תורה אור · פרשת וירא · מאמר 2
ארדה נא וגו׳
״ארדה נא [ואראה]״
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 589 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
ה׳ יודע הכול באופן של ״גלוי וידוע״, בלי שידיעתו תיכנס אל תוך הדבר הידוע. ״העיניים המשוטטות״ של ה׳ הן הכלים של הספירות והמלאכים, שדרכם עולה הדין מלמטה; ו״ארדה נא ואראה״ הוא ירידתו של חסד, המתבונן באותן עובדות עצמן ומחפש צד זכות.
המאמר בקצרה
המאמר פותח בשאלות על דברי ה׳ בעניין סדום: מדוע ״צעקתה״ ו״הבאה״ מנוסחות בלשון נקבה, ומדוע ה׳, הרואה הכול מן השמים, צריך ״לרדת ולראות״. כדי להשיב על כך פונה אדמו״ר הזקן לשאלת הפילוסופים: כיצד האחד הפשוט יכול לדעת פרטים רבים מספור בלי להיעשות לריבוי? הביטוי של חז״ל, ״גלוי וידוע״, משיב על כך: ידיעת ה׳ אינה נכנסת אל תוך הדבר שהיא יודעת. ובכל זאת, הכתוב מדבר על ״עיני״ ה׳ המשוטטות בארץ. עיניים אלה הן הכלים של הספירות והמלאכים, שדרכם המעשים עולים למעלה, ואילו אור אין סוף שבתוכם יודע באופן של ״גלוי וידוע״. ביאור ארוך מבחין בין דעת עליון מקיפה, היודעת בלי להגיב — והיא המפתח להבנת הידיעה המוקדמת והבחירה החופשית — לבין דעת תחתון שבכלים, המביאה שכר ועונש. על פי הזהר, ״העיניים״ בלשון נקבה הן מלאכים של מלכות ושל דין, ואילו העיניים בלשון זכר הן מלאכים של ז״א ושל חסד. צעקת סדום עלתה דרך הערוץ הנקבי; ״ארדה נא ואראה״ היא ירידת החסד, בדומה לראייה ולא לשמיעה, כדי לבחון את אותן עובדות עצמן ולמצוא בהן צד זכות.
מבנה
- השאלות על הפסוקמדוע לשון נקבה, ומדוע ה׳ צריך ״לרדת ולראות״; הצעקה היא הדין של מלכות.¶1
- ״גלוי וידוע״שאלת הפילוסופים על ההשגחה והריבוי; ידיעת ה׳ אינה נכנסת אל תוך הדבר שהיא יודעת; העיניים המשוטטות מעוררות שאלה חדשה, שנענית באמצעות אורות וכלים.¶2–3
- העיניים ככליםהמעשים עולים דרך המלאכים והכלים של מלכות דאצילות; השיטוט שייך לכלים, ואילו האור שבתוכם יודע באופן של ״גלוי וידוע״.¶4–7
- ביאור: דעת עליון ודעת תחתוןדעת עליון מקיפה ויודעת בלי להגיב, והיא מקור הסליחה; דעת תחתון שבכלים מביאה שכר ועונש; ידיעה מוקדמת ובחירה; ״העין הטובה״ של יוסף ואובדנה אצל סדום.¶8–13
- עיניים בלשון נקבה ובלשון זכרעל פי הזהר: העיניים בלשון נקבה הן מלאכים של מלכות, והעיניים בלשון זכר הן מלאכים של ז״א; הצעקה עלתה דרך מלכות, וה׳ יורד עם חסד.¶14–17
- הדין והחסד קוראים אותן עובדות עצמןאפשר לטעון בכל מקרה לצד חיוב או לצד זכות; המבול והקרבן של נח מראים כיצד החסד הופך את אותו מהלך מחשבה עצמו לצד זכות; ״ארדה נא״ כאור ישר היורד אל תוך הדין.¶18
- ראייה ושמיעהשלושת הקווים של הספירות; הראייה נמשכת מן הקו הימני הארוך של חכמה וחסד, והשמיעה מבינה שבקו השמאלי; הצעקה נשמעת, וה׳ יורד לראות.¶19–20
מושגים
- גלוי וידועגלוי וידוע
- ביטוי של חז״ל לידיעת ה׳: הכול גלוי לפניו בפשטות, בלי שמחשבתו תיכנס אל תוך הדבר שהוא יודע או תושפע ממנו. כך נפתרת השאלה כיצד האחד הפשוט יכול לדעת פרטים רבים מספור.
- אורות וכליםאורות וכלים
- לכל ספירה יש כלי — המידה עצמה, כגון חסד או גבורה, המגבילה ומגדירה — ואור שבתוכה, הארה מאין סוף שאינה אחת מן המידות.
- עיני ה׳ המשוטטותעיני ה׳ משוטטים / עיניו משוטטות
- הכלים של הספירות והמלאכים המקבלים מהם; דרכם נבחנים מעשיהם של התחתונים והם מועלים למעלה. לשון זכר מתייחסת לז״א ולחסד, ולשון נקבה למלכות ולדין.
- דעת עליון ודעת תחתוןדעת עליון ודעת תחתון
- דעת עליון מקיפה: היא יודעת הכול בלי להימשך אל תוך המידות, ולכן אינה גורמת לתגובה, והיא מקור הסליחה. דעת תחתון מלובשת בכלים ומביאה שכר ועונש.
- אור ישר ואור חוזראור ישר ואור חוזר
- אור היורד מלמעלה למטה (חסד) ואור העולה מלמטה למעלה (גבורות). הצעקה עולה כאור חוזר; ״ארדה נא״ הוא האור הישר של החסד.
- חד אריך וחד קציר וחד בינוניחד אריך וחד קציר וחד בינוני
- שלושת הקווים של הספירות: הקו הימני של החסד מגיע למרחק הרב ביותר, הקו השמאלי של הדין מגיע רק אל הראויים ביותר, והקו האמצעי מרחם על כל מי שזקוק לכך.
השאלות על הפסוק ¶1
1ארדה נא וגו׳. הנה הכצעקתה הוא לשון נקבה וכן הבאה. ועשו לשון נקבה ולשון זכר.1 וגם להבין מהו ארדה נא ואראה הלא משמים הביט2 ה׳.
״ארדה נא וגו׳״. הביטוי ״הכצעקתה״ הוא בלשון נקבה, וכך גם ״הבאה״; ואילו ״ועשו״ היא צורה [המשותפת ל]נקבה ולזכר. עלינו להבין גם מה פירוש ״ארדה נא ואראה״: הרי נאמר ״משמים הביט ה׳״.
המאמר פותח בדברי ה׳ לפני חורבן סדום (בראשית יח:כא): ״ארדה נא וגו׳״, ובהמשך הפסוק נאמר שיבדוק אם עשו לחלוטין בהתאם לצעקה שהגיעה אליו. אדמו״ר הזקן מצביע על חריגה דקדוקית: ״הכצעקתה״ ו״הבאה״ הן בלשון נקבה, ואילו ״ועשו״ היא צורת רבים היכולה להיות גם בלשון נקבה וגם בלשון זכר. הוא מוסיף שאלה נוספת: מדוע ה׳ צריך ״לרדת״ ולראות, והרי נאמר ״משמים הביט ה׳״, והוא רואה הכול?
אך פי׳ הכצעקתה היינו הצעקה העולה מבחי׳ מדת הדין שהיא בחי׳ מדת מלכות שנק׳ דין דינא דמלכותא דינא3 רק שהוא דינא רפיא מלך במשפט יעמיד ארץ4 וז״ש [וזהו שכתוב] הכצעקתה הבאה5 וכמ״ש בערב היא באה.6
אך פירוש ״הכצעקתה״ הוא הצעקה העולה מבחינת מדת הדין, שהיא בחינת מדת מלכות, הנקראת דין, כמו שנאמר ״דינא דמלכותא דינא״; אלא שזהו דין רך, כמו שנאמר ״מלך במשפט יעמיד ארץ״. וזהו פירוש ״הכצעקתה הבאה״, וכמו שכתוב ״בערב היא באה״,
התשובה הראשונה נוגעת לצורות הנקבה. הצעקה היא תלונתו של הדין נגד סדום, והדין שייך למלכות, הספירה הנקבית. המילה ״דין״ מציינת גם משפט וחוק, ולכן מלכות קשורה לדין באמצעות הכלל התלמודי ״דינא דמלכותא דינא״. עם זאת, מדובר בדין ״רך״, כשל מלך שמשפטו מייצב את הארץ ולא מחריב אותה. לאחר מכן מובאת הצורה הנקבית ״באה״ בשני פסוקים שבהם אישה באה: זהו רמז למלכות, שכן בקבלה רחל היא שם למלכות, והערב הוא זמן של דין.
הפסקה מעלה את שאלות המאמר: מדוע מופיעות צורות נקבה, ומדוע ה׳ צריך ״לרדת ולראות״. היא מציעה מפתח ראשון: ה״צעקה״ היא קול הדין העולה ממלכות, המדה הנקבית.
מלכות נקראת ״מלכות״ והיא שורש החוק והדין; המונח של הזהר דינא רפיא (דין רך) מבחין בין הדין של מלכות לבין הדין הקשה של גבורה. בהמשך ייקשר הדקדוק הנקבי לדברי הזהר שלפיהם התיאור של עיני ה׳ המשוטטות בלשון נקבה מתייחס למלאכי מלכות, ואילו לשון הרבים בזכר מתייחסת לז״א.
מראי מקומות
- 1הנה הכצעקתה הוא לשון נקבה וכן הבאה, ועשו לשון נקבה ולשון זכר · במאמרי אדה״ז פרשיות ע׳ קו הקושיא ”מה שבתחלה אמר הכצעקתה לשון נקבה ולשון יחיד ואח״כ אמר עשו ל׳ רבים ולשון זכר”. ושם מוסיף עוד קושיא ”מהו ענין הירידה הזאת האיך שייך ירידה לפניו”. וראה שם בשולי העמוד מב׳ כת״י דשם נוסף עוד קושיא ”מה טעם תלה (הידיעה הכצעקתה) הירידה בצעקתה אם ירד דוקא ויראה כו׳” ע״ש בארוכה. ובאוה״ת בראשית כרך ד תשלו, א.
- 2הלא משמים הביט ה׳ · Psalms 33:13
- 3דינא דמלכותא דינא · Bava Kamma 113a:14–16
- 4מלך במשפט יעמיד ארץ · Proverbs 29:4
- 5
- 6בערב היא באה · Esther 2:14
״גלוי וידוע״ ¶2–3
2ורחל באה.1 וביאור הענין הנה מתחלה יש להקדים לשון השגור2 בדחז״ל [בדברי חכמינו זכרונם לברכה] גלוי וידוע לפני מי שאמר3 והיה העולם.4 גלוי וידוע דייקא.
[ו]״ורחל באה״. וביאור העניין: תחילה יש להקדים את הביטוי השגור בדברי חז״ל: ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם״. ״גלוי וידוע״ — דווקא.
״ורחל באה״ משלים את הפסוקים בלשון נקבה: ״באה״. אחר כך פותח אדמו״ר הזקן את הביאור המלא ומביא ביטוי המצוי פעמים רבות בגמרא: ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם״. הוא מדגיש את הניסוח המדויק ״גלוי וידוע״, שעליו יושתת המענה כולו.
כי הנה הפילוסופים נלאו להשיג ענין ההשגחה פרטית5 כמו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה6 אא״כ [אלא אם כן] מכריזין עליו מלמעלה דקשה להם כיון
הפילוסופים יגעו בניסיון להבין את עניין ההשגחה הפרטית, כמו שנאמר: ״אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא״כ מכריזין עליו מלמעלה״, שכן קשה להם: מאחר ש
הפילוסופים התקשו ברעיון שה׳ משגיח על כל פרט בעולם, כפי שמבטא מאמר חז״ל שאדם אינו נוקף אפילו את אצבעו למטה אלא אם כן הכריזו עליו מלמעלה.
שהוא ית׳ יחיד ומיוחד אחד האמת וא״כ איך יתכן ידיעת הש״י [השם יתברך] הפרטים וההשגחה פרטי׳ לתת דעתו על ענינים רבים שהרי זה בחי׳ רבוי.789
הוא ית׳ יחיד ומיוחד, האחד האמיתי, ואם כן, כיצד ייתכן [שתתקיים] ידיעת ה׳ את הפרטים והשגחה פרטית, [וכיצד ייתן] דעתו על עניינים רבים, והרי יש בכך [מצב של] ריבוי?
קושייתם היא שה׳ הוא אחד ופשוט לחלוטין. לכאורה, ידיעת פרטים רבים מספור וההשגחה על כל אחד מהם מחייבות חלוקה של הדעת בין דברים רבים, והדבר יכניס ריבוי באחדותו של ה׳.
הקטע מציג את הבעיה הפילוסופית שהמאמר מבקש לפתור: כיצד האחד הפשוט בתכלית יכול לדעת ולהשגיח על אינספור פרטים, בלי שייעשה כביכול לריבוי.
המתח בין אחדותו הפשוטה של ה׳ לבין ריבוי הנבראים נדון גם בתניא, בשער היחוד והאמונה, שאליו מפנה הערת קה״ת. תשובתו של אדמו״ר הזקן אינה שוללת את ההשגחה הפרטית, אלא מבחינה בין אופן הידיעה של ה׳ לבין אופן הידיעה של האדם.
מראי מקומות
- 1ורחל באה · Genesis 29:9
- 2וביאור הענין . . יש להקדים לשון השגור · מכאן ואילך ראה ד״ה השמר לך תרל״ה כרך א ע׳ ב ואילך.
- 3בדחז״ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי׳ העולם · Eruvin 13b:3
- 4גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם · Kiddushin 31a:1
- 5כי הנה הפילוסופים נלאו להשיג ענין ההשגחה פרטית · Tanya, Sha’ar HaYichud 7:15
- 6אין אדם נוקף אצבעו מלמטה · Chullin 7b:15–16
- 7הכצעקתה הבאה · המשך הפסוק ארדה נא.
- 8בערב היא באה · Esther 2:14
- 9ולהעיר ממרז״ל בכ״מ · Shabbat 55a:8–9
3וחז״ל [וחכמינו זכרונם לברכה] כיוונו לתרץ זה בדבור אחד באמרם גלוי וידוע לפני כו׳ שאין ידיעתו ית׳1 כדמיון ידיעת האדם איזו דבר שדעתו השיג
וחכמינו ז״ל התכוונו ליישב זאת בביטוי אחד, באומרם: ״גלוי וידוע לפני [ה׳]״ וכו׳: ידיעתו ית׳ אינה דומה לידיעתו של אדם בדבר כלשהו, ששכלו תפס אותו,
בביטוי ״גלוי וידוע״ עונים חז״ל במילה אחת על טענת הפילוסופים. ידיעתו של אדם שונה: תחילה הוא אינו יודע דבר מה, ואחר כך שכלו מגיע אליו ותופס אותו.
הדבר ומתחלה לא ידעו וכשיודע הדבר הרי דעתו מלובשת בידיעה זו2 ומחשבה זו שנותן דעתו להשיגה וקודם ידיעתו היה דעתו פנוי וה״ז [והרי זה] בחי׳ שינוי והתפעלות
ובתחילה לא ידע את הדבר; וכשהוא יודע אותו, דעתו מתלבשת בידיעה זו ובמחשבה זו, כשהוא נותן את דעתו כדי לתפוס אותו; ולפני שהוא יודע אותו, דעתו פנויה. והרי זה שינוי והתפעלות.
כשאדם מתחיל לדעת דבר מה, דעתו מתלבשת באותה מחשבה; קודם לכן היא הייתה פנויה ממנה. לכן ידיעה אנושית כרוכה בשינוי ובהתפעלות מן הדבר הידוע.
משא״כ למעלה ידיעתו ית׳ שיודע כל העולמות ופרטיהן אין הענין שדעתו מתלבשת ונתפסת בזה אלא
אבל למעלה אין הדבר כך. אין פירוש ידיעתו ית׳, שבאמצעותה הוא יודע את כל העולמות ופרטיהם, שדעתו מתלבשת בהם ונאחזת בהם; אלא,
ידיעתו של ה׳ את כל העולמות ופרטיהם אינה דומה לידיעה אנושית: דעתו אינה מתלבשת במה שהוא יודע ואינה נאחזת בו.
ע״ד גלוי וידוע שהכל גלוי וידוע לפניו ית׳ ממילא וא״צ [ואין צריך / ואינו צריך] להיות נתפס ומתלבש בהדבר לידע
הדבר הוא בבחינת ״גלוי וידוע״: הכול גלוי וידוע לפניו ית׳ מאליו, ואין צורך שהוא ייתפס בדבר ויתלבש בו כדי לדעת אותו.
הכול פשוט ״גלוי וידוע״ לפניו, מאליו. הוא אינו צריך לפנות אל הדבר ולהיכנס לתוכו כדי לדעת אותו.
(במכש״כ [במכל שכן] ממה שמחיה ומהווה הדבר שלא ע״י התלבשות בהדבר כ״א על ידי היותו סוכ״ע. וכ״ש [וכל שכן] וק״ו שידיעת הדבר ופרטיו א״צ [אין צריך / אינו צריך] להיות ע״י התלבשות ותפיסה בהדבר כו׳)
(כל שכן וקל וחומר מכך שהוא מחיה את הדבר ומהווה אותו, לא על ידי התלבשות בדבר אלא משום שהוא האור המקיף את כל העולמות (סובב כל עלמין). ואם כך, קל וחומר שאין צורך שידיעת הדבר ופרטיו תבוא על ידי התלבשות בדבר ואחיזה בו וכו׳.)
זהו חיזוק לטענה, בדרך קל וחומר: ה׳ מחיה כל נברא ומהווה אותו לא על ידי כניסה לתוכו, אלא כאור המקיף את כל העולמות ופועל עליו מבחוץ. אם אפילו בריאה וקיום של דבר אינם מצריכים כניסה לתוכו, קל וחומר שידיעתו אינה מצריכה זאת.
וכיון שהוא גלוי וידוע אין שייך כלל קושייתם שהוא בחי׳ רבוי כי זה אינו רק במין ידיעת האדם שא״א לו לידע דבר כ״א ע״י שדעתו ומחשבתו מתלבשים בידיעת הדבר.
ומכיוון שהכול ״גלוי וידוע״, קושייתם, שלפיה יש כאן ריבוי, כלל אינה שייכת; שכן ריבוי כזה קיים רק בסוג הידיעה האנושית, שבה אדם אינו יכול לדעת דבר אלא כשהדעת והמחשבה שלו מתלבשות בידיעת הדבר.
מאחר שידיעתו של ה׳ היא בבחינת ״גלוי וידוע״, טענת הפילוסופים מתבטלת. ריבוי נוצר רק בידיעה אנושית, שבה על הדעת להתלבש בכל דבר שהיא יודעת.
וזהו כי לא מחשבותי מחשבותיכם3 כו׳ כי הוא גלוי וידוע כו׳ (והמשכיל יבין דקות הדברים ולאו כל מוחא סביל דא).
וזהו פירוש ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״ וכו׳: כי הדבר הוא בבחינת ״גלוי וידוע״ וכו׳. (המשכיל יבין את דקויות הדברים; ולא כל מוח מסוגל לשאת זאת.)
הפסוק בישעיהו, ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״, מתפרש לאור זאת: ידיעתו של ה׳ שונה לחלוטין מידיעתנו. אדמו״ר הזקן מוסיף שהעניין דק, ולא כל מוח מסוגל לקלוט אותו.
והנה כתיב4 (זכרי׳ [זכריה] סי׳ ד׳) שבעה אלה עיני5 ה׳ המה משוטטים בכל הארץ וכתיב (ד״ה [דברי הימים] ב׳ י״ו ט׳) כי ה׳ עיניו משוטטות בכל הארץ.6
והנה כתוב (זכריה, פרק ד׳): ״שבעה אלה עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ״; וכתוב (דברי הימים ב׳ ט״ז:ט׳): ״כי ה׳ עיניו משוטטות בכל הארץ״.
כעת עולה שאלה חדשה. שני פסוקים מתארים את ״עיני ה׳״ כמשוטטות בכל הארץ: בפסוק אחד מופיע פועל בלשון זכר, ״עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ״, ובאחר פועל בלשון נקבה, ״כי ה׳ עיניו משוטטות בכל הארץ״.
ויש להבין דענין משוטטים ומשוטטות משמע שנמשך לראות ולעיין הדבר על ידי ראיה זו והרי זה כמו בחי׳ התלבשות בהדבר הנראה וידוע וזה לכאורה הפך ממ״ש בפי׳ גלוי וידוע.
ויש להבין: המונחים ״משוטטים״ (meshotetim) ו״משוטטות״ (meshotetos) מרמזים שהמבט נמשך לראות ולבחון את הדבר באמצעות ראייה זו; והרי זה דומה לבחינת התלבשות בדבר שנראה וידוע. ולכאורה, הדבר הפוך ממה שנאמר בביאור ״גלוי וידוע״.
המושג ״לשוטט״ מרמז על יציאה כדי להביט בדברים ולבחון אותם, ונשמע כאילו מדובר בעצם בכניסת השכל אל תוך הדבר, דבר שנשלל בביאור ״גלוי וידוע״.
אך הענין כי נודע שבע״ס [שבעשר ספירות] יש אורות וכלים7 כי בחי׳ חו״ג [חסד וגבורה] זהו בחי׳ כלי8 אבל האור הוא הארה מא״ס ב״ה דלאו מכל אינון מדות איהו כלל
אלא שהביאור הוא, כידוע, שבעשר הספירות יש אורות וכלים. בחינת חסד וגבורה היא בחינת כלי; ואילו האור הוא הארה מאין סוף ברוך הוא, [שעליו נאמר ש־]״דלאו מכל אינון מדות איהו כלל״.
הביאור מבוסס על התפיסה הידועה שלכל אחת מעשר הספירות יש אור וכלי. מדות כגון חסד וגבורה הן הכלים, ואילו האור שבתוכן הוא הארה של אין סוף, שאינו בעצמו אחת מן המדות הללו, כפי שנאמר בתיקוני זהר בתפילת הפתיחה של אליהו, ״פתח אליהו״.
רק שהאור מתלבש בהכלי שהוא חו״ג [חסד וגבורה] ושאר המדות שהן נקראים בחינת כלים שהם מגבילים את האור ובהן
אלא שהאור מתלבש בכלי, כלומר בחסד ובגבורה ובשאר המדות, הנקראות בחינת כלים, משום שהן מגבילות את האור; ובהן
האור מתלבש בכלים — מדות החסד, הגבורה ושאר המדות. הן נקראות כלים משום שהן נותנות לאור גבולות והגדרה.
ועל ידם נמשך האור להיות מחיה נבראים בע״ג [בעלי גבול / בעל גבול] להיות התהוות מיכאל וגבריאל מחנה מיכאל מקבלים מבחי׳ חסד9 וגבריאל מבחי׳ גבורה שא״א להיות המשכה זו מהאור עצמו כ״א ע״י הכלים.
ובאמצעותן נמשך האור למטה כדי להחיות נבראים מוגבלים, וכך מתהווים מיכאל וגבריאל: מחנה מיכאל מקבל מבחינת חסד, וגבריאל מבחינת גבורה. שכן המשכה זו אינה יכולה לבוא מן האור עצמו, אלא רק באמצעות הכלים,
באמצעות הכלים האלה מגיע האור אל נבראים מוגבלים, למשל אל המלאכים: מחנה מיכאל מקבל מחסד, וגבריאל מקבל מגבורה. נבראים מוגבלים אינם יכולים לקבל ישירות מן האור הבלתי מוגבל; האור חייב לעבור דרך הכלים.
כמו שא״א להיות השפעת כסף וזהב מהנשמה אא״כ [אלא אם כן] מלובשת בגוף ונותנת הנשמה צדקה לעני ע״י היד הגשמי.
כשם שהנשמה אינה יכולה לתת כסף וזהב, אלא אם כן היא מלובשת בגוף; והנשמה נותנת צדקה לעני באמצעות היד הגשמית.
המשל הוא שהנשמה אינה יכולה לתת כסף לעני אלא אם היא מלובשת בגוף ומשתמשת ביד גשמית. כך גם האור האלוקי פועל בבריאה רק באמצעות הכלים.
הפסקה משיבה לפילוסופים: ידיעת ה׳ היא בבחינת ״גלוי וידוע״, בלי שידיעתו תתלבש בדבר הידוע. לאחר מכן היא מעלה את הקושי העולה מן ״העיניים המשוטטות״, ומתחילה להשיב עליו באמצעות ההבחנה בין אורות לכלים של הספירות.
הכלים הם המידות עצמן; האור אינו מוגדר על ידם. לפי ההערה של קה״ת, במאמר מאוחר יותר נאמר שהדבר נכון בז״א, שבו האור מקבל את אופי הכלים, ואילו באריך אנפין הכלי בטל לחלוטין לאור. הקל וחומר מסובב כל עלמין מתאים ללימוד שבתניא, שכוחו של ה׳ לברוא פועל בעולם בלי להיות נתון בתוכו.
מראי מקומות
- 1שאין ידיעתו ית׳ · ראה לקו״ת שה״ש כא, ב.
- 2הרי דעתו מלובשת בידיעה זו · ראה לקו״ת שה״ש כא, ב.
- 3כי לא מחשבותי מחשבותיכם · Isaiah 55:8
- 4והנה כתיב שבעה אלה · בלקו״ת ראה כד, א. שמע״צ צא, ד — מציין לכאן.
- 5שבעה אלה עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ · Zechariah 4:10
- 6כי ה׳ עיניו משוטטות בכל הארץ · II Chronicles 16:9
- 7כי נודע שבע״ס יש אורות וכלים · במאמרי אדה״א בראשית ע׳ קפד מקשר זה אלמעלה וז״ל שם: ”אך באמת קושיא זו תפול גם כן על מציאות עשר ספירות דאצי׳ ממאצילן שהוא ג״כ בחי׳ התחלקות עשר מציאות פרטים . . ואיך נמצא זאת מבחי׳ אור א״ס הפשוט שהוא מופשט מגדר התחלקות מכל וכל” ע״ש. וראה פרשיות ע׳ קז. אוה״ת בראשית כרך ד תשלו, א.
- 8כי בחי׳ חו״ג זהו בחי׳ כלי · בד״ה אין עומדין תרס״ז (בהמשך תרס״ו ע׳ תפא) מפרש: והיינו בז״א לפי שהאור נעשה כמהות הכלים כו׳, אבל בא״א לית שמאלא בהאי עתיקא לפי שהכלי בטל לגמרי אל האור וה״ה כמהות האור כו׳ עכ״ל ע״ש.
- 9מחנה מיכאל מקבלים מבחי׳ חסד כו׳ · Zohar III, 235b
העיניים ככלים ¶4–7
4והנה כמו כן ע״י הכלים דע״ס [דעשר ספירות] הוא ג״כ בחי׳ העלאת הזכות וחוב של כל נברא
וכך גם, באמצעות הכלים של עשר הספירות, עולה זכותו וחובו של כל נברא.
כשם שהאור מגיע אל הבריאה באמצעות הכלים, כך גם רישום זכויותיו ופגמיו של כל נברא עולה מעלה באמצעות הכלים.
כי ע״י שהאדם עובר עבירה קונה לו קטיגור אחד1 נעשה פגם וכתם באותו המלאך הממונה ע״ז כי יש מלאכים שמקבלים ממדה זו ויש ממדה זו כנ״ל בענין מיכאל וגבריאל כו׳
כאשר אדם עובר עבירה, הוא ״קונה לו קטיגור אחד״: נוצר פגם וכתם באותו מלאך הממונה על [עניין זה]. יש מלאכים המקבלים ממידה זו ויש המקבלים ממידה אחרת, כפי שנאמר לעיל בעניין מיכאל וגבריאל וכו׳.
חטא, בלשון המשנה, ״קונה לו קטיגור אחד״: הוא מותיר פגם במלאך הממונה על אותו עניין. יש מלאכים מסוגים שונים: יש המקבלים מחסד ויש המקבלים מגבורה, כמו מיכאל וגבריאל.
ומלאך זה מעלה הדבר למלאך גבוה ממנו עד שמתעלה בכלים דע״ס [דעשר ספירות] דמלכות דאצי׳ המתלבשים בבי״ע ובתוך הכלי מלובש האור מא״ס ב״ה.
מלאך זה מעלה את הדבר למלאך גבוה ממנו, עד שהוא עולה בכלים של עשר הספירות של מלכות דאצילות, המלובשים בעולמות בריאה, יצירה ועשיה; ובתוך הכלי מלובש האור מאין סוף ברוך הוא.
המלאך מעביר את הדבר למלאך גבוה ממנו, וכך הלאה, עד שהוא מגיע לכלים של מלכות דאצילות, המלובשים בעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה. בתוך הכלים האלה נמצא אורו של אין סוף.
הפסקה מיישמת את עניין הכלים בכיוון העלייה: מעשיו של האדם מועברים מעלה באמצעות מלאכים וכלי מלכות דאצילות, שבתוכם שוכן אור אין סוף.
מראי מקומות
- 1קונה לו קטיגור אחד · Pirkei Avot 4:11
5ונמצא ע״י הכלים מתעלה להאור א״ס ב״ה המלובש בהכלים דע״ס [דעשר ספירות]. ולכן נאמר ע״ז עיניו משוטטות שהוא בחי׳ הכלים טו, אדע״ס [דעשר ספירות]. וגם המלאכים המקבלים מהם1 נק׳ מארי דעיינין2 ויש מארי דאודנין.
נמצא אפוא שבאמצעות הכלים [העניין] עולה אל אור אין סוף, ברוך הוא, המלובש בכלים של עשר הספירות. לכן נאמר על כך ״עיניו משוטטות״ — זו בחינת הכלים של עשר הספירות. גם המלאכים המקבלים מהם נקראים ״מארי דעיינין״ [ממונים על הראייה], ויש גם ״מארי דאודנין״ [ממונים על השמיעה].
כך מעשה עולה באמצעות הכלים, עד שהוא מגיע לאור אין סוף המלובש בתוכם. ״עיניו משוטטות״ שבפסוק מתייחס לכלים האלה, והמלאכים המקבלים מהם נקראים ״מארי דעיינין״, לצד מלאכים אחרים הנקראים ״מארי דאודנין״: מלאכים שתפקידם לראות, ומלאכים שתפקידם לשמוע.
הפסקה מזהה את ״עיניו משוטטות״ של הוי׳ בארץ עם הכלים של הספירות ועם המלאכים המקבלים מהם.
מראי מקומות
- 1וגם המלאכים המקבלים מהם · ראה ד״ה והר סיני תרנ״ג ע׳ רא.
- 2מארי דעיינין · ע׳ אוה״ת וירא כרך ד תשלו, א. פ׳ עקב ע׳ תקצז.
6והם משוטטים בכל הארץ כמאמר דע מה למעלה ממך1 עין רואה2 כו׳ ובהכלים שייך לומר משוטטים בבחינת התלבשות בהדבר.
והם משוטטים בכל הארץ, כפי שנאמר: ״דע מה למעלה ממך עין רואה כו'״. ביחס לכלים מתאים לומר שהם ״משוטטים״, במובן שהם מתלבשים בדבר.
״עיניים״ אלה משוטטות בכל הארץ, כפי שנאמר במשנה: ״דע מה למעלה ממך עין רואה כו'״. הדיבור על ״שוטטות״, כלומר יציאה אל הדבר, מתאים לכלים, שאכן נכנסים אל הדבר שבו הם מתבוננים.
ובהם וע״י מתעלה הדבר בבחי׳ האור המלובש בתוכן מא״ס ב״ה והוא ע״ד גלוי וידוע3 שידיעה זו שבכלים דע״ס [דעשר ספירות] שעל ידי עיניו משוטטים היא בחי׳
ובתוכם ועל ידם מתעלה הדבר למדרגת האור מאין סוף ברוך הוא המלובש בהם; וזהו על דרך ״גלוי וידוע״: שידיעה זו שבכלים של עשר הספירות, ש[באה] על ידי ״עיניו משוטטים״, היא בבחינת
באמצעות הכלים מגיע הדבר אל אור אין סוף המלובש בהם. בדרגה זו, הידיעה שנאספת באמצעות העיניים המשוטטות ידועה בבחינת ״גלוי וידוע״.
גלוי וידוע לאור א״ס ב״ה המלובש בהכלים כיון שהאור באמת לאו מכל אינון מדות איהו כלל אע״פ [אף על פי] שמלובש בהכלי כו׳.
״גלוי וידוע״ לאור אין סוף ברוך הוא המלובש בכלים; שכן האור, לאמיתו של דבר, ״לאו מכל אינון מדות איהו כלל״, אף על פי שהוא מלובש בכלי וכו׳.
הסיבה לכך היא שהאור, אף שהוא מלובש בכלים, הוא לאמיתו של דבר ״לאו מכל אינון מדות איהו כלל״. לכן ה״שוטטות״ שייכת רק לכלים, ואילו האור שבתוכם יודע בלי להיכנס לשום דבר.
הפסקה מיישבת את הסתירה: ״שוטטות״ מתארת את הכלים, שאכן נכנסים אל מה שהם רואים, ואילו האור שבתוכם יודע בבחינת ״גלוי וידוע״.
מראי מקומות
- 1דע מה למעלה ממך · אבות ב, א.
- 2דע מה למעלה ממך עין רואה · Pirkei Avot 2:1
- 3והוא ע״ד גלוי וידוע · בלקו״ת שה״ש כא, ב מציין לכאן. ראה ד״ה צהר תעשה תרע״ג.
7וזהו תירוץ לקושיית הפילוסופים שאין ידיעה והשגחה זו גורם בחי׳ רבוי כי ההשגחה ע״ד עיניו משוטטות הוא ע״י הכלים כנ״ל
וזהו התירוץ לשאלת הפילוסופים: הידיעה וההשגחה הזאת אינן גורמות [למצב של] ריבוי. שכן ההשגחה בדרך של ״עיניו משוטטות״ נעשית באמצעות הכלים, כנ״ל;
כך נענית שאלת הפילוסופים: השגחה באמצעות ״עיניו משוטטות״ אינה מרבה את ה׳, משום שהיא פועלת באמצעות הכלים.
אבל הידיעה בא״ס ב״ה המלובש בהכלים מה שיודע ורואה מה שעיניו משוטטות הנה ידיעתו יתברך זו היא בבחי׳ גלוי וידוע1 כו׳:
אבל הידיעה שבאין סוף ברוך הוא, המלובש בכלים, [כלומר,] מה שהוא יודע ורואה ממה שעיניו משוטטות עליו — ידיעה זו שלו יתברך היא בבחינת ״גלוי וידוע״ וכו׳.
מה שהאין סוף, המלובש בכלים, יודע על מה שהעיניים מתבוננות בו אינו ידיעה שחודרת אל הדברים. היא בבחינת ״גלוי וידוע״, בלי ריבוי.
הפסקה משלימה את התשובה לפילוסופים: הפרטים של ״עיניו משוטטות״ שייכים לכלים, ואילו ידיעתו של ה׳ עצמו נשארת בבחינת ״גלוי וידוע״ ואינה מושפעת מריבוי.
לפי עיון מאוחר יותר המצוטט בהערת קה״ת, הנקודה כאן היא שה׳ אינו יודע את המעשים משום שכבר ראה אותם; ידיעתו באה ממנו עצמו.
מראי מקומות
- 1שו״ה משוטטות — בבחי׳ גלוי וידוע · באוה״ת סידור ע׳ נ מציין לכאן. ענין הידיעה נתבאר בארוכה בספר הערכים-חב״ד ח״ד בערך אורות דספירות ”פשיטותם” ע׳ פד ואילך, ובמילואים שם ע׳ תקכו, שהכוונה כאן בתו״א דזה מה שהוא יודע הוא לא מצד שהוא רואה כבר את המעשים, כי אם שהידיעה היא מחמת עצמו, ע״ש. ראה ביאוה״ז להצ״צ כרך א ע׳ סה ואילך.
ביאור: דעת עליון ודעת תחתון ¶8–13
8הגה״ה [הגהה](ועיין בפרדס שער1 פ״ח [פרק ח׳] ושער ד׳ פ״ט2 מענין זה ובזוהר פקודי רנ״ב ע״א ואלין עיני ה׳ כולהו נטלי אשגחותא כו׳ עיי״ש [עיין שם] וברע״מ [וברעיא מהימנא] פ׳ שופטים ד׳ ער״ה סע״א [סוף עמוד א].3 ויש להבין כיון דפי׳ עיני ה׳ הם הכלים דע״ס [דעשר ספירות] דאבי״ע [דאצילות בריאה יצירה עשיה] והמלאכים.
הגהה: (וראו בפרדס רמונים, שער פ״ח ושער ד׳ פ״ט בעניין זה; ובזהר פקודי, רנ״ב ע״א: ״ואלין עיני ה׳ כולהו נטלי אשגחותא״ וכו׳, ראו שם; וברעיא מהימנא, פרשת שופטים, דף ער״ה ע״א בסופו. ויש להבין: מאחר שפירוש ״עיני ה׳״ הוא הכלים של עשר הספירות דאצילות, בריאה, יצירה ועשיה, והמלאכים,
הגהה ארוכה מתחילה כאן, והיא מובדלת מן הטקסט העיקרי. תחילה היא מונה מקומות שבהם הנושא נדון: פרדס רמונים של רבי משה קורדובירו, ושני קטעים בזהר העוסקים ב״עיני ה׳״ המשגיחות. אחד מהם נמצא ברעיא מהימנא (״הרועה הנאמן״), חלק בזהר. לאחר מכן ההגהה מחדדת את השאלה: ״עיני ה׳״ הן הכלים של הספירות בכל ארבעת העולמות ושל המלאכים.
א״כ איך שייך שהבורא ית׳ יצטרך לידע את כל הנבראים ע״י אמצעות הע״ס [העשר ספירות] והרי היוצר עין הלא יביט4 בעצמו דבשלמא לענין ההשפעה והמשכת החיות בהנבראים הוצרך להיות ע״י הכלים דע״ס [דעשר ספירות] שאל״כ [שאם לא כן] לא יוכלו הנבראי׳ [הנבראים] לקבל
אם כן, איך ייתכן שהבורא יתברך יצטרך לדעת את כל הנבראים באמצעות עשר הספירות? הרי ״היוצר עין הלא יביט״ בעצמו? מובן שבעניין השפע והמשכת החיות לנבראים היה צורך שהדבר ייעשה באמצעות הכלים של עשר הספירות, כי אלמלא כן הנבראים לא היו יכולים לקבל [אותה];
אם כן, מדוע ה׳ יזדקק למתווכים כדי לדעת את ברואיו? הפסוק בתהילים אומר ״היוצר עין הלא יביט״. מובן שהחיות צריכה לעבור דרך הכלים, שכן הנבראים אינם יכולים לקבל אותה ישירות.
משא״כ לענין ידיעת השי״ת [השם יתברך] שיודע את כל הנבראי׳ [הנבראים] אין שייך לומר כן ח״ו [חס ושלום] וא״כ למה צ״ל בחי׳ העינים שהם הכלים משוטטים כו׳ דהא בודאי הכל גלוי וידוע לפניו ית׳ בעצמו ביתר שאת שלא ע״י אמצעו׳ הכלי׳ כלל:)
אבל בעניין ידיעת ה׳, שבאמצעותה הוא יודע את כל הנבראים, חלילה לומר כך. אם כן, מדוע נדרשת בחינת העיניים, שהן הכלים, כשהן משוטטות וכו׳? הרי ודאי שהכול גלוי וידוע לפניו יתברך בעצמו, ביתר שאת, בלי שום תיווך של הכלים כלל.)
ידיעה, לעומת זאת, אינה תלויה במה שהנבראים מסוגלים לקבל. ודאי שה׳ יודע הכול בעצמו, במידה רבה לאין ערוך ובלי שום מתווך. אם כך, מדוע מדובר ב״עיניים״ שמשוטטות?
אך הענין כמ״ש5 כי אל דעות6 ה׳ שיש ב׳ בחי׳ בדעת78 דעת עליון וד״ת [ודעת תחתון]. ד״ע [דעת עליון] הוא בחי׳ מקיף וסוכ״ע9 היינו
אלא העניין הוא כפי שכתוב ״כי אל דעות ה׳״: יש שתי מדרגות בדעת, דעת עליון ודעת תחתון. דעת עליון היא בחינת מקיף וסובב כל עלמין (האור המקיף את כל העולמות), כלומר,
התשובה היא שהפסוק ״כי אל דעות ה׳״ משתמש בלשון רבים, ומלמד שיש שתי מדרגות בדעת. דעת עליון היא בבחינת ״מקיף״: כמו סובב כל עלמין, היא מתייחסת לכל הדברים מלמעלה, בלי להיכנס לתוכם.
כי יש בחי׳ דעת שיודע ורואה הכל רק שהדעת הוא בבחי׳ מקיף דהיינו שאינו מתפשט בהמדו׳ להיות התפעלות מהדבר שהוא יודע או רואה וכענין
יש בחינת דעת שיודעת ורואה הכול, אלא שדעת זו היא בבחינת מקיף; כלומר, היא אינה מתפשטת במידות כדי [לחולל] תגובה לדבר שהיא יודעת או רואה, כפי העניין
דעת עליון יודעת ורואה הכול, אך ידיעה זו אינה מתפשטת במידות, כגון חסד וגבורה, ולכן אינה מעוררת תגובה על הדבר שהיא יודעת או רואה.
שנאמר לא הביט און ביעקב10 שאין הפי׳ שלא הביט כלל אלא כמ״ש וירא און ולא יתבונן11 וכמ״ש אם צדקת מה תתן לו12 וע״ז נאמר טהור עינים מראות ברע13 שאין ראיתו הרע עושה רושם והתפעלות כלל
שנאמר ״לא הביט און ביעקב״. אין הכוונה שלא הביט כלל, אלא כפי שכתוב ״וירא און ולא התבונן״; וכפי שכתוב ״אם צדקת מה תתן לו״. ועל כך נאמר ״טהור עינים מראות ברע״: ראייתו את הרע אינה מותירה בו שום רושם ואינה מעוררת שום תגובה כלל,
כמה פסוקים מדגימים זאת. ״לא הביט און ביעקב״ אינו אומר שה׳ אינו רואה כלל, אלא, כפי שנאמר ״וירא און ולא התבונן״, הוא רואה את העוול ואינו מתעכב עליו. ״אם צדקת מה תתן לו״ מלמד שמעשיהם של בני האדם אינם משנים אותו, ו״טהור עינים מראות ברע״ פירושו שראיית הרע אינה מותירה בו רושם ברמה זו.
כי שממית בידים תתפש14 ומשם מקור הסליחה15 והרחמים שאין מגיע שם שום פגם והוא למעלה מהכלים דע״ס [דעשר ספירות].
כי ״שממית בידים תתפש״. ומשם [נמשך] מקור הסליחה והרחמים, כי שום פגם אינו מגיע לשם; והוא למעלה מכלי עשר הספירות.
אדמו״ר הזקן מצטט את הפסוק על השממית ש״שממית בידים תתפש״ ואינו מפרש אותו. מכיוון ששום פגם אינו מגיע לדעת עליון, ממנה נובעים הסליחה והרחמים; היא למעלה מכלי הספירות.
רק הפגם והשכר והעונש הוא נמשך ע״י הדעת המתפשט ונמשך במדות ונק׳ דעת תחתון והוא המתלבש בבחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] היינו בכלים דע״ס [דעשר ספירות] דאבי״ע [דאצילות בריאה יצירה עשיה]16
רק הפגם, וכן השכר והעונש, נמשכים באמצעות הדעת המתפשטת ונמשכת במידות. דעת זו נקראת דעת תחתון, והיא מתלבשת בבחינת ממלא כל עלמין (האור הממלא את כל העולמות), כלומר, בכלים של עשר הספירות דאצילות, בריאה, יצירה ועשיה.
הפגם, השכר והעונש שייכים לדעת תחתון, שאכן מתפשטת במידות. היא מתלבשת בממלא כל עלמין, כלומר בכלים של הספירות בארבעת העולמות.
ולכן ידיעה זו היא ע״י בחי׳ עיני ה׳ שהם הכלים והמדות שעי״ז נמשך ההתפעלות שכר ועונש שהפגם מגיע בהכלים דייקא
לכן ידיעה זו היא באמצעות בחינת ״עיני ה׳״, שהן הכלים והמדות, שדרכם נמשכת ההתפעלות של שכר ועונש, שכן הפגם מגיע דווקא לכלים.
זו הסיבה שהידיעה באמצעות ״עיני ה׳״ (הכלים והמדות) מביאה לשכר ולעונש: הפגם שגורם החטא מגיע אל הכלים עצמם.
משא״כ ע״י הידיעה שבדעת העליון שלא ע״י הכלים דע״ס [דעשר ספירות] אע״פ [אף על פי] שהכל גלוי וידוע לא נמשך מזה התפעלות כו׳.1718
לעומת זאת, הידיעה שבדעת העליון, שאינה באמצעות הכלים של עשר הספירות, אף שהכול גלוי וידוע, אינה מעוררת התפעלות וכו׳.
גם דעת העליון, שאינה פועלת באמצעות הכלים, יודעת הכול, ובכל זאת שום דבר ממה שהיא יודעת אינו גורם לתגובה של שכר או עונש.
ההגהה שואלת מדוע ה׳, היודע הכול בעצמו, ״רואה״ באמצעות הכלים, ומשיבה שיש שתי מדרגות בדעת: דעת עליון, המקיפה ויודעת בלי להגיב, ודעת תחתון, המתלבשת בכלים ושדרכה באים הפגם, השכר והעונש.
שתי מדרגות הדעת מקבילות לסובב כל עלמין ולממלא כל עלמין. הערת קה״ת מפנה לזהר (אדרא זוטא) כמקור לדיון בשתי מדרגות הדעת, ובקטע מקביל בלקוטי תורה מוסבר שמקורה של דעת עליון בכתר, והיא אינה מוגבלת בשום כלי. אותו קטע מוסיף שהמדרגה העליונה היא עצם מקור הסליחה, משום שהפגם אינו מגיע אליה.
מראי מקומות
- 1ועיין בפרדס שער · במאמרי אדה״ז פרשיות ח״א ע׳ קז ”וכמבואר בפרדס בכמה דוכתי שא״א לתרץ קושיות הפילוסופי׳ וכל המבוכים שנבוכו בענין ההשתלשלו׳ מאחה״פ אם לא ע״י חכמת הקבלה וע״כ נק׳ בחי׳ ע״ס דאצי׳ בזוהר בשם רזא דמהימנותא קדישא כידוע”.
- 2ושער ד׳ פ״ט · Pardes Rimmonim 4:9:2–3
- 3וברע״מ פ׳ שופטים ד׳ ער״ה סע״א · Zohar, Shoftim 3:11–4:20
- 4היוצר עין הלא יביט · Psalms 94:9
- 5אך הענין כמ״ש · קטע מכאן נעתק בסה״מ תרכ״ט (הוצאת תשנ״ב) ע׳ לה בשינוי סדר עם הוספות וביאורים.
- 6כי אל דעות ה׳ · I Samuel 2:3
- 7שיש ב׳ בחי׳ בדעת · Zohar III, 291a
- 8שיש ב׳ בחי׳ בדעת · Zohar, Idra Zuta 19:87–22:95
- 9שיש ב׳ בחי׳ בדעת . . מקיף וסוכ״ע · ראה לקו״ת ראה כד, א. שמע״צ צא, ד. ובכ״מ.
- 10לא הביט און ביעקב · Numbers 23:21
- 11וירא און ולא התבונן · Job 11:11
- 12אם צדקת מה תתן לו · Job 35:7
- 13טהור עינים מראות ברע · Habakkuk 1:13
- 14שממית בידים תתפש · Proverbs 30:28
- 15ומשם מקור הסליחה · סה״מ תרנ״ג שם ”ואדרבה משם נמשך הסליחה כו׳ והיא הנותנת מפני שאין הפגם נוגע שם לכן נמשך משם להיות סליחות עוונות למלאות הפגמים כו׳”.
- 16היינו בכלים דע״ס דאבי״ע · ראה המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שסט. שמציין לכאן ”מבו׳ [= הכוונה לכאן] דבהכלים דאצי׳ מגיע הפגם והוא בבחי׳ יודע היינו בבחי׳ התלבשות כו׳”. וראה שם ע׳ א׳רכח.
- 17הגה״ה · בלקו״ת שה״ש ל, ב מציין לכאן.
- 18
9ותדע שכן הוא מענין ידיעה ובחירה שאין הידיעה שהשי״ת [שהשם יתברך] יודע שזה יהיה צדיק או רשע מכרחת את הבחירה כלל.1 ואיך הוא.
ואפשר ללמוד שכך הוא גם מעניין הידיעה והבחירה: הידיעה שבה ה׳ יודע שאדם זה יהיה צדיק או רשע אינה מכריחה כלל את בחירתו. כיצד ייתכן הדבר?
הוכחה מתוך השאלה הקלאסית על הידיעה המוקדמת של ה׳ ועל הבחירה החופשית: ה׳ יודע אם אדם יהיה צדיק או רשע, ובכל זאת הידיעה הזאת אינה כופה עליו את בחירתו. כיצד ייתכן הדבר?
אלא לפי שידיעה זו שהש״י [שהשם יתברך] יודע הכל מקודם אשר נעשה זהו בבחי׳ דעת עליון שלא ע״י הכלים דע״ס [דעשר ספירות]
אלא שידיעה זו, שבה ה׳ יודע הכול עוד לפני שהדברים נעשים, היא בבחינת דעת עליון, ולא באמצעות הכלים של עשר הספירות.
ידיעת ה׳ את מה שעתיד להתרחש, עוד לפני שהוא מתרחש, שייכת לדעת עליון, שאינה פועלת באמצעות הכלים של הספירות.
דהא עיני ה׳ משוטטים לראות המעשה שכבר נעשה שזה נראה לבחי׳ המלאכים והכלים דבי״ע שנעשה עי״ז פגם וכתם בהמלאך כו׳ וכנ״ל
שהרי ״עיני ה׳ משוטטים״ לראות את המעשה שכבר נעשה; מעשה זה נראה בבחינת המלאכים והכלים של עולמות בריאה, יצירה ועשיה, ועל ידי כך נגרמים פגם וכתם במלאך וכו׳, כפי שנאמר לעיל;
״עיני ה׳ משוטטים״ כדי לראות מעשה רק לאחר שכבר נעשה: המעשה נראה למלאכים ולכלים של העולמות התחתונים, והוא מותיר פגם במלאך, כפי שהוסבר לעיל.
משא״כ הידיעה שהקב״ה יודע העתיד ומעשה האדם קודם שנעשה אינו על ידם כלל כ״א ידיעה זו היא במקום גבוה מאד בחי׳ דעת עליון ולהיות דעת זה בחי׳ מקיף אינו מכריח את הבחירה שאין האדם מתפעל מזה
ואילו הידיעה שבה הקדוש ברוך הוא יודע את העתיד ואת מעשיו של האדם עוד לפני שנעשו אינה עוברת דרכם כלל. אלא שידיעה זו מצויה במקום נעלה מאוד, בבחינת דעת עליון; ומכיוון שדעת זו היא בחינת מקיף, היא אינה מכריחה את הבחירה, שכן האדם אינו מושפע ממנה,
הידיעה המוקדמת אינה עוברת דרכם כלל, אלא נמצאת בדעת עליון, במקום נעלה מאוד ומקיף. מכיוון שהיא מקיפה, היא אינה פועלת על האדם, ובחירתו נותרת חופשית.
כמו שלא נמשך מדעת זה התפעלות אפי׳ [אפילו] בהמדות עליונים חו״ג [חסד וגבורה] להיות מזה שכר ועונש כנ״ל.
כשם שדעת זו אינה גורמת להתעוררות אפילו במדות העליונות, חסד וגבורה, שממנה יבואו שכר ועונש, כפי שנאמר לעיל.
כשם שדעת זו אינה מעוררת תגובה אפילו במדות העליונות של חסד וגבורה, כך אין היא מביאה לשכר או לעונש; ולכן גם אינה כופה את האדם מלמטה.
הפסקה מראה ששתי הדרגות של דעת נותנות מענה גם לשאלה על ידיעה מוקדמת ובחירה חופשית: הידיעה המוקדמת נמצאת בדעת עליון המקיפה, שאינה פועלת על האדם, ולכן אינה מכריחה אותו לבחור.
הערת קה״ת מוסיפה, על יסוד מאמר מאוחר יותר, שהידיעה המוקדמת אינה יכולה להכריח את הבחירה, שכן משביעים את האדם להיות צדיק.
מראי מקומות
- 1מכרחת את הבחירה כלל · ”שהרי משביעין אותו תהא צדיק” — סה״מ תרכ״ט ע׳ כט.
10ושיהי׳ [ושיהיה] שכר ועונש זהו דוקא ע״י דעת תחתון שע״י הכלים והעינים.1 ועיין בפרדס ש״ד פ״ט בענין ידיעה ובחירה2 שכ׳ [שכתב] כי יש חילוק בידיעה קודם שיחטא טו, בהאדם אעפ״י [אף על פי] שעתיד לחטוא. לאחר שחטא כו׳ ע״ש.
קיומם של שכר ועונש מתאפשר דווקא באמצעות דעת תחתון, הפועלת באמצעות הכלים והעיניים. ראו גם פרדס רימונים, שער 4, פרק 9, בעניין ידיעה ובחירה, שם הוא כותב שיש הבדל בין הידיעה לפני שאדם חוטא, אף שהוא עתיד לחטוא, [לבין הידיעה] לאחר שחטא וכו׳; עיינו שם.
שכר ועונש באים רק באמצעות דעת תחתון, הפועלת באמצעות הכלים וה״עיניים״. אדמו״ר הזקן מפנה שוב לפרדס רימונים, המבחין בין ידיעת ה׳ לפני שאדם חוטא, גם כאשר הוא עתיד לחטוא, לבין ידיעתו לאחר שחטא.
הפסקה קושרת את שכר ועונש לדעת תחתון, ומחברת זאת להבחנה של קורדובירו בין הידיעה לפני החטא לבין הידיעה לאחריו.
מראי מקומות
- 1דוקא . . שע״י הכלים והעינים · שע״י הכלים והמדות שלשם מגיע הפגם ומשם נמשך השכר והעונש שזהו ע״י ירידתו והשפלתו בבחי׳ ד״ת בחי׳ ממכ״ע היינו בכלים דע״ס דאבי״ע — סה״מ תרכ״ט ע׳ ל.
- 2ועיין בפרדס ש״ד פ״ט בענין ידיעה ובחירה · Pardes Rimmonim 4:9:4
11ולפמ״ש [ולפי מה שכתוב] יובן כי הידיעה קודם שיחטא זהו בבחי׳ דעת עליון וכנ״ל.
על פי הדברים שנאמרו, יובן שהידיעה על כך לפני שהאדם חוטא היא בבחינת דעת עליון, כנ״ל.
בהמשך לכך, הידיעה של ה׳ על חטא לפני שהוא נעשה היא בבחינת דעת עליון.
וז״ש [וזהו שכתוב] בפ׳ שמות וירא אלקים את בנ״י [בני ישראל]1 וידע אלקים פי׳ לא שנתחדש׳ [שנתחדשה] הידיעה אלא שמקודם היה בדעת עליון שלא נמשך מזה התפעלות להיות עונש לפרעה ושכר לישראל
וזהו שנאמר בפרשת שמות: ״וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים״. הכוונה אינה שהידיעה התחדשה, אלא שמקודם הייתה בדעת עליון, שממנה לא נמשכה התפעלות [שתביא לידי] עונש לפרעה ושכר לישראל.
הפסוק ״וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים״ אינו אומר שה׳ למד דבר חדש. הוא ידע זאת כל הזמן, אך בדעת העליון, שאינה מעוררת תגובה — לא עונש לפרעה ולא שכר לישראל.
וע״י וירא אלקים ע״י בחי׳ עיני ה׳ לראות המעשה כשכבר נעשה בפועל עי״ז וידע אלקים שנמשך בחי׳ הדעת תחתון המתפשט במדות להיות שכר ועונש.
ובאמצעות ״וירא אלקים״, באמצעות בחינת ״עיני ה׳״, שראו את המעשה לאחר שכבר נעשה בפועל, על ידי כך ״וידע אלקים״: נמשכה בחינת דעת תחתון, המתפשטת במדות, וכך יש שכר ועונש.
לאחר ש״וירא אלקים״ באמצעות ״עיני ה׳״ את המעשה בפועל, אז ״וידע אלקים״: דעת תחתון, המתפשטת במדות, נכנסה לפעולה והביאה שכר ועונש.
הפסקה מפרשת את הפסוק ״וירא אלקים את בנ״י וידע אלקים״ כמעבר מדעת עליון, שאינה מביאה לידי תגובה, לדעת תחתון, המביאה לידי שכר ועונש.
מראי מקומות
- 1וירא אלקים את בנ״י · Exodus 2:25
12והנה השגחה זו מבחי׳ דעת עליון ע״ז נאמר עין ה׳ אל יראיו1 וכתיב עין בעין נראה2 כדפי׳ באד״ר [באדרא רבא] דף ק״ל ע״א3 וע״ש דיוסף הצדיק זכה לזה וזהו
והנה, על השגחה זו שמבחינת דעת עליון נאמר ״עין ה׳ אל יראיו״, ונאמר ״עין בעין נראה״, כפי שמבואר באידרא רבא, דף ק״ל ע״א; ועיין שם שיוסף הצדיק זכה לכך, וזהו [הפירוש של]
ההשגחה שמקורה בדעת עליון היא ״עין ה׳ אל יראיו״, ו״עין בעין נראה״ — דברי משה על כך שה׳ נראה בגלוי. האידרא רבא (״האספה הגדולה״), קטע מן הזוהר, מסבירה זאת ומציינת שיוסף זכה לכך.
״בן פורת עלי עין״. והוא זכה לכך באמצעות ״ויכלכל יוסף״; וזהו [הפירוש של] ״טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל״; עיין שם.
יוסף מכונה ״בן פורת עלי עין״: בפסוק, המילה עין פירושה בפשטות מעיין, אך היא פירושה גם עין, והמאמר דורש אותה על ה״עין״ העליונה. הוא זכה לכך בכך שפרנס את בני משפחתו, כפי שנאמר: ״טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל״.
ומזה יובן דבעון סדום שפגמו בזה ע״כ נמנע מהם גלוי בחי׳ עליונה זו הממתיק כל הדינים בחי׳ ורב חסד7 כו׳:
ומכאן יובן שבגלל חטא סדום, שבו פגמו בכך, נמנעה מהם התגלות בחינה עליונה זו, הממתיקה את כל הדינים, בחינת ״ורב חסד״ וכו׳.
לעומת זאת, חטא סדום פגם באותה מידה עצמה, ולכן נשללה מהם התגלות המדרגה העליונה הזאת, ״ורב חסד״, הממתיקה את כל הדינים.
הקטע קושר בין דעת עליון לנתינה נדיבה: ״טוב עין״ של יוסף זיכתה אותו בהשגחה עליונה זו, ואילו חטא סדום ניתק אותם ממנה.
הקישור לסדום מחזיר לנושא המרכזי של המאמר. הנביא מתאר את חטא סדום כאי־דאגה לעניים (יחזקאל 16:49), ההפך מ״טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל״; לכן נשללה מהם מדרגת ״ורב חסד״, שהייתה יכולה להמתיק את הדינים שנגזרו עליהם.
מראי מקומות
- 1עין ה׳ אל יראיו · Psalms 33:18
- 2עין בעין נראה · Numbers 14:14
- 3כדפי׳ באד״ר דף ק״ל ע״א · ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳לא.
- 4בן פורת עלי עין · Genesis 49:22
- 5ויכלכל יוסף · Genesis 47:12
- 6טוב עין הוא יבורך · Proverbs 22:9
- 7ורב חסד · Exodus 34:6
13(ע״כ הגה״ה [הגהה]):
(סוף ההגהה.)
הדבר מציין את סופה של ההגהה הארוכה שהחלה בפסקה 8; מכאן חוזר הטקסט העיקרי.
סוף ההגהה.
עיניים בלשון נקבה ובלשון זכר ¶14–17
14והנה בזוהר בסבא דמשפטים דק״ז1 ע״א פי׳ מ״ש עיניו משוטטות אלין נוקבין ומ״ש המה משוטטים אלין דכורין וכ״ה בזוהר ויחי דרמ״א סע״א [סוף עמוד א]23 דפי׳ משוטטים הם בתקוני שכינתא לתתא כו׳ היינו
והנה בזוהר, בסבא דמשפטים, דף ק״ז ע״א, מבואר שמה שנאמר ״עיניו משוטטות״ — אלו נקבות, ומה שנאמר ״המה משוטטים״ — אלו זכרים. וכך הוא בזוהר, ויחי, דף רמ״א ע״א, שם מבואר ש״משוטטים״ הם בתיקוני השכינה למטה וכו׳. כלומר,
בזוהר, בסבא דמשפטים, מבחינים בין שני הפסוקים: ״עיניו משוטטות״ מתייחס לכוחות נקביים, ו״המה משוטטים״ — לכוחות זכריים. קטע אחר בזוהר אומר שה״משוטטים״ משמשים לתיקוני השכינה למטה.
כי יש מלאכים שהם מז״א ויש מלאכים שהם ממלכות4 כמ״ש הרח״ו [הרבי חיים ויטאל] עמ״ש בזוהר ר״פ שמות דף ד׳ ע״א בענין איש וביתו באו56 וז״ל [וזה לשונו] נ״ב7 ת״ת [תפארת] ומלכות ור״ל [ורוצה לומר] המלאכים שמן הז״א והמלאכים שמן המל׳ עכ״ל [עד כאן לשונו] המק״מ [המקדש מלך] שם.
יש מלאכים שהם מז״א ויש מלאכים שהם ממלכות, כפי שכתב רבי חיים ויטאל על הנאמר בזוהר, בתחילת פרשת שמות, דף ד׳ ע״א, בעניין ״איש וביתו באו״. וזה לשונו: ״נ״ב ת״ת ומלכות ור״ל המלאכים שמן הז״א והמלאכים שמן המל׳״. עד כאן לשון מקדש מלך שם.
יש אפוא שני סוגים של מלאכים: מלאכים מז״א (הבחינה הזכרית) ומלאכים ממלכות (הבחינה הנקבית). אדמו״ר הזקן מצטט זאת ממקדש מלך, פירוש על הזוהר מאת רבי שלום בוזגלו, המביא הגהה של רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האריז״ל, על ״איש וביתו באו״: ״האיש״ הוא תפארת ו״ביתו״ היא מלכות, כלומר, המלאכים של כל אחת מהן.
בגוף המאמר, הקטע משתמש בזוהר כדי להסביר את הצורות הזכרית והנקבית של ״משוטטים״: מדובר במלאכים מז״א ובמלאכים ממלכות.
לפי מאמר מאוחר יותר המצוטט בהערת קה״ת, ה״עיניים״ הזכריות והנקביות הן מלאכי אצילות, שנוצרו מהחיצוניות של כלי ז״א ומלכות דאצילות.
מראי מקומות
- 1בזהר . . דמשפטים דק״ז · באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ תקטו מעתיק לשון הזוהר עם ביאור. ובסה״מ תרכ״ט ע׳ ל.
- 2וכ״ה בזהר ויחי דרמ״א סע״א · באוה״ת נ״ך שם ע׳ תקיד מעתיק הלשון.
- 3וכ״ה בזוהר ויחי דרמ״א סע״א · Zohar, Vayechi 64:651–65:661
- 4כי יש מלאכים שהם מז״א ויש מלאכים שהם ממלכות · ראה בהמשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳תע, ואולי הכוונה לכאן, שכ׳ ”לפמ״ש בתו״א בד״ה ארדה נא הב׳ נר׳ שהם מלאכים דאצי׳ וכמ״ש באגה״ק שם [סי׳ כ] דמחיצוניות הכלים די״ס דאצי׳ שהן אלקות נבראו ההיכלות כו׳ וגם גופות המלאכים דאצי׳ שהן בחי׳ יש כו׳, די״ל דעיניו משוטטים ועיניו משוטטות שהן בחי׳ דכורין ונוקבין מבחי׳ ז״א ומל׳ כמ״ש בד״ה ארדה נא הנ״ל הן המלאכים המתהווים מבחי׳ חיצוניות הכלים דזו״נ דאצי׳ כו׳” ע״ש. וראה שם ע׳ א׳תח מה שלפעמים נאמר משוטטים ולפעמים משוטטות ע״ש.
- 5בזוהר ר״פ שמות דף ד׳ ע״א בענין איש וביתו באו · Zohar, Shemot 5:33–6:39
- 6איש וביתו באו · Exodus 1:1
- 7עמ״ש — וז״ל נ״ב · בסה״מ תרכ״ט שם: וז״ל המק״מ נ״ב.
15והמלאכים שהם בתקוני שכינתא היא בחי׳ מלכות דאצי׳ נק׳ נוקבין וכמש״ש [וכמה שכתוב שם] בזוהר ד׳ רמ״ז ע״א בפי׳ בנות צעדה1 למיהוי עלי שור. בנות צעדה.
המלאכים הנמצאים בתיקוני השכינה, שהיא בחינת מלכות דאצילות, נקראים נוקבין [נקבות]; וכך נאמר שם בזהר, דף רמ״ז ע״א, בפירוש ״בנות צעדה למיהוי עלי שור״: ״בנות צעדה״:
המלאכים הנמצאים ב״תיקוני השכינה״, שהיא מלכות דאצילות, נקראים נקביים. הזהר מביא לכך ראיה מן הפסוק ״בנות צעדה למיהוי עלי שור״ שבברכת יעקב ליוסף. בפשטות, הפסוק מתאר את ענפי הגפן הפורייה המטפסים על החומה; המילה ״בנות״ פירושה כאן ענפים, ומילולית: בנות.
צעדות מיבעי לי׳ אלא ההוא עין דכתיב לעילא ומאן איהו עין משפט כו׳ ואיהו עין צעדה ופסעת למיטל בנות לתקונהא והיינו בנות צעדה ולא בנים
״צעדות מיבעי לי'״ [היה צריך לומר בלשון רבים]. אלא ״ההוא עין דכתיב לעילא ומאן איהו עין משפט כו׳ ואיהו עין צעדה ופסעת למיטל בנות לתקונהא״. וזהו ״בנות צעדה״ ולא ״בנים״.
הזהר מציין שהפועל מופיע בלשון יחיד, אף ש״בנות״ היא לשון רבים. הוא מסביר שנושאו הוא ״עין״ שנזכרה קודם בפסוק. עין זו היא ״עין משפט״ (״עין משפט״ הוא גם שם מקום בבראשית י״ד, ז׳, ומשמעותו ״מעיין המשפט״), והיא יוצאת ליטול ״בנות״ לשם תיקוניה. משום כך נאמר ״בנות צעדה״ ולא ״בנים״.
פי׳ שההשגחה הנמשכת ע״י הע״ס [העשר ספירות] דמלכות דאצי׳ שהיא בחי׳ עין משפט ע״ש מלך במשפט יעמיד ארץ2 הוא נמשך ומתלבש בהמלאכים הנקראים בנות שהם בחי׳ נוקבין.
פירוש הדבר הוא שההשגחה הנמשכת באמצעות עשר הספירות של מלכות דאצילות, שהיא בחינת ״עין משפט״, [הנקראת כך] על שם [הפסוק] ״מלך במשפט יעמיד ארץ״, נמשכת למטה ומתלבשת במלאכים הנקראים ״בנות״, שהם בחינת נוקבין.
אדמו״ר הזקן מסביר שההשגחה הנמשכת באמצעות הספירות של מלכות דאצילות, הנקראת ״עין משפט״ משום שמלכות היא המלך המנהיג את הארץ במשפט, מתלבשת במלאכים הנקראים ״בנות״, שהם מלאכים מבחינת נוקבין.
הפסקה מביאה את דברי הזהר על ״בנות צעדה״ כדי להראות שההשגחה של מלכות, ״עין משפט״, פועלת באמצעות מלאכים נקביים.
בליקוטי תורה, שמיני עצרת 91d, אדמו״ר הזקן מצטט את דברי הזהר ומסביר ש״שור״ שב״עלי שור״ פירושו הסתכלות, כמו במילה ״אשורנו״ (אני מביט בו). כך ה״בנות״ יוצאות להשגיח ולצפות על מי שלמטה, כפי שמבואר בפסקה 16.
מראי מקומות
- 1בנות צעדה · Genesis 49:22
- 2מלך במשפט יעמיד ארץ · Proverbs 29:4
16וזהו בנות צעדה שהמל׳ צועדת על הבנות עלי שור1 לראות ולהשגיח מעשה התחתונים וע״ז נאמר עיניו משוטטות לשון נוקבא. וזהו ענין הכצעקתה הבאה אלי.2
וזהו [הפירוש של] ״בנות צעדה״: מלכות צועדת מעל הבנות ״עלי שור״, לראות ולהשגיח על מעשיהם של התחתונים. ועל כך נאמר ״עיניו משוטטות״, בלשון נקבה. וזהו עניין ״הכצעקתה הבאה אלי״,
כעת מיושם הדימוי שבזוהר: מלכות צועדת מעל ״בנותיה״, המלאכים הנקביים, כדי להשגיח על מעשיהם של אלה שלמטה. המילים ״עלי שור״ נדרשות כאן על פי תכליתן — ״לראות״: גם שור פירושו להביט, כפי שמסביר אדמו״ר הזקן במקום אחר (לקוטי תורה, שמיני עצרת 91d). זהו לשון נקבה של ״עיניו משוטטות״, וזו גם הסיבה שבפסוק שבמאמר מופיעה ״צעקתה״ בלשון נקבה.
לשון נקבה שהיא בחי׳ מלכות שנק׳ דינא דמלכותא והוא העלאת הפגם ע״י המלאכים שמבחי׳ מל׳ והכלים דע״ס [דעשר ספירות] דבחי׳ מל׳ הבאה אלי לאא״ס [לאור אין סוף] ב״ה המלובש בע״ס [בעשר ספירות] דאצי׳.
בלשון נקבה, שהיא בחינת מלכות, הנקראת ״דינא דמלכותא״; וזוהי העלאת הפגם באמצעות המלאכים שהם מבחינת מלכות, והכלים של עשר הספירות שבבחינת מלכות, ״הבאה אלי״ — אל אור אין סוף ברוך הוא, המלובש בעשר הספירות של אצילות.
לשון הנקבה מצביעה על מלכות, מידת ״דינא דמלכותא״. ״הצעקה הבאה אלי״ היא הדיווח על הפגם, המועלה באמצעות המלאכים של מלכות וכליה, עד שהוא מגיע לאור אין סוף המלובש בספירות של אצילות.
הפסקה משיבה על השאלה הראשונה של המאמר: לשונות הנקבה ״צעקתה״ ו״הבאה״ מראות שהקטרוג על סדום עלה דרך הערוץ הנקבי של ההשגחה — המלאכים והכלים של מלכות, מידת הדין.
הדבר מחבר בין פתיחת המאמר, שבה מלכות היא ״דינא דמלכותא״, לבין דברי הזוהר על ״עיניים״ בלשון נקבה ובלשון זכר. הצעקה עולה בדרך המתוארת בפסקאות 4 ו־5, דרך המלאכים והכלים של מלכות דאצילות.
מראי מקומות
- 1בנות צעדה . . עלי שור · Genesis 49:22
- 2הכצעקתה הבאה אלי · Genesis 18:21
17ועז״נ [ועל זה נאמר] ארדה נא ואראה ע״י מדת החסד וכנודע שז״א רובו חסדים אנפוי דמלכא נהירין שהוא
ועל כך נאמר: ״ארדה נא ואראה״ — באמצעות מידת החסד. וכידוע, רובו של ז״א (הפרצוף הזכרי של המדות) חסדים (מידות של חסד), [כמו] ״אנפוי דמלכא נהירין״, שהוא
המענה של ה׳, ״ארדה נא ואראה״, בא באמצעות מידת החסד. ז״א, הפרצוף הזכרי של המדות, מורכב בעיקר מחסדים; כך נאמר בביטוי הארמי: ״אנפוי דמלכא נהירין״ — פני המלך מאירים.
מ״ש עיני ה׳ הם משוטטים ל׳ [לשון] זכר שהם בחי׳ דכורין שהוא בחי׳ חסד ואראה הכצעקתה כו׳ שאולי ע״י מדת החסד ימצא להם זכות.
מה שנאמר ״עיני ה׳ הם משוטטים״, בלשון זכר, והן בחינת דכורין (הבחינה הזכרית), שהיא בחינת חסד. ״ואראה הכצעקתה״ וגו׳ — אולי באמצעות מידת החסד תימצא להם זכות.
אלה הן ״עיני ה׳ הם משוטטים״ בלשון זכר: מלאכי ז״א, ששייכים לחסד. ״ואראה״ פירושו שאולי באמצעות החסד תימצא לסדום זכות.
הפסקה מפרשת את ״ארדה נא ואראה״ כמענה של ה׳ לזעקת הדין באמצעות ההשגחה הזכרית של החסד, המחפשת זכות.
הדין והחסד קוראים אותן עובדות עצמן ¶18
18וכמבואר באדר״ז [באדרא זוטא] דרצ״ג ע״ב1 שבחי׳ ההשגחה ע״י בחי׳ עיניו משוטטות ל׳ [לשון] נוקבא הוא בחי׳ דין וההשגחה שע״י בחי׳ עיני ה׳ המה משוטטים הוא בחי׳ רחמים כו׳ ע״ש.
וכפי שמבואר באידרא זוטא, דף רצ״ג ע״ב, שההשגחה באמצעות הבחינה של ״עיניו משוטטות״, בלשון נקבה, היא בחינת דין; ואילו ההשגחה באמצעות הבחינה של ״עיני ה׳ המה משוטטים״ היא בחינת רחמים וכו׳. ראו שם.
האידרא זוטא (״הכינוס הקטן״, חלק מן הזהר) אומרת במפורש שה״עיניים״ בלשון נקבה הן בחינת דין, ואילו ה״עיניים״ בלשון זכר הן בחינת רחמים.
והענין שהוא עד״מ כמ״ש ושפטו העדה2 והצילו העדה.3 עדה שופטת ועדה מצלת.4 לפי שבכל דבר יוכל ללמד זכות וחובה
והעניין הוא, בדרך משל, כפי שנאמר: ״ושפטו העדה והצילו העדה״ — עדה שופטת ועדה מצילה. בכל עניין אפשר לטעון לזכות או לחובה.
זהו משל מבית דין: התורה מתארת את העדה גם כשופטת וגם כמצילה, מפני שבכל מקרה יש טעמים הן להרשיע והן לזכות.
וע״כ ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] פסילנא לי׳ לצורבא מרבנן5 לדינא דחביב עלי כגופאי ואין אדם רואה חוב לעצמו הרי
ולכן אמרו חכמינו ז״ל: ״פסילנא [מלדון] לי' לצורבא מרבנן לדינא דחביב עלי כגופאי״, וכן ״אין אדם רואה חוב לעצמו״. הרי,
הגמרא מספרת על חכם שפסל את עצמו מלדון תלמיד חכם שהיה יקר לו ״כגופאי״, משום שאדם אינו רואה חובה לעצמו.
אע״פ [אף על פי] שהוא חייב באמת אינו רואה עליו חובה שמחמת קירוב הדעת והחביבות מוצא מקום ללמד זכות
אף על פי שהוא חייב באמת, אין רואים בו חובה; בגלל הקרבה והחיבה מוצאים מקום ללמד עליו זכות.
אהבה וקרבה מביאות את האדם למצוא טעמים לזכות, גם כשיש אשמה ממשית.
משא״כ למי שאינו חביב עליו כ״כ [כל כך] הי׳ [היה] מלמד חובה וכמ״ש וכל יצר מחשבות לבו רק רע6 כו׳
ואילו כלפי מי שאינו חביב עליו כל כך, היה מלמד חובה; וכפי שנאמר: ״וכל יצר מחשבות לבו רק רע״ וכו׳,
כלפי מי שאהוב פחות, אותן עובדות עצמן מתפרשות כחובה. לכן נאמר לפני המבול ש״וכל יצר מחשבות לבו רק רע״.
ועל ידי כך נמשך: ״ויאמר ה׳ אמחה את האדם״ וכו׳. הרי שמכיוון שיצר מחשבות לבו רק רע, [הדין] נמשך ללמד חובה.
מן ההערכה הזאת נבעה הגזרה ״אמחה את האדם״: היצר הרע נתפס כטעם להרשעה.
ואח״כ בפ׳ נח כתיב ויאמר ה׳ אל לבו9 לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם
ואחר כך, בפרשת נח, נאמר: ״ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם״,
לאחר המבול, בפרשת נח, ה׳ אומר שלא יקלל עוד את האדמה בגלל האדם.
כי יצר לב האדם רע מנעוריו הרי שמסברא זו עצמה שיצר לב האדם רע מצא ללמד זכות שלא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם
״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. הרי מאותו נימוק עצמו — שיצר לב האדם רע — מצא [דרך] ללמד זכות, שלא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם.
ה׳ נותן את הטעם: ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. אותה עובדה עצמה, שהיצר של האדם רע, נעשית עכשיו טעם להקל.
והיינו לפי שהי׳ [שהיה] התגלות מדת החסד ע״י וירח ה׳ את ריח הניחוח10 שבקרבן שהקריב נח המשיך גילוי מדת החסד ללמד זכות בזו הסברא עצמה שנמשך תחלה ללמד חובה ע״י מדה״ד [מדת הדין].
והיינו משום שהתגלה חסד באמצעות ״וירח ה׳ את ריח הניחוח״: באמצעות הקרבן שהקריב נח, הוא המשיך גילוי של מידת החסד, כדי ללמד זכות באמצעות אותו נימוק עצמו, שבתחילה שימש ללמד חובה מכוח מידת הדין.
השינוי נבע מהתגלות של חסד: כאשר ה׳ ״וירח ה׳ את ריח הניחוח״ של קרבנו של נח, החסד נמשך למטה, ואותו נימוק שמידת הדין השתמשה בו כדי להרשיע נעשה בסיס לזיכוי.
וזהו ענין החילוק בין ב׳ בחינות השגחות טו, גהנ״ל (ועמ״ש במ״א ע״פ לעשות הישר בעיני1112 ה׳ אלקיך). וזהו פי׳ ארדה נא.
וזהו ההבדל בין שתי בחינות ההשגחה שהוזכרו לעיל. (ועיינו במה שנכתב במקום אחר על הפסוק ״לעשות הישר בעיני ה׳ אלקיך״.) וזהו פירוש ״ארדה נא״:
זהו ההבדל בין שני סוגי ההשגחה: הבחינה הנקבית של הדין והבחינה הזכרית של החסד. אדמו״ר הזקן מפנה לדיון אחר על ״לעשות הישר בעיני ה׳״, ואז חוזר להסביר את ״ארדה נא״.
כי צעקתה היא הבאה מלמטה למעלה שהוא בחי׳ גבורות ואו״ח [ואור חוזר] ולזה נאמר ארדה נא לשון ירידה הוא מלמעלה למטה דהיינו בחי׳ או״י [אור ישר] שהוא בחי׳ חסד להשגיח במדת החסד ללמד זכות.
כי ״צעקתה״ היא מה שבא מלמטה למעלה, בחינת גבורות ואור חוזר; ולכן נאמר ״ארדה נא״ — לשון ירידה, מלמעלה למטה, כלומר בחינת אור ישר, שהיא בחינת חסד, כדי להשגיח במידת החסד וללמד זכות.
״צעקתה״ עולה מלמטה למעלה, בדומה ל״אור חוזר״ של גבורה. ״ארדה נא״ פירושו ירידה מלמעלה למטה, בדומה ל״אור ישר״, שהוא חסד: ה׳ יורד באמצעות החסד כדי לחפש זכות.
ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו13 דהיינו אם עוונם גדול מנשוא כ״כ [כל כך] עד שגם ע״פ החסד לא יוכל למצוא זכות אז כלה. ואם לא. פי׳ אולי ע״י החסד יוכל ללמד זכות כו׳.
״ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו״: [האם] חטאם גדול כל כך, גדול מכדי לשאתו, שאפילו לפי מידת החסד לא יוכל למצוא להם זכות? אם כך, תהיה כליה. ״ואם לא״ — כלומר, אולי באמצעות החסד יוכל ללמד זכות וכו׳.
הפסוק כולל את המילים ״הכצעקתה הבאה אלי עשו״ ובהמשך ״כלה״. אדמו״ר הזקן דורש את ״כלה״ גם במשמעות של כליה: אם חטאם גדול כל כך שאפילו החסד אינו יכול למצוא להם זכות, תהיה כליה; ״ואם לא״, ייתכן שהחסד עוד יוכל למצוא להם זכות.
וז״ש [וזהו שכתוב] במדרש ארדה נא ממדה״ר [ממדות הרחמים] למדה״ד [למדת הדין]1415 ובזוהר דק״ה ע״ב16 ארדה נא מדרגא דרחמי לדרגא דדינא17 ר״ל [רוצה לומר] להמשיך רחמים ממדה״ר [ממדות הרחמים] אל בחי׳ מדה״ד [מדת הדין] ואראה כו׳.
וזהו שנאמר במדרש: ״ארדה נא ממדה״ר למדה״ד״; ובזוהר, דף ק״ה ע״ב: ״ארדה נא מדרגא דרחמי לדרגא דדינא״. כלומר, להמשיך רחמים ממידת הרחמים אל בחינת מידת הדין, ו״אראה״ וכו׳.
המדרש והזוהר אומרים ש״ארדה נא״ פירושו ירידה מן הרחמים אל הדין. אדמו״ר הזקן מסביר שהכוונה היא להמשיך רחמים אל תוך מידת הדין, כך שמידת הדין עצמה תיבחן ברחמים.
הפסקה מסבירה מדוע שתי דרכי השגחה מובילות לפסיקות שונות: אפשר לפרש את אותן עובדות לכף חובה או לכף זכות, והחסד מפרש אותן לכף זכות. האמירה בדבר הירידה מבטאת את ירידת החסד אל תוך הדין, כדי למצוא זכות לסדום.
סיפור המבול מראה שהחסד אינו מתעלם מן העובדות, אלא מפרש את אותן עובדות עצמן בדרך אחרת. אור חוזר [אור העולה מלמטה] ואור ישר [אור היורד מלמעלה] הם מונחים בקבלה; המאמר קושר אותם לצעקה בלשון נקבה ולירידה בלשון זכר.
מראי מקומות
- 1וכמבואר באדר״ז דרצ״ג ע״ב · Zohar, Idra Zuta 24:113–27:121
- 2ושפטו העדה · Numbers 35:24
- 3והצילו העדה · Numbers 35:25
- 4ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת · מסעי לה, כד-כה. סנהדרין פ״א משנה א.
- 5פסילנא לי׳ לצורבא מרבנן · Shabbat 119a:1
- 6וכל יצר מחשבות לבו רק רע · Genesis 6:5
- 7ויאמר ה׳ אמחה את האדם · Genesis 6:7
- 8נמשך ללמד חובה · ראה לקו״ת אמור לט, א. שה״ש מז, ד. באוה״ת ענינים ע׳ קצז מציין לכאן.
- 9ויאמר ה׳ אל לבו · Genesis 8:21
- 10וירח ה׳ את ריח הניחוח · נח ח, כא.
- 11ע״פ לעשות הישר בעיני ה׳ · לקו״ת ראה כג, ד ואילך.
- 12לעשות הישר בעיני ה׳ אלקיך · Deuteronomy 13:19
- 13ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו · Genesis 18:21
- 14וז״ש במדרש ארדה נא ממדה״ר למדה״ד · ראה רמב״ן וירא יח, כ. הנסמן במאמרי אדה״א בראשית ע׳ קצו.
- 15וז״ש במדרש ארדה נא ממדה״ר למדה״ד · Ramban on Genesis 18:20:2
- 16ובזהר דק״ה ע״ב · בתורת חיים ר״פ וירא (צז, א): בזוהר [ח״א קה, ב] א׳ ע״ד המדרש הנ״ל וז״ל וכי לא הוה ידע קודב״ה דא׳ ארדה נא . . אלא ארדה נא מדרגא דרחמי לדרגא דדינא כו׳.
- 17ובזוהר דק״ה ע״ב ארדה נא מדרגא דרחמי לדרגא דדינא · Zohar, Vayera 12:201–14:212
ראייה ושמיעה ¶19–20
19והנה רש״י [רבי שלמה יצחקי] פי׳ בחומש ארדה נא למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה.1 והענין דאיתא בת״ז [בתיקוני זהר]2 ואלין עשר ספירן אינון אזלין כסדרן3 חד אריך וחד קציר וחד בינוני.
כעת רש״י מפרש בחומש על ״ארדה נא״: ״למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה״. והביאור הוא, שכך מובא ב־תיקוני זהר (תיקוני זהר): ״ואלין עשר ספירן אינון אזלין כסדרן חד אריך וחד קציר וחד בינוני״.
רש״י לומד מן הציווי לרדת ולראות, שעל הדיינים לפסוק בדיני נפשות רק לאחר שראו בעצמם. כדי להסביר מדוע הראייה חשובה, אדמו״ר הזקן מצטט מ־תיקוני זהר: הספירות הולכות כסדרן, ״ואלין עשר ספירן אינון אזלין כסדרן חד אריך וחד קציר וחד בינוני״.
פי׳ כי ע״ס [עשר ספירות] נחלקי׳ לג׳ קוין קו הימין חח״נ [חכמה חסד נצח] נק׳ חד אריך טו, דכי החסד נמשך ומתפשט יותר
כלומר, עשר הספירות מתחלקות לשלושה קווים. הקו הימני — חכמה, חסד ונצח — נקרא ״חד אריך״ (אחד ארוך), שכן החסד נמשך ומתפשט יותר.
עשר הספירות ערוכות בשלושה קווים. הקו הימני — חכמה, חסד ונצח — הוא ״חד אריך״, כלומר ארוך, משום שהחסד מגיע למרחק רב.
ולכן גמ״ח [גמילות חסדים] בין לעניים בין לעשירים4 הרי שהחסד מתפשט יותר מהרחמים שעל העשיר אין שייך רחמנות כ״א על העני.
לכן גומלים חסד לעניים ולעשירים כאחד; מכאן שהחסד מתפשט יותר מן הרחמים, שכן רחמים אינם שייכים בעשיר, אלא רק בעני.
הגמרא מלמדת שגומלים חסד לעניים ולעשירים כאחד, ואילו רחמים שייכים רק לעניים. מכאן שהחסד מגיע למרחק רב יותר מן הרחמים.
וקו השמאל בג״ה [בינה גבורה הוד] נק׳ חד קציר שאינו נמשך כ״א למי שהגון ביותר. וקו האמצעי נק׳ בינוני שמרחם על מי שנופל רחמנות.
הקו השמאלי — בינה, גבורה והוד — נקרא ״חד קציר״ (אחד קצר), שכן הוא נמשך רק אל מי שראוי ביותר. הקו האמצעי נקרא ״בינוני״ (ממוצע), שכן הוא מרחם על מי שראוי לרחמים.
הקו השמאלי — בינה, גבורה והוד — הוא ״חד קציר״, קצר: הוא מגיע רק אל הראויים ביותר. הקו האמצעי הוא ״בינוני״: הוא מרחם על מי שמצבו מעורר רחמים.
הפסקה מציגה את שלושת קווי הספירות ואת מידת התפשטותם: הקו הימני הארוך של החסד, הקו השמאלי הקצר של הגבורה, והקו האמצעי של הרחמים.
מראי מקומות
- 1רש״י פי׳ בחומש ארדה נא למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה · Rashi on Genesis 18:21
- 2דאיתא בת״ז · בהקדמה (פתח אליהו).
- 3
- 4גמ״ח בין לעניים בין לעשירים · Sukkah 49b:11
20והנה יש ראיה ושמיעה הראיה נמשך מבחי׳ חכמה קו הימין ושמיעה מבינה קו השמאל. וכנודע מענין ראובן1 ושמעון2
יש אפוא ראייה ויש שמיעה. הראייה נמשכת מבחינת חכמה, הקו הימני, והשמיעה מבינה, הקו השמאלי; וכידוע מעניין ראובן ושמעון.
הראייה והשמיעה מקבילות לשני הצדדים: הראייה לחכמה שבימין, והשמיעה לבינה שבשמאל. הדבר ידוע מהשמות ראובן, הקשור ל״ראייה״, ושמעון, הקשור ל״שמיעה״.
ולכן הראי׳ [הראיה] היא מלמעלה למטה והשמיעה ממטה למעלה שהאותיות מתעלים ונכנסים לאוזן השומע ולזה ג״כ הראי׳ [הראיה] נשפלת למטה יותר מהשמיעה שרואה דבר גשמי
ולכן הראייה היא מלמעלה למטה, ואילו השמיעה היא מלמטה למעלה, שכן האותיות עולות ונכנסות לאוזנו של השומע. משום כך גם הראייה יורדת נמוך יותר מן השמיעה, מפני שהיא רואה דבר גשמי,
הראייה נעה מלמעלה למטה, ואילו השמיעה נעה מלמטה למעלה, כשהקולות עולים אל האוזן. לכן הראייה מגיעה למטה יותר, עד לדברים גשמיים.
משא״כ השמיעה היא רק קול ודבור כי הראי׳ [הראיה] היא מבחי׳ חד אריך וכנודע שיסוד אבא אריך כו׳.
ואילו השמיעה קולטת רק קול ודיבור. שכן הראייה היא מבחינת חד אריך [קו ארוך אחד], וכידוע, יסוד אבא ארוך וכו׳.
השמיעה, לעומת זאת, קולטת רק קול ודיבור. הראייה שייכת לקו ה״ארוך״; אדמו״ר הזקן מוסיף כאן את דברי האריז״ל, שלפיהם יסוד אבא (חכמה) ארוך ומגיע למטה יותר מיסוד אמא (בינה).
וזהו מ״ש ארדה נא ואראה כי הכצעקתה הבאה זהו כמו בחי׳ שמיעה שמבחי׳ בינה ולכן היא הבאה מלמטה למעלה והוא בחי׳ קו השמאל אבל ארדה נא ואראה בבחי׳ ראיה שהוא בחי׳ חסדים כו׳:
וזהו מה שנאמר ״ארדה נא ואראה״: ״כי הכצעקתה הבאה״ דומה לבחינת שמיעה, שמבחינת בינה; ולכן היא באה מלמטה למעלה, והיא בחינת הקו השמאלי. אבל ״ארדה נא ואראה״ הוא בחינת ראייה, שהיא בחינת חסדים וכו׳.
בהחלת הדברים על הפסוק: ״כי הכצעקתה הבאה״ דומה לשמיעה, שמקורה בבינה, והיא עולה מלמטה בצד השמאלי. ״ארדה נא ואראה״ היא ראייה, השייכת לחסד. ה׳ נענה לצעקה לא רק בשמיעה, אלא גם בירידה ובראייה מתוך חסד.
הפסקה חותמת את המאמר: הצעקה ״נשמעת״ דרך הצד השמאלי של הדין, ואילו ״ארדה נא ואראה״ מבטאת ראייה מן הקו הימני הארוך של חסד, היורד עד למטה כדי למצוא צד זכות.
כך מתבאר גם הלקח של רש״י: בדיני נפשות דרושה ״ראייה״, מפני שהראייה נובעת מחסד, המחפש צד זכות; ואילו עצם ״שמיעת״ ההאשמה נובעת מצד הדין.
מראי מקומות
- 1ראובן · Genesis 29:32
- 2שמעון · Genesis 29:33
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
המאמר אומר שיוסף זכה להשגחה העליונה, ״עין ה׳ אל יראיו״, בזכות תמיכתו באחרים: ״טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל״. סדום פגמה באותה מעלה עצמה, ונמנעה ממנה. המאמר מראה גם, מתוך דוגמת השופט האוהב את מי שהוא דן, שקרבה וטוב לב מוצאים מקום לצד זכות באותן עובדות עצמן שהדין היה מחייב עליהן.
שאלות לשיחה
- במה שונה ״גלוי וידוע״ מן האופן שבו אדם נעשה מודע לדבר מה, ומדוע ההבדל הזה משיב על שאלת הפילוסופים בדבר הריבוי?
- אם ה׳ יודע הכול מצד עצמו, מדוע הכתוב מדבר על ״עיניים״ המשוטטות בארץ? איזה תפקיד יש לכלים ולמלאכים?
- כיצד מסבירות שתי הבחינות של דעת מדוע ידיעתו המוקדמת של ה׳ אינה כופה את בחירתו החופשית של האדם?
- אותה עובדה, ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״, מובילה תחילה למבול ואחר כך להבטחת ה׳ שלא לקלל עוד את האדמה. מה השתנה, לפי המאמר?
- מדוע קושר המאמר בין ״ארדה נא ואראה״ לבין ראייה ולא שמיעה, ומה אפשר ללמוד מכך על הכלל של רש״י שעל הדיינים לראות בעצמם?