ארדה נא וגו׳

1״ארדה נא [ואראה]״ וגו׳. הביטוי ״הכצעקתה״ הוא בלשון נקבה, וכך גם ״הבאה״; ואילו ״ועשו״ הוא לשון [המשותפת ל]נקבה ולזכר. ויש להבין גם מה פירוש ״ארדה נא ואראה״: הרי ״ה׳ הביט משמים״.

אבל פירוש ״הכצעקתה״ הוא הצעקה העולה מבחינת מדת הדין, שהיא בחינת מדת מלכות, הנקראת ״דין״ — ״דינא דמלכותא דינא״; אלא שזהו דין רפה, ״מלך במשפט יעמיד ארץ״. וזהו פירוש ״הכצעקתה הבאה״, וכמו שכתוב ״בערב היא באה״,

2״ורחל באה״. וביאור העניין: תחילה יש להקדים את הביטוי השגור בדברי חז״ל: ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם״. ״גלוי וידוע״ דווקא.

שהרי הפילוסופים התייגעו להבין את עניין ההשגחה הפרטית, כגון ״אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה״. קשה להם הדבר, שכן

הוא ית׳ יחיד ומיוחד, אחד האמת; ואם כן, כיצד ייתכן שהקב״ה יודע את הפרטים ומשגיח עליהם, כלומר נותן את דעתו לעניינים רבים, והרי זו בחינת ריבוי?

3וחז״ל התכוונו לתרץ זאת בביטוי אחד, באומרם ״גלוי וידוע לפניו״ וכו׳: ידיעתו ית׳ אינה דומה לידיעת האדם דבר כלשהו, כאשר דעתו תופסת

את הדבר, ומתחילה לא ידע אותו; וכשהוא יודע את הדבר, דעתו מלובשת בידיעה זו ובמחשבה זו, שבה הוא נותן את דעתו כדי להשיגו. קודם שידע אותו הייתה דעתו פנויה, והרי זו בחינת שינוי והתפעלות.

אבל למעלה אין הדבר כך. ידיעתו ית׳, שבה הוא יודע את כל העולמות ואת פרטיהם, אינה פירושה שדעתו מתלבשת בהם ונתפסת בהם, אלא

היא באופן של ״גלוי וידוע״: הכול גלוי וידוע לפניו ית׳ מאליו, ואין הוא צריך להיתפס בדבר ולהתלבש בו כדי לדעתו.

(וכל שכן הוא, שהרי הוא מחיה את הדבר ומהווה אותו לא על ידי התלבשות בדבר, אלא מכוח היותו סובב כל עלמין. ועל אחת כמה וכמה, ידיעת הדבר ופרטיו אינה צריכה להיות באמצעות התלבשות ותפיסה בדבר וכו׳.)

ומכיוון שהכול ״גלוי וידוע״, קושייתם שהדבר הוא בחינת ריבוי כלל אינה שייכת; שכן ריבוי קיים רק בסוג הידיעה של האדם, שאינו יכול לדעת דבר אלא אם דעתו ומחשבתו מתלבשות בידיעת הדבר.

וזהו ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״ וגו׳: כי הכול ״גלוי וידוע״ וכו׳. (המשכיל יבין את דקות הדברים, ולא כל מוחא סביל דא.)

והנה כתוב (זכריה ד, י) ״שבעה אלה עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ״, וכתוב (דברי הימים ב׳ טז, ט) ״כי ה׳ עיניו משוטטות בכל הארץ״.

ויש להבין: לשונות ״משוטטים״ ו״משוטטות״ משמען שהמבט נמשך לראות את הדבר ולעיין בו באמצעות ראייה זו; והרי זה דומה לבחינת התלבשות בדבר הנראה והידוע, ולכאורה הדבר הפוך ממה שנתבאר בפירוש ״גלוי וידוע״.

אבל העניין הוא, כידוע, שבעשר הספירות יש אורות וכלים. בחינת חסד וגבורה היא בחינת כלי; ואילו האור הוא הארה מאין סוף ברוך הוא, ״דלאו מכל אינון מדות איהו כלל״.

אלא שהאור מתלבש בכלי, שהוא חסד וגבורה ושאר המדות, הנקראות בחינת כלים משום שהן מגבילות את האור. ובהן

ועל ידן נמשך האור כדי להחיות נבראים בעלי גבול, ולהוות את מיכאל וגבריאל: מחנה מיכאל מקבל מבחינת חסד, וגבריאל מבחינת גבורה. המשכה זו אינה יכולה לבוא מן האור עצמו, אלא רק באמצעות הכלים,

בדומה לכך שאין הנשמה יכולה להשפיע כסף וזהב אלא כשהיא מלובשת בגוף, וכשהנשמה נותנת צדקה לעני — היא עושה זאת באמצעות היד הגשמית.

4והנה, כמו כן, באמצעות כלי עשר הספירות מתעלים גם הזכות והחוב של כל נברא.

שהרי כאשר אדם עובר עבירה, ״קונה לו קטיגור אחד״: נעשים פגם וכתם באותו מלאך הממונה על כך. יש מלאכים המקבלים ממדה זו ויש המקבלים ממדה זו, כפי שנתבאר לעיל בעניין מיכאל וגבריאל וכו׳.

ומלאך זה מעלה את הדבר למלאך גבוה ממנו, עד שהוא מתעלה בכלי עשר הספירות של מלכות דאצילות, המתלבשים בבי״ע; ובתוך הכלי מתלבש האור מאין סוף ברוך הוא.

5ונמצא שבאמצעות הכלים מתעלה הדבר אל אור אין סוף ברוך הוא, המלובש בכלי עשר הספירות. ולכן נאמר על כך ״עיניו משוטטות״, שהוא בחינת כלי עשר הספירות. גם המלאכים המקבלים מהם נקראים ״מארי דעיינין״, ויש גם ״מארי דאודנין״.

6והם משוטטים בכל הארץ, כמאמר ״דע מה למעלה ממך: עין רואה״ וכו׳. ועל הכלים מתאים לומר ״משוטטים״, במובן של התלבשות בדבר.

ובהם ועל ידם מתעלה הדבר לבחינת האור מאין סוף ברוך הוא המלובש בתוכם. והרי זה באופן של ״גלוי וידוע״: ידיעה זו שבכלי עשר הספירות, שמקורה ב״עיניו משוטטות״, היא בחינת

״גלוי וידוע״ לאור אין סוף ברוך הוא המלובש בכלים; שהרי האור, לאמיתו של דבר, אינו כלל מכל אותן המדות, אף שהוא מלובש בכלי וכו׳.

7וזהו התירוץ לקושיית הפילוסופים: ידיעה והשגחה זו אינן גורמות לריבוי. שכן ההשגחה בבחינת ״עיניו משוטטות״ נעשית באמצעות הכלים, כנ״ל;

אבל הידיעה של אין סוף ברוך הוא, המלובש בכלים, במה שהוא יודע ורואה מן הדברים שעליהם עיניו משוטטות — ידיעתו יתברך זו היא בבחינת ״גלוי וידוע״ וכו׳.

8הגהה: (ועיין בפרדס, שער ח, ובשער ד, פרק ט, בעניין זה; ובזוהר, פקודי, דף רנ״ב ע״א: ״ואלין עיני ה׳, כולהו נטלי אשגחותא״ וכו׳, עיין שם; וברעיא מהימנא, פרשת שופטים, דף ער״ה סוף ע״א. ויש להבין: מאחר שפירוש ״עיני ה׳״ הוא הכלים של עשר הספירות דאצילות, דבריאה, דיצירה ודעשיה והמלאכים,

אם כן, איך שייך לומר שהבורא יתברך צריך לדעת את כל הנבראים באמצעות עשר הספירות? הרי ״היוצר עין, הלא יביט״ בעצמו. אמנם, לעניין השפעת השפע והמשכת החיות לנבראים, היה צורך שהדבר ייעשה באמצעות הכלים של עשר הספירות, שאם לא כן לא יוכלו הנבראים לקבל;

אבל לעניין ידיעת ה׳, שיודע את כל הנבראים, חס ושלום לומר כך. ואם כן, מדוע צריכים להיות ״העיניים״, שהן הכלים, משוטטות וכו׳? הרי ודאי שהכול גלוי וידוע לפניו יתברך בעצמו, במידה נעלית יותר, בלי שום תיווך של הכלים כלל.)

אך העניין הוא כמו שכתוב: ״כי אל דעות ה׳״ — יש שתי בחינות בדעת: דעת עליון ודעת תחתון. דעת עליון היא בחינת מקיף וסובב כל עלמין, כלומר,

יש בחינת דעת שיודעת ורואה הכול, אלא שהדעת היא בבחינת מקיף; כלומר, היא אינה מתפשטת במדות באופן שתהיה התפעלות מן הדבר שהיא יודעת או רואה, וכעניין

שנאמר: ״לא הביט און ביעקב״ — אין הכוונה שלא הביט כלל, אלא כמו שכתוב: ״וירא און ולא התבונן״; וכמו שכתוב: ״אם צדקת מה תתן לו״. ועל כך נאמר: ״טהור עינים מראות ברע״ — ראייתו את הרע אינה עושה בו רושם והתפעלות כלל,

כי ״שממית בידים תתפש״. ומשם מקור הסליחה והרחמים, שכן שום פגם אינו מגיע לשם; ובחינה זו היא למעלה מהכלים של עשר הספירות.

רק הפגם, השכר והעונש נמשכים באמצעות הדעת המתפשטת ונמשכת במדות, והיא נקראת דעת תחתון; והיא המלובשת בבחינת ממלא כל עלמין, כלומר בכלים של עשר הספירות דאצילות, דבריאה, דיצירה ודעשיה.

ולכן ידיעה זו היא באמצעות בחינת ״עיני ה׳״, שהן הכלים והמדות, שעל ידן נמשכת ההתפעלות של שכר ועונש; שהרי הפגם מגיע דווקא לכלים.

אבל באמצעות הידיעה שבדעת העליון, שאינה באמצעות הכלים של עשר הספירות, אף שהכול גלוי וידוע, לא נמשכת מכך התפעלות וכו׳.

9ותדע שכן הוא מענין ידיעה ובחירה: הידיעה שבה יודע ה׳ שזה יהיה צדיק או רשע אינה מכריחה כלל את הבחירה. ואיך הדבר ייתכן?

אלא שידיעה זו, שבה יודע ה׳ הכול עוד קודם שנעשה, היא בבחינת דעת עליון, שאינה באמצעות הכלים של עשר הספירות.

שהרי ״עיני ה׳ משוטטים״ כדי לראות את המעשה שכבר נעשה. הדבר נראה לבחינת המלאכים והכלים דבריאה, דיצירה ודעשיה, ועל ידי כך נעשים פגם וכתם במלאך וכו׳, כנ״ל;

אבל הידיעה שבה יודע הקב״ה את העתיד ואת מעשי האדם קודם שנעשו אינה באמצעותם כלל. ידיעה זו היא במקום גבוה מאוד, בבחינת דעת עליון; ומכיוון שדעת זו היא בחינת מקיף, אין היא מכריחה את הבחירה, שהרי האדם אינו מתפעל ממנה,

כשם שידיעה זו אינה גורמת להתפעלות אפילו במדות העליונות, חסד וגבורה, שממנה יבואו שכר ועונש, כנ״ל.

10והשכר והעונש באים דווקא באמצעות דעת תחתון, הפועלת דרך הכלים והעיניים. ועיין בפרדס, שער ד, פרק ט, בעניין ידיעה ובחירה, שכתב שיש הבדל בין הידיעה קודם שהאדם יחטא, אף שהוא עתיד לחטוא, לבין הידיעה לאחר שחטא וכו׳; עיין שם.

11ולפי מה שנתבאר יובן שהידיעה לפני שהוא חוטא היא בבחינת דעת עליון, כנ״ל.

וזהו שנאמר בפרשת שמות: ״וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים״. אין פירוש הדבר שהידיעה התחדשה, אלא שמקודם הייתה בדעת עליון, שממנה לא נמשכה התפעלות להביא עונש לפרעה ושכר לישראל.

ועל ידי ״וירא אלקים״, באמצעות בחינת ״עיני ה׳״ שראתה את המעשה לאחר שכבר נעשה בפועל, היה ״וידע אלקים״: נמשכה בחינת דעת תחתון, המתפשטת במדות, כדי שיהיו שכר ועונש.

12והנה על השגחה זו, שמבחינת דעת עליון, נאמר: ״עין ה׳ אל יראיו״; וכן כתוב: ״עין בעין נראה״, כפי שנתבאר באדרא רבה, דף ק״ל ע״א. ועיין שם שיוסף הצדיק זכה לכך, וזהו

״בן פורת עלי עין״. והוא זכה לכך באמצעות ״ויכלכל יוסף״; וזהו ״טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל״, עיין שם.

ומכאן יובן שבעוון סדום, שפגמו בעניין זה, נמנע מהם גילויה של בחינה עליונה זו, הממתיקה את כל הדינים, בחינת ״ורב חסד״ וכו׳.

13(סוף ההגהה.)

14והנה בזוהר, בסבא דמשפטים, דף ק״ז ע״א, פירש את מה שנאמר ״עיניו משוטטות״ — אלו נקבות, ואת מה שנאמר ״המה משוטטים״ — אלו זכרים. וכך הוא בזוהר ויחי, דף רמ״א סוף ע״א, שמפרש כי ״משוטטים״ הם בתיקוני השכינה למטה וכו׳. כלומר,

יש מלאכים שהם מז״א ויש מלאכים שהם ממלכות, כפי שכתב הרח״ו על הנאמר בזוהר בתחילת פרשת שמות, דף ד׳ ע״א, בעניין ״איש וביתו באו״. וזו לשונו: ״נ״ב, ת״ת ומלכות״, כלומר, המלאכים שמז״א והמלאכים שממלכות. עד כאן לשון המק״מ שם.

15המלאכים הנמצאים בתיקוני השכינה, שהיא בחינת מלכות דאצילות, נקראים נקבות. כך נאמר שם בזוהר, דף רמ״ז ע״א, בפירוש ״בנות צעדה עלי שור״: ״בנות צעדה:

היה צריך לומר ׳צעדות׳, אלא שזו אותה עין שנזכרה קודם; ומהי? עין משפט וכו׳. היא צועדת ופוסעת לקחת בנות לתיקוניה. וזהו ׳בנות צעדה׳ ולא בנים.״

הכוונה היא שההשגחה הנמשכת באמצעות עשר הספירות של מלכות דאצילות, שהיא בחינת ״עין משפט״, על שם ״מלך במשפט יעמיד ארץ״, נמשכת ומתלבשת במלאכים הנקראים ״בנות״, שהם בחינת נקבות.

16וזהו ״בנות צעדה״: המלכות צועדת על הבנות, ״עלי שור״, כדי לראות ולהשגיח על מעשי התחתונים. ועל כך נאמר ״עיניו משוטטות״, בלשון נקבה. וזהו עניין ״הכצעקתה הבאה אלי״,

בלשון נקבה, שהיא בחינת מלכות הנקראת ״דינא דמלכותא״. וזהו העלאת הפגם באמצעות המלאכים שמבחינת מלכות, וכן הכלים של עשר הספירות שבבחינת מלכות; ״הבאה אלי״ — אל אור אין סוף ברוך הוא, המלובש בעשר הספירות דאצילות.

17ועל כך נאמר ״ארדה נא ואראה״ — באמצעות מידת חסד. וכידוע, רובו של ז״א חסדים, ״אנפוי דמלכא נהירין״, כלומר,

זהו שנאמר ״עיני ה׳ המה משוטטים״, בלשון זכר, שהיא בחינת הזכרים ובחינת חסד. ״ואראה הכצעקתה״ וכו׳ — שמא באמצעות מידת חסד יימצא להם זכות.

18וכפי שמבואר באדרא זוטא, דף רצ״ג ע״ב, שההשגחה בבחינת ״עיניו משוטטות״, בלשון נקבה, היא בחינת דין; ואילו ההשגחה בבחינת ״עיני ה׳ המה משוטטים״ היא בחינת רחמים וכו׳, עיין שם.

והעניין הוא, על דרך משל, כפי שנאמר ״ושפטו העדה... והצילו העדה״: עדה שופטת ועדה מצילה. שכן בכל עניין אפשר לטעון לזכות או לחובה.

ולכן אמרו רבותינו ז״ל: ״פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא, דחביב עלי כגופאי״, וכן ״אין אדם רואה חובה לעצמו״. הרי

שאף על פי שהוא אשם באמת, אין רואים בו חובה, מפני שמתוך הקִרבה והחיבה מוצאים מקום ללמד עליו זכות.

לעומת זאת, על מי שאינו חביב עליו כל כך היה מלמד חובה, כפי שנאמר: ״וכל יצר מחשבות לבו רק רע״ וכו׳.

ועל ידי כך נמשך ״ויאמר ה׳ אמחה את האדם״ וכו׳. הרי משום שיצר מחשבות לבו רק רע נמשך ללמד עליו חובה.

ואחר כך, בפרשת נח, נאמר: ״ויאמר ה׳ אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם,

כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. הרי מאותו טעם עצמו, שיצר לב האדם רע, מצא ללמד זכות — שלא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם.

וזהו מפני שהתגלתה מידת חסד באמצעות ״וירח ה׳ את ריח הניחוח״. הקרבן שהקריב נח המשיך גילוי של מידת חסד, כדי ללמד זכות באותה סברה עצמה שבתחילה נמשכה ללמד חובה באמצעות מידת הדין.

וזהו ההבדל בין שתי בחינות ההשגחה הנזכרות לעיל. (ועיינו במה שנכתב במקום אחר על הפסוק ״לעשות הישר בעיני ה׳ אלקיך״.) וזהו פירוש ״ארדה נא״:

״צעקתה״ היא זו העולה מלמטה למעלה, בחינת גבורות ואור חוזר. לכן נאמר ״ארדה נא״: לשון ירידה, מלמעלה למטה, כלומר בחינת אור ישר, שהיא בחינת חסד — להשגיח במידת חסד וללמד זכות.

״ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו״ — כלומר, אם עוונם גדול כל כך עד שגם לפי מידת חסד אי אפשר למצוא להם זכות, אזי ״כלה״. ״ואם לא״ — כלומר, אולי באמצעות חסד אפשר יהיה ללמד זכות וכו׳.

וזהו שנאמר במדרש: ״ארדה נא״ — ממידת הרחמים למידת הדין; ובזוהר, דף ק״ה ע״ב: ״ארדה נא — מדרגא דרחמי לדרגא דדינא״. כלומר, להמשיך רחמים ממידת הרחמים אל בחינת מידת הדין, ״ואראה״ וכו׳.

19רש״י מפרש בחומש על המילים ״ארדה נא״: ״מלמד את הדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה״. והעניין הוא, כמובא בתיקוני זוהר: ״ואלה עשר הספירות הולכות כסדרן: אחת ארוכה, אחת קצרה ואחת בינונית״.

הכוונה היא שעשר הספירות נחלקות לשלושה קווים. הקו הימני, חכמה, חסד ונצח, נקרא ״אחד ארוך״, משום שהחסד נמשך ומתפשט למרחק רב יותר.

ולכן גומלים חסד לעניים ולעשירים כאחד; מכאן שהחסד מתפשט יותר מן הרחמים, שכן רחמים שייכים רק כלפי העני ולא כלפי העשיר.

הקו השמאלי, בינה, גבורה והוד, נקרא ״אחד קצר״, משום שהוא נמשך רק למי שראוי ביותר. הקו האמצעי נקרא ״בינוני״, משום שהוא מרחם על מי שראוי לרחמים.

20יש ראייה ויש שמיעה. הראייה נמשכת מבחינת חכמה, הקו הימני, והשמיעה מבינה, הקו השמאלי, כידוע בעניין ראובן ושמעון.

ולכן הראייה היא מלמעלה למטה, והשמיעה מלמטה למעלה, שכן האותיות מתעלות ונכנסות לאוזנו של השומע. משום כך גם הראייה יורדת למטה יותר מן השמיעה, שהרי היא רואה דבר גשמי,

ואילו השמיעה קולטת רק קול ודיבור. זאת משום שהראייה היא מבחינת ״אחד ארוך״, וכידוע שיסוד אבא ארוך וכו׳.

וזהו שנאמר ״ארדה נא ואראה״: ״הכצעקתה הבאה״ דומה לבחינת שמיעה, שמבחינת בינה; לכן היא באה מלמטה למעלה, והיא בחינת הקו השמאלי. אבל ״ארדה נא ואראה״ הוא בבחינת ראייה, שהיא בחינת חסדים וכו׳.