ביאור על הנ״ל

הכותרת מציינת שמאמר זה הוא ביאור, כלומר ״הסבר״, למאמר שקדם לו. לקוטי תורה, המצוטט בהערות לפסקה 3, מתייחס אליו כאל ״הביאור על [הפסוק] ׳בימים הבאים יכה שורש יעקב׳״.

אדמו״ר הזקן מבקש להסביר את שורש הרעיונות שבמאמר הקודם, והוא מציג סתירה בין דברי חז״ל. האמירה שישראל קשורים לתורה, ודרכה לה׳, מציבה את התורה מעל ישראל; אך התורה גם נמשלה לכלה, ומשמעות הדבר היא שישראל, החתן, הם הצד הנעלה יותר.

חז״ל קוראים את הפסוק ״תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב״ כאילו כתוב ״מאורשה״, כלומר מאורסת, ובכך התורה נעשית כלתם של ישראל. תלמיד חכם נקרא גם ״בעל תורה״; המילה ״בעל״ פירושה גם בעל־הבית וגם בעלה של אישה, ולכן מי שלומד תורה הוא כביכול בעלה. ראיה שלישית היא הפסוק המכנה את ישראל ״ראשית תבואתה״, והוא מוסבר בחלק הבא.

התורה מכונה בשמות של תבואה: לחם (״לכו לחמו בלחמי״), יין, יבול הגפן, ושמן, שכן חז״ל מונים גם את הזית בכלל ״תבואה״. אם ישראל הם ״ראשית״ התבואה הזאת, כלומר מקורה, נראה שישראל נעלים מן התורה — היפך האמירה הראשונה.

התשובה פותחת בסיפור מן התלמוד: בני ביתו של חכם, שהיו עניים מאוד, קיבלו מן השמים רגל של שולחן זהב, ולאחר מכן, בעקבות תפילתו, היא נלקחה בחזרה. חכמינו ז״ל העירו שהנס השני גדול מן הראשון, שכן מן השמים נותנים אך אינם לוקחים בחזרה.

ירידת זהב מן השמים אינה מפליאה כל כך, משום שהכיוון הטבעי של השתלשלות הוא כלפי מטה. כל דבר גשמי מקבל את קיומו ממקור רוחני שמעליו.

כפי שאומרים חכמינו ז״ל, לכל עשב יש מזל — כוח רוחני שמעליו, שממנו נמשכת חיותו — ״מאין ליש״. הנס השני, שבו הזהב עולה בחזרה, מנוגד לסדר הזה כולו: זו תנועה מיש לאין, ולכן היא מפליאה הרבה יותר.

הכוח הזה להעלות את היש לאין שייך דווקא לישראל, שהנביא מכנה ״ארץ חפץ״. ה״חפץ״ הוא רצונו של ה׳ שהמציאות הנבראת תתבטל אליו, וישראל הם שצריכים להיות החפץ הזה.

כנסת ישראל היא המקור הכללי של כל נשמות ישראל. היא נקראת ״ארץ״, משום שכמו הארץ יש בה כוח צמיחה, הגורם לכל זרע להצמיח פרי ממינו.

המשל נבחן מקרוב. לגרעין אין טעם או מתיקות משלו; הוא דומה לחתיכת עץ. גם בכוח הצמיחה של הארץ אין צורה של פרי מסוים.

ההוכחה לכך שאין בארץ עצמה צורה של פרי היא שאותה ארץ מצמיחה חיטה, שעורה או ענבים, בהתאם למה שנזרע בה. אילו כבר הייתה בה חיטה, לא היה צורך לזרוע חיטה.

לכן דרושים שני שותפים להצמחת הפרי. הגרעין מכיל את צורת הפרי בהעלם, והארץ מספקת את כוח הצמיחה; כאשר הגרעין מתאחד עם הארץ, כוח זה מתלבש בו ומצמיח פרי הדומה לו.

המצוות פועלות באותו דפוס. לאחר שהשתלשלו דרך כל העולמות, הן הגיעו לעולם הזה בצורה שנראית חסרת טעם, כמו גרעין: הציצית עשויה צמר פשוט והתפילין עשויות קלף, ואין בחפצים הגשמיים עצמם דבר שמגלה את משמעותם האלוקית.

ובכל זאת, התענוג העליון טמון בהן — התענוג של ה׳ עצמו בקיום המצווה. כשיהודים מקיימים את המצוות, התענוג הזה ״צומח״ וגדל עד שהוא מתגלה, כמו שהאדמה מצמיחה פרי מתוך גרעין.

ישראל יכולים לעשות זאת משום שהם בבחינת ״ארץ״, שהיא מלכות, האחרונה בספירות, שאליה נמשכות כולן. טבעה של מלכות הוא ביטול, ובעבודת האדם הוא מתבטא באתכפיא — ריסון הנטיות — ובאתהפכא — הפיכתן.

אתכפיא כאן אינה עוסקת ברע גמור: כשמדובר בחטא של ממש, אי אפשר לסמוך על כך שאפשר יהיה לתקן אותו אחר כך, שהרי חכמים אומרים שמי שאומר ״אחטא ואשוב״ אין נותנים לו את האפשרות לשוב. אתכפיא פירושה להתאפק גם בדברים המותרים, ברוח הוראת חכמים ״קדש עצמך במותר לך״; זהו ביטול היש לאין, הנעלה מבחינת יש מאין שבבריאה.

אם כן, הביטול הוא שורשן של נשמות ישראל. כאשר ״זרע״ התורה והמצוות נקלט בנשמות, כוח הצמיחה שבהן — מלכות אין סוף — מצמיח ומגלה את התענוג העליון הגנוז במצוות. מלכות זו מתוארת כ״סופן נעוץ בתחילתן״: הדרגה האחרונה נטועה בדרגה הראשונה ממש, ולכן הנמוך ביותר יכול לחשוף את מה שהעליון ביותר מכיל.

זו גם הסיבה שכנסת ישראל נקראת ״אשה יראת ה׳״. הביטול מתבטא ביראה, בחיים מתוך ״יראת ה׳ לנגד עיניו״; זו היראה שהפסוק משבח.

משל נוסף, מהתהוותו של ילד. הגמרא מלמדת שהאב ״זורע לובן״, שממנו מתהווים העצמות והגידים, ולכן עצמותו של הילד באה מן האב.

בטיפת האב כל זה קיים רק בכוח ובהעלם. במהלך החודשים שבהם הילד נמצא בבטן אמו, שם, כדברי חז״ל, הוא ״אוכל ממה שאמו אוכלת״, הוא מתפתח איבר אחר איבר ויוצא אל מציאות גלויה.

המצוות דומות לטיפת האב: שורשן הוא רצונו העליון של ה׳, והן ירדו דרך שלבים רבים של העולמות עד שהגיעו למצב של ״גרעין״. הן 620 ״עמודי אור״ — 613 מצוות התורה ושבע מצוות חכמים; 620 הוא גם הגימטרייה של כתר, בחינת הרצון האלוקי.

כמו עמוד, כל מצווה מחברת בין מעלה למטה. כאשר המצוות נקלטות בישראל, שנשמותיהם ניחנו בכוח הצמיחה, הן גדלות עד שהן מתגלות כפי שהן באמת למעלה.

את הפסוק ״אשה יראת ה׳ היא תתהלל״ קוראים כאן בדרך חדשה: המילה ״תתהלל״ קשורה לשורש של ״בהלו״ — כלומר, כשנרו האיר — ולכן אפשר להבינה גם במשמעות של ״היא תואר באור״. אותו שורש מופיע ב״הללו י״ה״, הנקרא כאן במשמעות של ״האירו את י״ה״; כך מוסבר סדר תפילות הבוקר.

האהבה לה׳, שעליה מצווה קריאת שמע במילים ״ואהבת״, נולדת מההתבוננות בגדולת ה׳ בפסוקי דזמרה — המזמורים הנאמרים לפניה, המספרים את שבחיו. המילים ״יוצר משרתים״ מופיעות בברכה שלפני קריאת שמע, המשבחת את ה׳ באותו אופן. עם זאת, יש להאיר מלמעלה את ההתבוננות עצמה, בחינת י״ה — האותיות המסמלות את חכמה ובינה, המוחין.

ההללויה הרבות, עשר במספר, מבטאות את אותו רעיון: המשכת אור מן הגבהים הנעלים ביותר. כך גם ישראל, ״האישה יראת ה׳״, צריכים להיות מוארים מלמעלה; רק אז יוכלו זרעי התורה והמצוות להיקלט בהם ולצמוח.

כך גם התורה, שירדה ונעשתה בבחינת גרעין. חז״ל אומרים: ״אשרי מי שבא לכאן ולימודו בידו״ — רק לימוד שנקלט באמת ונמצא ״בידו״ יכול להכות שורש ולצמוח.

המאמר פונה כעת אל העתיד. ״אור זרוע לצדיק״: בהווה אור התורה והמצוות דומה לזרע שנזרע, ולעתיד לבוא הוא יופיע כפרי, כפי שאומר הנביא: ״ומלאו פני תבל תנובה״.

תחיית המתים תבוא באמצעות גילוי סובב כל עלמין, האור הגדול מכדי להיכנס אל תוך העולמות. לפניו ״כחשכה כאורה״, ולכן אור זה יכול להגיע גם אל השוכבים בחשכת המוות.

אבל סובב כל עלמין קיים גם כעת, ולכן עולה השאלה מה יהיה החידוש לעתיד לבוא. התשובה מתחילה בהבחנה בין מקיפים — אורות שנותרים מחוץ לדבר ואינם נכנסים לתוכו — ובין פנימיים, אורות שנכנסים לתוכו; סובב כל עלמין הוא אור מקיף, וממלא כל עלמין הוא אור פנימי.

יש שני סוגים של אור מקיף. הראשון נשאר מחוץ לפנימי, אך שייך אליו ומאיר בו, והארתו מעניקה לפנימי חיות.

הסוג השני הוא המקיף הכללי, המקיף את הכול בשווה ואינו מאיר כלל בפנימי. מאמר חז״ל שהשכינה שורה על כל קבוצה של עשרה הוא דוגמה למקיף: השכינה שורה על הקבוצה כולה ומקיפה אותה.

דוגמה לסוג הראשון: אדם המתפלל במניין, או רואה אדם אחר מתפלל בכוונה, מתעורר להתפלל ביתר רגש מכפי שהוא רגיל. כוונתו של האדם האחר אינה נעשית לחוויה פנימית שלו, ובכל זאת היא מעוררת אותו; זהו מקיף שמאיר בפנימי.

אדם אחר באותו מניין אינו מתרגש כלל. אצלו הנוכחות נשארת בבחינת מקיף כללי, הסובב אותו בלי להאיר בפנימיותו.

סובב כל עלמין כפי שהוא כיום הוא מהסוג הראשון: מקיף השייך לפנימי. עצם שמו, ״סובב כל עלמין״, מגדיר אותו ביחס לעולמות. על העתיד לבוא, לעומת זאת, ישעיהו מנבא כי ״השמיים ייגולו כספר״, והפסקה הבאה מסבירה את משמעות הדבר.

ישעיהו מדבר גם על ״השמים החדשים והארץ החדשה״. המאמר מפרש את השמים של הזמן הזה כמקיפים של ימינו: הם ״ייגולו״, יימשכו פנימה ויהפכו לאור פנימי, ואז יתגלו מקיפים חדשים, שמים חדשים.

באמצעות האור הגדול ההוא יחיו המתים, משום שלפניו חושך כאור. המשל הוא לשלהבת: ככל שהיא גדולה יותר, אורה מגיע רחוק יותר, וכך האור הגדול ביותר מגיע גם אל השוכבים בעפר.

הגילוי העתידי ההוא יבוא מן המצוות, שפירותיהן נוצרים למעלה. המשל לוולד, הגדל בתוך אמו, מראה כיצד דבר שגדל באמצעות דבר אחר עשוי לעלות עליו.

אף שהוולד ניזון מאמו, ייתכן שוולד זכר יהיה גדול ממנה. במונחים הקבליים שבהם משתמש המאמר, זכר ונקבה מבטאים את התפקידים של השפעה וקבלה, והמקבל נקרא נוקבא; הנקודה במשל היא שמה שגדל באמצעות המקבל עשוי להיות גדול מן המקבל.

כך מוסבר מדוע המצוות נקראות גם ״לבושים״ וגם ״פירות״. כיום הן גרעינים ולבושים שמסתירים את מה שיש בהן, ולכן, למשל, נראה שלציצית העשויה מצמר אין טעם כלל.

לעתיד לבוא המצוות יהיו בבחינת פירות, וטעמן ותענוגן יתגלו. רש״י כותב על הפסוק ״ישקני מנשיקות פיהו״ שה׳ הבטיח להתגלות שוב לישראל ולפרש להם את סוד טעמי התורה. המילה ״טעם״ פירושה גם נימוק וגם טעם, ולכן הטעמים שיתגלו הם כטעם הפרי שיתגלה.

הפסוק ״לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד״ מציב זה מול זה שני דברים. ״לכל תכלה״ מתייחס להשגת הנשמות והמלאכים בעולמות בריאה, יצירה ועשיה: כיוון שהם נבראים ובעלי גבול, גם להשגתם יש גבול.

״מצותך״, המצוות כפי שהן למעלה, היא ״רחבה מאד״. ״רחבה״ מתאר כלי רחב, היכול לקבל את אור אין סוף בלי גבול.

הפסוק אומר ״רחבה״ ולא ״ארוכה״, אף שהתורה נקראת ״ארוכה מארץ מדה״. ״ארוכה״ מתארת את ירידת התורה, הנמשכת שלב אחר שלב דרך השתלשלות, למטה ולמטה.

אורך פירושו התפשטות כלפי מטה. הפסוק מדבר על המצוות כפי שהן למעלה, ולכן הוא מכנה דווקא את ״מצותך״ ״רחבה״: כלי קיבול לאור אין סוף, ולא קו של ירידה.

כך מתיישבת השאלה שבפתיחה. ״ישראל קדושים לה׳, ראשית תבואתו״ נאמר על התורה כפי שהיא מתלבשת למטה בבחינת גרעין; מנקודת מבט זו, ישראל נעלים מן התורה.

בישראל מצוי כוח הצמיחה, ולכן הם נקראים ״ראשית״, המקור, ״תבואתו״: באמצעותם התבואה נובטת וגדלה, טעמה מתגלה והיא מתרבה.

אבל מנקודת המבט של התורה והמצוות כפי שהן למעלה, התורה נעלית הרבה מישראל, ולכן נכון לומר שישראל מתקשרים בתורה. כל אחת מן האמירות נכונה מנקודת המבט שלה.

כעת מוסבר הפסוק שעליו מבוסס הביאור: ״לעתיד לבוא, יעקב ישורש, ישראל יציץ ופרח״. ההשתרשות והצמיחה שייכות ליעקב, שם הנדרש כיו״ד ועקב — החלק הנמוך ביותר בגוף. יעקב נקרא גם ״בריח התיכון״, הבריח שעבר בכל קרשי המשכן מקצה לקצה; זו בחינה מחברת המגיעה עד למטה.

מכוח השתרשותו של יעקב, ״ישראל יציץ ופרח״: אותיות ישראל הן ״לי ראש״, בחינת הראש והאור הגלוי. תפקידו של יעקב כמחבר מתבטא בפסוק ״הקול קול יעקב״, שכן הקול הוא המביא את הרוחני לידי צורה גשמית.

כדי להראות כיצד הקול מחבר, המאמר מתחקה אחר תחילתו של רצון. חז״ל מכנים את העין והלב ״שני סרסורי העבירה״, שהרי העין רואה והלב חומד: באמצעות המעברים שבעין מתפעל המוח, ומשם עוברת ההתרשמות אל הלב, שבו הרצון עדיין רוחני.

לאחר מכן עובר הבל הלב דרך הקנה והריאות, ומתחלק בין חמשת מוצאות הפה; כך הוא נעשה לדיבור גשמי. הרצון הפנימי והרוחני נעשה דבר גשמי ונשמע.

הקול הוא אפוא גשר בין הגשמי לרוחני. גם בקול עצמו יש שלושה יסודות: אש ומים, שהם הפכים, ורוח המחברת ביניהם. יסוד אמצעי ומחבר זה הוא מידתו של יעקב, כפי שיוסבר בפסקה הבאה.

הגמרא אומרת שהאבות תיקנו את התפילות, ויעקב, השלישי שבהם, כולל את התכונות של אברהם ויצחק. המשל מראה מדוע נחוצה בחינת ביניים כזאת, הכוללת את שתי התכונות: מורה מוסר רעיון לתלמיד.

אם המורה יעביר את הרעיון כפי שהוא במחשבתו שלו, התלמיד לא יבין דבר; ואם ימנע מלמסור אותו, גם אז התלמיד לא יקבל דבר. לכן נחוצה בחינת ביניים המשלבת נתינה עם צמצום.

זהו ״תיתן אמת ליעקב״: האמת היא התורה, וגם לתורה יש את מידתו של יעקב. אף היא כוללת את שני הכיוונים: מצוות בבחינת ״העלאות״, המעלות מלמטה, ובבחינת ״המשכות״, המביאות אור מלמעלה.

הפסוק בישעיהו, ״כה אמר ה׳ בוראך יעקב ויוצרך ישראל״, מצמיד את יעקב לבריאה ואת ישראל ליצירה. פסוק אחר, ״יוצר אור ובורא חושך״, קושר את היצירה לאור ואת הבריאה לחושך, כפי שיוסבר בפסקה הבאה.

בכל נברא יש חומר וצורה. החומר, עצם קיומו של הדבר, מקביל ליעקב, יו״ד עקב — עד העקב: הוא מעשה הבריאה יש מאין.

הצורה, גילוי האור שבדבר, מקבילה לישראל, לי ראש — הראש. הדבר דומה לאבוקה גדולה שאורה מגיע למרחק.

כך מתבארת המשנה: ״כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת״. יראת החטא היא אתכפיא, הביטול של ״ארץ חפץ״ — האדמה שבה הזרעים צומחים; כשהיא קודמת, החכמה, האור הגלוי, יכולה להתקיים.