איתא במדרש תהלים ע״פ אחת שאלתי מאת ה׳…

המאמר פותח במדרש על תהילים כ״ז, ד׳: דוד אומר שביקש מה׳ ״דבר אחד״, ובהמשך מונה כמה בקשות — לשבת בבית ה׳, לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו. ה׳ מצביע לפני דוד על הסתירה לכאורה.

דוד משיב שלמד זאת מה׳ עצמו: בדברים י׳, י״ב ה׳ מבקש תחילה מישראל דבר אחד בלבד — ליראה — ואחר כך מוסיף מצוות רבות. לכאורה, התשובה רק מראה שאותו דפוס מופיע גם בדברי ה׳, ואינה מסבירה אותו; המאמר בא לבאר זאת.

המגיד ממזריטש, רבו של אדמו״ר הזקן, מסביר שדוד ביקש באמת דבר אחד בלבד. הבקשות הנוספות אינן תוספות, אלא מסתעפות מאותו דבר אחד.

משעה שאותו דבר אחד קיים, השאר מוכרחים לבוא מאליהם, משום שבעומק הכול אחד. לכן דוד היה צריך לבקש דבר אחד בלבד, והשאר בא עמו.

אדמו״ר הזקן מקשה על תשובת המגיד: אם דוד אכן ביקש דבר אחד בלבד, לא היה לו מה ללמוד מדוגמתו של הקב״ה, ותשובתו ״ממך למדתי״ מיותרת.

התשובה מתחילה מתורה ידועה, שלפיה ארבע אותיות שם הוי׳ מקבילות לארבעה מרכיבים בעבודת ה׳: יו״ד ליראה, ה״א ראשונה לאהבה, וי״ו לתורה וה״א אחרונה למצוות. ככל שהמדרגה גבוהה יותר, היא מאוחדת יותר, והיראה העליונה, היו״ד, עומדת אפילו למעלה מן התורה.

הפסוק אומר שה׳ ציווה ״את כל החוקים האלה״ כדי ״ליראה את ה׳ אלקינו״, ולכן המצוות הן האמצעי והיראה הזאת היא התכלית. היא נקראת ״יראת הרוממות״, יראה לנוכח גדולתו של הקב״ה.

מעטים זוכים ליראה העליונה הזאת. למעלה ממנה עומדת האהבה העליונה, אהבה רבה, שאין האדם יכול ליצור באמצעות מאמציו; היא מתנה מלמעלה, הבאה מאליה למי שהגיע ליראה העליונה.

אהבה זו היא כמיהת הנפש להתכלל בשורשה, והיא נקראת ״אהבה בתענוגים״ (שיר השירים ז, ז). בעולמות העליונים היראה והאהבה אינן נפרדות כלל, אלא הן תמיד יחד, כשני רעים שאינם נפרדים.

ככל שעולים, האחדות גוברת; למטה, בעולם הפירוד, היראה והאהבה כמעט מנוגדות זו לזו. היראה מתחילה בכך שהאדם משפיל את עצמו עד מאוד.

השפלות מביאה ליראה התחתונה. למעלה ממנה נמצאת אהבה המתבטאת בשמחה, ככתוב: ״ישמח ישראל בעושיו״. אהבה זו עדיין נמוכה מן היראה העליונה, אך באמצעותה האדם יכול להגיע למידה מסוימת של יראה עליונה, שהיא ביטול במציאות.

כך מתבאר הפסוק ״מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה״: ה׳ מבקש את היראה העליונה בלבד, וכשהאדם זוכה לה, האהבה העליונה באה מאליה. הבקשה האחת כוללת אפוא גם את השאר.

הגמרא אומרת שדרכו של איש לחזר אחר אשה; בפרק מ״ג בתניא מיישמים זאת על אהבה, המכונה ״איש״, שבאה מעצמה אל היראה, המכונה ״אשה״, מפני שלמעלה הן אחת. הטקסט מפנה את הקורא גם להערה לתיקון חצות, קינה הנאמרת בחצות הלילה על חורבן בית המקדש.

הבינונים, בלשון התניא, שאינם צדיקים, אינם יכולים להתחיל מן היראה העליונה. תחילה עליהם להגיע לאהבה נמוכה יותר — צימאונה של הנפש לה׳, המתבטא במילים ״צמאה לך נפשי״.

הזוהר מכנה את האהבה הזאת ״עבודה״ שאין למעלה ממנה, ואדמו״ר הזקן מפרש את המילה ״עבודה״ במשמעותה החקלאית: הגמרא מתארת חרישה כ״לרפויי ארעא״ — ריכוך האדמה. אדמה קשה אינה יכולה להצמיח את מה שנזרע בה, ולכן יש לרכך אותה תחילה באמצעות חרישה.

כך גם באהבה המסותרת בלבו של כל יהודי: כל נשמה היא ״חבל נחלתו״, ניצוץ מלמעלה. אך האהבה הזאת טמונה עמוק בתוך הקליפות, המסתירות את הקדושה, ויש להעלותה בחזרה למקורה.

כשם שיש לחרוש את האדמה לפני שהזרעים יכולים לצמוח, כך על האדם להיות תחילה ״רך״. פירוש הדבר הוא להתגבר על רצונותיו ותשוקותיו לענייני העולם, להישמר שלא להפנות אליהם את לבו, ולשבור את לבו מתוך רצונו לדבוק בה׳.

ככל שהאדם ״חורש״ את גופו ומחליש כך את אחיזתו, כך האהבה המסותרת צומחת יותר. עבודת הכנה זו היא היראה התחתונה הקודמת לאהבה: שפלות והכנעת הלב, בדומה לכובד הראש שחכמים דורשים לפני התפילה.

נחזור למדרש: מן הפסוק ״ועתה ישראל״ למד דוד לבקש דבר אחד בלבד: ״שבתי בבית הוי׳״. ה״בתים״ הם אותיות התורה, המשמשות כלים.

״לחזות בנועם הוי׳״ פירושו להמתיק את התורה, כלומר האור שבתוך הכלים שהם אותיות התורה; בעניין ה״המתקה״ מפנה הטקסט לביאור על הפסוק ״באתי לגני״. למעלה האותיות והאור הם אחד, אך למטה הם יכולים להיפרד, כך שאדם עשוי ללמוד את אותיות התורה בלי האור הפנימי שבהן.

רבי יהודה בר׳ אילעאי מייצג את המדרגה העליונה: פניו האירו מרוב שמחה, מתוך השמחה והאור שבתורה שבעל פה. אצל צדיקים מופלגים כאלה היו האור הפנימי והאותיות אחד, ולכן האותיות הביאו עמן את האור.

שורת סיום: במאמר זה מסתיימים מאמרי לקוטי תורה על ספר במדבר.