אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים…

המאמר פותח בפסוק הראשון של פרשת מסעי, האומר שמסעותיהם של ישראל ביציאתם ממצרים היו ״ביד משה ואהרן״, ומציב לצדו פסוק מתהילים המשתמש באותן מילים. בהמשך המאמר מוסבר מה מייצגים משה ואהרן בעבודת ה׳ של האדם עצמו.

אדמו״ר הזקן מציב כלל יסודי לכל מי שרוצה להידבק בה׳, ופותח מתהילים פרק כ״ד. המזמור שואל מי ראוי לעלות להר ה׳ ולעמוד במקום קדשו.

המזמור משיב: מי שכפיו נקיות ולבו טהור; אדמו״ר הזקן מפרש זאת כלב נקי לחלוטין מכל תערובת. בביטוי הבא כתוב ״נפשו״, ואילו הקריאה המסורתית היא ״נפשי״; והוא מביא פסוק שבו אדם נושא את נפשו אל ה׳.

מאמר חז״ל שהשכינה שורה בכל התכנסות של עשרה יהודים מסביר מדוע אפשר לקרוא בפסוק ״נפשי״: השכינה שורה בתוך היהודים, ולכן הנפש שאדם נושא היא, במובן מסוים, גם של ה׳. מכאן הדרישה שההתרוממות הרוחנית של האדם לא תהיה ריקה או כוזבת.

טהרת הלב השלמה הזאת רחוקה כל כך מהישג ידו של אדם רגיל, שהאדמו״ר הזקן מחיל עליה את הפסוק מקהלת: ״עמוק עמוק, מי ימצאנו?״ לדבריו, הדרך אליה היא באמצעות ״משה ואהרן״ — שתי דרכים בעבודת ה׳ שהמאמר עומד להסביר. תחילה הוא מביא משנה שלכאורה הופכת כל התחלה לבלתי אפשרית.

המשנה תולה את החכמה ואת היראה מה׳ זו בזו. מכיוון שאי אפשר להגיע לאחת בלי האחרת, נדמה שאי אפשר להתחיל באף אחת מהן.

משנה אחרת פותרת את המעגל: היראה מפני החטא צריכה לבוא לפני החכמה, ואז החכמה תתקיים. האדמו״ר הזקן מסביר את הפתרון באמצעות הבחנה בין שני סוגים של רע.

הסוג הראשון הוא כל דבר שאסור ממש, וגם איסור קל מדרבנן — ״דברי סופרים״ — נחשב לרע גמור. כאן היראה מפני החטא צריכה לבוא תחילה, בלי להמתין להבנה.

רע כזה מעורר דחייה מוחלטת אצל ה׳, שהוא ״טהור עיניים מראות רע״, והכתוב מכנה אותו ״תועבה״. כדי להתרחק ממנו אין צורך בחכמה, אלא ביראה פשוטה מפני החטא.

הסוג השני של הרע נמצא בתוך תחום המותר. הוראתו של רבא, ״קדש עצמך במותר לך״, דורשת מן האדם להתאפק גם מהתענגות מותרת; והרמב״ן מזהיר שבלעדיה עלול אדם להיות נבל, אף שאינו עובר על איסור מפורש.

כאן יש להקדים את החכמה, שכן רק הבנה יכולה להראות לאדם מדוע עליו להימנע גם מן המותר. חכמה זו באה באמצעות משה ואהרן, שהזוהר מכנה אותם שושבינו של המלך ושושבינה של המלכה: השושבין מלווה צד אחד של החתונה ומחבר בין בני הזוג; משה פועל מצד ה׳, המלך, ואהרן מצד השכינה, המלכה.

משה, שושבינו של המלך, מוריד את אורו הנשגב של ה׳, סובב כל עלמין, כדי שישכון בעולם התחתון הזה. כך מתגשם המדרש שלפיו ה׳ רצה שתהיה לו דירה בתחתונים.

המשכה זו נעשית באמצעות התורה והמצוות. התורה כולה מורכבת משמותיו של ה׳, כפי שכותב הרמב״ן בהקדמתו לתורה, על פי הערת קה״ת; שם מתבטא באותיות, ואף על פי כן הוא נעלה מהבנתנו.

אפילו מה שנחשב אצל ה׳ רק ״שם״ — כינוי חיצוני, ולא עצמותו — נעלה בהרבה משכל האדם. גם המצוות ממשיכות אלקות; הן נקראות ״איברי המלך״, ביטוי שהפסקה הבאה מסבירה.

בפסקה 3 כונו המצוות ״איברי המלך״, וכאן מוסבר הדימוי: כשם שכל איבר בגוף נושא את חיות הנשמה, כך כל מצווה נושאת חיות אלוקית.

ההתעטפות בטלית ממשיכה את האור המקיף את כל העולמות, סובב כל עלמין, כך שיקיף את האדם ויחפוף עליו, כשם שהטלית עצמה מקיפה אותו. התפילין ממשיכות את אחדות ה׳.

כאשר האלוקות נמשכת בדרך זו, הרע נפרד מהאדם מאליו, בלי מאבק, כשם שהשעווה נמסה לפני האש וכשם שהר סיני העלה עשן כאשר ה׳ ירד עליו באש. הרע דומה לקוצים יבשים וכרותים, הנדלקים מיד.

דרכו של משה היא דרך הדעת — ידיעה פנימית ויציבה שה׳ אחד (ביטוי מתוך פיוט לימים הנוראים, כפי שמצוין בהערת קה״ת). האדם גם מתבונן בדברי התלמוד, שלפיהם איש אינו חוטא אלא אם כן נכנסת בו ״רוח שטות״; לכן החטא לעולם אינו מה שיהודי רוצה באמת.

כפי שמוסבר במקום אחר (ראו תניא, פרק י״ח), אפילו היהודי הנחות ביותר אינו רוצה לפרוק מעליו את עולו של ה׳, והוא מוכן למסור את נפשו על קדושת שמו. אין צורך בהתבוננות ממושכת, אלא רק בידיעה שהיהודי הוא, כלשון הפסוק, ״חלק הוי׳״.

מי שיודע זאת מבין שמחשבה או דיבור בעניינים גופניים מפרידים אותו מן האחד, והוא לא ירצה בכך. הדבר דומה לבן שמטבעו אינו יכול להיפרד מאביו.

המילים ״מה יפה ירושתנו״, מתוך התפילות, מבטאות את הקשר הזה. הפסוק ״גם החושך אינו מחשיך ממך״ נדרש לומר ששום דבר אינו יכול להפריד יהודי מה׳: ״חושך״ כאן פירושו אש, ואפילו האש אינה מפרידה. בכך מפרש אדמו״ר הזקן מחדש את המילים ״קדש את עצמך במותר לך״.

דבר מותר רק ״לך״, כלומר לגוף. לאלקות השוכנת בתוך האדם אין היתר כזה, ולכן מי שמודע לכך יקדש את עצמו גם בעניינים המותרים.

הפסוק ״והייתם קדושים כי קדוש אני״ מתפרש כעת כסיבה להתקדש גם בדברים המותרים: קדושתו של ה׳ שורה באדם. הנוסח שאומרים לפני קיום מצווה, ״לשם יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו״, מבטא אותו עניין: להביא לייחוד המלך עם נוכחותו למטה. אחר כך פונה אדמו״ר הזקן לאהרן, שושבינה של המלכה, המעורר באדם תשוקה לה׳.

עבודתו של אהרן היא התעוררות מלמטה, תשוקה העולה מן האדם אל ה׳, כמו ״צמאה לך נפשי״, והיא מתעוררת בתפילה. היא נוצרת באמצעות התבוננות בפסוקי דזמרה, מזמורי השבח שלפני קריאת שמע, ונעשית לאהבה כשמגיעים ל״ואהבת״ שבקריאת שמע.

הנשמה כבר משתוקקת לה׳, אך אהבתה ״בגלות״ ומוסתרת. כשם שחכמים לימדו שבכל מקום שאליו גלו ישראל, השכינה גלתה עמם, כך גם כשהאדם מתנהג כאדום השכינה עדיין עמו; התבוננות מגלה את האהבה הזאת, עד שלבו בוער להיות בטל לפני ה׳.

כדי להמחיש מה פירוש להיות בטל, אדמו״ר הזקן מתחיל בדבר מוכר: מעשה גשמי אינו נחשב לעומת המחשבה, שהיא רוחנית. לאחר מכן הוא מביא את תיאור התלמוד על החיות הקדושות, מלאכים שמעמדם מעל כל השמים, שרגליהן לבדן שקולות כנגד כל מה שלמטה מהן.

אדמו״ר הזקן מפרש ״חיות״ במשמעות של חיות: אפילו המדרגה הנמוכה ביותר של חיות, שהיא רוחנית, עולה על כל הדברים הגשמיים יחד. אין מידה משותפת לגשמי ולרוחני.

גם בתוך העולם הגשמי נאמר שהארץ היא כגרגיר חרדל לעומת הגלגלים השמימיים, שגם הם גשמיים. על אחת כמה וכמה שכל הגשמיות בטלה לעומת הרוחניות.

כך הוא גם בין מדרגות רוחניות: כל מדרגה מתבטלת בפני זו שמעליה, כפי שאומרת הגמרא שכל חלק גבוה יותר בחיות שקול לכל מה שמתחתיו. ומעל לכולן — ״ולפניו הכול נחשב כלא״.

המילים ״הכול ירוממוך סלה״, מתוך ברכת שבת בבוקר שלפני קריאת שמע, כפי שמצוין בהערת קה״ת, פירושן שהשבח לעולם אינו מסתיים; ״סלה״ פירושו לנצח. ככל שמרוממים את ה׳, הדבר נחשב כאין, משום שתמיד יש עוד מה לרומם.

תמיד יש עוד מה לרומם, ול״יתר״ הזה אין סוף, שכן ה׳ נעלה לאין ערוך מכל שבח שביכולתנו להעניק לו. אפשר היה לחשוב שרוממות כזאת מרחיקה אותו מאיתנו, אך אדמו״ר הזקן שולל זאת.

מכיוון שהכול בטל לפניו ונחשב כלא כלום, אין דבר שיכול לעמוד בינינו לבינו; דווקא רוממותו פירושה שאין מחסום. זו דרכו של אהרן: להידבק בה׳ ולהיות אחד עם האחד.

בפסוק אחד התורה מכנה אותם ״אהרן ומשה״, ובפסוק הבא ״משה ואהרן״, ואדמו״ר הזקן רואה בכך שני סדרים בעבודת ה׳. לפעמים מתחילים בדרכו של משה — תורה ומצוות — ובכך מתאפשר לאחר מכן להתפלל באהבה.

בפעמים אחרות מתחילים בדרכו של אהרן, בהתעוררות האהבה בתפילה, ולאחר מכן אפשר ללמוד ולקיים את המצוות, כפי שהתבאר לעיל. המדרש המובא בסוגריים אומר שהתורה משנה את סדר השמות כדי ללמד שמשה ואהרן שקולים.