ביאור עוד לענין מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם

המאמר חוזר לפסוק ״ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי הוי׳, ואלה מסעיהם למוצאיהם״ (במדבר לג, ב), ופותח בסולם המעמיד כל מדרגה ביחס לאור אין סוף. לפי סולם זה, אפילו אדם קדמון, המדרגה הקדומה שמעל כל העולמות, אינו נחשב אלא ל״אדם דבריאה״; השלבים שביניהם — עקודים ונקודים, או עתיק יומין ואריך אנפין — נחשבים ל״אדם דיצירה״; ואצילות בכללותה נחשבת ל״אדם דעשייה״.

בסולם הזה, מקומה של ״אצילות״ נתפס על ידי לא פחות מאור אין סוף עצמו. כאן מתחיל הסבר בסוגריים מרובעים, המציג את הקושי: בתמונה הכוללת, אפילו אדם קדמון, שלמעלה בהרבה מאצילות כפי שהיא מוכרת בדרך כלל, נקרא ״בריאה״.

אם כן, איזו מדרגה בתמונה הכוללת היא ״אצילות״, שלמעלה מאותה בריאה כללית — אדם קדמון? ההסבר שבסוגריים משיב מתוך גוף המאמר: אצילות עליונה זו היא אור אין סוף עצמו.

המילה ״אצילות״ באה מן המילה ״ויאצל״ שבבמדבר יא, כה, שם ה׳ האציל מן הרוח שהייתה על משה ונתן אותה לשבעים הזקנים: לא נוצר דבר חדש, אלא מה שהיה אצל משה הועבר אליהם והתגלה. לכן אצילות פירושה הוצאת דבר שכבר קיים מן ההעלם אל הגילוי, ואילו בריאה פירושה יצירת דבר חדש, ״יש מאין״.

משום כך הקו, הקרן הנמשכת מאור אין סוף לאחר הצמצום, הוא ״אצילות״ במובן הכולל: זהו אור אין סוף עצמו שמתגלה, ולא בריאה חדשה. לפני התגלותו הוא היה כלול במקורו, כשם שהאור כלול במאור.

מצב זה מתואר במאמר חז״ל: לפני שנברא העולם ״היה הוא ושמו בלבד״, כשהאור (״שמו״) כלול בו. המשל הוא זיו השמש בעודו כלול בתוך גוף השמש, לפני שהוא מאיר מחוצה לו.

לאחר מכן האור ״נאצל״ ונמשך כזיו גלוי; מכיוון שלא נוצר דבר חדש, אלא רק התגלה מה שהיה נסתר, הוא נקרא אצילות. לעומתו, אדם קדמון, שכבר כולל את עשר הספירות — מציאות מוגדרת ומובנית — נחשב לבריאה יש מאין ביחס לאור אין סוף. ההערה מפנה גם לביאור שבמאמר על ״ונקדשתי״, שבו נדון הצמצום שב״צמצם שכינתו״.

ההגהה מסתיימת בהפניה נוספת לביאור על הפסוק ״את שבתותי תשמרו״. לאחר מכן המאמר מסביר את טענת הפתיחה שלו: כל המדרגות יחד — אדם קדמון וארבעת העולמות — הם שם הוי׳ אחד.

כל אות בשם מייצגת ספירה ועולם: היו״ד היא חכמה ועולם האצילות, והה״א הראשונה היא בינה ועולם הבריאה.

הווי״ו, שערכה שש, מייצגת את שש הספירות הרגשיות ואת עולם היצירה; הה״א האחרונה היא מלכות ועולם העשיה. מעל כולן נמצא הכתר של המכלול כולו — אדם קדמון, שמיוצג בקוץ הקטן שבראש היו״ד.

הקוץ הזה כולל את כל האותיות. רבי חיים ויטאל כותב בשערי קדושה שקוצו של יו״ד, אדם קדמון, כולל את כולם ובו שורש ארבעת העולמות; המאמר מצטט גם את עץ חיים, שער מא, פרק ד. כעת המאמר מסביר באיזה מובן הוא כולל אותם.

אור אין סוף אכן אינו מוגבל, כפי שמורה שמו, ולכן היו יכולות להתהוות ממנו ספירות לאין מספר. מכאן שדרוש הסבר לכך שיש דווקא עשר ספירות.

רק עשר ספירות התהוו, משום שה׳ רצה שיהיו בדיוק עשר. רצון עליון מסוים זה, שיהיו עשר ספירות, הוא הנקרא אדם קדמון: אין מדובר בישות נפרדת, אלא ברצון שמגדיר אותן.

״כי מחשבותיי אינן מחשבותיכם״ (ישעיהו נה, ח): אצל אדם, ההחלטה והמעשה הם שני שלבים, אך כאשר ה׳ רוצה, הדבר נעשה למציאות מיד. לכן עשר הספירות כבר היו נוכחות, כלולות בתוך הרצון הזה. כאן מפנה הטקסט לביאור על הפסוק ״יונתי״ להרחבה.

הדברים מסבירים את הנאמר בעץ חיים ובשערי קדושה, שאדם קדמון, הכתר, כולל את ארבעת העולמות, שהם עשר הספירות — מחכמה, שהיא אצילות, ועד מלכות, שהיא עשיה.

אדם קדמון הוא רצונו של ה׳ להוות את עשר הספירות, ומכיוון שרצונו הוא מיד קיומן, כל עשר הספירות כלולות בו. זו המשמעות של כך שהכתר ״כולל״ אותן.

לאחר מכן הספירות התהוו כספירות נפרדות וגלויות, ורק אז יכלו להשפיע למדרגות שמתחתיהן. כל עוד היו כלולות ברצון העליון, לא יכלו להשפיע כלל.

הערת הסוגריים מוסיפה את הסיבה: בתוך אדם קדמון הן בבחינת אין, כלומר בטלות לחלוטין. ההשוואה היא למאמר ״אז ישיר משה ובני ישראל״ בתורה אור, בשלח, העוסק בעלמא דאתכסיא, שבו הדברים בטלים במציאות במקורם.

הדברים משווים גם למאמר ״וירא ישראל״, העוסק בשני שמות הוי׳. הוי׳ התחתון הוא המהווה את העולמות.

הוי׳ העליון הוא בחינת הרצון — הרצון שעלה ב״מחשבתו״ של ה׳ שיהיה הוי׳ תחתון, כדי לברוא את העולמות.

ביישום כאן: שם הוי׳ התחתון הוא עשר הספירות הפרושות בארבעת העולמות, מן היו״ד — חכמה, אצילות — ועד הה״א האחרונה — מלכות, עשיה. שם הוי׳ העליון הוא אדם קדמון, הרצון העליון הכולל את כולן.

ההגהה מפנה שוב לעץ חיים, וכן לביאור על ״יביאו לבוש מלכות״ (אסתר ו, ח), להרחבה על האפשרות של ספירות אין קץ. כאן מסתיימת ההגהה.

עוד קודם שהספירות יצאו, הן היו מצויות ממש בתוך הרצון העליון. ״יהי אור ויהי אור״ (בראשית א, ג) מתאר שני שלבים: ״יהי אור״ הוא האור הראשון כפי שנתהווה בתוך אדם קדמון.

״ויהי אור״ הוא השלב השני: המשכת האור מאדם קדמון למטה, אל מציאות גלויה. הגהה חדשה מביאה לכך ראיה מן הזוהר.

הזוהר מפרש את ״ויהי אור״ כ״אור שכבר היה״, כלומר אור שכבר היה קיים בתוך אדם קדמון; מציאותו הקודמת היא עניין ״יהי אור״. ההגהה מציינת שהפירושים בזוהר, מקדש מלך והדרת מלך, מסבירים זאת באופן שונה במקצת.

אדם קדמון נקרא ״רעוא דכל רעוין״ — ביטוי ארמי מן הזוהר המציין את שורש הרצון, שממנו נובע כל רצון אלוקי פרטי. כאן מפנים לביאור על ״למנצח על השמינית״ בלקוטי תורה.

סדר הכתיבה ממחיש זאת: בכתיבת יו״ד, הסופר יוצר תחילה את הקוץ העליון הקטן שלה, ורק לאחר מכן את גוף האות.

סדר הכתיבה משקף את סדר ההאצלה: הקוץ הוא כתר, אדם קדמון, ״רעוא דכל רעוין״; והיו״ד עצמה היא חכמה ואצילות, הנמשכות ממנו.

הטקסט מפנה לפירוש הרמ״ז על הקטע ״שלושה עולמות״ בזוהר (זוהר 3:159a). באותה רוח אמר המגיד ממזריטש פעמים רבות, שבפסוק ״קורא הדורות מראש״ (ישעיהו 41:4), ה״דורות״ הם עשר הספירות.

״מראש״ פירושו גם ״מן הראש״ — אדם קדמון: משם קורא ה׳ לספירות, שכבר נמצאות ברצונו, לצאת ולהתגלות למטה. הדבר דומה לקריאה לחבר שנראה מרחוק: ״ראובן, בוא לכאן!״ החבר כבר קיים, והקריאה מקרבת אותו.

הערת הסבר נוספת מבארת מדוע אדם קדמון נקרא ״ראש״, על פי Mishnas Chassidim: אדם קדמון הוא ה״אריך״ של כל ארבעת העולמות. כשם שאריך אנפין הוא הראש של אצילות, כך אדם קדמון כולל את אצילות, בריאה, יצירה ועשיה ועומד בראשם.

בשיטת האריז״ל, אריך אנפין נקרא ״ראש ושורש״ לכל המדרגות הנאצלות, משום שהוא כולל את כל עולם האצילות. מאותה סיבה אדם קדמון, הכולל את כל ארבעת העולמות, נקרא ״ראש״; ולכן ״מראש״ יכול להתפרש כאדם קדמון.

מדוע הספירות נקראות ״דורות״? הסבר אחד הוא שהמילה ״דור״ קשורה לביטוי הארמי ״דארי דארי״, ״שורות על גבי שורות״ (הערת קה״ת מפנה לתלמוד, ביצה 15b ומגילה 12a). הספירות מסודרות בשורות: חכמה, בינה ודעת בראשונה, חסד, גבורה ותפארת בשנייה, וכן הלאה.

הסבר שני מפרש ״דור״ במשמעותו הפשוטה, כצאצאים לאורך הדורות: חכמה ובינה הן ההורים, חסד, גבורה ותפארת הם ילדיהם, ונצח, הוד ויסוד הם נכדיהם. כך מפרש לקוטי תורה במקום אחר את המילים ״ומביא גואל לבני בניהם״ בברכה הראשונה של תפילת העמידה.

הטקסט מביא מקורות נוספים: לקוטי תורה של האריז״ל על פרשת וישב, העוסק במילה ״דורי״ בישעיהו 38:12; וכן הזוהר על פרשת לך לך, האומר שה׳ קרא לאברהם שוב ושוב מאז בריאת העולם, כפי שנאמר ״קורא הדורות מראש״.

הזוהר על פרשת ויחי מפרש שהפסוק מדבר בנשמות: לפני ירידתן לעולם הן עומדות כולן לפני ה׳, כל אחת בצורתה שלה ונקראת בשמה. גם לפי פירוש זה, ״מראש״ מתאים לאדם קדמון, מקור כל הנשמות, כפי שיתבאר במאמר בפירוש ״מוצאיהם״.

בעץ חיים נאמר שמעל ה״גולגולת״ של אדם קדמון יש מעין בחינת עתיק, המדרגה הפנימית ביותר של עולם האצילות. הערת קה״ת מסבירה שמספרי השערים והפרקים הם לפי מהדורת שקלוב משנת 5560 (1800); במהדורות של ימינו הקטע מופיע בשער 9, בראשית פרק 6.

הקטע מעץ חיים מצוטט בזוהר הרקיע, פירוש על הזוהר, במסגרת הביאור לפתיחת סיפור הבריאה בזוהר: ״בריש הורמנותא דמלכא״. הטקסט מציין את רבי מאיר פופרש כ״ץ (מהר״ם פופרש) בהקשר לחיבור זה.

ההסבר הוא שהמדרגה התחתונה של כל עולם נעשית השורש העליון של העולם הבא אחריו. כשם שמלכות דאדם קדמון נעשית עתיק, השורש הפנימי ביותר, של עולם האצילות, כך מלכות דאצילות נעשית העתיק של עולם הבריאה.

הדברים אמורים במבנה הכולל, שבו אדם קדמון הוא בחינת ״בריאה״, והעתיק שלו נובע מ״מלכות״ של האצילות הכללית. אותה אצילות כללית, כפי שהוסבר בתחילת המאמר, היא הארת אור אין סוף ממש.

קושי: אצילות בכללותה היא אור אין סוף עצמו, שאין בו ספירות. כיצד אפשר לדבר על ״מלכות״ שלו, מונח המציין אחת מעשר הספירות?

התשובה מובאת מעץ חיים: את המדרגה הנמוכה ביותר של אור אין סוף מתארים, ״בדרך משל״, כ״מלכות שבמלכות״ — האחרונה שבאחרונות, אף שאין הדבר כך ממש.

באור אין סוף אין כלל דמות או ספירה; מונחים כאלה נאמרים ״רק כדי לשבר את האוזן״, כלומר כדי לתת לשכל במה להיאחז. כאן מפנה המאמר לביאור הקודם על ״שחורה אני ונאוה״.

הפניה נוספת: לביאור האריז״ל על האידרא, בפירוש דברי הזוהר ״תי״ו רשם רשימו״; הדברים הובאו גם בביאור על ״את שבתותי תשמרו״.

הפניה נוספת: לביאור על ״ואכלתם אכול״, שבו נאמר שהנשמות החדשות שיתגלו לעתיד לבוא נובעות מסובב כל עלמין, שלמעלה אפילו מהקו.

דרך נוספת להבין את ״מלכות דאצילות״: הקו הוא אור אין סוף עצמו, ולכן נקרא אצילות; אך הוא מגיע לספירות רק לאחר שעובר דרך הצמצום והמקום הפנוי.

הדבר דומה לתהליך בעולמות התחתונים: מלכות דאצילות נעשית עתיק של עולם הבריאה כשהיא בוקעת את המסך שבין שני העולמות ומתלבשת בשלוש הספירות הראשונות של אריך אנפין דבריאה. המאמר מפנה לשער סדר העולמות בעץ חיים.

כך גם למעלה: כדי שהספירות יתהוו מאין סוף היה צורך בצמצום ובמקום פנוי. הסתר זה גדול לאין ערוך מכל פרסא או מסך שבין העולמות.

הקו בוקע את הצמצום ומאיר באדם קדמון; הדבר נרמז בפסוק ״אז יבקע כשחר אורך״, שכן ״יבקע״ פירושו יפלח ויבקיע. ואף על פי כן, זהו רק קו דק, ניצוץ בלבד מאור אין סוף.

עמק המלך מכנה את הקו ״חוט אין סוף״ ומתאר אותו כבחינה אחת־עשרה, שאינה נמנית במניין עשר הספירות.

הוא אינו נמנה אפילו עם הספירות העליונות ביותר. דברי ספר יצירה ״עשר ולא אחד עשר״ ותפילתו של אליהו בתיקוני הזוהר, ״אתה הוא אחד ולא בחשבון״, מבטאים את העובדה שמה שלמעלה מעשר הספירות אינו נמנה עמן; כאן מפנים למאמר ״פתח אליהו״ שבתורה אור.

לעומת זאת, סובב כל עלמין, אור אין סוף שלמעלה מהקו, הוא האצילות העליונה ממש: גילוי של מה שנסתר למעלה מהצמצום, ולא אור הנמשך דרכו. כאן מפנים לביאור על חזונו של זכריה בדבר מנורת הזהב.

ייתכן שזו כוונת האריז״ל בדבר הגילוי של פנימיות עתיק לעתיד לבוא. ההערה מסתיימת כאן, והטקסט העיקרי חוזר: עץ חיים מלמד ש״רגלי״ אדם קדמון מגיעים עד לתחתית העשיה.

הסיבה היא שאדם קדמון הוא הרצון, וברצון כלול הכול, אפילו התוצאה האחרונה ממש — ״סוף מעשה״. לכן אדם קדמון מגיע עד לעולם הנמוך ביותר.

המאמר עובר כעת לארבעים ושניים המסעות של בני ישראל במדבר, המנויים בפרשת מסעי. לכל מסע היו שני שלבים: יציאה לדרך וחנייה, שצוינו בדברי משה כשהארון יצא לדרך וכשנח; היציאה לדרך היא העלאה, והחנייה היא המשכה.

כפי שיוסבר על הפסוק ״מוצאיהם למסעיהם״, ההמשכה באה מאדם קדמון. משום כך נדרשו שני השלבים.

אור שמקורו גבוה כל כך יכול להיכנס לעולמות רק באופן של ״מטי ולא מטי״, ״מגיע ואינו מגיע״: מיד כשהוא נוגע, הוא נסוג שוב כלפי מעלה. לכן כל חנייה באה אחריה יציאה נוספת לדרך.

האור שנמשך בא מאדם קדמון, מקור גבוה מאוד, ולכן הוא יכול להגיע רק באופן של ״מטי ולא מטי״ — ״מגיע ואינו מגיע״. בעץ חיים מוקדש שער לאופן זה של מגע.

אור כזה אינו יכול להתיישב בכלים ולהתגלות בהם באופן מלא. ברגע שהוא ״מגיע״, הוא נסוג ונעשה ״אינו מגיע״.

אין כלי שיכול להכיל את האור. באדרא זוטא נאמר דבר דומה על הראש העליון ביותר, הבלתי נודע: הוא מתואר באמצעות דברי בלעם ״ברח לך אל מקומך״ ובאמצעות החיות שבחזון יחזקאל, ש״רצו ושבו״.

גם כאשר האור נמשך, הוא חוזר מיד למקומו. הדבר עשוי להיראות דומה למקיף החוזר: אור שנכנס תחילה לכלי כאור פנימי, אך מפני שהוא גדול מכדי שהכלי יכיל אותו, הוא יוצא ונשאר סביבו כמקיף.

יש הבדל בין שני הדברים. המקיף החוזר עוזב את הכלי לגמרי ונשאר רק סביבו; ואילו ״מטי ולא מטי״ אינו מסתלק ממנו לצמיתות.

אחרי כל ״לא מטי״ באה שוב בחינת ״מטי״. בעץ חיים נאמר שכך הכלי מסוגל לשאת את האור; בלעדי זאת הוא לא היה יכול לשאת אותו.

המסעות היו בעיקרם עלייה מלמטה למעלה. לכן נשאו הלוויים, הקשורים לגבורה, את המשכן: העלייה נעשית באמצעות הגבורות.

הערת הסבר קושרת בין שלוש משפחות הלוויים — גרשון, קהת ומררי — לבין שלוש ה״ידין״ של שם מ״ב, השם הקשור לעלייה. שלוש הידין שבנפש, שבאמצעותן היא מתרוממת לה׳, מבוארות בדרוש לפורים ״חייב אינש״ שבתורה אור, על הפסוק ״כי יד על כס י״ה״.

ההגהה מפנה גם למאמר על הפסוק ״וידבר... במדבר סיני״, המסביר את המדרגות השונות של שלוש משפחות הלויים.

מאותה סיבה שמרו הלויים על המקדש בעשרים ואחד מקומות, כפי שמתעדת המשנה: עיקר שמירתם הייתה מפני הקליפות, הכוחות המתנגדים לקדושה. לכן נאמר בפסוק: ״והזר הקרב יומת״.

ההגהה מונה את המקומות בזוהר ובחלק רעיא מהימנא שלו העוסקים ב״והזר הקרב״: בשופטים, בתצא, בבראשית ובמשפטים.

נוספים כאן רעיא מהימנא על צו ופירוש רבי משה זכות (הרמ״ז) על הדיון בזוהר ב״איש זר״ בפרשת משפטים.

אולם גם העלייה דורשת תחילה המשכה מלמעלה, הבאה באמצעות הכוהנים. לכן הלויים התחילו בעבודתם רק לאחר שהכוהנים הטילו אותה עליהם, כפי שנאמר שאהרן ובניו ״ושמו איש איש על עבודתו״.

אותו עניין נדון במאמר על הפסוק ״וידבר... במדבר סיני״. הקרבת שני כבשים בידי הכוהנים לקרבן התמיד בכל יום מבטאת את ההמשכה מלמעלה.

אי אפשר להמשיך כל השפעה משלוש הספירות הראשונות של אדם קדמון, אלא רק משבע הספירות התחתונות שלו. כאן מצוין המקור בעץ חיים, השער הראשון, העוסק ב״עיגולים״ וב״קו״.

ההמשכה נעשית באמצעות ״כבשים״: התורה אומרת שיעקב ״הפריד את הכשבים״, ויעקב מייצג את שבע הספירות התחתונות, כפי שמלמד האריז״ל.

יעקב המשיך את שורש הכבשים, שבשבע הספירות התחתונות של אריך אנפין, למטה, אל העולם הזה. גם ״שער ראשו כעמר נקא״ שבחזון דניאל מסמל את המדות העליונות, ששורשן בשבע הספירות התחתונות של עתיק, המתלבשות באריך אנפין ונעשות שם שבעת ״תיקוני הראש״.

יעקב המשיך זאת אפילו אל ״עולם הפירוד״, שבו הנבראים חשים שהם נפרדים מה׳, כדי שגם שם יהיה ביטול היש — ביטול תחושת הקיום הנפרד.

הערת אגב מבארת שבחג השבועות, הנפת שני הכבשים יחד עם שתי הלחם מעלה את המדות של אצילות בחזרה לשורשן באריך אנפין. באותו אופן אפשר להבין גם את עניין ארבעים ושניים המסעות.

ארבעים ושניים הם שבע כפול שש: שבע המדות, שכל אחת מהן מורכבת משש. באמצעות המסעות כולן עולות אל שורשן הראשון, אדם קדמון, שהוא מקור כל ההמשכה, כשם שהאש עולה מטבעה ככל האפשר.

ספירת העומר מכוונת אף היא כנגד שבע המדות, אך היא נמשכת ארבעים ותשעה ימים — שבע כפול שבע. הטעם לכך הוא שספירת העומר עניינה המשכה מלמעלה למטה.

מאחר שספירת העומר עניינה המשכה למטה, היא כוללת גם את המלכות, הבחינה השביעית בכל מדה, שדרכה הדבר מתגלה למטה. שם מ״ב, שעניינו העלאה, כולל רק שש בחינות בכל מדה ואינו כולל את השביעית.

הערת אגב קושרת זאת ל״בכל מאדך״ (דברים ו, ה): הפרשה הראשונה של קריאת שמע, שבה נאמרות מילים אלו, מכוונת כנגד שם מ״ב, המבטא עלייה מעבר לכל גבול. הדברים מפנים למאמר ״מקושש עצים״ להרחבה.

יש טעם נוסף לכך שהבחינה השביעית אינה נכללת: העלאה זו מגיעה עד לשורשן הראשון של המדות באדם קדמון, שהוא הרצון העליון.

בתוך הרצון העליון הם בטלים לחלוטין, ולכן לא יכולה לבוא מהם כל השפעה או התגלות, כפי שהוסבר לעיל בעניין ״יהי אור״. ייתכן שזו כוונת הזוהר באומרו ששם מ״ב ״עולה ואינו יורד״.

הערה אחרונה מפנה להסבר על קריעת ים סוף, שבה המים ״קפאו״ לנוכח התגלות נעלית יותר. המשל שם הוא הכלל שבמשנה, שחכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו.

המאמר חוזר לפתיחת הפסוק, ״ומשה כתב״. קודם לכן התבאר שהכוונה היא להמשכת ״חותמו״ של ה׳, שעליו נאמר בגמרא שהוא אמת; כעת מוסבר מדוע חותם וכתיבה הם הדימויים המתאימים.

הכתיבה נוטלת רעיון, דבר רוחני, ומבטאת אותו בפעולה גשמית ובעמוד גשמי. כך היא קושרת את הרוחני עם הגשמי.

״חותמו״ של ה׳, שהוא אמת, פועל באופן דומה. כאן ״אמת״ מתייחסת לחכמה — החכמה האלוקית.

החכמה נקראת אמת משום שעיקרה הוא תפיסת האמת. כל אדם, אפילו טיפש, יכול לומר דברים, אך רק החכמה מביאה לדיוק ולאמת.

מה שמגדיר את החכמה הוא השגתה את האמת, ולכן היא נקראת אמת. כך גם חכמה עילאה היא ״חכמת האמת״ — ההכרה שאין מציאות מלבד ה׳, כפי שמבואר בהגהה שבתניא, פרק ל״ה.

אלא שביחס לאור אין סוף, אפילו חכמה נחשבת רק כמעשה גופני ביחס לחכמה, ולמעשה אין ביניהם כל ערך. כך מוסבר בחלק השני של התניא, שער היחוד והאמונה, פרק ט׳, הפסוק ״כולם בחכמה עשית״.

אפילו אדם קדמון, הרצון העליון שלמעלה מחכמה, נחשב רק ״אדם דבריאה״ ביחס לאין סוף, כפי שנאמר בתחילת המאמר. קל וחומר שחכמה נחשבת כך.

לכן חכמה, אף שהיא ״אמת״, היא רק חותמו של ה׳ ולא ה׳ עצמו; משום כך התורה מתארת את המשכתה כ״ויכתוב משה״.

המשכת אור אין סוף אל החכמה, שביחס לאור זה היא כמו עשייה, דומה לכתיבה או להטבעת חותם: דבר רוחני נלחץ אל תוך דבר גשמי.

באופן ממוקד יותר, ״חותם האמת״ הוא התיקון הנקרא ״ואמת״, אחד מי״ג תיקוני דיקנא העליונים. הוא מקביל ל״תרין תפוחין״, שתי הלחיים, שבהן מאירות הפנים; הארה זו היא גילוי חכמה, כמו בפסוק ״חכמת אדם תאיר פניו״.

הארה זו היא גילוי של 375 אורות, הבחינה הנקראת ״אדם דיצירה״, כפי שנאמר בברכת ״אשר יצר״, המחברת את היצירה עם החכמה. בחינה זו נקראת אמת.

שאר התיקונים הם מדות, כגון ״רחום וחנון״. אין זה לפי ערכו של אין סוף להיות מושפע מרגשות, כפי שנאמר בתפילת אליהו: ״ולאו מכל אינון מדות איהו כלל״, אף שהתיקונים האלה אינם אלא מקורות המדות; האמת, שהיא חכמה, היא ה״חותם״ המתאים.

הזוהר מכנה את משה ״שושבינו של המלך״ — מי שמוריד את אורו של המלך אל הכלה, ישראל. משה המשיך את אור אין סוף אל התיקון ״ואמת״, שהוא החותם, וזהו פירוש ״ומשה כתב״.

משם נמשכת הארת פנים אל ז״א, התצורה הרגשית שמיוצגת על ידי יעקב; זהו ״תיתן אמת ליעקב״. בכוח זה יכלו ישראל לנסוע במדבר, מקום השייך לכוחות המתנגדים לקדושה, ולהכניע אותם.

בחסידות מוסבר שניצוצות הקדושה מתבררים ״בחכמה״. בהערה מוסיפים שאור זה הוא ״חכמה סתימאה״, שבכוחה לטהר אף מטומאת שלוש הקליפות הטמאות לגמרי שמתחת לקליפת נוגה, כפי שמוסבר באיגרת הקודש באיגרת העוסקת בסמיכות פרשת פרה למיתת מרים.

ההערה מפנה גם ל״ומעיין מבית הוי׳ יצא והשקה את נחל השיטים״, ששורשו בחכמה דאדם קדמון, המתלבשת במלכות דאדם קדמון, ובאמצעותה באצילות. זוהי ההמשכה מ״מוצאיהם״ — מאדם קדמון.

התורה נמשכת מאותה בחינת אמת, ולכן היא נקראת ״תורת אמת״. משום כך המסעות התנהלו דווקא בהובלת הארון, שבו היו הלוחות.

כיום לימוד התורה ממשיך את אותה בחינה של ״תיתן אמת ליעקב״. הוא נותן לנשמות ישראל כוח להכניע את הגוף, שמקורו ב״עור הנחש״, כך שגם הגוף יתבטל וייכלל באורו של ה׳.

כל ברכה על מצווה פועלת לפי הסדר הזה: ״ברוך אתה...״ ממשיך מלמעלה; ״אשר קידשנו במצוותיו״ מעלה מלמטה; ו״וציוונו״, הנדרש גם כ״חיבר אותנו״, ממשיך שוב מלמעלה — קשר פנימי עם ה׳.

כעת נבין את הפסוק עצמו: ״מוצא״, שמשמעותו הרגילה היא יציאה, פירושו גם מקור, כמו ״מקור מים״. ״מוצאיהם״ הם מקורם, אדם קדמון.

אדם קדמון הוא מקור כל הנשמות, כפי שעולה מפירוש המגיד ל״קורא הדורות מראש״, מפני שהוא כולל את כל סדר העולמות ואת כל הנשמות. וכמאמר המדרש, ״ישראל עלו במחשבה״ [של ה׳] עוד לפני בריאת העולם.

מאותו מקור הוריד משה הארה אל הנשמות השוכנות בגופים, ויחד עמה את הכוח לביטול.

במקורן הנשמות מצויות בביטול גמור, כמו הספירות הכלולות ברצון העליון. המשכה משם מורידה את הביטול הזה למטה, ובכוחו הנשמה יכולה לשלוט בגוף.

״ומשה כתב את מוצאיהם״: הכתיבה של משה היא התורה, שבאמצעותה נמשך אור זה, ״תיתן אמת ליעקב״.

הרצון העליון עצמו, בחינת אדם קדמון, מלובש בתורה. לכן מי שלומד אותה ממשיך את אור הרצון הזה אל נפשו.

המטרה היא ״למסעיהם על פי הוי׳״: לתת לישראל כוח לעלות אפילו למעלה מבחינת ״פי הוי׳״.

״פי הוי׳״, יחד עם ״אוזן״ ו״חוטם״, שייך למלכות, הדיבור היוצר של ה׳. אדם קדמון הוא ״מוצא פי הוי׳״, המקור של הדיבור עצמו, וזהו פירוש ״כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם״.

״האדם״ הוא אדם שלמעלה, המקבל מ״לחם״; הערך המספרי של לחם הוא 78, כמו מזלא וכמו שלושה שמות הוי׳. אך ״האדם יחיה על כל מוצא פי הוי׳״ — מן המקור עצמו, אדם קדמון.

ייתכן ש״מה שיוצא מן הפה״, שהוא למעלה מ״לחם״ — מזלא, בחינת שערות הזקן — הוא הארת הפנים שתוארה קודם, תיקון האמת. ואז בא החלק השני של הפסוק: ״ואלה מסעיהם למוצאיהם״.

החלק השני הוא מסע החזרה: העלייה בחזרה אל המקור, אדם קדמון. הדבר דומה לאש, שמטבעה עולה גבוה ככל שביכולתה.

הגהה מציעה פירוש נוסף ל״ויכתוב משה״, על יסוד המאמר ״אם בחוקותי תלכו״: בתורה יש אותיות חקיקה, כמו בלוחות, שעליהם נאמר ״חרות על הלוחות״, ואותיות כתיבה, דיו על קלף. גם בכל נשמה יהודית, בכל ״ניצוץ מישראל״, יש שתי הבחינות האלה.

שורש הנשמה, ״מוצאיהם״, דומה לאותיות חקיקה, המאוחדות עם מקורן, ואילו ירידתה אל הגוף דומה לאותיות כתיבה. ״ויכתוב משה את מוצאיהם״ פירושו שהמשיך את בחינת החקיקה אל בחינת הכתיבה — את השורש אל הנשמה שבגוף.

המטרה היא העלייה שבאה לאחר מכן, ״מסעיהם למוצאיהם״. כפי שמוסבר באותו מאמר, הנשמה נעשית ״מהלך״ בלי גבול, ומוסיפה לעלות עוד ועוד.

ייתכן שהעלייה מגיעה אף למעלה מן הירידה המקורית. הירידה נמשכה רק משבע הספירות התחתונות של אדם קדמון, שכן אי אפשר להמשיך משלוש הספירות הראשונות שלו.

אך העלייה, שבאה על ידי ״רצון הלב״ להתבטל ולהיכלל באור אין סוף, מגיעה לשלוש הספירות הראשונות של אדם קדמון. ההגהה מביאה לכך הוכחה מן הזוהר על פרשת תרומה.

הזוהר אומר ששם מ״ב אותיות עולה עד שהיא מתעטרת באין סוף, ולכן היא ״עולה ולא יורדת״.

כלומר, העלייה באמצעות שם מ״ב מגיעה אל אין סוף עצמו. ההערה מצטטת גם את Pri Etz Chaim, שבו שם זה מיוחס לשלוש הספירות הראשונות — כתר, חכמה ובינה — של ז״א.

ייתכן ש״עולה ואינו יורד״ פירושו שהעלייה מגיעה למקום גבוה כל כך, שאי אפשר להמשיך ממנו דבר כלל.

או אולי ההמשכה באה מאריך של ארבעת העולמות יחד, שהוא אדם קדמון, ואילו העלייה מגיעה לעתיק של המערכת הכללית, שהיא האצילות שלה.

אותה ״אצילות״ עליונה היא אור אין סוף עצמו, כפי שנאמר בתחילת המאמר. כך מוסבר גם על שבת עילאה בביאור על ״את שבתותי תשמרו״: זו עלייה מעבר לבחינת ״אשר ברא״, שבה אפילו אדם קדמון, שהוא רק ״אדם דבריאה״, עולה למעלה עוד יותר.