ענין נחלת יעקב

המאמר פותח בביטוי ״נחלת יעקב״ מישעיהו נח, יד: ״והאכלתיך נחלת יעקב אביך״. הזוהר מזהה את הנחלה הזאת עם ״טל השמים״ שבו בירך יצחק את יעקב: טל הנמשך מעתיקא, ״העתיק״, הדרגה הפנימית ביותר שבכתר, שלמעלה מכל הספירות, אל ז״א, המדות.

כמה דפים בהמשך קושר הזוהר את הנחלה הזאת לתפילת מנחה של שבת אחר הצהריים, שאז, לפי דבריו, עתיקא קדישא מגלה את רצונו וכל הדינים נכנעים; וכן לסעודה השלישית של שבת, שעליה נאמר ״והאכלתיך נחלת יעקב אביך״. אדמו״ר הזקן מפנה לביאור המורחב שלו במקום אחר, וכן לסוף המאמר על ״האזינו השמים״, שבו נדון הפסוק ״אהיה כטל לישראל״ (הושע יד, ו).

הגמרא מבטיחה למי שמתענג בשבת ״נחלה בלי מצרים״ — לא כנחלת אברהם או יצחק, אלא כנחלת יעקב, שנאמר לו: ״ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה״. אדמו״ר הזקן מסביר את הטעם: המדה של יעקב היא תפארת, ותפארת עולה עד לכתר, שלמעלה מכל מצר וגבול.

חז״ל אומרים: ״נחלה — זו ירושלים״, כלומר בית המקדש. המאמר על ״מזמור שיר חנוכת הבית״ מסביר שבית המקדש הוא מקיף נעלה מאוד — אור מקיף גדול מכדי להיכלל בכלי, והוא מאיר מבחוץ. מקורו בעתיק, שהוא מלכות של אין סוף, הבחינה שבאמצעותה האין־סוף עצמו קשור למה שמתחתיו.

גם בנשמות יש שתי בחינות של מקיף: מקיף, ומקיף שמעליו. בביאור על ״כי תצא״, על פי תורת האריז״ל, מוסבר שאותיות צל״ם מציינות את המוחין של ז״א: צד״י היא האור הפנימי, למ״ד היא המקיף, ומ״ם היא המקיף למקיף. הטקסט מפנה גם לביאור על ״אלה פקודי״, שבו נדון ״עדי עדיים״ (יחזקאל טז, ז).

דרך נוספת מבוססת על משחק המילים נחלה ונחל. בפסוק ״וצדקה כנחל איתן״ (עמוס ה, כד), ״נחל איתן״ הוא שפע הנמשך מבחינת איתן, כלומר ״החזק״ — בחינה נעלית מאוד. גם נחלת יעקב היא שפע הנמשך ממקור נעלה כל כך.

הזוהר בפרשת חוקת משתמש אף הוא בדימוי זה: ״המשלח מעינים בנחלים״ (תהלים קד, י) מתאר את החכמה העליונה, הנסתרת מכל צד, הנפתחת כך שנחל נמשך ממנה וממלא את הנחלים שמתחתיה. עוד דורש הזוהר את הפסוק ״טובה חכמה עם נחלה״ (קהלת ז, יא) על החכמה השורה בישראל, שהם נחלתה. הרמ״ז, רבי משה זכות, מפרש את הקטעים האלה.

שורשם של המקיפים האלה הוא למעלה מן הזמן לחלוטין. הזמן, כרצף מסודר של עבר, הווה ועתיד, מתחיל רק ממלכות דאצילות, הספירה האחרונה של עולם האצילות, שהיא מקורם של שלושת העולמות התחתונים: בריאה, יצירה ועשיה.

את הביטוי ״שארית נחלתו״ (מיכה ז, יח) דורשים בתלמוד על מי ״שמשים עצמו כשיריים״. אדמו״ר הזקן קושר זאת למקיפים: כשם שהתשובה ״קדמה לעולם״, ולכן שורשה למעלה מן הזמן, כך אדם זה מואס בחיים המוגבלים בזמן.

הוא גם מתבטל לפני המקיפים, הדבוקים באור אין סוף עצמו. הביטוי ״מרומם ומתנשא מימות עולם״ לקוח מברכת יוצר אור של שחרית, וכאן הוא נדרש במובן של ״למעלה מימות עולם״, כלומר למעלה מן הזמן.

כך הוא ממשיך את השפע מן המקיפים, כדי שהחסד העליון יאיר בנפשו. זהו ״והאכלתיך נחלת יעקב אביך״: הנחלה שאין לה גבול מגיעה למי שהעמיד את עצמו למעלה ממגבלות הזמן.

הזוהר דורש את הפסוק ״בשוא גליו אתה תשבחם״ (תהלים פ״ט, י׳) במשמעות של ״אתה משבח אותם״: הגלים עולים מתוך תשוקה לראות, ולכן ״כל מי שמשתוקק״ להביט ולדעת, אף שאינו יכול להשיג זאת, זוכה לשבח על כך. אדמו״ר הזקן אומר שאפשר להסביר באותו אופן את הביטוי ״משים עצמו כשיריים״.

הפסקה מסתיימת בשתי הפניות נוספות: למאמר ״ויהי מקץ״, בעניין ״זכאי קשוט״, ולמאמר ״כה תברכו״, בעניין האמירה שאדם נמצא במקום שבו רצונו נמצא. האמירה השנייה קשורה לנושא הפסקה: במקום שאליו מכוון רצונו של האדם, שם הוא עצמו נמצא.

אלישע אמר לאלמנה לאחר נס השמן: ״ואת ובניך תחיי בנותר״ (II Kings 4:7), והמדרש אומר שברכה זו תימשך ״עד שיחיו המתים״. התרגום מפרש ״בנותר״ כ״ממה שנשאר״, ואדמו״ר הזקן קורא זאת כמתייחס למקיפים, שנשארו למעלה כאור מקיף ולא נכנסו לעולמות; על זמן העתיד אומר ישעיהו: ״אז תתענג על הוי׳״.

הפסוק ממשיך: ״והאכלתיך נחלת יעקב״, כלומר, בזמן העתיד יתגלו המקיפים. תחיית המתים תבוא באמצעות ״הטל שנוטף מעתיקא״, הטל שהוזכר בפסקה הראשונה, וכך המתים ״יחיו בנותר״ — באור שנשאר למעלה.

הפסוק של מיכה ״שארית יעקב תהיה... כטל״ קושר את השארית עם הטל. אדמו״ר הזקן מוסיף של״משים עצמו כשיריים״ יש גם משמעות פשוטה: ביטול. דווקא על ידי כך ממשיכים מי״ג מדות דעתיק יומין, שלוש עשרה המדות שבפסוקי מיכה הפותחים במילים ״מי אל כמוך״.

בפרשת שלח קושר הזוהר בין הוראות משה למרגלים לבין השאלה ששאלו ישראל קודם לכן: ״היש הוי׳ בקרבנו אם אין״ (Exodus 17:7). אילו היו פירות הארץ שונים מפירותיה של כל ארץ אחרת, היו יודעים שמקורם בעתיקא קדישא. אדמו״ר הזקן מדגיש את הנקודה: ״אין״ הוא שם לבחינת עתיקא קדישא, ״העתיק הקדוש״.

עתיקא קדישא היא למעלה אפילו משם הוי׳, ונקראת ״אין״ — לא מפני שאינה קיימת, אלא מפני שהשכל אינו יכול להשיג אותה; היא נקראת גם ״סתימא דכל סתימין״. אור ממדרגה נסתרת כל כך נמשך רק על ידי שאדם משים את עצמו כשיריים.

להשיב את עצמו כשיריים פירושו לבטל את היש — את תחושת העצמי כ״משהו״ — אל האין. מי שנעשה בבחינת אין באופן זה ממשיך על עצמו מבחינת אין, עתיקא קדישא; כאן מפנים למאמר המתחיל ״את שבתותי תשמרו״, שבו הדבר מוסבר בהרחבה.