תורה אור · פרשת וירא · מאמר 1
פתח אליהו אנת הוא חד ולא בחושבן אנת…
(על הפסוק ״ארדה נא״) פתח אליהו: ״אנת הוא חד ולא בחושבן״
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 604 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
עשר הספירות נקראות ״תיקונין״, כלומר קישוטים, משום שכמו השכל והמדות שבנשמה, הן לבושים של אור אין סוף ובכל זאת מאוחדות עמו. ואף על פי כן, אין סוף הוא ״חד ולא בחושבן״, שכן האצילות נאצלת דרך הצמצום, שיוצר פער עמוק הרבה יותר מן הפרסא המפרידה בין העולמות התחתונים.
המאמר בקצרה
בהסבר הפתיחה של פתח אליהו, המאמר שואל מדוע הספירות נקראות ״תיקונין״. הנשמה משמשת דגם: עצמותה היא אור פשוט, ואילו השכל והמדות שלה הם לבושים פנימיים, המאוחדים עמה כקישוט עם מי שעונד אותו, בניגוד ללבושים הנפרדים של מחשבה, דיבור ומעשה. כך גם ספירות האצילות הן תיקונין של אור אין סוף, ואילו הספירות דבריאה, יצירה ועשיה הן לבושים ממש. ה׳ נקרא ״חכים״ כמקור החכמה, כשם שחסד הוא המקור הרחוק למתיקות התפוח, המתהווה לאחר ירידות רבות. ואילו אצילות, הנדרשת מלשון ״ואצלתי מן הרוח״ שנאמרה על משה, היא אור אין סוף המנמיך את עצמו בענווה. ״חד ולא בחושבן״ מתייחס לכתר: האצילות נאצלת דרך הצמצום, שבו האור נכלל במאור ונשאר רק בכוח, ולכן לא נותר ביניהם שום יחס; העולמות התחתונים נאצלים דרך פרסא, כמו משל של מלמד, שבו החכמה העליונה נוכחת בפועל ועדיין נותר יחס מסוים. ובכל זאת, הכול מאוחד עמו. לבסוף, ״אריך״ ו״קציר״ הם חסד וגבורה, ו״ארדה נא ואראה״ מבטא את האיזון ביניהם, כשהרחמים עומדים ביניהם.
מבנה
- הכותרת והשאלהמדוע עשר הספירות נקראות תיקונין? השכל והמדות שבנשמה הם לבושיה הפנימיים, המאוחדים עמה כקישוט.¶1–2
- הנשמה ולבושיההגוף, וביתר שאת השכל והמדות, הם לבושים המאוחדים עם הנשמה. מכיוון שהם משתנים, הם אינם עצמותה שאינה משתנה, אך הם קרובים אליה יותר ממחשבה, דיבור ומעשה.¶3–5
- ״חכים״: מקור החכמהספירות האצילות הן תיקונין; ה׳ נקרא חכם כמקור כל החכמה, כשם שחסד נעשה למתיקות התפוח לאחר ירידות רבות.¶6–8
- אצילות כהנמכה אלוקיתאצילות משמעה הנמכה, כמו רוחו של משה ש״ואצלתי״ ממנה לשבעים הזקנים: אור אין סוף מנמיך את עצמו אל הספירות, ובכל זאת נשאר מאוחד עמן.¶9–10
- ״חד ולא בחושבן״: כתר, צמצום ופרסאכתר הוא הממוצע שאין דומה לו; האצילות נאצלת דרך הצמצום, ואילו העולמות התחתונים נאצלים דרך פרסא.¶11–13
- אור ומאור; הצמצוםאור אין סוף עומד ביחס אל אין סוף כמו אור השמש אל השמש. בצמצום נכלל האור במאור ונשאר רק בכוח, כמו נשמה לפני כניסתה לגוף או תלמיד חכם שאינו עוסק בלימוד, ואילו המאור עצמו אינו משתנה.¶14–17
- הפרסא כמשל של מלמדפרסא דומה למשל שבו כל הרעיון של המלמד נוכח בפועל, ולכן החכמה החדשה שבבריאה עדיין קשורה לאצילות; מעבר לצמצום אין שום יחס כלל.¶18–22
- ובכל זאת, מאוחדות עמומכיוון שהאור רק נכלל במאור והקו נמשך ממנו, הספירות, ואפילו הכלים שלהן, מאוחדים עם אין סוף; כשם שמחשבה יכולה להקיף אבן.¶23–24
- אריך, קציר ובינוני: ״ארדה נא״חסד נמשך כלפי מטה, גבורה מודדת לפי מה שעולה מלמטה, והרחמים עומדים ביניהם; ״ארדה נא ואראה״ מבטא את האיזון ביניהם, כשחסד קודם.¶25–26
מושגים
- תיקונין (קישוטים)תיקונין
- השם שנותן פתח אליהו לעשר הספירות: לבושים המאוחדים עם מי שלובש אותם, כמו קישוט, ולא כיסויים נפרדים.
- אור ומאוראור ומאור
- אור אין סוף — ״שם״ הגילוי של ה׳ — לעומת מקורו, אין סוף עצמו, כשם שאור השמש לעומת השמש.
- צמצום ומקום פנויצמצום, מקום פנוי
- האור מסתלק ונכלל במאור, ושם נשאר רק בכוח. כתוצאה מכך המקום ״פנוי״ מן האור, אך לא מעצמות ה׳.
- פרסא (מחיצה)פרסא
- המסך שבין האצילות לעולמות התחתונים, המעביר את החכמה העליונה בצורה זרה, כמו משל, כך שנותר יחס מסוים.
- כתר הממוצעכתר הממוצע
- הכתר העומד בין המאציל לנאצלים. הוא אינו נמנה עם הספירות, והוא ״חד ולא בחושבן״.
- אצילות כהנמכהאצילות – ואצלתי
- מן הפסוק על משה והזקנים: אור אין סוף מניח את עצמו בצד ומנמיך את עצמו בענווה, כדי להיות חכמה.
- אריך, קציר ובינוניאריך, קציר, בינוני
- חסד, הנמשך כלפי מטה בלי גבול; גבורה, המגבילה אותו למה שעולה מלמטה; ורחמים, הניתנים גם למי שאינו ראוי.
הכותרת והשאלה ¶1–2
כותרת שנוספה למאמר: המאמר שלהלן, העוסק בפתיחת פתח אליהו, קשור לפסוק בפרשת השבוע שבו אומר ה׳, לפני שהוא דן את סדום: ״ארדה נא וגו׳״ (בראשית יח, כא). הקשר מתבאר במפורש רק בסוף המאמר (פסקאות 25–26). הגהה בסוף המאמר פתח אליהו משנת 5658 (1898) מסבירה את הקשר: אור אין סוף, כפי שהוא בעצמותו, אינו קשור לעולמות; ורק כשהוא מתלבש בעשר ספירות דאצילות, התיקונים, הוא פועל בעולמות התחתונים, ואז אפשר לומר על ה׳ ״ארדה נא וגו׳״.
הכותרת מלמדת שהמאמר על פתח אליהו קשור לפסוק ״ארדה נא וגו׳״ שבפרשת וירא.
הערת קה״ת מצטטת הגהה המסבירה את הקשר: אור אין סוף כפי שהוא בעצמותו נמצא מעבר לכל קשר לעולמות; רק כשהוא מתלבש בעשר ספירות דאצילות, ה״תיקונים״, ומתייחד איתן, הוא נמשך לפעול בבריאה, ביצירה ובעשיה, ורק אז אפשר לומר שה׳ ״יורד״.
מראי מקומות
- 1שייך לפסוק ארדה נא · בהגהות לפתח אלי׳ תרנ״ח בסופו כ׳: השייכות כללות הדרוש לענין ארדה נא הוא משנ״ת שהע״ס נק׳ תיקונין שהם בחי׳ לבושין שמתקנים את האור להיות המשכת האור לפעול . . ובדוגמא כזאת הוא למעלה דמצד עצמות אוא״ס אינו בגדר עולמות כלל וכלל כ״א כשנתלבש האור בע״ס דאצי׳ ומתאחד עמהם אז נמשך האור לפעול בבי״ע . . אז שייך לומר ארדה נא ע״ש. הנחת כ״ק אדה״א משנת תקס״ו נדפס בסה״מ אדה״ז פרשיות ע׳ צז. הנחת ר׳ משה בן אדה״ז בסה״מ תקס״ו ח״א. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. הגהות באוה״ת בראשית כרך ד תשלח, א. ביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תתרלט. חלק מהמאמר בסה״מ תרל״ח ע׳ עו. המאמר עם הגהות וביאורים הרבה מיוסדים על מאמרי אדמו״ר הצ״צ — בד״ה פתח אליהו תרנ״ח. וראה גם ד״ה כל הנהנה תרנ״ב. תפילין דמארי עלמא תרנ״ג. ד״ה וירד העיט תרנ״ח ע׳ יח. המשך תער״ב ח״ב פרק תלח. פלח הרמון פ׳ וירא מו, א. ד״ה זה נזכר בספרי דא״ח כמה וכמה פעמים. לאחרונה נדפס בהוצאה שני׳ ספר ”פני משה” — מחסידי הצ״צ — על תפילת פתח אלי׳, ושם מלוקט הרבה מאמרי רבותינו הנדפסים ומכת״י.
2יג, גפתח אליהו1 אנת הוא חד ולא2 בחושבן אנת הוא דאפיקת עשר3 תיקונין כו׳. להבין ענין זה למה נק׳ י״ס [י׳ ספירות] בשם תקונין. צריך להקדים ביאור ענין מהות הנפש.4
אליהו פתח [ואמר]: ״אנת הוא חד ולא בחושבן אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין כו׳״. כדי להבין עניין זה — מדוע נקראות עשר הספירות בשם תיקונין (tikkunim; קישוטים) — יש להקדים ולבאר את מהות הנפש.
״פתח אליהו״ הוא הקטע שבפתיחת תיקוני זהר, שבו אליהו הנביא משבח את ה׳: הוא אחד, אך אינו ״אחד״ שאפשר למנות, והוא הוציא את עשר הספירות, שהקטע מכנה ״תיקונין״. השאלה היא מדוע הספירות נקראות בשם זה, והתשובה מתחילה מן הנפש האנושית, המשמשת דגם לאלוקות.
כי הנה הנפש מצד עצמה היא אור פשוט בלי התחלקות שכל ומדות5 והשכל והמדות שלה הן בחי׳ לבושין לנפש שהנפש יש לה שכל ומדות
הנפש מצד עצמה היא אור פשוט, בלי חלוקה לשכל ולמדות; השכל והמדות שלה הם לבושים לנפש, במובן זה שיש לנפש שכל ומדות,
עצם הנפש הוא אור אחד שאינו מתחלק. השכל והרגש הם כוחות ממשיים שיש לנפש, אך ביחס לעצמותה הם כמו לבושים ביחס למי שלובש אותם. כך נאמר גם בפרק נא בתניא: עצם הנפש הוא מציאות רוחנית פשוטה ואחת, שאינה מתחלקת בין האיברים; רק הכוחות שהיא מוציאה מתגלים בכל איבר לפי טבעו.
אבל אינן מהות ועצמיות הנפש6 (ומ״ש בתניא7 שהנפש עצמה8 מתחלקת לשכל ומדות שהם נקראים עצמיות הנפש אין זה אלא לגבי מחדו״מ [מחשבה דבור ומעשה] שהן לבושין נפרדין9 ממש ממהות הנפש שהן בחי׳ בי״ע שע״ז אמר לבושין תקינת לון כו׳
אך הם אינם מהות הנפש ועצמותה. (ומה שכתוב בתניא שהנפש עצמה מתחלקת לשכל ולמדות, הנקראים עצמיות הנפש, הוא רק ביחס למחשבה, דיבור ומעשה, שהם לבושים נפרדים ממש ממהות הנפש, שהם בחינת בריאה, יצירה ועשיה, ועל כך נאמר ״לבושין תקינת לון כו׳״,
אדמו״ר הזקן מקדים ומיישב סתירה לכאורה לדבריו בתניא, שם השכל והמדות נקראים עצמיות הנפש. הדברים נאמרו רק ביחס למחשבה, לדיבור ולמעשה — שלושת הלבושים החיצוניים של הנפש, הנפרדים ממנה ממש. בדומה לכך, העולמות בריאה, יצירה ועשיה הם לבושים שה׳ ״תיקן״, כפי שנאמר ״לבושין תקינת לון כו׳״ בתיקוני זהר. בלקוטי תורה, ויקרא, בביאור על הפסוק ״לא תשבית מלח״, מוסיף אדמו״ר הזקן הסבר שאינו מפורש בפרקים אלה בתניא: גם חכמה, הראשונה בכוחות הנפש, אינה אלא כלי לעצמותה, שכן השכל משתנה — לעיתים הוא בהיר ולעיתים לא.
דאינון בי״ע אבל השכל והמדות עם היות שהן בחי׳ לבושין10 אינן לבושין נפרדין ממש אלא כמו בחי׳ כלים דאצי׳ דאיהו וגרמוהי חד11 כו׳ ולכן נקראין בשם עצמיות ולא עצמיות ממש)
שהם בריאה, יצירה ועשיה. אבל השכל והמדות, אף שהם בחינת לבושים, אינם לבושים נפרדים ממש, אלא הם כמו בחינת הכלים שבאצילות, שעליהם נאמר ״דאיהו וגרמוהי חד כו׳״ — הוא וכליו אחד; ולכן הם נקראים בשם ״עצמיות״, אף שאינם העצם ממש.)
השכל והרגשות הם לבושים פנימיים, המחוברים לנפש, בדומה לכלים שבאצילות, שעליהם נאמר ״דאיהו וגרמוהי חד כו׳״ — ״איהו וגרמוהי״, הוא וכליו. לכן אפשר לכנותם ״עצמיות״ ביחס ללבושים החיצוניים, אף שבדיוק אינם העצם עצמו.
אלא שהן נקראין בשם תיקונין שהנפש מתתקנת ומתלבשת בהן. וכמו שת״א [שתרגום אונקלוס] ע״פ לא ילבש גבר12 שמלת אשה לא יתקן גבר בתיקוני אתתא.13
אלא שהם נקראים בשם תיקונין, משום שהנפש מתקשטת בהם ומתלבשת בהם. וכפי שתרגם אונקלוס את הפסוק ״לא ילבש גבר שמלת אשה״: ״לא יתקן גבר בתיקוני אתתא״.
תרגום אונקלוס, התרגום הארמי הקלאסי של התורה, מראה מה פירוש המילה תיקון: את הפסוק ״לא ילבש גבר שמלת אשה״ הוא מתרגם ״לא יתקן גבר בתיקוני אתתא״. בעברית תיקון פירושו בדרך כלל תיקון או סידור; כאן הכוונה היא לתכשיט. לכן הכינוי תיקונין לכוחות הנפש פירושו שהם התכשיטים שלה.
פירוש המילה תיקון הוא מלשון תכשיט, שאדם מתקשט בו ומושפע ממנו; והוא מתאחד עם התכשיט הזה כאילו היה חלק מגופו ממש.
תכשיט שונה מלבוש רגיל: הוא משפיע על הלובש אותו והוא מזדהה איתו, כאילו היה חלק מגופו. זהו המובן המדויק של תיקון כאן: דבר נפרד מן האדם, ובכל זאת מתאחד איתו.
המאמר פותח בשאלה מדוע ב״פתח אליהו״ נקראות עשר הספירות ״תיקונין״, ומתחיל את תשובתו מן הנפש: השכל והמדות אינם עצמות הנפש, אלא לבושים פנימיים המחוברים אליה כמו תכשיט — וזהו פירוש המילה תיקון כאן.
ההבחנה בין שני סוגי לבושים — לבושים פנימיים המחוברים למי שלובש אותם, כמו השכל והמדות וכלי האצילות, ולבושים חיצוניים הנפרדים ממנו ממש, כמו מחשבה, דיבור ומעשה והעולמות בריאה, יצירה ועשיה — מלווה את המאמר כולו. הבחנה זו מחדדת את הנאמר בפרקים ג ויב בתניא, שבהם עשר כוחות הנפש נקראים עצמיותה, ואת פרק נא בתניא, שבו עצם הנפש מתואר כבלתי מתחלק, וכוחותיה מתגלים בכל איבר לפי יכולתו.
מראי מקומות
- 1פתח אליהו · ת״ז בהקדמה יז, א.
- 2
- 3
- 4ענין מהות הנפש · ראה לקו״ת ויקרא ד, ב.
- 5בלי התחלקות שכל ומדות · ”כמ״ש בתניא פנ״א” פתח אלי׳ תרנ״ח ע׳ א.
- 6אבל אינן מהות ועצמיות הנפש · ראה בלקו״ת פ׳ ויקרא בהביאור דלא תשבית פ״א. בלקו״ת שה״ש ד, ב מציין לכאן.
- 7ומ״ש בתניא · בבוך 13: בלקו״א. וכ״ה בסה״מ תקס״ו ובמאמרי אדה״ז פרשיות שם.
- 8ומ״ש בתניא שהנפש עצמה · פרק ג׳ וי״ב. ראה במאמרי אדה״ז פרשיות ע׳ קלא. ביאור לתניא — ראה בד״ה להבין מה שנאמר בתניא מהות הנפש, במאמרי אדה״ז ענינים ע׳ רלז. ובאוה״ת בראשית כרך א קח, ב (עם הגהות). ובדרך מצותיך קנה, ב. ושם בהקיצור קנו, א. אוה״ת ענינים ע׳ קיג. קמג. ובד״ה להבין ענין אור א״ס ב״ה בתורת שמואל תרכ״ז [הוצאת תש״ס] ע׳ תנז. ובד״ה ואלה המשפטים עת״ר. ובד״ה חיי שרה תרמ״ג ע׳ טז. ד״ה תפילין הנסמן לעיל בתחילת המאמר.
- 9שהן לבושין נפרדין · ע׳ מזה לקמן בפ׳ יתרו בד״ה זכור ע, ד. ובלקו״ת סוף שה״ש בביאור כי כאשר השמים החדשים. ובסה״מ תקס״ו ע׳ כט-ל.
- 10שהן בחי׳ לבושין · ראה ד״ה תפילין דמארי עלמא תרנ״ג.
- 11דאיהו וגרמוהי חד · Tikkunei Zohar 3b:9–10
- 12ולא ילבש גבר · Deuteronomy 22:5
- 13לא יתקן גבר בתיקוני אתתא · Onkelos Deuteronomy 22:5
- 14וענין — תקון · בבוך 13: בחי׳ תיקון. ראה בפרשיות ע׳ צח.
- 15מתאחד עם תכשיט זה כאלו הוא מגופו ממש · בספר הערכים-חב״ד ח״ד ע׳ תקכא, שבזה מדגיש שהשם תיקונין שבהם נק׳ הכלים מורה לא על לבושים נפרדים, כ״א — כמו לבוש התכשיט שהוא מתאחד עם האדם ועד ”שנתפעל ממנו”.
- 16
הנשמה ולבושיה ¶3–5
3וכמו הנפש עם הגוף שעם היות שהגוף הוא לבוש לנפש מ״מ הרי הנפש מתפעלת ממקרי הגוף שכשהגוף נוקף אצבעו מרגשת הנפש
הדבר דומה לנפש ולגוף: אף שהגוף הוא לבוש לנפש, בכל זאת הנפש מושפעת ממה שקורה לגוף, וכאשר הגוף נחבל באצבעו, הנפש מרגישה זאת.
דוגמה ראשונה ללבוש שמאוחד בכל זאת עם מי שלובש אותו: הגוף. הוא אינו אלא לבוש לנפש, ובכל זאת הנפש מרגישה את מה שקורה לו, למשל מכה באצבע.
וכן מה שעולה ברצון הנפש לפעול איזה פעולה באברים האברים נשמעים לרצון זה תיכף ומיד כשעולה ברצונו לעשות הפעולה. הרגל להלוך בו כו׳.
וכן, כאשר עולה ברצון הנפש לבצע פעולה כלשהי באמצעות האיברים, האיברים מצייתים לרצון הזה מיד, ברגע שמתעורר הרצון לעשות את הפעולה: הרגל הולכת לפי הרצון הזה וכו׳,
האיחוד פועל גם בכיוון ההפוך: האיברים מבצעים את רצון הנפש ברגע שהוא מתעורר; למשל, הרגל הולכת מיד כשאדם רוצה ללכת.
בלי שום קדימת התפשטות והמשכת המחשבה מהמוח ברגל שא״כ היה איזה שיהוי זמן מה והרי אינו שוהה אפילו רגע אלא מיד שעולה ברצונו כו׳.
בלי שתהיה תחילה התפשטות והמשכה של המחשבה מן המוח אל הרגל, שכן אילו כך היה, היה נגרם עיכוב מסוים; אך אין אפילו עיכוב של רגע, אלא הדבר קורה מיד כשמתעורר הרצון וכו׳.
אילו הרצון היה צריך לעבור מן המוח אל הרגל כמו מסר, היה נגרם עיכוב כלשהו; אך אין עיכוב כלל. התגובה מיידית.
אך אין זה אלא מפני שהגוף מתאחד עם הנפש והנפש פועלת בו כרצונה כאילו היה עצמותה ומהותה ממש ואף שהגוף הוא לבוש הנפש מ״מ הוא מתאחד עם הנפש.
אך אין זה אלא מפני שהגוף מאוחד עם הנפש, והנפש פועלת בו כרצונה, כאילו היה ממש עצמותה ומהותה; ואף שהגוף הוא לבוש לנפש, בכל זאת הוא מאוחד עמה.
הסיבה היא שהגוף מאוחד עם הנפש, ולכן הנפש מניעה אותו כאילו היה עצמותה ומהותה של הנפש. כך לבוש יכול להיות גם לבוש וגם מאוחד עם מי שלובש אותו.
יחס הגוף אל הנפש ממחיש כיצד דבר יכול להיות לבוש ובכל זאת מאוחד עם מי שלובש אותו: הנפש חשה את מה שעובר על הגוף ומניעה אותו ללא עיכוב.
4וכמו״כ [וכמו כן] יובן עד״ז ענין השכל והמדות של הנפש שהן ג״כ רק בחי׳ תקונין ולבושין שהנפש מתתקנת ומתלבשת בהן והן כלי הנפש שבהן ועל ידן פועלת הנפש כגרזן ביד החוצב בו.
באותו אופן אפשר להבין את עניין השכל והמדות של הנפש: גם הם אינם אלא תקונין [תיקונים] ולבושים, שבהם הנפש מתקשטת ומתלבשת; הם הכלים של הנפש, שבהם ובאמצעותם היא פועלת, כמו ״כגרזן ביד החוצב בו״,
הדבר נכון גם לגבי השכל והמדות: גם הם תקונין ולבושים של הנפש, הכלים שבאמצעותם היא פועלת. הדימוי של הגרזן והחוצב בו לקוח מישעיהו 10:15, שם הנביא מוכיח את אשור על שהתפארה בכיבושיה, אף שלא הייתה אלא כלי ביד ה׳: הכלי פועל רק באמצעות מי שאוחז בו.
לאהוב במדת האהבה ולהשכיל בחכמה כו׳ שכל זה וכיוצא בזה הוא רק פעולת הנפש והתפשטותה שאינן אלא ממנה לזולתה אבל הנפש מצד עצמה היא למע׳ [למעלה] מכל הבחי׳ הללו.
לאהוב באמצעות מדת האהבה ולהשכיל באמצעות חכמה וכו׳. כל זה וכיוצא בזה אינו אלא פעולתה של הנפש והתפשטותה, המגיעות ממנה אל מה שאינו היא; ואילו הנפש מצד עצמה נמצאת למעלה מכל הבחינות האלה.
אהבה והבנה הן פעולות של הנפש, המגיעות אל מה שאינו היא. הנפש כפי שהיא מצד עצמה עומדת למעלה מכל הפעולות האלה.
שהרי השכל והמדות הם מקבלים שינויים כי במדות יש קטנות וגדלות שהקטן אוהב דברים קטנים כו׳.
שהרי השכל והמדות משתנים: במדות יש קטנות וגדלות, כי ילד קטן אוהב דברים קטנים וכו׳.
הוכחה לכך שכוחות אלה אינם עצם הנפש: הם משתנים. רגשותיו של ילד קטנים ונקשרים לדברים קטנים; אצל מבוגר הם גדלים.
השכל והמדות הם הכלים של הנפש, שבאמצעותם היא פועלת כלפי חוץ; מאחר שהם משתנים, אין הם יכולים להיות עצמותה הבלתי משתנה.
וגם השכל — ״כל זמן שמזקינים״ וכו׳. כל זה אינו שייך לעצמות הנפש ומהותה, שאינה נתונה לשינויים כלל.
גם השכל משתנה עם הגיל: הדברים לקוחים מהמשנה (קינים 3:6), האומרת שעמי הארץ נעשים מבולבלים יותר ככל שהם מזדקנים, ואילו תלמידי חכמים נעשים מיושבים יותר בדעתם. אולם עצמות הנפש אינה משתנה כלל.
ואינה מקבלת שינויים ממקרי הגוף שאינה מתלבשת בעצמותה בגוף אלא הארותיה וכחותיה שהן המתפשטות בגוף ומתלבשות בו הן מקבלים שנויים מצד הגוף המקבל בקטן כך ובזקן כך2 כו׳.
הנפש גם אינה מקבלת שינויים ממאורעות הגוף, שכן עצמותה אינה מתלבשת בגוף; רק הארותיה וכוחותיה מתפשטים בגוף ומתלבשים בו, והם משתנים בהתאם לגוף המקבל אותם — אצל ילד באופן אחד ואצל זקן באופן אחר וכו׳.
עצמות הנפש אינה נכנסת לגוף; רק הארותיה וכוחותיה נכנסות אליו, והגוף המקבל אותן מעצב אותן, באופן שונה אצל ילד ואצל זקן.
וגם השכל והמדות אינן רק הארות הנפש וכחותיה המתפשטות בגוף ואינן עצמיות הנפש ומהותה.3 אלא שהנפש פועלת ומתפשטת בכחות והארות הללו ומ״מ אינן לבושין נפרדים ממש4
גם השכל והמדות אינם אלא הארות הנפש וכוחותיה המתפשטים בגוף, ואינם עצמות הנפש ומהותה. אלא שהנפש פועלת ומתפשטת באמצעות הכוחות וההארות הללו; ואף על פי כן, אין הם לבושים נפרדים ממש,
השכל והרגשות הם גם הם הארות וכוחות של הנפש, ולא עצמותה. הנפש פועלת באמצעותם, ואף על פי כן אין הם נפרדים ממנה כפי שלבוש חיצוני נפרד ממנה.
כמו מחדו״מ [מחשבה דבור ומעשה] שהן הארות וכחות המלבישים ממש את הנפש (כמו לבוש המכסה כו׳) אבל השכל והמדות הן הארות מעצמיות הנפש ואינן לבושין ממש
כמו מחשבה, דיבור ומעשה, שהם הארות וכוחות המלבישים ממש את הנפש (כמו לבוש המכסה וכו׳); ואילו השכל והמדות הם הארות מעצמות הנפש, ואינם לבושים ממש,
מחשבה, דיבור ומעשה מכסים את הנפש כמו בגד, ונפרדים ממנה ממש. לעומתם, השכל והרגשות נובעים מעצמות הנפש ואינם לבושים במובן המלא.
אלא תקונין שעצמותה מתתקנת ומתנאה בהן כמו תקון התכשיט שהוא המיפה את האדם שמתקשט בו ומתנאה:
אלא תקונין [עיטורים], שבהם עצמותה מתקשטת ומתייפה, כמו תכשיט המייפה את האדם המתקשט ומתנאה בו.
לכן אלה תקונין: עצמות הנפש מתייפה באמצעותם, כפי שאדם מתייפה בתכשיט שהוא עונד ומתקשט בו.
הפסקה משלימה את התמונה של הנפש: עצמותה אינה משתנה ואינה נכנסת לגוף; השכל והמדות הם הארותיה, הקרובות אליה יותר מן הלבושים החיצוניים, ולכן נכון לכנותם עיטוריה (תקונין).
בתמליל של ספר המאמרים 5566 השכל והמדות מכונים לבושים המחוברים ומאוחדים עם עצמות הנפש; משום כך תניא מכנה אותם עצמותה, בשונה ממחשבה, דיבור ומעשה, שהם ״לבושין נפרדים ממש״. מאמר מאוחר יותר (ויהיו חיי שרה 5643) מציע שעצמות הנפש שורה בתוך הכוחות הללו, כפי שאור אין סוף שורה בחכמה, ומפנה למאמר זה.
מראי מקומות
- 1כל זמן שמזקינים · Mishnah Kinnim 3:6
- 2מצד הגוף המקבל בקטן כך ובזקן כך · ראה בסה״מ תקס״ו ע׳ כט ”שכאשר הוא רך בשנים אזי השכל שלו בקטנות וכן המדות וכשהוא זקן מאד אזי דעתו מתיישבת עליו בבחי׳ מוחין דגדלות”. וראה בפרשיות ע׳ צז.
- 3שו״ה הנפש — וכחותיה המתפשטות בגוף ואינן עצמיות הנפש ומהותה · בד״ה ויהי חיי שרה תרמ״ג ע׳ טז מבאר ענין זה ומוסיף ”(וי״ל שעצם הנפש שורה בהם וכמו למעלה חכמה בו שורה אוא״ס, וצ״ע, ע׳ תו״א בד״ה פתח אליהו)”.
- 4שהנפש — ומ״מ אינן לבושין נפרדים ממש · בסה״מ תקס״ו ע׳ ל ”אך משונים הם הכוחות האלו מג׳ לבושי׳ דמדו״מ מפני שהם נק׳ לבושים מחוברים ומיוחדים עם מהותה ועצמותה הגם שהם ג״כ כוחותי׳ ולא עצם עצמותה, אעפ״כ נתחברו ונתייחדו עמה בתכלית היחוד (ולכך נק׳ בלק״א על שם העצם שלה בשם מהותה ועצמותה מצד החבור והיחוד שלהן עמה) משא״כ ג׳ לבושי׳ דמדו״מ שהם לבושים הנפרדים ממש”, ע״ש בארוכה.
״חכים״: מקור החכמה ¶6–8
6ועד״ז יובן גם למעלה בי״ס [בי׳ ספירות] שנק׳ תקונין (והיינו חכמה ומדות דאצי׳ דאיהו וגרמוהי חד כו׳. אבל בי״ע הן בחי׳ לבושין ממש1 ועליהם אמר לבושין תקינת לון2 כו׳).
באותו אופן אפשר להבין גם למעלה, ביחס לעשר הספירות המכונות תקונין [תיקונים] (כלומר, חכמה והמדות דאצילות, שעליהן [נאמר] ״איהו וגרמוהי חד כו׳״ (״איהו וגרמוהי״, כלומר: הוא וכליו)); ואילו [הספירות של] בריאה, יצירה ועשיה הן לבושים ממש, ועליהן נאמר ״לבושין תקינת לון כו׳״.
כעת המודל מוחל על ה׳. ספירות אצילות נקראות תקונין משום שכמו המוחין והמדות שבנפש, הן מאוחדות עם האור שהן מבטאות (״איהו וגרמוהי חד כו׳״). ספירות העולמות התחתונים הן לבושים ממש ונפרדים, ״לבושין תקינת לון כו׳״.
כי הנה אנת הוא חכים פי׳ אנת הוא היינו אא״ס [אור אין סוף] חכים שנמשך בבחי׳ חכמה ע״ד במקום שאתה מוצא גדולתו3 כו׳ ועדיין אינו חכים בחכמה ידיעא
שהרי [נאמר]: ״אנת הוא חכים״: ״אנת הוא״ פירושו אור אין סוף, ו״חכים״ פירושו שהוא נמשך בבחינת חכמה, על דרך ״במקום שאתה מוצא גדולתו כו׳״; אך עדיין אין הוא חכים בחכמה ידיעא,
פתח אליהו ממשיך ואומר: ״אנת הוא חכים״. ״אנת הוא״ הוא אור אין סוף, ו״חכים״ הוא האור כפי שהוא נמשך לחכמה. זוהי פעולה של ענווה, בדומה לאמירת חז״ל ״במקום שאתה מוצא גדולתו כו׳״ (בפסקה 9 מוסבר העניין). אך אין הוא חכים בחכמה שאפשר לדעת אותה.
אלא שנק׳ חכים לפי שהוא מקור החכמה וממנו המשכת חכמה בבי״ע הגם שאין ערוך חכמה דבריאה כו׳ וכ״ש [וכל שכן] דעשיי׳ [דעשייה] כו׳ להיות נק׳ בשם חכים ע״ש [על שם] זה.
אלא שהוא נקרא ״חכים״ משום שהוא מקור החכמה, וממנו נמשכת החכמה לבריאה, ליצירה ולעשיה; ואף שאין ערוך [בינו לבין] חכמת הבריאה וכו׳, וכל שכן לחכמת העשיה וכו׳, הוא נקרא בשם ״חכים״ מטעם זה.
הוא נקרא ״חכים״ רק משום שהוא המקור שממנו נמשכת החכמה למטה דרך העולמות, אף שחכמת העולמות התחתונים אינה בערך אליו.
הנה הענין יובן עד״מ ממה שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] אין לך כל עשב45 כו׳ וגבוה מעל גבוה6 כו׳.
את העניין אפשר להבין באמצעות משל מדברי חז״ל: ״אין לך כל עשב כו׳״, וכן ״וגבוה מעל גבוה כו׳״.
כדי להראות כיצד דבר יכול להיות מקורו של דבר השונה ממנו לחלוטין, אדמו״ר הזקן פונה לאמירה שלכל עשב יש מזל [כוח רוחני עליון], המכוון את צמיחתו, וכן לפסוק ״וגבוה מעל גבוה כו׳״. מוקדם יותר בתורה אור, נח (8d), אדמו״ר הזקן מפרט את ההדרגה הזאת: העשב מקבל מהמזל שלו, המזלות מקבלים משבעים השרים, והם מהמלאכים, ״וגבוה מעל גבוה כו׳״, עד שכולם מקבלים ממלכות ה׳.
המודל של הנפש מוחל על עשר הספירות: ספירות אצילות הן תקונין, המאוחדות עם אור אין סוף, ואילו ספירות העולמות התחתונים הן לבושים נפרדים. ה׳ נקרא ״חכים״ משום שהוא מקור החכמה, אף שהוא למעלה מחכמה ידועה.
הגהה בפתח אליהו תרנ״ח מציינת שהניגוד הנידון כאן הוא בין הכלים דאצילות לבין הכלים של עשר הספירות דבריאה, יצירה ועשיה. בלקוטי תורה, קרח, אדמו״ר הזקן מביא את הקטע על ״אין לך כל עשב כו׳״ כדי להסביר כיצד חסד עליון מתעבה מדרגה אחר מדרגה, עד שהוא נעשה ברכות גשמיות, כגון רפואה ושנים טובות.
מראי מקומות
- 1אבל בי״ע הן בחי׳ לבושין ממש · בד״ה פתח אליהו תרנ״ח תחילת סעי׳ ב׳ יש הג״ה לכאן ”נ״ל דהכוונה הוא בההפרש בין כלים דאצי׳ לכלים דע״ס דבי״ע” ע״ש בארוכה.
- 2לבושין תקינת לון · Tikkunei Zohar 17a:15–16
- 3במקום שאתה מוצא גדולתו · Megillah 31a:12–13
- 4אין לך כל עשב · נסמן לעיל ח, ד. ראה סה״מ תקס״ד ע׳ קכ ואילך. אוה״ת סידור ע׳ קנה. אוה״ת נ״ך כרך ב ע׳ תשעה. בלקו״ת קרח נה, ד. מסעי צג, ג. באוה״ת ענינים ע׳ קנז מציין לכאן.
- 5אין לך כל עשב · Bereshit Rabbah 10:6
- 6וגבוה מעל גבוה · Ecclesiastes 5:7
7והרי התפוח הגשמי יש בו מתיקות וחיך אוכל יטעם האם נאמר שיש בכח הצומח אשר בארץ טעם ומתיקות ג״כ ופשיטא במזל שאינו מערך ומהות זה כלל.
הרי לתפוח גשמי יש מתיקות, ו״וחיך אוכל יטעם״; האם נאמר שגם בכוח הצומח שבארץ יש טעם ומתיקות? ובוודאי שלא במזל, שאינו שייך כלל לאותו סוג ומהות.
התפוח מתוק לחיך, אבל איש לא יאמר שכוח הצמיחה שבארץ עצמו מתוק, ובוודאי שלא המזל שלמעלה, שמנהיג אותו ושייך לסדר אחר לגמרי.
יד, אאלא הענין הוא1 שהמתיקות נמשך מחסד ומרירו מגבורה והרי הם ענינים רוחניים רק שבהשתלשלות וסדר ירידת המדרגות מדרגה אחר מדרגה נתגשמו עד שנמשך מבחי׳ חסד מתיקות כו׳.
אלא העניין הוא שהמתיקות נמשכת מחסד והמרירות מגבורה; אלה עניינים רוחניים, אלא שבתהליך ההשתלשלות ובסדר ירידת המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, הם נעשו גשמיים, עד שמבחינת חסד נמשכת מתיקות וכו׳.
המתיקות באה מחסד, והמרירות מגבורה. אלה איכויות רוחניות, שבמהלך הירידה ממדרגה למדרגה נעשו לטעמים גשמיים. בלקוטי תורה, שיר השירים (16a), מסביר אדמו״ר הזקן באותו אופן שטעמיהם השונים של הפירות, מתוק או חמוץ, באים מכוח הצומח הרוחני, בהתאם לאופן שבו החסדים והגבורות מתמזגים בו.
עם היות שאין ערוך אליו מ״מ הוא ממזגו ותכונתו וכמו שרואין כמה מיני עריבות ומתיקות ברוחניות
אף שאין ביניהם שום יחס, בכל זאת יש בו ממזגו ומאופיו; כפי שרואים סוגים רבים של נעימות ומתיקות בעניינים רוחניים,
המתיקות הגשמית אינה דומה כלל לחסד, ובכל זאת יש בה מאופיו. רואים זאת גם בחיים הרוחניים, שיש בהם סוגים משלהם של מתיקות.
כמו התענוג שבעניין של חכמה, שהוא גם כן מתיקות; וכך גם התענוג שבניגון, שמקורו בקול היוצא מן הלב, בחינת המידות.
התענוג שבהבנת רעיון הוא מתיקות, וכך גם התענוג שבניגון, שמקורו בלב, מקום המידות. אלה צורות ביניים, רוחניות אך כבר ״מתוקות״, בין חסד לבין טעמו של תפוח.
התפוח ממחיש כיצד מקור רוחני, חסד, יכול להוליד דרך שלבים רבים דבר ששונה ממנו לחלוטין, מתיקות גשמית, ובכל זאת לשאת את אופיו של המקור.
בלקוטי תורה, שיר השירים, מסביר אדמו״ר הזקן שמגוון הטעמים שבפירות, מתוק או חמוץ, נובע מכוח הצומח בהתאם לאופן שבו החסדים והגבורות מתמזגים בו, ומפנה לפתח אליהו. גם המשל על המתיקות שבתענוג מחכמה מובא בדרך מצוותיך, בעניין מצוות ההלל.
מראי מקומות
- 1שו״ה ומתיקות — אלא הענין הוא · ראה לקו״ת שה״ש טז, א.
- 2כמו תענוג של דבר חכמה · משל זה מובא גם בדרך מצותיך מצות הלל קמח, ב.
- 3
8ולכן בכמה ירידות והשתלשלות נעשה מתיקות גשמי ממש הגם שההפרש וההבדל רב ביניהם. וכך הוא הענין בבחי׳ חכמה שיש בה ג״כ גבוה מעל גבוה.
לכן, בעקבות ירידות ומדרגות רבות של השתלשלות, הדבר נעשה מתיקות גשמית ממש, אף שהפער וההבדל ביניהם גדולים. כך גם בבחינת החכמה, שבה יש גם ״גבוה מעל גבוה״.
החסד נעשה מתיקות גשמית רק לאחר ירידות רבות, והפער ביניהם עצום. כך גם בחכמה: גם בה יש מדרגות, ״גבוה מעל גבוה״.
והגם שחכמה דבריאה אינה מערך ולא מהות חכמה הנראית ונגלית בעשייה מ״מ הוא מקור ושרש להיות ממנה התהוות בחי׳ חכמה דעשי׳ [דעשיה] הנגלית כו׳.1
ואף שחכמת הבריאה אינה באותו ערך ואינה מאותה מהות כמו החכמה הנראית ומתגלה בעשיה, בכל זאת היא המקור והשורש שממנו מתהווה בחינת החכמה שבעשיה, המתגלה וכו׳.
חכמת הבריאה שונה לחלוטין מהחכמה שאנו רואים בעולם הגשמי, עולם העשיה, ובכל זאת היא השורש שממנו חכמה זו מתהווה. לפי אותו היגיון, אפשר לכנות את ה׳ ״חכם״, בהיותו מקור כל החכמה.
המשל חל גם על החכמה: כל דרגה גבוהה יותר של חכמה אינה בת־השוואה לדרגה שמתחתיה, ובכל זאת היא המקור שלה. כך אפשר להבין מדוע ה׳ נקרא ״חכם״.
מראי מקומות
- 1
אצילות כהנמכה אלוקית ¶9–10
9וכך היא חכמה דאצי׳ עם היות שהוא בחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא. מ״מ היא בחי׳ מקור דמקור כו׳.
וכך גם בחכמה של אצילות: אף שהיא בבחינת ״חכים ולא בחכמה ידיעא״, בכל זאת היא בבחינת מקור למקור וכו׳.
שרשרת החכמה נמשכת כלפי מעלה: גם חכמה של אצילות היא עדיין רק ״חכים ולא בחכמה ידיעא״, והיא מקור למקור של החכמה שמתחתיה.
אבל להיות אנת הוא חכים דהיינו המשכת אור א״ס בחכמה הנה החכמה ממש מאין תמצא1
אך לגבי ״אנת הוא חכים״, כלומר המשכת אור אין סוף בחכמה, הרי חכמה ממש ״מאין תמצא״.
אולם כדי שאור אין סוף ייעשה ״חכים״, כלומר ייכנס לחכמה, נדרשת קפיצה: החכמה ״מאין תמצא״. המאמר דורש את הפסוק באיוב כאומר שהחכמה באה ממדרגה שהיא ״אין״ (אַיִן, מה שאינו נתפס כמציאות ביחס אליה) מבחינתה.
ולכן היא בחי׳ ענוותנותו ית׳ שהוא ירידה גדולה לפניו ית׳ וזהו לשון אצי׳ בלה״ק [בלשון הקודש] שהוא ל׳ [לשון] ירידה והשפלה2 ממדרגתו העליונה להשפיל א״ע [את עצמו] כאלו הוא במדרגה פחותה
ולכן זו בחינת ענוותנותו ית׳, שכן זו ירידה גדולה לפניו ית׳. זהו [פירוש] המילה אצילות בלשון הקודש, המורה על ירידה והנמכה מן המדרגה העליונה, על השפלת עצמו כאילו הוא במדרגה פחותה;
הופעתו של אור אין סוף כחכמה היא מעשה של ענווה אלוקית, ירידה גדולה. לכן העולם העליון ביותר נקרא אצילות: בדרך כלל מתרגמים את המילה ״האצלה״, אך כאן דורשים אותה משורש ״ואצלתי״ — הפרשה והנמכה של דבר ממדרגתו הגבוהה.
כמו ״ואצלתי מן הרוח״ שנאמר לגבי משה: מפני שאמר ״מאין לי בשר״, שכן מדרגתו הייתה במעלה העליונה;
הפסוק מובא מסיפור שבעים הזקנים: ה׳ אומר ״ואצלתי מן הרוח אשר עליך״. משה אמר ״מאין לי בשר״, מפני שמדרגתו הייתה נעלית כל כך.
ולא הי׳ [היה] יכול להשפיל א״ע [את עצמו] בהמשכת בשר גשמי6 לכך אמר לו הקדוש ב״ה אספה לי שבעים איש7 שהם במדרגה הפחותה8 היינו שלא יהיו מתגשמי׳ [מתגשמים] ממש
והוא לא היה יכול להשפיל את עצמו בהמשכת בשר גשמי, ולכן אמר לו הקב״ה: ״אספה לי שבעים איש״, שהם במדרגה פחותה — כלומר, שלא יהיו מגושמים ממש;
משה, שמדרגתו הייתה נעלית כל כך, לא היה יכול להשפיל את עצמו כדי לספק דבר גשמי כמו בשר. לכן אמר לו ה׳ לאסוף שבעים זקנים, שמדרגתם נמוכה יותר, אך אינם נמוכים עד כדי היותם גשמיים לגמרי. מאמר מאוחר יותר (ספר המאמרים 5687) מסביר מדוע מדובר דווקא בבשר: המן, ״מזון החכמה״, יכול היה לבוא באמצעות משה; אך הבשר מסמל אהבה כרשפי אש, הזקוקה לאדם בעל תחושת מציאות שיאהב, ולכן בא באמצעות הזקנים, שהיו קרובים יותר לעם.
אלא ״ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי [אותו] עליהם״: כלומר, אוריד ואמשיך את המדרגה שלך, כך שתהיה למטה ממדרגתך;
״ואצלתי מן הרוח אשר עליך״ פירושו שה׳ יוריד את מדרגתו של משה עצמו, מתחת למקום שבו היא עומדת אצל משה, כדי שתוכל לשרות על הזקנים. זהו פירוש המילה אצילות: מדרגתו של אדם כשהיא מונמכת. בתורה אור, משפטים (76b), השם אצילות נלמד גם הוא מאותו פסוק, אך שם מדובר במעבר מהעלם לגילוי: מה שהיה נסתר אצל משה התגלה בשבעים הזקנים.
השם אצילות מוסבר באמצעות סיפור שבעים הזקנים: כשם שרוחו של משה הופרשה והונמכה כדי לשרות עליהם, כך אור אין סוף מנמיך את עצמו בענווה ונעשה חכמה.
הערת קה״ת מביאה את ספר השרשים (דרך צאינה וראינה 5660), שלפיו כאשר דבר מתלבש במה שאינו לפי מדרגתו, כמו רוחו של משה בשבעים הזקנים, הוא מצוי במצב של פירוד ביחס למקורו. מאמרים מאוחרים יותר (ספר המאמרים 5687) מסבירים שהמן, ״מזון החכמה״, יכול היה לבוא באמצעות משה, אך הבשר, המסמל אהבה כרשפי אש הזקוקה לאדם בעל תחושת מציאות שיאהב, חייב לבוא באמצעות הזקנים, שהיו קרובים יותר לעם. הצמח צדק מציין שההגדרה של אצילות כירידה נראית כסותרת את דברי המקובלים, ומשיב שלאצילות יש שתי מדרגות: כלים ואורות.
מראי מקומות
- 1החכמה ממש מאין תמצא · Job 28:12
- 2שהוא ל׳ ירידה והשפלה · ראה ד״ה צאינה וראינה תר״ס ע׳ קיב בשם ספר השרשים ”כאשר מתלבש בדבר שאינו מערכו וכמו רוחו של משה כשנתלבש בהע׳ זקנים שמצ״ע אינם בערכו כו׳ אז הוא בבחי׳ הבדלה והפרשה לגבי מקורו”, ע״ש.
- 3וזהו לשון אצי׳ . . במדרגה פחותה וכמו ואצלתי מן הרוח · בד״ה להבין ענין אוא״ס לכ״ק אדמו״ר הצ״צ (נדפס באוה״ת ענינים ע׳ קסז) מציין ללקו״ת פ׳ ואתחנן בד״ה ענין ק״ש ולביאור לבוש מל׳ הב׳ ולדרוש ל״ג בעומר שבסידור, שלכאורה זה סותר לדעת המקובלים בענין אצילות, ע״ש שכ׳ שיש באצילות ב׳ בחי׳ כלים ואורות. וע׳ לקמן עו, ב, ובספר המאמרים תרנ״ח ע׳ יח. ובסה״מ תש״ג ד״ה כה אמר ע׳ 98 ואילך בארוכה, ובע׳ 129 שם. ובד״ה החדש הזה לכם תרס״ו ואילך. ד״ה עוטה אור תער״ב סעיף ז. בד״ה וכל מאמינים תרס״ג. ד״ה כי שמש ומגן תרצ״ב (קונטרס טז). ד״ה ובכן יתקדש תרצ״ג (בקונטרס כא).
- 4ואצלתי מן הרוח · Numbers 11:25
- 5מאין לי בשר · Numbers 11:13
- 6ולא הי׳ יכול להשפיל א״ע בהמשכת בשר גשמי · השפעת המן שהיא השפעה רוחני׳ לחם מן השמים הנה השפעה זו הי׳ ע״י משה דוקא, להיות שהוא מזונא דחוכמתא, אבל בהשפעת בשר לא הי׳ ביכולת משה להשפיל עצמו — סה״מ תרפ״ז ע׳ יח. וראה שם בד״ה ויצא יעקב ע׳ סד דבשר לאחר הבירור הוא אהבה ברשפי אש, וטענת משה מאין לי בשר דמחכמה עצמה אא״ל האהבה ברשפי אש, דחכ׳ הוא ביטול ואהבה ברשפי אש הוא יש מי שאוהב, והוא ע״י הממוצע של הזקנים שהם בקירוב יותר אל העם, ע״ש. ראה גם בסה״מ תרנ״ז ע׳ קלה ואילך.
- 7אספה לי שבעים איש · Numbers 11:16
- 8שהם במדרגה הפחותה · ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ פב. סה״מ תקס״ה ע׳ רסב. ביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תתרמח.
- 9
- 10שאוריד ואמשיך · ראה בד״ה פתח אלי׳ תרנ״ח. ד״ה וירד העיט תרנ״ח ע׳ יח. ובד״ה כה אמר תש״ג ע׳ 99-98 שיש כאן ב׳ ענינים הא׳ ירידתו של משה למטה ממדריגתו, והב׳ ושמתי עליהם שיהי׳ להם יניקה ממדרי׳ זו, ע״ש בארוכה. וראה גם בד״ה בריש הורמנתא דמלכא תרצ״ה (קונטרס כח) סעיף יט. ובד״ה וידבר אלקים תרצ״ט ע׳ 178. ובד״ה צאינה וראינה תר״ס ע׳ קיב ”והיינו במה שבא האור מהעלם רוחו של משה להיות בבחי׳ גילוי הנה בזה יורד ממדריגתו מכמו שהי׳ קודם כו׳”, ע״ש בארוכה. סה״מ תרנ״ז ע׳ קלד ואילך. ובהמשך תער״ב פרק קפז. סה״מ תרצ״ו ע׳ 106.
- 11שיהי׳ למטה ממדרגתך · ראה סה״מ תקס״ח ע׳ שמג. ואוה״ת פ׳ פינחס ע׳ א׳קמז. ד״ה החדש תרס״ו ע׳ קס. המשך תער״ב ח״ב פרק שיג.
״ושמתי עליהם״ פירושו שגם הם יקבלו יניקה מבחינה זו, אך לא יגיעו למעלתו ולדרגתו של משה עצמו וכו׳.
החלק השני של הפסוק, ״ושמתי עליהם״, פירושו שהזקנים יקבלו יניקה מבחינתו של משה, אך לא יהפכו למשה; הם יקבלו את הדבר באופן מצומצם יותר.
וכמו״כ [וכמו כן] למעלה ענין אצי׳ הוא בחי׳ ירידה להיות התלבשות אור א״ס בחכמה כו׳ ולכן נק׳ ע״ס [עשר ספירות] דאצי׳ עשר תקונין שהן בחי׳ לבושין לאור א״ס ולא עצמיות כו׳
באופן דומה, גם למעלה, עניינה של אצילות הוא ירידה, כדי שאור אין סוף יתלבש בחכמה וכו׳; לכן עשר הספירות דאצילות נקראות ״עשר תיקונין״ [תיקונים], שכן הן לבושים לאור אין סוף ולא עצמותו וכו׳.
כך גם באצילות: אור אין סוף יורד ומתלבש בחכמה ובשאר הספירות. משום כך עשר הספירות דאצילות נקראות תיקונין: הן לבושים של האור, ולא עצמותו.
ומכל מקום אינן לבושין ממש אלא תקונין משום דאיהו וגרמוהי חד כו׳. משא״כ בי״ע כנ״ל:
אף על פי כן, אין אלה לבושים ממש אלא תיקונין, משום ש״איהו וגרמוהי חד״ — הוא וכליו אחד; שלא כמו בבריאה, ביצירה ובעשיה, כפי שהוסבר לעיל.
ובכל זאת, בדומה לשכל ולמידות של הנפש, אין אלה לבושים נפרדים אלא תיקונים, כלומר קישוטים המאוחדים עם האור (״איהו וגרמוהי חד״), שלא כמו הספירות שבעולמות התחתונים, שהן לבושים נפרדים.
המשל של משה והזקנים מתפרש כך: אצילות היא אור אין סוף היורד ומתלבש בספירות; לכן הן נקראות ״תיקונין״ — לבושים של האור, אך מאוחדים עמו.
מראי מקומות
- 1ושמתי עליהם · Numbers 11:17
״חד ולא בחושבן״: כתר, צמצום ופרסא ¶11–13
11וזהו אנת הוא חד ולא בחושבן12 שאינו נמנה בכלל הי״ס [הי׳ ספירות]3 (וקאי על כ״ע [כתר עליון]4 הממוצע בין המאציל לנאצלים)5 שאין ערוך אליו6 כלל
וזו משמעות ״אנת הוא חד ולא בחושבן״: הוא אינו נמנה בכלל עשר הספירות (והכוונה לכתר העליון, הממוצע בין המאציל לנאצלים), שכן אין להן כל ערך אליו.
כעת מוסברת משמעותו של הביטוי הראשון, ״אנת הוא חד ולא בחושבן״: הוא מתייחס לכתר, הכתר העליון, הניצב בין ה׳, המאציל, לבין הספירות הנאצלות. הוא אינו נמנה בכלל עשר הספירות, משום שאין להן כל ערך אליו. בתניא, איגרת הקודש י״ז, הכתר מכונה ״הממוצע המחבר אור המאציל אין סוף בנאצלים״.
כי התהוות חכמה מהכתר7 היא מאין ממש ולא כסדר השתלשלות שהן בחי׳ התהוות יש מיש כו׳. והנה בכל העולמות אבי״ע [אצילות בריאה יצירה עשיה] יש בחי׳ כתר הממוצע. כי מלכות דאצילות נעשה כתר לבריאה.8
שכן התהוות החכמה מן הכתר היא ממש בבחינת יש מאין, ולא בסדר השתלשלות, שבו כל דרגה מתהווה בבחינת יש מיש, וכן הלאה. והנה, בכל העולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה יש בחינת כתר ממוצע: מלכות דאצילות נעשית כתר לבריאה,
החכמה מתהווה מן הכתר בבחינת יש מאין, ולא בסדר ההדרגתי הרגיל של השתלשלות, שבו כל דרגה מתהווה מן הדרגה שמעליה. בכל עולם יש כתר ממוצע כזה: הדרגה הנמוכה ביותר, מלכות, נעשית הכתר של העולם שמתחתיה. בלקוטי תורה, שלח (לט, ב), מביא אדמו״ר הזקן זאת מכתבי האריז״ל ומשווה את הדבר לדיבור של מורה, הנעשה מחשבה אצל תלמידו: מה שמתגלה בדרגה העליונה נעשה השורש הנעלם של הדרגה התחתונה.
״אנת הוא חד ולא בחושבן״ מתייחס לכתר, הממוצע בין ה׳ לספירות. הכתר אינו נמנה איתן, משום שהחכמה מתהווה ממנו בבחינת יש מאין; וגם בכל עולם תחתון יש כתר ממוצע כזה.
הערת קה״ת מציינת את עץ חיים, שער דרושי אבי״ע, פרק ד׳, כמקור לכך שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים, וכן את איגרת הקודש י״ז. בלקוטי תורה, תזריע, מזכיר אדמו״ר הזקן את המאמר הזה ומוסיף שבכללות, אצילות היא בחינת חכמה, ואדם קדמון הוא הכתר שלה.
מראי מקומות
- 1אנת הוא חד ולא בחושבן · בלקו״ת מסעי צה, ג. ואתחנן ב, ב — מציין לכאן.
- 2אנת הוא חד ולא בחושבן · Tikkunei Zohar 17a:9–11
- 3שאינו נמנה בכלל הי״ס · באוה״ת דרושים לשבת שובה ע׳ א׳תסד מציין כ״ק אדמו״ר הצ״צ ע״ז ”וכן מבואר בסידור שער ל״ג בעומר באריכות ע״פ אתה הצבת גבולות ארץ, ועד״ז מבואר ג״כ בלקו״ת פ׳ ואתחנן בד״ה ענין אחד ואהבת בפירוש אנת הוא חד ולא בחושבן ושזהו ענין פסוק ראשון דק״ש ה׳ אחד כו׳, ע״ד חד ולא בחושבן וכנ״ל, וכן מתבאר ג״כ עוד בת״א בד״ה יביאו לבוש מלכות”, ע״ש בארוכה.
- 4וקאי על כ״ע · ראה לקו״ת פ׳ תזריע כא, א.
- 5כ״ע הממוצע בין המאציל לנאצלים · ע״ח שער דרושי אבי״ע פ״ד. ראה אגה״ק סי׳ יז. לקו״ת שה״ש ז, ד ואילך. המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳ריד.
- 6שו״ה על — שאין ערוך אליו · ראה באוה״ת וירא כרך ד תשלח, א הגה״ה לכאן.
- 7כי התהוות חכמה מהכתר · ראה לקו״ת תזריע כא, א.
- 8מל׳ דאצילות נעשה כתר לבריאה · ע׳ לקו״ת פ׳ שלח לט, ב בשם כתבי האריז״ל.
12ומלכות דבריאה כתר ליצירה. אך ההפרש בין כתר דאצילות לכתר שבכל העולמות כי התהוות אצילות הוא ע״י צמצום אור א״ס להיות מקום פנוי וחלל ממש כו׳
וכן, מלכות של עולם הבריאה [נעשית] כתר לעולם היצירה. אבל ההבדל בין הכתר של עולם האצילות לבין הכתר שבעולמות [האחרים] הוא שעולם האצילות התהווה באמצעות הצמצום של אור אין סוף, כדי שייווצר מקום פנוי וחלל ממש וכו׳,
ההשתלשלות נמשכת כך: מלכות של עולם הבריאה נעשית הכתר של עולם היצירה. אולם הכתר של עולם האצילות שונה מן הכתרים של העולמות התחתונים: עולם האצילות התהווה באמצעות הצמצום, שהותיר ״מקום פנוי״ — חלל ממש, ריק מאור.
והתהוות בי״ע היינו ע״י פרסא המפסיק בין אצי׳ לבריאה ובין בריאה ליצירה כו׳ ולא מקום פנוי.
ואילו התהוות העולמות בריאה, יצירה ועשייה היא באמצעות פרסא (מחיצה) המפרידה בין אצילות לבריאה ובין בריאה ליצירה וכו׳, ולא [באמצעות] מקום פנוי.
העולמות התחתונים מתהווים לא באמצעות חלל ריק, אלא באמצעות פרסא — מחיצה או מסך — המוצבת בין אצילות לבריאה ובין כל עולם לעולם הבא אחריו.
הפסקה מבהירה את ההבחנה המרכזית שבמאמר: עולם האצילות מתהווה באמצעות הצמצום והמקום הפנוי שנוצר בעקבותיו, ואילו העולמות התחתונים מתהווים באמצעות פרסא, מחיצה.
את ההבדל בין פרסא [מחיצה] לבין מקום פנוי נבין לאחר שנקדים [לבאר] את עניין הצמצום באור אין סוף. כי אור אין סוף
כדי להסביר את ההבדל בין פרסא לבין מקום פנוי, אדמו״ר הזקן מסביר תחילה מהו הצמצום ומה פירושו של ״אור אין סוף״. בלקוטי תורה, שיר השירים (42b), אדמו״ר הזקן מכנה את הצמצום ״קפיצה״ מעל סדר ההשתלשלות, ואילו הפרסא שייכת לסדר ההשתלשלות: האור עצמו מאיר דרך המסך, כפי שרעיון מתלבש במשל.
היינו אור וגילוי להיות איזה התפשטות והתהוות מקור וחיות ואור א״ס שבעצמותו היינו בחי׳ זו שיש בו אור להיות מאיר ומתפשט להוות ולהחיות.
פירושו אור וגילוי, כדי שתהיה איזו התפשטות והתהוות של מקור וחיות; ואור אין סוף שבעצמותו, היינו בחינה זו שיש בו אור כדי להאיר ולהתפשט, להוות ולהחיות.
אור אין סוף הוא יכולתו של ה׳ להתגלות, להתפשט החוצה, להוות ולתת חיים. גם בתוך עצמותו, אור אין סוף הוא בחינה זו: אור שקיים בו מטבעו כדי להאיר.
הדיון בצמצום נפתח בהגדרת אור אין סוף ככוח הגילוי של ה׳, היכולת להאיר החוצה ולהוות.
מראי מקומות
- 1וההפרש שבין פרסא למקום פנוי · ראה לקו״ת שה״ש מב, ב.
אור ומאור; הצמצום ¶14–17
14וזהו קודם שנברא העולם היה1 הוא ושמו בלבד2 דהיינו הוא א״ס בעצמו.3 ושמו הוא אור א״ס שבעצמותו שהוא רק בחי׳ שמו שהוא בחי׳ הגילוי
וזו [המשמעות של] ״קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד״: ״הוא״ הוא אין סוף עצמו, ו״שמו״ הוא אור אין סוף שבתוך עצמותו, שהוא רק בחינת שמו, כלומר בחינת הגילוי,
האמירה ״קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד״ מציינת שני דברים: ״הוא״ הוא עצמותו של אין סוף, ו״שמו״ הוא אור אין סוף, שהוא ביחס אליו כפי ששם הוא ביחס לאדם — הבחינה שיכולה להתגלות לאחרים.
דהיינו מה שיכול להיות מתגלה ומתפשט כמו זיו השמש מהשמש4 שהזיו הוא האור שיש בשמש להאיר על הארץ והשמש עצמו היינו גוף השמש עצמו
כלומר, מה שיכול להתגלות ולהתפשט, כמו זיו השמש מן השמש: הזיו הוא האור שיש בשמש כדי להאיר על הארץ, ואילו השמש עצמה היא גוף השמש ממש.
המשל הוא מן השמש: הזיו שלה הוא האור שביכולתה להאיר באמצעותו על הארץ, ואילו השמש עצמה היא הגוף שממנו בא האור.
והנה האור היוצא מהשמש נק׳ בשם אור כמו שכתוב ויקרא אלקים לאור יום5 שהיום נק׳ אור ע״ש [על שם] התפשטות האור והזיו מה שמאיר ביום משא״כ עצמיות השמש נקרא מאור.
והנה, האור היוצא מן השמש נקרא בשם ״אור״, כמו שכתוב ״ויקרא אלקים לאור יום״; היום נקרא אור על שם התפשטות האור והזיו המאירים במשך היום, ואילו עצמות השמש נקראת ״מאור״,
הכתוב מכנה את הזיו ״אור״ — ״ויקרא אלקים לאור יום״, כלומר היום נקרא אור מפני שהאור מתפשט בו — ואילו השמש עצמה נקראת ״מאור״, מקור האור.
וכמ״ש את שני המארת הגדלים6 כו׳. וכך הוא באור א״ס שהאור נקרא הגילוי שמתפשט ממנו התהוות האור וחיות כו׳ וא״ס בעצמו הוא בחי׳ המאור שהוא מקור האור וממנו נמשך האור:
כמו שכתוב ״את שני המארת הגדלים כו׳״. כך הוא גם באור אין סוף: האור נקרא הגילוי שממנו נמשכת התהוות האור והחיות כו׳; ואילו אין סוף עצמו הוא בחינת המאור, שהוא מקור האור וממנו נמשך האור.
כך גם למעלה: אור אין סוף הוא הגילוי שממנו נמשכים האור והחיות, ואילו אין סוף עצמו הוא ה״מאור״, מקור האור.
באמצעות המשל של השמש וזיוויה, הפסקה מבחינה בין אין סוף — המאור, ״הוא״ — לבין אור אין סוף — האור, ״שמו״.
בהערת קה״ת מצוין שברוב המקומות האמירה מובאת בנוסח ״הוא ושמו בלבד״; במקורה, פרקי דרבי אליעזר 3, הנוסח הוא ״הקדוש ברוך הוא ושמו הגדול בלבד״, וגם בתורה אור, משפטים, ובפרדס רמונים מופיע הנוסח ״הקדוש ברוך הוא״. חסיד של אדמו״ר האמצעי שאל על הקטע: אם קודם הבריאה האור כבר היה כלול במאור ולא התפשט, מדוע היה צורך בצמצום בכלל?
מראי מקומות
- 1קודם שנברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד · כן הובא הלשון ברוב המקומות. וראה לקמן עט, ב הקב״ה. בלקו״ת בהר מה, ג: ושמו הגדול בלבד. ראה פדר״א פ״ג. ובפרדס שער עצמות וכלים פ״ח הקב״ה. בסה״מ תרנ״ד ע׳ רחצ: כן הובא הלשון בפרד״ס ובשל״ה, ועמ״ש בשל״ה ד״ד ע״א, וכ״ה הל׳ בכה״מ בלקו״ת ובשא״ד, וע׳ תו״א פ׳ וירא ד״ה פתח אליהו. ובד״ה רפאני תקס״ח. ובד״ה ועברתי באמ״צ רל״ב. ראה אוה״ת יתרו ע׳ תתלד.
- 2קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד · Pirkei DeRabbi Eliezer 3:2–3
- 3דהיינו הוא א״ס בעצמו · בהתמים חוברת ב ע׳ פה נדפס מכתב מאחד מחסידי כ״ק אדמו״ר האמצעי ושואל שם וז״ל ”שמאחר שקודם שנבה״ע הי׳ שמו דהיינו האור כלול במאור ולא נתפשט למה הי׳ צריך להתצמצם לבה״ע כי מאחר שכבר הי׳ הצמצום בלא״ה ובעצם המאור ליכא שום שינוי בין קודם הבריאה לאחר הבריאה”.
- 4וזהו קודם שנברא . . כמו זיו השמש מהשמש · מובא באוה״ת פ׳ יתרו ע׳ תתלד, ושם מאריך בענין היה הוא ושמו בלבד ע״ש.
- 5ויקרא אלקים לאור יום · Genesis 1:5
- 6את שני המארת הגדולים · Genesis 1:16
15יד, בוהנה הצמצום היה באור א״ס דהיינו שהאור נכלל במאור1 כי לפי שאין העולמות יכולים לקבל גילוי אוא״ס [אור אין סוף] כמו שהוא בעצמותו.
והנה, הצמצום היה באור אין סוף, כלומר, האור נכלל במאור. שכן העולמות אינם יכולים לקבל את גילוי אור אין סוף כפי שהוא בעצמותו,
הצמצום התרחש באור, ולא בה׳: האור חזר ונכלל במקורו, המאור. העולמות לא היו יכולים לשאת את אור אין סוף כפי שהוא.
והיו בטלים במציאות ממש כו׳ לכך צמצם האור שיוכלל במאור (להיות רק בכח ולא בפועל)2 ויתעלם בו שלא יהיה גילוי האור רק המאור
והם היו בטלים לגמרי במציאות וכו׳; לכן צמצם את האור, כדי שייכלל במאור (ויהיה רק בכוח ולא בפועל), ויתעלם בו, כך שלא יהיה גילוי של האור אלא של המאור בלבד.
העולמות היו בטלים במציאות ממש, ולכן ה׳ משך את האור בחזרה אל המאור, שבו הוא נשאר רק בכוח, בהעלם; ורק המאור נותר.
(אבל במאור, שהוא אין סוף עצמו, אין שייך צמצום, חלילה, ואף לא העלם; אדרבה, המאור הוא בהתגלות.
הבהרה חשובה: המאור, עצמותו של ה׳, אינו מצומצם ואינו נסתר כלל. אדרבה, ״המאור הוא בהתגלות״. אור התורה (מטות), מאת הצמח צדק, מרחיב עוד: הצמצום אינו שייך למאור כלל, ובאמצעות הצמצום המאור אף מתגלה.
ולכן אפילו תנוקות יודעים שיש שם אלוה מצוי5 כו׳ אף שאין בהם השגה ותפיסה איך ומה לפי שאין בהם גילוי האור שמ״מ המאור עצמו הוא נמצא למטה כמו למעלה)
לכן אפילו ילדים קטנים יודעים שיש שם אלוה מצוי וכו׳, אף שאין להם הבנה והשגה איך ומה, מפני שאין בהם גילוי של האור; ואף על פי כן, המאור עצמו נמצא למטה כפי שהוא למעלה.)
לכן אפילו ילדים קטנים יודעים שיש ה׳, בלי להבין דבר על אודותיו: מה שהם חשים אינו האור, שהבנתו מצריכה השגה, אלא המאור עצמו, הנמצא למטה כפי שהוא למעלה.
ולכן נק׳ צמצום זה מקום פנוי וחלל6 כו׳ פי׳ שהוא חלל וריק מן האור שאין בו אור והתגלות כלל
לכן צמצום זה נקרא ״מקום פנוי וחלל״ וכו׳, כלומר, הוא חלל וריק מן האור, ואין בו אור או גילוי כלל,
משום כך הצמצום נקרא ״מקום פנוי״ או ״חלל״: הוא ריק מאור ומגילוי.
אלא נשאר בכח במאור וכמשל הנפש שבבואה לגוף נראה גילוי החיות שבה שמחיה את הגוף
אלא [האור] נשאר בכוח בתוך המאור. הדבר דומה לנפש: כאשר היא באה לגוף, ניכר גילוי החיות שבה, המחיה את הגוף;
האור עדיין קיים, אבל רק בכוח בתוך המאור. המשל הוא לנפש: כשהיא נכנסת לגוף, החיות שבה ניכרת בגוף החי.
אבל קודם בואה לגוף אע״פ [אף על פי] שיש בה כח החיות להחיות את הגוף בהתלבשותה בו מ״מ הרי החיות ההוא בכח
אבל לפני שהיא באה לגוף, אף שיש בה כוח של חיות להחיות את הגוף כשהיא מתלבשת בו, מכל מקום החיות הזאת היא בכוח
לפני שהנפש נכנסת לגוף, כבר יש בה כוח להחיות אותו, אבל הכוח הזה קיים רק בכוח.
ולא בפועל כ״ז [כל זמן] שלא נתלבשה עדיין בגוף להחיותו ולהוציא גילוי החיות מכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי.78
ולא בפועל, כל עוד לא התלבשה בגוף כדי להחיותו ולהוציא את גילוי החיות מן הכוח אל הפועל, ומההעלם אל הגילוי.
החיות נעשית בפועל רק כשהנפש מתלבשת בגוף, והיא עוברת מן הכוח אל הפועל, מן ההעלם אל הגילוי. כך גם אור אין סוף לאחר הצמצום.
הצמצום מתבאר כך: האור נכלל במקורו ונשאר בו רק בכוח, ולכן התוצאה נקראת ״מקום פנוי״; המאור עצמו אינו נפגע, והוא אף נמצא בכל מקום.
מאמרים מאוחרים יותר עוסקים במילים ״המאור הוא בהתגלות״. אור התורה (מטות) מפרש שהצמצום עצמו מגלה את המאור; אחרים מסבירים שהעצמות היא למעלה הן מהעלם והן מגילוי, ולכן ״גילויה״ פירושו שהיא נמצאת למטה כפי שהיא מצויה בהעלמה, כמו שם שמים השגור בפי הכול. הערה בספר השיחות תשנ״ב מסבירה ש״מאור״ כאן פירושו עצמותו ממש של ה׳, למעלה מכל בחינה, ושהמונח נבחר משום שהוא מדגיש שהמאור נמצא למטה כפי שהוא למעלה; זאת בניגוד לאור, שמאיר למעלה יותר משהוא מאיר למטה.
מראי מקומות
- 1שהאור נכלל במאור · ע׳ בלקו״ת ויקרא נב, ד בהג״ה. במאמרי אדה״ז תקס״ח ע׳ שכה. בדרוש ג׳ מיני אדם אוה״ת פ׳ בלק ובאוה״ת ענינים ע׳ פה. בשרש מצות התפלה פל״ג ואילך.
- 2להיות רק בכח ולא בפועל · ראה ד״ה תקעו עזר״ת. המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳תעו. וראה שם ע׳ תתקטו דמה שאומרים בכח ולא בפועל אין הכוונה כמו ענין כח ופועל שהרי הכח אינו חסר פועל כו׳, רק הכוונה שנשאר בכח שזהו ע״ד יכולת שביכולתו להאיר כו׳, ע״ש.
- 3אבל במאור . . ולא העלם · ראה אוה״ת מטות ע׳ א׳רעז ”היינו דלא רק שלא היה בו צמצום בפועל אלא יתירה מזו שאין שייך בו צמצום, ואדרבה המאור הוא בהתגלות דלא רק שע״י הצמצום לא נעשה העלם בהמאור [מכיון שהצמצום הי׳ רק בהאור ולא בהמאור, כנ״ל], אלא אדרבה ע״י הצמצום הוא התגלות המאור”. ד״ה באתי לגני תשכ״ט (נדפס בקונטרס י׳ שבט תשמ״ט) סעי׳ ז. בסד״ה אנכי ה׳ אלקיך תרס״ז (בהמשך תרס״ו) ע׳ תסה ”נ׳ דקאי על עצמותו ית׳” עכ״ל שם. ראה ד״ה ת״ר נר חנוכה תרמ״ג ע׳ לז. וראה בד״ה ויקרא אל משה תש״ה ע׳ 132. נזכר בהמשך תער״ב ח״ב פרק שכג. שמט, ושם כ׳ דעם היות דבעצמות המאור אינו שייך ענין ההתגלות שזהו למעלה מהעלם וגילוי כו׳, וההתגלות הוא רק מה ששם שמים שגור בפי כל כמש״ש וא״כ התגלות המאור אין זה שהוא מתגלה כו׳ עכ״ל. וראה בסה״מ תרמ״ג ע׳ צ שההתגלות הוא באופן אחר ולא שהוא גילוי ממש, ע״ש ובד״ה חכמות בחוץ תרח״צ. בד״ה מן המיצר תרמ״ח ע׳ קסא מבאר דקודם הצמצום שהי׳ אוא״ס ממלא מקום החלל היינו בחי׳ האור וגילוי העצם כו׳, אך בחי׳ עצמות המאור הוא למעלה מעלה מבחי׳ גילוי אור . . אך בכדי שיהי׳ התהוות עולמות אבי״ע ולהאיר אור בבחי׳ קו וחוט אוב״כ כו׳ צמצם א״ע כביכול להעלים את האור הבלי גבול שיוכלל בעצמו שזהו״ע סילק האור והגילוי לגמרי ונשאר בחי׳ הרשימה הכלול מהעלם וגילוי . . בהשוואה אחת ויכול להיות שיתפשט בגילוי בעולמות ממש כו׳, וזהו מ״ש ואדרבה המאור הוא בהתגלות, דצמצום והעלמות האור ובחי׳ הרשימה הוא בחי׳ גילוי עצמות המאור כו׳, ע״ש. בסה״מ תר״ס ע׳ מג מבאר שענין ההתגלות הוא שנמצא כמו שהוא בהעלמו, כי בעצמות אינו שייך ענין העלם וגילוי כלל, כי כל ענין העלם וגילוי שייך רק בדבר שבגדר גילוי והיינו בבחי׳ אור שהוא בגדר גילוי שייך בו ג״כ ענין בחי׳ העלם כו׳, אבל בעצם שאינו בגדר גילוי כלל ממילא אינו שייך בו ענין העלם וגילוי כלל ע״ש. ובד״ה ציון במשפט תרס״ב ע׳ שס ”והיינו לאחר הצמצום דוקא שנתצמצם האור והגילוי נתגלה בחי׳ עצמות האור כו׳”.
- 4ואדרבה המאור הוא בהתגלות · ראה בסה״מ תרנ״א ע׳ ריח.
- 5ולכן אפילו תנוקות יודעים שיש שם אלוה מצוי · ראה מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ סח וע׳ ע. בסה״מ תרמ״ח ע׳ קסב: ”ולכן שם שמים שגור בפי כל ואפי׳ תינוקות ונשים וע״ה מזכירים ש״ש ויודעים שיש אלוה מצוי אעפ״י שאין להם שום השגה ותפיסא בענין אלקות, ומ״מ יודעים שיש אלקה כו׳”. ראה שם בארוכה, ומוזכר גם בסה״מ תרמ״ט ע׳ רסט. סה״מ תר״ס ע׳ מג. סה״מ מלוקט ח״ג ע׳ מה.
- 6ולכן נק׳ צמצום זה מקום פנוי וחלל · נתבאר בלקו״ת ויקרא בהוספות.
- 7בספר השיחות תשנ״ב כרך א ע׳ 127 בהערה 59 מבאר וז״ל · ”כלומר: אין הכוונה לדרגא ותואר ד”מאור”, מקור האור, כי אם, לעצמותו ית׳ ממש שלמעלה מכל דרגא ותואר (ונקרא רק בשם ”מצוי”), אלא שכיון שמדברים אודות ההתגלות, משתמשים בלשון ”מאור” שבו מודגש ש”נמצא (ומתגלה) למטה כמו למעלה”, דלא כ”אור” שמאיר ומתגלה למעלה יותר מאשר למטה”.
- 8ראה בד״ה ואתחנן עטר״ת ע׳ תקעג · ”זהו דוקא לאחר הצמצום ותעלמות האוא״ס כו׳”.
16וכן איש חכם שכשהחכמה שלו היא בבחי׳ התפשטות לזולתו או אפילו לעצמו דהיינו בשעה שעוסק בה אזי היא בבחי׳ גילוי שנראית ונגלית חכמתו לזולתו או לעצמו
וכן אצל אדם חכם: כאשר חכמתו מתפשטת אל הזולת, או אפילו אליו עצמו — כלומר, כשהוא עוסק בה — היא בגדר גילוי, וחכמתו נראית ומתגלית לזולת או לו עצמו.
דוגמה נוספת להבחנה בין כוח לפועל: חכמתו של אדם חכם מתגלה כשהוא עוסק בה, בין כשהוא מלמד אדם אחר ובין כשהוא רק חושב עליה בעצמו.
אבל בעידנא דלא עסיק1 הרי חכמתו רק בכח הנפש דהיינו שיש בכחו להשכיל אם יעסוק בהשכלה
אבל ״בעידנא דלא עסיק״ [בה], חכמתו קיימת רק בכוח הנפש; כלומר, יש בכוחו להשכיל, אם יעסוק בכך ויעלה [רעיונות],
כאשר אינו עוסק בה, חכמתו קיימת רק ככוח בנפשו: הוא יכול לחשוב, אם יבחר בכך. בלקוטי תורה, ויקרא (52d), אדמו״ר הזקן מפתח את המשל הזה: מסכת שאינו לומד בה מסתלקת ממחשבתו ומדיבורו, אך נשארת חקוקה בזיכרונו. משום כך עומדים לכבוד תלמיד חכם גם כשהוא אינו לומד.
אבל לא באה לידי גילוי מכח אל הפועל וכן כח הראי׳ [הראיה] שבעין שאף שאם יסתום העין יש לו כח הראי׳ [הראיה]
אבל אין היא מתגלה ואינה יוצאת מן הכוח אל הפועל. וכן כוח הראייה שבעין: אף אם עוצמים את העין, יש בה כוח ראייה
במצב זה היא אינה מתגלה. כך גם כוח הראייה: כשהעין עצומה, הכוח קיים בה במלואו.
בשלימות מ״מ לא בא לידי גילוי להיות העין רואה ממש עד שיפקח עיניו וכן כח ההילוך שברגל וכיוצא בזה בשאר החושים שבכל האברים כו׳.
במלואו, ואף על פי כן אין הוא מתגלה כך שהעין תראה בפועל, עד שיפקח האדם את עיניו. וכך גם כוח ההליכה שברגל, וכן בשאר החושים שבאיברים, וכיוצא בזה.
אך אין זו ראייה בפועל עד שהעין נפקחת. כך גם בעניין ההליכה ובכל החושים. הכוח אינו חסר דבר; הוא רק אינו מתגלה — וכך מצוי האור בתוך המאור לאחר הצמצום.
דוגמאות מחיי היום־יום — תלמיד חכם שאינו חושב ועין עצומה — מבהירות כיצד דבר יכול להתקיים במלואו בכוח ובכל זאת לא להתגלות, כפי שהאור מתקיים לאחר הצמצום.
מראי מקומות
- 1בעידנא דלא עסיק · Sotah 21a:10–11
17ועד״ז יובן למעלה בבחי׳ הצמצום באוא״ס [באור אין סוף]1 שהאור והגילוי נתצמצם ונתעלם להיות רק בכח המאור2 ולא בפועל.
באותו אופן אפשר להבין למעלה, ביחס לצמצום שבאור אין סוף: האור והגילוי הצטמצמו ונעלמו, כך שנותרו רק בכוחו של המאור ולא בפועל.
מיישמים את המשלים גם למעלה: בצמצום, האור והגילוי שלו הסתלקו ונעלמו, ונשארו רק בכוחו של המאור.
וה״ז [והרי זה] נק׳ מקום פנוי וחלל לגבי האור שלא נשאר אור וגילוי. ואף שבאמת אינו מקום פנוי לגמרי ח״ו [חס ושלום]
וזה נקרא ״מקום פנוי״ ו״חלל״ ביחס לאור, שכן לא נותרו בו אור וגילוי. ואף שלמעשה אין זה מקום פנוי לגמרי, חלילה,
ביחס לאור, זהו ״מקום פנוי״, שכן לא נותר בו אור גלוי. אולם למעשה אין הוא ריק מה׳.
שהרי המאור ממלא את כל החלל. שבמאור עצמו לא שייך צמצום והעלם ח״ו [חס ושלום] והאור הוא בכח כו׳.
שהרי המאור ממלא את כל החלל, כי במאור עצמו לא שייכים צמצום והעלם, חלילה, והאור מצוי בו בכוח וכו׳,
המאור, עצמותו של ה׳, ממלא את כל ה״חלל״, משום שצמצום והעלם אינם שייכים בו, חלילה; וגם האור עדיין מצוי שם, בכוח.
אעפ״כ [אף על פי כן] לפי שהמשיל האריז״ל [האר״י זכרונו לברכה] את הגילוי וחיות הנמשך מא״ס והתהוות ע״ס [עשר ספירות] חכמה בינה כו׳ בשם אורות שהם כמו אור וזיו היוצא משמש ומאיר כו׳.
אף על פי כן, מכיוון שהאריז״ל דימה את הגילוי והחיות הנמשכים מאין סוף, ואת התהוות עשר הספירות — חכמה, בינה וכו׳ — ל״אורות״, שהם כמו האור והזיו היוצאים מן השמש ומאירים וכו׳,
מדוע, אם כן, האריז״ל מכנה זאת ״מקום פנוי״? מפני שהוא מתאר את המשכת האלוקות מאין סוף ואת עשר הספירות כ״אורות״, בדומה לאור השמש הקורן מן השמש.
לכך קרא להצמצום מה שנכלל האור במאור בשם מקום פנוי שהוא התעלמות האור והתעלמות זו היא העדר האור עד שאינו עולה בשם כלל להיות נק׳ בשם חכמה ואפי׳ [ואפילו] חכים
לכן הוא כינה את הצמצום, שבו האור נכלל במאור, בשם ״מקום פנוי״, שכן זהו העלם האור; והעלם זה הוא היעדר האור, עד שאי אפשר לכנותו בשם כלשהו, לא בשם חכמה ואף לא ״חכים״,
לפי הדימוי הזה, הסתלקות האור אל מקורו היא ״מקום פנוי״: היעדר של אור מוחלט כל כך, שאי אפשר לקרוא לו אפילו חכמה או ״חכים״.
ולא בחכמה ידיעא כו׳ (שאינו ניכר מורגש אפי׳ [אפילו] בכח)3 עד אחר כמה ירידות והשתלשלות המדרגות עקודים נקודים כו׳
״ולא בחכמה ידיעא״ וכו׳ (כלומר, הדבר אינו ניכר ומורגש אפילו בכוח), עד לאחר ירידות רבות ושלבים רבים של השתלשלות המדרגות, עקודים (קשורים), נקודים (מנוקדים) וכו׳,
אי אפשר לכנות זאת ״חכים״ אפילו במשמעות ״חכים ולא בחכמה ידיעא״; הדבר אינו מורגש אפילו ככוח. רק לאחר שלבים נוספים רבים, בעולמות שהאריז״ל מכנה עקודים ונקודים, מתהווה דבר שאפשר לתת לו שם.
שבחי׳ עינים היא מקור בחי׳ כלים להיות עולה בשם התהוות בחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ דהיינו שאז נעשה בחי׳ כח התהוות איזו בחי׳ להיות מקור דמקור לבחי׳ חכמה כו׳
שכן בחינת העיניים היא מקור בחינת הכלים, עד שאפשר לכנות את התהוות בחינת ״חכים ולא בחכמה ידיעא״ וכו׳; כלומר, אז נוצר כוח להוות איזו בחינה, שתהיה מקור למקור של בחינת חכמה וכו׳.
לפי שיטת האריז״ל, עולם הנקודים נמשך מאור בחינת ״עינים״ של אדם קדמון, המדרגה הראשונה לאחר הצמצום ולמעלה מאצילות, ובחינת העיניים היא מקור הכלים. רק בשלב זה נוצר כוח שאפשר לכנותו ״חכים ולא בחכמה ידיעא״: מקור למקור של חכמה.
(וכל ענין צמצום זה להיות ירידת והשתלשלות עיגולים ויושר ופרסא דא״ק [דאדם קדמון] להיות עקודים נקודים כו׳ הכל בכלל כתר4 דאצי׳ שהוא הממוצע להיות התהוות בחי׳ אצי׳ ע״ס [עשר ספירות] חכמה כו׳):
(וכל עניין הצמצום הזה — ירידת והשתלשלות העיגולים והיושר והפרסא של אדם קדמון, עד שיהיו עקודים, נקודים וכו׳ — כלול כולו בכתר דאצילות, שהוא הממוצע להיווצרות בחינת אצילות, עשר הספירות, חכמה וכו׳.)
כל השלבים שבין הצמצום לאצילות — העיגולים והיושר, שני אופני האור לאחר הצמצום, הפרסא של אדם קדמון, עקודים ונקודים — נכללים יחד בכתר דאצילות, שהוא הממוצע שממנו מתהווה אצילות.
הצמצום מכונה ״מקום פנוי״ רק ביחס לאור, בהתאם לדימוי האור של האריז״ל; למעשה, עצמותו של ה׳ ממלאת אותו, וכל השלבים עד אצילות כלולים בכתר, המתווך בין אין סוף לספירות.
מאמרים מאוחרים יותר מדייקים את האמור בסוגריים החותמים: בפרטי הדברים יש הבדל בין הצמצום הראשון, הצמצום של אדם קדמון והצמצום של דיקנא (המשך 5666); אולם כל המדרגות שלמעלה מאצילות נחשבות למדרגה אחת, כתר בכללות (המשך 5672). המשך 5672 מצטט גם את עץ חיים, שער הנקודים: הצמצום של אדם קדמון הוא בשביל אצילות והפרסא שלו בשביל בריאה, ואף על פי כן גם האור של אצילות עובר דרך פרסא.
מראי מקומות
- 1בבחי׳ הצמצום באוא״ס · ראה בהמשך תער״ב פרק קצד.
- 2ונתעלם להיות רק בכח המאור · ראה לקו״ת ויקרא נב, ד. סה״מ תער״ב פרק קלז.
- 3(שאינו ניכר מורגש אפי׳ בכח) · וכח זה הוא רק מה שהמאור כולל הכל — סה״מ עזר״ת ע׳ ט. וראה שם ע׳ רי.
- 4וכל ענין צמצום זה . . הכל בכלל כתר דאצילות שהוא הממוצע · ראה אוה״ת פ׳ וארא ע׳ קמט. פ׳ ויחי שפט, א. ובד״ה קרוב ה׳ תרס״ח (קרוב לסופו) (בהמשך תרס״ו) מוסיף ע״ז ”ובפרטי׳ יש חילוק בין צמצום הראשון לצמצום א״ק וצמצום הדיקנא כו׳” עכ״ל ע״ש. ובהמשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקסג מציין ע״ז: ”הרי כל המדרי׳ שלמעלה מאצי׳ נחשב למדרי׳ א׳ והוא בחי׳ הכתר בכלל”. ראה אוה״ת דרושים לחנוכה שט, ב. בהמשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שצג מציין ”ועמ״ש בע״ח שער הנקודים פ״ב בענין צמצום ופרסא דא״ק שהצמצום דא״ק הוא בשביל האצי׳ והפרסא בשביל הברי׳ כו׳, ומ״מ גם אור האצי׳ הוא ע״י פרסא”, ע״ש.
הפרסא כמשל של מלמד ¶18–22
18אך ענין הפרסא שבין אצי׳ לבריאה1 ובין בריאה כו׳ הוא עד״מ כמו הרב שרוצה להסביר שכל גדול לתלמידו שאין התלמיד יכול לקבלו
אך עניין הפרסא (המסך) שבין אצילות לבריאה, ובין בריאה [ליצירה] וכו׳, הוא, בדרך משל, כמו רב המבקש להסביר לתלמידו רעיון גדול שהתלמיד אינו יכול לקלוט,
כעת מוסבר מנגנון אחר — הפרסא שבין העולמות — באמצעות משל חדש: רב שיש לו רעיון עמוק מכדי שתלמידו יוכל לקלוט אותו ישירות. לקוטי תורה, בלק (סח, ג), המצטט את עץ חיים, מסביר שמסך זה מונע מאצילות להתגלות בעולמות התחתונים כפי שהיא, וכך נעשים העולמות האלה מוגבלים ונפרדים.
וצריך להמשילו בדרך משל וחידה23 וכמו משלי שלמה לשמרך מאשה זרה4 שהיא משל להנמשל שמדבר בע״ז [בעבודה זרה] שהיא זרה מדברי תורה כו׳
והוא צריך להעביר אותו באמצעות משל וחידה; כמו משלי שלמה, ״לשמרך מאשה זרה״, שהם משל לנמשל — העוסק בעבודה זרה, שהיא זרה לדברי תורה, וכו׳;
עליו להלביש את הרעיון במשל או בחידה. משלי שלמה הם הדוגמה המובהקת: האזהרה מפני ״אשה זרה״ היא, בפנימיותה, אזהרה מפני עבודה זרה, שהיא ״זרה״ לתורה. המילה ״זרה״ מחברת בין שני העניינים: ״אשה זרה״ ו״עבודה זרה״.
וכן כיוצא בזה שאר ענינים כמו מה שמביאין משל מדברים פשוטים גשמיים לדברים העומדים ברומו של עולם כו׳.
וכך גם בעניינים אחרים, כגון הבאת משל מדברים פשוטים וגשמיים לעניינים העומדים ברומו של עולם, וכו׳.
כך גם כאשר מלמדים עניינים נעלים, ״דברים העומדים ברומו של עולם״, באמצעות משלים מדברים פשוטים וגשמיים.
הפרסא המפרידה בין העולמות נמשלת לרב המעביר לתלמידו רעיון עמוק מכדי שיוכל לקלוט אותו, כשהוא מלביש אותו במשל.
צמח צדק (אור התורה, וארא) מציין שבמאמר זה חלל הצמצום הוא הפסק גדול יותר מן ההפרש שבין משל לנמשל; ובמקום אחר הוא מסביר שהתורה נקראת ״משל הקדמוני״, וזהו עניין הפסק של החלל.
מראי מקומות
- 1ענין הפרסא שבין אצי׳ לבריאה · ראה לקו״ת בלק סח, ג. ובשה״ש לט, ג. ובאוה״ת ענינים ע׳ קנב. קפח. סה״מ תר״ס ע׳ לט. ובד״ה וספרתם לכם תרס״ו.
- 2וצריך להמשילו בדרך משל וחידה · באוה״ת פ׳ וארא ע׳ קנב כ׳ שכאן בתו״א מבאר שהחלל ומקום פנוי זהו הפסק יותר מן המשל לגבי הנמשל, ושם מבאר שהתורה נק׳ משל הקדמוני וזהו ענין הפסק החלל, ע״ש. ראה המשך תער״ב ח״א פרק רצג.
- 3משל וחידה · ראה סידור קמט, רע״א. לקו״ש חי״ט ע׳ 422 בשולי העמוד. בלקו״ת שמע״צ פז, ב מציין לכאן.
- 4לשמרך מאשה זרה · Proverbs 7:5
19והנה המשל הזה הוא מענינים אחרים שלא מענין השכל שרוצה ללמד עליו רק לפי שבו ועל ידו יובן השכל לכן הוא מפסיקו בדברים אחרים.
המשל הזה לקוח מעניינים אחרים, ולא מן העניין של השכל שהוא מבקש ללמד; הוא משמש רק משום שבאמצעותו ובתוכו אפשר להבין את השכל, ולכן הוא חוצץ בפניו באמצעות עניינים אחרים.
המשל לקוח מתחום שונה מזה של הרעיון שאותו הוא בא ללמד, ומשמש רק מפני שאפשר לתפוס את הרעיון באמצעותו. במובן זה, המשל מסתיר את הרעיון מאחורי חומר זר.
וזהו ענין פרסא המפסיק1 בין אצי׳ לבריאה שהוא בחי׳ מסך מבדיל לדבר מענינים אחרים שלא
וזהו עניינה של הפרסא (parsa) המפרידה בין אצילות לבריאה: בחינת מסך מבדיל, המשמש לדבר על עניינים אחרים ולא
הפרסא שבין אצילות לבריאה היא מסך כזה: עניינה ״לדבר מענינים אחרים״, ולא בעניינה של אצילות.
מענין אצי׳2 יד, גששם החכמה3 היא באופן אחר ומהות אחר שאינה מערך אופן ומהות חכמה שבעולם הבריאה ואין בבריאה יכולת לקבל הארת חכמה
על עניינה של אצילות; שם החכמה היא באופן אחר ובמהות אחרת, שאין להן כל יחס לאופן ולמהות של החכמה בעולם הבריאה, ואין בבריאה יכולת לקבל את הארת החכמה
החכמה באצילות היא מסוג שונה לחלוטין מן החכמה בבריאה, ובריאה אינה יכולה לקבל אותה כפי שהיא.
כמו שהיא באצי׳ רק שע״י הפרסא המפסקת יהיה הארת בחי׳ חכמה בבריאה ג״כ לפי מזגה ותכונתה כדי שיובן השכל להתלמיד מן המשל ומתחדש שם בחי׳ חכ׳ [חכמה] ג״כ.
כפי שהיא באצילות; אלא שבאמצעות הפרסא המפרידה תגיע גם לבריאה הארה מבחינת חכמה, בהתאם למזגה ולאופייה, כדי שהתלמיד יבין את השכל באמצעות המשל, וגם שם תתחדש בחינת חכמה.
באמצעות הפרסא מאירה חכמה בבריאה בצורה המתאימה לטבעה, כשם שהתלמיד תופס את הרעיון באמצעות המשל; וגם שם נולדת חכמה חדשה.
הפרסא ממלאת בעולמות תפקיד הדומה לתפקידו של משל ביחס לרעיון: היא מסך של חומר זר, שדרכו חכמה עליונה מגיעה לעולם תחתון בצורה שהוא יכול לקבל.
פתח אליהו תרנ״ח מציע שהקטע הזה עוסק בכלים של בריאה. שיר המעלות תרס״ד מוסיף שהמשל מתאים רק כמודל לפרסא שבין אצילות לעולמות התחתונים, ולא לפרסא שבין כתר לחכמה.
מראי מקומות
- 1וזהו ענין פרסא המפסיק · ראה המשך תער״ב ע׳ קע. ובהתמים חוברת ב׳ ע׳ צ.
- 2לדבר מענינים אחרים שלא מענין אצי׳ · בד״ה שיר המעלות תרס״ד ע׳ קנ, מבאר שזהו דווקא בהפרסא שבין אצי׳ לבי״ע, אבל בהפרסא שבין הכתר לחכ׳ אא״ל כן ע״ש. וראה שם ע׳ קסט.
- 3לדבר מענינים אחרים . . ששם החכמה · בד״ה פתח אליהו תרנ״ח ע׳ עג ”נראה לענ״ד . . שזה מדבר בענין הכלים דבריאה” ע״ש.
20ולכן נק׳ בריאה ג״כ יש מאין לפי שהיא מבחי׳ פרסא שהי׳ [שהיה] אור של תולדה1 דהיינו שנולד ונתחדש אור חכמה בבריאה
ולכן גם בריאה נקראת יש מאין, משום שהיא מבחינת פרסא (parsa; מחיצה), שהיא אור של תולדה (toldah; דבר שנולד); כלומר, אור החכמה נולד ומתחדש בבריאה,
לכן גם בריאה, ״יצירה״, נקראת ״יש מאין״: האור שבה הוא ״אור של תולדה״, שנולד מחדש באמצעות הפרסא, ולא האור המקורי שממשיך ויורד. קודם לכן, בתורה אור, לך לך (12b), מסביר אדמו״ר הזקן שבאמצעות מסך ופרסא נוצר אור חדש, ״אור של תולדה״, שאינו מעצמותו של האור הראשון; ובכל פרסא נוספת הוא יורד עד שנוצרת מציאות גשמית.
כמו עד״מ השכל שמתחדש אצל התלמיד מן המשל שאמר לו שהמשל הוא בענין אחר והוא מבין מזה דעת רבו2
כמו, למשל, השכל שמתחדש אצל התלמיד מתוך המשל [שהמורה] סיפר לו: המשל עוסק בעניין אחר, ומתוכו הוא מבין את דעת רבו,
הדבר דומה לתלמיד ששומע משל על עניין אחד, ומתוכו מבין את כוונת רבו בעניין אחר.
והרי שכל זה הוא חדש אצלו שמתחדש ע״י המשל. וכך אור זה דבריאה הוא אור חדש שמתחדש ע״י הפרסא.
והרי השכל הזה חדש אצלו, ומתחדש באמצעות המשל. כך גם אור זה של בריאה הוא אור חדש, שמתחדש באמצעות הפרסא.
עבור התלמיד, השכל חדש ונוצר באמצעות המשל; וכך גם אור בריאה הוא אור חדש, שנוצר באמצעות הפרסא.
מכיוון שהאור שבה נוצר מחדש באמצעות הפרסא, גם בריאה היא יצירה של ״יש מאין״, כמו רעיון שנולד במחשבתו של תלמיד מתוך משל.
מאמר קודם בתורה אור, לך לך, מסביר שבאמצעות מסך ופרסא נוצר אור חדש, ״אור של תולדה״, שאינו מעצמותו של האור הראשון. הוא מבחין בין פרסא שבקדושה לבין המסך ״בין הקודש לחול״, שמסתיר עד שהדברים נעשים נפרדים ממש.
מראי מקומות
- 1אור של תולדה · נסמן לעיל יב, ב.
- 2מבין מזה דעת רבו · נזכר בסה״מ תרמ״ג ע׳ כג.
21והנה המשכיל יבין שהתעלמות השכל של הרב בדרך המשל שאומר להתלמיד הוא שכל חכמתו בעצמות׳ הוא מלובש במשל זה ולא בכח לבד אלא בפו״מ [בפועל ממש].
והנה המשכיל יבין שהרעיון של הרב אינו רק מוסתר בתוך המשל שהוא מספר לתלמיד, אלא שכל חכמתו, בעצמותה, מלובשת במשל הזה — לא רק בכוח, אלא בפועל ממש.
נקודה עדינה: כשהרב מלביש את הרעיון שלו במשל, הרעיון כולו נוכח במשל בפועל ממש, ולא רק בכוח. ב״לקוטי תורה״ (לקוטי תורה), שמיני עצרת (87b), אדמו״ר הזקן מדמה את הפרסא (מחיצה) לקרח: הקרח הוא המים עצמם, אלא שהם קפואים; כך גם הרעיון עצמו מלובש במשל, אלא שהוא מופיע בצורה גשמית.
רק לפי שהענין שהחכמה מלובשת בו הוא שלא מענין השכלת חכמתו בעצמו אלא יצא ללמד שלא כענינו לכך השכלת הרב בענין שמרמז בו אין ההשכלה ההיא נראית ונגלית להתלמיד
אלא שהעניין שבו מלובשת החכמה אינו עוסק בהשגה של חכמתו עצמו, אלא הוא ״יצא ללמד שלא כענינו״; לכן השגת הרב בעניין שהוא רומז אליו אינה נראית ומתגלה לתלמיד.
אלא שהמשל עוסק בנושא אחר — בלשון הלקוחה מכללי פרשנות התורה, הוא ״יצא ללמד שלא כענינו״ — ולכן התלמיד אינו יכול לראות את משמעות דבריו של הרב באופן ישיר.
אלא עפ״י [על פי] המשל שהוא ענין אחר וממנו מתחדש לו השכל עד שנק׳ אצלו שכל חדש אבל מ״מ השכל החדש הזה במהותו ועצמותו כבר היה לעולמים1 ומרומז הכל במשל.
אלא באמצעות המשל, שהוא עניין אחר, וממנו מתחדשת לו ההשכלה, עד שמבחינתו היא נחשבת להשכלה חדשה. ובכל זאת, ההשכלה החדשה הזאת, במהותה ובעצמותה, ״כבר היה לעולמים״, והכול נרמז במשל.
הוא יכול לראות את הרעיון רק דרך המשל, ולכן מבחינתו הוא חדש. אך למעשה, הרעיון היה קיים כל הזמן, כפי שאומר קהלת: ״כבר היה לעולמים״, והוא היה כלול כולו במשל.
בשונה מהצמצום, שבו האור נוכח רק בכוח, המשל מכיל בפועל את הרעיון כולו; הרעיון נראה חדש לתלמיד רק מפני שהוא מגיע אליו דרך עניין זר.
מראי מקומות
- 1כבר היה לעולמים · Ecclesiastes 1:10
22וכך הוא ענין התעלמות והתלבשות חכמה כו׳ דאצי׳ בבחי׳ פרסא להיות התהוות בחי׳ חכ׳ [חכמה] כו׳ דבריאה.
וכך גם בעניין ההעלם וההתלבשות של החכמה וכו׳ דאצילות בבחינת פרסא [מחיצה], כדי שתתהווה בחינת חכמה וכו׳ דבריאה:
ההקבלה מיושמת כאן: חכמת אצילות נעלמת ומתלבשת בפרסא, כדי שחכמת בריאה תוכל להתהוות.
שחכ׳ [שחכמה] דאצי׳ היא במהותה ועצמותה בפו״מ [בפועל ממש] המתלבשת בבחי׳ הפרסא1 וגורמת התהוות חכמה דבריאה כו׳ הרי חכמה דבריאה אע״פ [אף על פי] שהיא אור חדש מ״מ כבר יש לה איזה ערך ויחוס עם חכמה דאצי׳.
חכמת אצילות, במהותה ובעצמותה, מתלבשת בפועל בבחינת הפרסא וגורמת להתהוות חכמת בריאה וכו׳. נמצא שאף שחכמת בריאה היא אור חדש, כבר יש לה מידה מסוימת של ערך וזיקה לחכמת אצילות.
חכמת אצילות נמצאת בפועל בפרסא וגורמת להתהוות חכמת בריאה. לכן, אף שחכמת בריאה היא חדשה, עדיין יש לה מידה מסוימת של דמיון וזיקה לחכמת אצילות.
משא״כ בחי׳ צמצום אוא״ס [אור אין סוף] להיות אצי׳ היינו התעלמות האור והעדרו עד שאינו עולה בשם כלל כנ״ל ולכן נק׳ חד ולא בחושבן:2
מה שאין כן בצמצום של אור אין סוף כדי שתתהווה אצילות: מדובר בהעלם האור ובהיעדרו, עד שאינו עולה בשם כלל, כנ״ל; ולכן הוא נקרא ״חד ולא בחושבן״.
הצמצום שקודם לאצילות שונה: שם האור אינו מתלבש אלא נעדר, עד שאי אפשר אפילו לכנותו בשם. לכן אין סוף, ביחס לספירות, נקרא ״חד ולא בחושבן״. בלקוטי תורה, אמור (לג, ג), אדמו״ר הזקן מסכם זאת כך: מאצילות לעולמות התחתונים האור עובר דרך פרסא, אך עדיין הוא נחשב לסדר השתלשלות; ואילו מאין סוף לאצילות הוא אינו בא בסדר הזה, אלא באמצעות צמצום וחלל פנוי.
הניגוד מתחדד: דרך פרסא המדרגה העליונה נוכחת בפועל ושומרת על זיקה מסוימת למדרגה התחתונה; ואילו דרך הצמצום האור נעדר ואין ביניהם שום יחס, ולכן נאמר ״חד ולא בחושבן״.
בלקוטי תורה, אמור, אדמו״ר הזקן מתייחס למאמר זה: מאצילות לבריאה, ליצירה ולעשיה, אף שהאור עובר דרך פרסא, הדבר עדיין נקרא סדר השתלשלות; ואילו מאין סוף לאצילות הוא אינו בסדר הזה, אלא דרך צמצום וחלל פנוי. מאמרים מאוחרים יותר (המשך תרע״ב; ספר המאמרים תרע״ז) מפרטים שמה שמתלבש בפרסא הם כלי אצילות, ובייחוד כלי המלכות שבה.
מראי מקומות
- 1שחכ׳ דאצי׳ היא . . המתלבשת בבחי׳ הפרסא · ראה תורת שמואל תרכ״ז [הוצאת תש״ס] ע׳ קמח. וראה ג״כ בהמשך תער״ב פרק קלא שהכוונה כאן על בחי׳ כלים דאצי׳. וכ״ה בסה״מ עזר״ת ע׳ פד ושם מוסיף ”ובפרטיות רק בחי׳ הכלים דמל׳ כו׳ אבל לא האור, שהרי הכלים דמל׳ דאצי׳ הן שנעשין נר״ן לבי״ע כו׳ כמ״ש באגה״ק סי׳ כ, והגם שאו׳ שם שגם הקו המאיר בהכלים דמל׳ קודם הפרסא בקע הפרסא עמהם ומאיר בהם בבי״ע כמו באצי׳ כו׳, הנה מ״מ מאחר שזהו ע״י בקיעה אין זה כמו שהן באצי׳”, ע״ש. וכ״ה בד״ה מצותה משתשקע החמה תרפ״ח ע׳ לב. בלקו״ת אמור לג, סע״ג מציין לכאן: ”ויובן ענין זה ממ״ש במ״א בד״ה פתח אליהו שמאצילות לבי״ע הגם שהאור נמשך ע״י פרסא מ״מ נק׳ סדר ההשתלשלות משא״כ מא״ס ב״ה לאצילות הוא שלא כסדר ההשתלשלות רק ע״י צמצום ומקום פנוי כי אין ערוך לך כו׳ חד לא בחושבן כו׳”. בלקו״ת ואתחנן יב, ד, שה״ש כ, ב מציין לכאן. וראה בלקו״ת שה״ש מב, ב שמבאר ענין דילוג וענין סדר השתלשלות ומציין לכאן.
- 2ולכן נק׳ חד ולא בחושבן · Tikkunei Zohar 17a:9–11
ובכל זאת, מאוחדות עמו ¶23–24
אך ״אנת הוא דאפיקת עשר תקונין״ וכו׳: אף על פי כן, הם אינם נפרדים לגמרי, אף שאין להם שום ערך או יחס אליו וכו׳;
המשפט השני בפתח אליהו, ״אנת הוא דאפיקת עשר תקונין״, מוסיף איזון: אף שאין לספירות שום ערך או יחס לאין סוף, הן אינן נפרדות ממנו לחלוטין.
מ״מ מאחר שהאור נכלל במאור כו׳. וגם אח״כ המשכת קו״ח [קו וחוט] כו׳ הרי הכל מתאחדים עמו.
אף על פי כן, מאחר שהאור נכלל במאור וכו׳, וגם לאחר מכן [ישנה] המשכה של הקו והחוט וכו׳, הרי כולם מתאחדים עמו.
האור לא הסתלק, אלא רק נכלל במאור; ולאחר הצמצום נמשכים אל תוך החלל קו דק וחוט של אור. לכן הכול מתאחד עמו.
למרות הפער שנוצר בעקבות הצמצום, הספירות נותרות מאוחדות עם אין סוף, מפני שהאור רק נכלל במקורו, ולאחר מכן נמשך שוב באמצעות הקו.
מראי מקומות
- 1אנת הוא דאפיקת עשר תקונין · Tikkunei Zohar 17a:11–12
24ואפי׳ [ואפילו] לאנהגא בהון עלמין.1 עלמין הם בחי׳ כלים. ת׳ אלף עלמין דכסופין כו׳ דבאצי׳ איהו וחיוהי חד2 אפי׳ [אפילו] בבחי׳ כלים.
וגם ״ואפי' לאנהגא בהון עלמין״: ״עלמין״ הם בחינת כלים; ״ת' אלף עלמין דכסופין כו'״ [ארבע מאות אלף עולמות של כיסופים]. שכן באצילות ״איהו וחיוהי חד״, אפילו בבחינת כלים.
פתח אליהו ממשיך ואומר שעשרת התיקונים משמשים ״לאנהגא בהון עלמין״ — להנהיג עולמות באמצעותם. כאן ״עלמין״ פירושם כלים, ״עולמות של כיסופים״ לאין מספר שבאצילות; ובאצילות אף הכלים מאוחדים עם החיות שממלאת אותם.
וכמשל דבר גשמי הנתפס במחשבה שמחשבתו מקפת אפי׳ [אפילו] גשמי כאבן דומם הגם שאין המשל דומה לנמשל לא מני׳ [מיניה] כו׳.
הדבר דומה למשל לדבר גשמי הנתפס במחשבה: מחשבתו של אדם תופסת ומקיפה אפילו דבר גשמי, כגון אבן דוממת, אף שאין המשל דומה לנמשל, לא לגמרי [ואף לא בחלקו], וכו׳.
איך ייתכן שהאור והכלי הם אחד? אפשר להמחיש זאת במשל, אף שאינו מדויק: כשאדם חושב על אבן, מחשבתו תופסת ומקיפה דבר גשמי.
מ״מ קצת מן הקצת יכול המשכיל להתבונן ולהשכיל ע״ד הנמשל מן המשל הזה כי כשם שיש כח ויכולת במחשבה
עם זאת, המשכיל יכול להתבונן ולהבין מן המשל הזה מעט מן המעט על הנמשל. שכן כשם שיש במחשבה כוח ויכולת,
אף שהמשל רחוק מן המציאות, הוא מאפשר למשכיל לקבל מושג קלוש על כוח שיש במחשבה.
להקיף את הדבר הגשמי בתוכו עם היותו דבר נפרד ממנו ממש ואין ערוך אליו מ״מ יש כח המחבר להיות דבר הגשמי מוקף במחשבה שבמוח.
להקיף בתוכה את הדבר הגשמי, אף שהוא נפרד ממנה ממש ואין ערוך אליו; ובכל זאת יש כוח מחבר, שבכוחו הדבר הגשמי מוקף במחשבה שבמוח,
המחשבה יכולה להכיל בתוכה חפץ גשמי, אף שהחפץ נפרד ממנה לחלוטין ושונה ממנה. יש במחשבה כוח המחבר ביניהם.
כך למעלה יש כח ויכולת לחבר את האורות וכלים ושם למעלה הם מחוברים להיות הכל אחדות א׳ ולא יפרדו.
כך למעלה יש כוח ויכולת לחבר בין האורות והכלים, ושם למעלה הם מחוברים, כך שהכול הוא אחדות אחת ואינם נפרדים.
כך למעלה יש כוח המחבר את האורות והכלים של אצילות לאחדות אחת, והם אינם נפרדים זה מזה.
מה שא״א לצייר זה במוח שכלנו בעולם הנפרד ובחי׳ כלים דאצי׳ הם ת׳ אלף עלמין דכסופין כו׳
דבר זה אי אפשר לצייר בשכלנו, בעולם הנפרד. ובחינת הכלים דאצילות היא ״ת' אלף עלמין דכסופין כו'״,
השכל שלנו, שנוצר בעולם שבו הדברים נפרדים, אינו יכול לצייר אחדות כזאת. הכלים של אצילות הם ״עולמות הכיסופים״ לאין מספר.
תליסר אלף עלמין כו׳ שהן מבחי׳ נימין ושערות כו׳ ועד״ז התחלקות המחשבה לכמה מיני מחשבות עד אין מספר כו׳:
״תליסר אלף עלמין״ וכו׳, שהם מבחינת ״נימין ושערות״ וכו׳; וכך גם המחשבה מתחלקת למיני מחשבות רבים, עד אין מספר וכו׳.
אלה הם ״תליסר אלף עלמין״, המתוארים בקבלה כ״נימין ושערות״ — ערוצים דקים ורבי הסתעפויות. ריבוי זה דומה לאופן שבו מחשבה אחת מתחלקת למחשבות פרטיות לאין מספר, ובכל זאת נשארת מחשבה אחת.
הביטוי ״ואפי' לאנהגא בהון עלמין״ מלמד שגם כלי אצילות מאוחדים עם האור שבה. המאמר ממחיש את האיחוד באמצעות יכולתה של המחשבה להקיף בתוכה דבר גשמי.
האמירות ״איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד״ שבהקדמת תיקוני זהר עומדות ביסוד המאמר כולו: באצילות, האורות (״איהו וחיוהי״) והכלים (״איהו וגרמוהי״, כלומר ״הוא וכליו״) מאוחדים עם אין סוף. משום כך הכלים הם תיקונים ולא לבושים נפרדים.
מראי מקומות
- 1ואפי׳ לאנהגא בהון עלמין · Tikkunei Zohar 17a:11–12
- 2איהו וחיוהי חד · Tikkunei Zohar 3b
אריך, קציר ובינוני: ״ארדה נא״ ¶25–26
25חד אריך וחד קציר1 וחד בינוני הנה חסד נק׳ אריך לפי שהוא מתפשט מלמעלה מעלה למטה מטה כמו מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.
״חד אריך וחד קציר וחד בינוני״. כעת, החסד נקרא ״אריך״, משום שהוא מתפשט מלמעלה מעלה ועד למטה מטה, כמו מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.
פתח אליהו מתאר את הספירות כ״חד אריך וחד קציר וחד בינוני״. החסד הוא ״אריך״, משום שטבעה של מידת החסד הוא להימשך עד למטה, כמו מים הזורמים ממקום גבוה למקום נמוך.
וגבורות שהן ממטה למעלה נק׳ קציר שהוא מקצר ומגביל השפעת החסד שיהי׳ [שיהיה] לפי ההעלאה שממטה למעלה:2
והגבורות, שהן מלמטה למעלה, נקראות ״קציר״, משום שהן מקצרות ומגבילות את השפעת החסד, כדי שתהיה בהתאם להעלאה מלמטה למעלה.
גבורה, הפועלת מלמטה למעלה, היא ״קציר״: היא מגבילה את השפע של החסד, כך שיתאים למה שעולה מלמטה, כלומר למה שמצדיקים מעשיו של המקבל.
המונחים ״אריך״ ו״קציר״ בפתח אליהו מוסברים כחסד, הנמשך כלפי מטה ללא הגבלה, וכגבורה, המודדת את השפע הזה בהתאם למה שעולה מלמטה.
מראי מקומות
- 1חד אריך וחד קציר · Tikkunei Zohar, Patach Eliyahu · 17a:13–15
- 2לפי ההעלאה שממטה למעלה · ביהל אור ע׳ 316 שמלמטה ומציין ע״ז ”(ועד״ז ארז״ל מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר כו׳) [ברכות יא, א]. ובינוני הוא רחמנות בחי׳ ממוצע בין החסד שהוא שלא להבחין כלל אע״פ שאינו הגון ובין גבורות לדון אם הוא הגון, ורחמנות הוא ממוצע שמצד עצמו אינו ראוי מ״מ צריך לרחם כו׳ וע״ש סד״ה ארדה נא ואראה מ״ש עוד בזה” ע״ש.
26וזהו ארדה נא12 ואראה הכצעקתה כו׳. ר״ל [רוצה לומר] אראה אם הכצעקתה הבאה אלי ממטה למעלה ארדה נא מלמעלה למטה שיהיו שוין ההעלאה וההמשכה
וזהו [פירוש] ״ארדה נא ואראה הכצעקתה״ וכו׳. כלומר: ״אראה״ אם ״הכצעקתה״, הבאה אליי מלמטה למעלה, ״ארדה נא״ מלמעלה למטה, כך שהעלייה וההמשכה יהיו שוות.
כעת נבאר את הפסוק שבכותרת: ״ארדה נא ואראה הכצעקתה״ וכו׳. ה׳ ״יראה״ את הצעקה, את מה שעולה מלמטה, ו״ירד״ — ימשיך את השפע מלמעלה — כך ששני הדברים יהיו שווים: הנתינה מלמעלה תתאים לעלייה מלמטה.
אך לפי שההמשכה מלמעלה למטה היא בחי׳ או״י [אור ישר] ובחי׳ חסדים לכך נאמר ארדה נא תחלה ואח״כ אראה כו׳.
אך מכיוון שההמשכה מלמעלה למטה היא בחינת אור ישר ובחינת חסדים, לכן נאמר תחילה ״ארדה נא״, ואחר כך ״ואראה״ וכו׳.
ובכל זאת, בפסוק נאמר ״ארדה נא״ לפני ״ואראה״, מפני שהשפע מלמעלה למטה הוא אור ישר — אור שיורד ממקורו, בניגוד לאור שעולה בחזרה — וכן הוא בחינת חסד, והחסד קודם.
ובינוני הוא רחמנות בחי׳ ממוצע בין החסד שהוא יד, דשלא להבחין כלל אע״פ [אף על פי] שאינו הגון ובין גבורות לדון אם הוא הגון ורחמנות הוא ממוצע שמצד עצמו אינו ראוי מ״מ צריך לרחם כו׳:
והבחינה הבינונית היא רחמנות: בחינת ממוצע בין חסד, שאינו מבחין כלל, אף על פי ש[הוא] אינו ראוי, ובין גבורות, הדנות אם הוא ראוי; ורחמנות היא הממוצע — שמצד עצמו אינו ראוי, ואף על פי כן צריך לרחם עליו וכו׳.
המונח השלישי, ״בינוני״, הוא רחמנות. חסד נותן בלי לבדוק אם המקבל ראוי לכך; גבורה שופטת אם הוא ראוי; הרחמנות נמצאת ביניהם: היא מכירה בכך שאינו ראוי, ובכל זאת מרחמת עליו.
המאמר מסיים בחזרה לפסוק שבכותרת: ״ארדה נא״ היא חסד, ההמשכה מלמעלה; ״ואראה״ היא גבורה, השוקלת את מה שעולה מלמטה; והבחינה ה״בינונית״ היא רחמנות.
הדבר מחזיר אותנו לנושא שעליו עומדת ההערה לפסוק הפותח: רק באמצעות ספירות דאצילות, התיקונים, פועל אור אין סוף בעולמות, ולכן אפשר לדבר על ה׳ כמי ש״יורד״ ו״רואה״. כך מפרש המאמר את משפטו של ה׳ על סדום כביטוי לפעולת החסד, הגבורה והרחמנות.
מראי מקומות
- 1ארדה נא · Genesis 45:1
- 2ארדה נא · Genesis 18:21
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
שאלות לשיחה
- כיצד ההבדל בין קישוט ללבוש רגיל מסביר מדוע ספירות האצילות נקראות תיקונין, ואילו ספירות בריאה, יצירה ועשיה נקראות לבושים?
- מדוע העובדה שהשכל והמדות משתנים מוכיחה שאינם עצמות הנשמה? מה באדם אינו משתנה?
- מה ההבדל בין צמצום, שבו האור נשאר רק בכוח, לבין פרסא, שבה רעיון המלמד נוכח בפועל בתוך המשל? מדוע רק הראשון הופך את ה׳ ל״חד ולא בחושבן״?
- אם המאור ״גלוי״ אפילו לילדים קטנים, מה בדיוק מסתיר הצמצום?
- מדוע הפסוק אומר ״ארדה נא״ לפני ״ואראה״, ומה לומד מכך המאמר על חסד, דין ורחמים?