורשו.

להשיב את הרע אל שורשו פירושו להתבונן, כמשל בן המלך והזונה, בכך שהחיות של הרע באה מהקדוש ברוך הוא. בלעדיו לא היה יכול לחיות כלל, והוא מחיה אותו רק באופן המתואר במשל.

כשמתבוננים כך, אין רע כלל. כך גם ביחס לייסורי העולם הזה: כשאדם חושב עליהם בדרך זו, ״יתפרדו כל פועלי און״, וכוחות הרע מאבדים את אחיזתם.

כל הצדיקים התייחסו לסבל בדרך זו וראו את שורשו כטוב. נחום איש גם זו לבדו היה יכול גם לשנות את השפע שירד מלמעלה, כך שטובו נראה בגלוי למטה, גם במובן הגשמי, כפי שאירע כשהעפר שהחליף את אבני החן שלו הפך לחרבות ולחצים.

לכן שמו הוא ״גם זו״, כלומר ״גם זה״: ״זו״ נאמר על דבר שאפשר להצביע עליו ולהשיגו. אדמו״ר הזקן מפנה לעץ חיים בעניין ״גם״, ולנוסחו המאוחר יותר, מהדורה בתרא, שבו ״גם״ הוא המשכה מהעולם הנסתר, עלמא דאתכסיא, אל העולם הגלוי, עלמא דאתגליא, הנקרא ״זו״.

הוא מפנה גם למאמרו על המנורה, העוסק בהבטחת ה׳ ליעקב: ״ואנכי אעלך גם עלה״ — גם לבחינת ״גם״ עצמה תהיה עלייה. מכאן נובעת יכולתו המיוחדת של נחום איש גם זו.

הצדיקים האחרים, אף שחשבו באותה דרך, לא יכלו להוריד את הטוב הנסתר. הוא נשאר למעלה כפי שהיה קודם, והטוב הזה לא הושג למטה.

כך מתבררת השאלה הראשונה: היה צריך להציב את הנחש על נס, משום שהיה צורך להגביה את הנחש עצמו למעלה, בזמן שהעם מביטים כלפי מעלה. אין לחשוב על הנחש כעל דבר נפרד מה׳, שכן אז היה זה רע ממש והוא היה נשאר רע.

כשרואים את הנחש מוגבה אל שורשו, אינו נפרד מה׳ ומקבל ממנו את חיותו, כמו במשל על הזונה, הרי שאין רע יורד מלמעלה. לכן הוא נעשה מנחושת, מתכת המשתנה לכמה גוונים: השינוי נעשה באמצעות האין, הבחינה שבה דברים יכולים להשתנות.

במונחים קבליים, ובהסתמך על הזוהר ועל עץ חיים, הגבורות הקשות המתבטאות בנחשים השרפים נמתקות באמצעות נחש הנחושת. נחש הנחושת הוא תפארת, המידה המאזנת, של קליפת נוגה, הקליפה שיש בה טוב ורע, בבחינת אצילות.

הדבר נעשה באמצעות ההבטה כלפי מעלה, המגביהה את קליפת נוגה לשורשה בעולם התוהו — העולם הקדמון שקדם לעולמות המסודרים. אז הטוב שבה מתגבר, שכן אין רע יורד מלמעלה; והטוב שבתפארת דנוגה מתקשר לתפארת דקדושה באצילות.

באמצעות תפארת של קדושה נמתקות גם הגבורות של קדושה בחסדים; זהו ״השלום בפמליא של מעלה״ — הרמוניה בין הכוחות העליונים. ב־Iggeres HaKodesh, על הפסוק ״והיה מעשה הצדקה שלום״, מוסבר העניין בהרחבה.

משם נמשך השלום אל הפמליא של מטה, אל ההיכלות של בריאה, יצירה ועשיה, עד שגם בהיכלות דנוגה גובר הטוב והרע נמתק. גם זה נעשה באמצעות תפארת דנוגה, שהיא נחש הנחושת.

כל זה תלוי בהבטה כלפי מעלה ובשעבוד הלב לאביהם שבשמים, כלשון המשנה שבה פתח המאמר. אדמו״ר הזקן מוסיף כמה הפניות בזוהר, חלק ב׳, העוסקות בנחושת וב״הרי נחושת״.

הוא מפנה גם לזוהר על פרשת מקץ, למדרש רבה על פרשת נח ולתלמוד הירושלמי. המדרש מספר שכאשר נאמר למשה רק ״עשה שרף״ ולא נאמר לו ממה לעשותו, הוא בחר בנחושת, משום שהמילה ״נחושת״ מזכירה את המילה ״נחש״. גם הירושלמי מציין שלא פורט החומר, ומשה הסיק שעיקר עניינו הוא נחש.