לבאר הדברים בענין וירד הגבול הנה גבול ד׳…

המאמר מבקש לבאר את הפסוק בפרשת מסעי המתאר את גבולה של ארץ ישראל: ״וירד הגבול״. אדמו״ר הזקן מציע שגבולות הארץ בארבע רוחותיה מקבילים ל״שנים־עשר גבולי האלכסון״ שבספר יצירה, כפי שהם מוסברים בפרדס.

אפשר לדמיין חדר שיש לו ארבעה קירות, רצפה ותקרה: ששת צדדיו נפגשים לאורך שנים־עשר מקצועות, למשל במקום שבו הקיר המזרחי נפגש עם התקרה (״מזרחי־עליון״), או במקום שבו הקיר המזרחי נפגש עם הקיר הצפוני (״מזרחי־צפוני״). שנים־עשר המקצועות האלה הם ״גבולי האלכסון״, והפרדס מונה אותם כך.

לגבול שעל פני הקרקע אין צד ״עליון״, ולכן גבולות הארץ אינם יכולים להיות בפשטות שנים־עשר האלכסונים של גוף תלת־ממדי. ובכל זאת, אומר אדמו״ר הזקן, שורשם נעוץ בהם ונמשך מהם.

חזון יחזקאל על חלוקת הארץ לעתיד לבוא, בפרק מח, מתאר שנים־עשר חלקים, אחד לכל שבט, שכל אחד מהם גובל בחלק הסמוך לו. אדמו״ר הזקן מוסיף את העיקרון הידוע שגם שנים־עשר השבטים עצמם מושרשים בשנים־עשר גבולי האלכסון.

הזוהר מכנה את שנים־עשר השבטים ״שנים־עשר תחומים״ המקיפים את כנסת ישראל, בדוגמת מה שלמעלה. הוא אומר שהאילן העליון הקדוש, מבנה המידות האלוקיות, ״נחתם בחותמותיו״ בהם; כלומר, השבטים נושאים את חותמו, כשם שחותם מטביע את צורתו.

ספר הבהיר, המצוטט בפרדס, מתאר ״אילן״ אחד שיש לקדוש ברוך הוא, ובו שנים־עשר גבולי אלכסון הנמשכים החוצה בלי סוף, והאילן נמצא בתוכם. הדבר תואם את דימוי הזוהר של האילן העליון המוטבע בשנים־עשר השבטים.

כעת מסביר אדמו״ר הזקן מדוע שנים־עשר אלה נקראים ״גבולות״ ו״תחומים״. הם הדרכים שבהן שש המדות, מחסד ועד יסוד, המקבילות לששת הכיוונים, מתמזגות זו בזו, שתיים בכל פעם.

דוגמאות לכך הן חסד המתמזג עם גבורה, גבורה המתמזגת עם נצח, וכן התמזגותם של שני ״הקווים״ של הספירות: קו ימין — חכמה, חסד ונצח — וקו שמאל — בינה, גבורה והוד. כל מפגש כזה בין שתי מדות הוא אחד מן הגבולות האלכסוניים.

האור מצד עצמו פשוט ואינו מתחלק, ולכן אין בו חלקים נפרדים שיוכלו להתמזג. ההתמזגות מתרחשת רק לאחר שהאור מתלבש בכלים: אז מידה אחת יכולה להתלבש במידה אחרת, בהתאם לסדר שבו ה׳ מנהיג את העולם.

הכלים מגבילים את האור בשני אופנים. אור פשוט, שאין לו אופי מסוים, נעשה לאיכות מוגדרת, כגון חסד, כשהוא מחיה את כלי החסד; ואור אין־סופי נעשה לשפע מדוד ומוגבל. שני האופנים הללו הם ״גבולות״, ולכן הכלים הם מקור ה״גבולות״.

ההתכללות לשנים־עשר צירופים קיימת רק משום שהאורות מתלבשים בכלים, ואילו האור עצמו נשאר פשוט. לכן הצירופים מקבלים את אופיים של הכלים, המגבילים אותם.

משום כך הם נקראים ״גבולות״ ו״תחומים״: שמות אלה מתארים את ההגבלות שהאור מקבל בכלים, שבהם המדות מתכללות לשנים־עשר צירופים.

אפשר לקרוא את דברי הזוהר ״נחתם בחותמיו״ כמות שהם, אך אדמו״ר הזקן מעדיף להחליף בין שתי אותיות, ח׳ ות׳, ולקרוא ״מוגבל בתחומיו״. לפי קריאה זו, הזוהר עצמו אומר שהאילן העליון מקבל גבולות בשנים־עשר השבטים.

כלומר, הפירוש הוא כפי שנתבאר לעיל: הגבולות הם ההגבלות של האור בתוך הכלים. להרחבה על המונח ״גבול״ הוא מפנה לפירוש הרמ״ז לקטע זה בזוהר, ולערך ״גבול״ בפרדס. שם מוסבר שמלכות נקראת ״גבול״ כשהיא מקבלת מחכמה ובינה, ואילו מצד מקורה היא מתעלה למעלה מן הגבול.

שנים־עשר הצירופים מקבילים גם לשנים־עשר צירופי האותיות של שמות הוי׳ ואדנ״י. מהם נמשכים שנים־עשר החודשים: בכל חודש מקבל עם ישראל את ההשפעה המיוחדת לו מצירוף אחד של הוי׳.

התכללות המדות העליונות משתקפת למטה בעבודת ה׳ של עם ישראל. למשל, ההתכללות של חסד עם הוד, שהיא הגבול ״דרום תחתון״, מתבטאת בהתכללות מקבילה בעבודתו של האדם.

חסד עם הוד מולידים אהבה המחוברת להודאה, המקבילה האנושית להוד; וגבורה עם הוד, הגבול ״צפון תחתון״, מולידות יראה המחוברת להודאה. כך כל גבול עליון נעשה דרך ייחודית בעבודת הלב.

כל צמד של מדות מוליד דרך עבודה דומה, ואדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על הפסוק ״אלה מסעי״ להרחבה. לדבריו, אלה הם גבולות ארץ ישראל: שנים־עשר גבולי האלכסון, ששורשם גבוה מאוד והם יורדים בהדרגה עד שמגיעים למלכות.

הגבולות יורדים עוד, אל העולמות בריאה, יצירה ועשיה, וזהו ״וירד הגבול״. הזוהר מדבר על ״תריסר דאתכסיין״, והמפרש מקדש מלך מייחס את שורשם לתפארת של אריך אנפין, פרצוף הכתר העומד למעלה מן השכל.

המדות של אריך אנפין גבוהות מחכמה ובינה: אבא ואמא, פרצופי חכמה ובינה, רק מלבישים אותן כעין לבוש. שם, למעלה מן השכל, המדות משולבות זו בזו באופן השלם והאמיתי ביותר.

מן המקור הגבוה הזה יורדת ההתכללות אל שנים־עשר הגבולות של ז״א, ולבסוף אל מלכות, שהפסוק מכנה ״ים כנרת״. התוצאה היא ״אהבה בתענוגים״, אהבה מתוקה כצלילי כינור; השם ״כנרת״ רומז ל״כינור״.

אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו במאמר ״זכור את אשר עשה לך עמלק״, בפרשת תצוה, לפסוק משיר השירים ״אכלתי יערי עם דבשי״.

שם, ״דבשי״ מייצג את קריאת שמע, כאשר אדם חי באמת את המילים ״אחד״ ו״ואהבת״ — אהבה בתענוגים. מתיקות זו היא הסיבה שאהבה זו נקראת ״מתוק ככנור״ ו״דבשי״.

להרחבה על אהבה זו מפנה אדמו״ר הזקן לאיגרת הקודש על הפסוק ״מה יפית ומה נעמת, אהבה בתענוגים״. אהבה רבה זו באה מלמעלה באמצעות אהרן, המכונה ״שושבינה של המלכה״: הוא מקרב את המלכה, מלכות, אל המלך.

כפי שמוסבר במאמר על הפסוק ״ועשית בגדי קודש לאהרן״, אהבה זו נמשכת מבחינת ״ורב חסד״, שהיא אחת משלוש עשרה מידות הרחמים. בחינה זו נעלית מ״חסד עולם״, החסד המתייחס לעולם, כפי שיוסבר בפסקה הבאה.

כאן המילה ״קדמה״ שבפסוק נקראת במשמעות של ״קודמת״: אהבה זו באה מבחינה שלמעלה מ״עולם״ וקודמת לו. ״עולם״ כאן פירושו שש המדות, ובפרט החסד הקשור לעולם; האהבה שלמעלה מהן נמשלה לכינור, מילה שמהדהדת בשם כינרת.

תיקוני הזוהר מפרשים את המילה ״כינור״ ככוללת כ״ו, הגימטריה של שם הוי׳, ו״נר״. הכינור מסמל אפוא את הוי׳ המאירה בתוך הנר, השכינה: את האור האלוקי הממלא את מלכות, כמו בפסוק ״ה׳ אורי״.

בעניין ה״נר״ מפנה אדמו״ר הזקן למאמרו על הפסוק של ציצית בפרשת שלח. הדלקת המנורה של אהרן נקראת ״העלאת״ הנרות, והאור שהוא מכניס אל ה״נר״ גורם ל״כינור״ לנגן מאליו, כפי שאומר הזוהר, המובא להלן, על כינורו של דוד המלך.

הנגינה היא עליית מלכות, שכן כל עלייה נעשית באמצעות שירה. אדמו״ר הזקן מציין מאמרים נוספים העוסקים בכינור: על יובל, ״אבי כל תופש כינור״, בפרשת בראשית, ועל הפסוק ״זמרו לאלקינו בכינור״.

הוא מזכיר גם את פירושו לפסוק ״עלי עשור ועלי נבל״. הזוהר אומר שחוט התכלת שבציצית מקבל את צבעו מיצור שבים הכנרת, ובאותו קטע מדובר גם בכינורו של דוד המלך, שניגן מאליו.

הדבר מתאים לביאור במאמר על ציצית: התכלת נמשכת ממוחין דאבא, מדרגת חכמה, וממשיכה ביטול.

הרמ״ז, בפירושו לדברי הזוהר על ״ים דגנוסר״, מזהה אותו עם ים הכנרת ומבאר את עניינו כמלכות דמלכות דבריאה, שנעשית עתיק ליצירה. כך הנקודה התחתונה של עולם אחד נעשית השורש העליון של העולם הבא.

בפירושו לספרא דצניעותא, חלק מהזוהר, מבחין האריז״ל בין כינור לכנרת: הם הוד של הפרצוף הזכרי (״דידיה״) והוד של הפרצוף הנקבי (״דידה״) שבבריאה. אדמו״ר הזקן מציין שהאריז״ל מאריך בעניין שם.

״ומחה על כתף״ מתאר אהבה שבאה מלמעלה בלי הבנה: כמו אדם שנדחף מאחור, בעורף, והוא נע בלי לדעת מהיכן באה הדחיפה. אהבה כזו ממשית, אך השכל עדיין לא תפס אותה.

כל עלייה של מלכות מתחילה במצב של ״אחור באחור״ — מונח קבלי המתאר קשר שבו שני בני הזוג, ז״א ומלכות, עדיין אינם פונים זה אל זה. זהו האהבה ש״מכה על הכתף״: היא מורגשת, אך אינה מובנת. רק לאחר מכן מגיע הקשר לבחינת ״פנים בפנים״, איחוד מלא וגלוי.

פירוש נוסף משווה את ״ומחה על כתף״ ל״קוצי דשערי״ — השערות הקשות המכות. דימוי זה מוסבר במאמר על הפסוק ״זכור״ ובשער התפילין שבפרי עץ חיים. לאחר מכן קובע אדמו״ר הזקן שאהבה זו באה באמצעות העיסוק בתורה.

את הפסוק ״פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון״ מפרשים כך: ה׳ מעניק רצון מלמעלה, והדבר נעשה באמצעות התורה. אדמו״ר הזקן מפנה למאמריו על ״חכלילי עיניים״, ״ויקהל משה״ ו״מי מנה עפר יעקב״ להרחבה.

התורה כוללת את ״ל״ב נתיבות החכמה״ שבהן נברא העולם, לפי ספר יצירה, ואדמו״ר הזקן אומר ש״וירד הגבול״ רומז להן. המשכתן באמצעות לימוד התורה מביאה ל״ומחה״ — לאהבה המגיעה למלכות.

הדבר מביא את האדם לאהבה רבה, ״מתוקה ככינור״. בלשון התיקונים שהובאה קודם, הוי׳, ״אורי״, מאיר אז בנר.

ה״נר״ הוא הנשמה — ״נר הוי׳ נשמת אדם״ — והאור הוא התורה — ״ותורה אור״. באמצעות לימוד התורה אורו של ה׳ מאיר בנשמה, והדבר ממשיך את האהבה הרבה, המתוקה ככינור.

״הירדן״, השלב הבא של הגבול, מסמל את קליפת נוגה — התחום שבו הטוב והרע מעורבים, וממנו אפשר לברר ולהעלות את הטוב. התורה נותנת כוח לברר את הנפש הבהמית, כעניין ״כל גבולך לאבני חפץ״: גם לב האבן בא לידי רצון לה׳.

לב האבן עצמו נעשה ״חפץ וכוסף״ להידבק בה׳. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״בחודש השלישי״ שבפרשת יתרו: התורה נקראת ״עוז״ מפני שהיא מחזקת את הנפש האלקית, ו״תושייה״ מפני שהיא מתשת את כוחה של הנפש הבהמית — משחק צלילים בין שתי המילים.

שני הפירושים ל״וירד הגבול״ — ירידת י״ב גבולי אלכסון והמשכת ל״ב נתיבות התורה — מתלכדים למעשה. לימוד התורה עצמו ממשיך ומגלה את המדות העליונות, שהן שורש י״ב הגבולות.

אדמו״ר הזקן מוסיף שבזוהר, שלח, קס״ו ע״א, הירדן מתפרש בדרך אחרת, ומפנה לביאורו על ״אלה מסעי״, בעניין הביטוי ״ירדן יריחו״.