וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה כו׳

המאמר פותח בשני פסוקים המתארים את גבולה המזרחי של ארץ ישראל: הגבול מגיע אל ים כנרת, ואז נמשך לאורך הירדן. אדמו״ר הזקן מתחיל בירדן, שעליו אמרו חז״ל שהוא ״נוטל מזה ונותן לזה״, והוא יפרש זאת כתהליך רוחני של נטילה מתחום אחד והעברה לתחום אחר.

הנטילה מצד אחד והנתינה לצד אחר הן עלייה מלמטה למעלה: העלאת השברים שנותרו משבירת הכלים בעולם התהו, המכונים ״שיירי המלכים״, ושעדיין לא עברו בירור וזיכוך. שברים בלתי־מבוררים אלה הם קליפת נוגה, קליפה שאינה רעה לגמרי, והתפקיד הוא להפוך אותם לקדושה.

מה שנפל הן שבע המדות, אל הקליפות שמייצגים חם ובנו כנען; השם חם רומז לחמימות, וחמימות זו היא שורש שבע המדות הרעות שבארץ כנען. העבודה היא לקחת את החום הזה עצמו, את התשוקה הטבעית של האדם, ולהפוך אותו ל״ניצוצות של אש״ משיר השירים: לאהבה בוערת בלב בעבודת ה׳.

העלייה שבה האדם לוקח את החיות מן העולם התחתון ומעלה אותה לקדושה נקראת ״הירדן״, והיא מתחילה באדם עצמו: אתערותא דלתתא. בחינה זו נקראת ״עולם״, והיא מקבילה לשש הקצוות — שש ספירות המדות, מחסד ועד יסוד.

מכיוון שעבודה זו תלויה בדברים גשמיים ותחתונים, כמו אכילה ושתייה, המשתנים בעצמם, גם העבודה משתנה ואינה קבועה. כעת מציג אדמו״ר הזקן סוג נוסף של עבודה, שאינה שואבת את כוחה מדברים תחתונים.

עבודה גבוהה זו נקראת ״אהבה רבה״: אהבה לה׳ שאינה צריכה להילקח מדברים תחתונים, מחמימותו של ״חם אבי כנען״ הנזכר לעיל. היא אינה תלויה בהפיכת התשוקות הטבעיות של האדם.

אהבה זו באה כולה מלמעלה מבחינת ״עולם״, כלומר, ממדרגה שלמעלה משש המדות. אדמו״ר הזקן קושר אותה לתורה, שנבראה אלפיים שנה קודם העולם; גם במדרגה זו יש ״רשפיה רשפי אש״, אך אש זו אינה נמשכת מלמטה.

האהבה העליונה מקבילה לארץ ישראל, שעליה אומרת התורה: ״עיני ה׳ אלקיך בה״. העיניים, כלומר כוח הראייה, מייצגות את החכמה. החכמה היא ״אלפיים״ שנה, מכוח משחק מילים: השורש אל״ף פירושו גם ״אלף״ וגם ״ללמד״, כמו בפסוק ״אאלפך חכמה, אאלפך בינה״; לכן שני ה״אלפים״ הם חכמה ובינה.

אהבה זו באה רק מלמעלה, והיא נמשכת באמצעות אהרן, הנקרא ״שושבין המלכה״. המלכה, מטרוניתא, היא מלכות, כנסת ישראל; ואהרן, כשושבינה, ממשיך אליה מלמעלה את האהבה הרבה.

גם האהבה התחתונה, העולה מתוך העולם, אינה יכולה לבוא מן העולם בלבד. הראיה היא שגם אומות העולם אוכלים ושותים.

אכילתם אינה נהפכת לקדושה, ולכן דרושה תחילה הארה מלמעלה, הנותנת לאדם את הכוח להעלות את המדות לקדושה. זהו הפסוק כשהוא נקרא ברצף: הגבול יוצא מים כנרת ויורד אל הירדן; כלומר, אור מלמעלה נמשך אל עבודת הבירור שבירדן.

אדמו״ר הזקן דורש את שמות המקומות. כנרת נרמזת בכינור, ומתוקה ככינור; המתיקות הזאת היא החסדים ה״יוצאים מעדן״, כאשר עדן הוא חכמה. ״מקדם לעין״, שפירושו בפסוק ״ממזרח לעין״, נדרש כ״לפני העין״: למעלה אף מ״עיני הוי׳ אלקיך״, מדרגת החכמה המזוהה עם ארץ ישראל.

ים כנרת מסמל את ״הים העליון״, עולם הנקודים, עולם התוהו שכליו נשברו. הירדן, הנמשך ממנו למטה, מסמל את רפ״ח ניצוצות הקדושה שנפלו בשבירה לתוך קליפת נוגה.

אולם שורש הניצוצות, מלפני השבירה, נמצא למעלה, בים כנרת העליון. מאחר שהגבול נמשך מכנרת ויורד אל הירדן, אור מאותו שורש נמשך אל הירדן, וכך מתאפשר להעלות את הניצוצות: ״ליטול מזה ולתת לזה״.